1, ת"ז, מ"ר שׁוֹבָבִים, — סר מן הדרך הנכונה, הולך בדרך לבו, ausgelassen; effréné; unrestrained: שובו בנים שׁוֹבָבִים נאם יי' (ירמ' ג יד). שובו בנים שׁוֹבָבִים ארפה משובתיכם (שם שם כב). ותה"פ, הלך שובב: בעון בצעו קצפתי ואכהו הסתר ואקצף וילך שׁוֹבָב בדרך לבו (ישע' נז יז). —  ובסהמ"א: בוז יבוז לשכל אביו ולקהת רבו ולעג מעוג והוא סכל ושובב (רסע"ג, ספר הגלוי, קטע כ"י מהגני'). אלמנה שבבית פי' שהולכת שובבת בדרכי לבה, שאינה צנועה בבית אלא הולכת בשוקים וברחובות (ערוך ערך שב). אף אם זה האיש שובב ומאבד ממונו בשחוק לא מצינו שתוכל אשתו למרוד בו (מרדכי כתוב' סי' קפו, בשם מתתיהו קינו). ולכן האיש הנלבב ילך שובב לא תטה אשורו מפחד הזמן אשר רשת לכל יטמן (צרי היגון, 5). איך דרך האיש השובב, בגאוה ובגדל לבב (עמנואל, מחב' ו, הברמן, 186). אלה השובבים, למדו תורה נביאים וכתובים וכו' אלא שעשו מן התורה והחכמות, עטרות וקרדמות וכו' (שם כח, 815). ועתה שים לבך לכל הדברים אשר אדבר אליך, ויסר בהם לבות האנשים השובבים במשליך (שם שם, 823).  כי הוא מדריכנו בדרכים שובבים (נצחון ישו, Wagenseil, 259). —  ואמר הפיטן: דין טרם הערך מראשית, קדמה למלט שובבים מחרישית (ר"א קליר, אף ארח, מוסף א ר"ה). שצף חרישית, אם חר להשית, שיבה אשר השית, לשובבים יזכר (הוא, זכר תחלת, שם). דלה שובב מתוך פחת ולא ימות לשחת (דונש, דלה שובב, אלוני, נו). תאות אנשי לבב תהלתך להביע, ומרוץ ישר ושובב מקום חפצך להגיע (יצחק אבן גיאת, יה כל, שעה"ש 17). פקוד טעינה ופריקה עם חברך והתירא מן החכמים פן תהיה שובב (רי"צ בר ראובן, אמנם כי אתם, אזהרות, יב:) שובב מה זה יענה יום במשפט יעונה (ראב"ע, אמונתך נודעה, איגר 201). הכינות אדם בדמותך, ותשכינם גן חמדתך וכו' משם הוציאם שובב2, להשיא האשה סבב (הוא, אל מי נמשילך, שם 228). שופט בצדק הדלים, יום יום קרא לשובבים, שלח גם מלאכים קלים, בשר אמלח אל השבים (משה כהן בן סעדיה, מי העומד, רשות לנשמת יוה"כ, מחז' איטל' ב, עז:). כפר מצאתי תשמיע לשובבים (יצחק הכהן החבר, אדון בפקדך, סליח' ער"ה).3 —  ואמר המשורר: גבה לבב יקרא למשתרר עלי אח בלב שובב (ר"ש הנגיד, גבה לב, בן משלי, אברמסון, 84). שם יתרו (התולעים) שובב אל חדרי לבב (אד"ם, הכל הבל). — °וסוס שובב, סוס פראי, ואמר המשורר: ובסוס שובב לעצור ידו השכילה (יל"ג, דוד ומיכל ד, 41). —  °וילד שובב, ילד שטרם למד להתנהג כראוי, לא מנֻמס, אף כלשון חבה, נוהג בספרות ובדבור.