1 [התרגומים הקדומים תרגמו בשובה (ונחת) כלשון שיבה וחזרה ממש, כגון השבעים ὅταν ἀποστϱαφεῖς στενάξης, כאשר בשובך (או שובב) נֶאֱנַחְתָּ(!), ולג': si revertamini et quiescatis, אם תשובו ותנוחו, הסור': מן דחכתון ואתתנחתון, ת"י: די תתובון לאוריתא תנוחון; אבל לפי ההקבלה אל נחת השקט ובטחה דרושה גם כאן מלה באותה משמ', כלשון רש"י: "לשון ישוב ומרגוע", וכעין זה (ראב"ע, שפת יתר, קנד, בשם הגאון). ואמנם אין הוראה כזאת לשרש  שוב בעבר', ואפשר שהיה כתוב בעקר בְּשֶׁבַח ונחת, כלשון משביח שאון ימים וכדו', וזה מה שנקרא בְּשֻׁבָה, בְּשׁוּבָה.]