פ"י, תקף, התקיף1, angreifen; attaquer; to attack; ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעך ובין זרעה הוא יְשׁוּפְךָ ראש ואתה תְּשׁוּפֶנּוּ עקב2 (בראש' ג יה). ואמר אך חשך יְשׁוּפֵנִי ולילה אור בעדני גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה3 (תהל' קלט יא־יב). אשר בשערה יְשׁוּפֵנִי והרבה פצעי חנם4 (איוב ט יז). — ובתו"מ: ושם הנהר השני גיחון, זו מדי, שהיה המן שף עמה5 כנחש, ע"ש על גחונך תלך וכו' (מד"ר בראש' טז). ספחת, זו מדי שהעמיד המן הרשע ששף כנחש (שם ויקר' טו). – *ושף דבר מן העקב: רבים אומרים מי יראנו טוב, אלו אומות העולם שאומרים לישראל מי יתן לספות עמכם באותה טובה של עולם הבא, וישראל אומרים להם, בכמה צרות, בכמה שעבודים, בכמה הריגות מסרנו עצמנו על קדושת השם, ואתם באים לשוף אותם על העקב6 (מדרש תהלים ד י). – ובסה"מ, בעקר במשמ' שאף והשמיד7: ורעיוני עטו על שפם, כי היצר שאפם ושפם (ר"י חריזי, תחכ' יד, 149). ואיך יאזור חלציו לדבר בגבורה ולשוף בסערה גבר אשר דרכו נסתרה (אהרן מלוניל, בכתב אלרסאיל על רמ"ה, לב). – ואמר המשורר: באישי הזמן יהי חרץ וכלה וישוף הזמן ראשי צפעיו (רשב"ג, תריבון איש, ביאליק־רבניצקי א, 126). אוחיל עלות שחר בליל פרוד ואחזה חשך ישופני, אך בעלות אורו בלי מראית עפרי יגוני ראש ישופני (רמב"ע, הענק ז, ברודי, שסח). יליד ליל אשון חשך ישופו ובור המאפל שבע צרפו (ר"י חריזי, יליד ליל, תחכ' ד, 52). קם בחרי אף בן לגבור כח שב מלאו ימיו ובניו שפו ראשי שנואיהם וגם לטבוח את מחנות האויבים רדפו (שלמה אוליוירו, שרשות גבלת, ס.). בני פרץ גרושך יפרצני ישופני יהודה אברבנאל, זמן הכה בחץ, אוצר נחמד ב, עג). — ואמר הפיטן: תנומנה תעופנו, תרדמה תעופפנו, תהו ישופנו, עד מתי ימלוך (מלך עליון, מוסף א ר"ה). פתח לנו היום שער ואל ישופנו סער (אנא אדון הרחמים, סליח' שחר' יוה"כ).
1 [אין הוראת פעל ברורה כל צרכה. מפרשים ומתרגמים בארו אותו כקרוב אל שאף או נשף או אף כמו שפף, שפשף בארמ' ובעבר' שבתו"מ. אך אין הוכחה לכל הפרושים האלה. ועי' בהערות שאחר זו.]
2 [בכתוב זה יש להבין ראש ועקב (עי' בפרט בספרו של העורך, הלשון והספר א, 450 במשמ' מפנים ומאחור, מכל צד, ועל כן אין כאן הכונה לתכונה מתכונת הנחש דוקא, אלא ליחס של שנאה ואיבה בכלל בין יריבים העוקבים ואורבים זה לזה מפנים ומאחור. ובודאי יש כאן בטוי שבפתגם, שנהג כלפי בני אדם. ואפשר שנבחר הפעל הזה דוקא בלשון נופל על לשון, הבא לבאר את המלה שפיפון כשם למין ממיני הנחשים. ואמנם לפי זה היה ראוי לבטא כאן צורה מן שפף או אף מן שאף (המשמש לגבי הנחש, עי' שָׁאַף) במשמ' זו או זו. וצ"ע.]
3 [לפי הענין והנגוד אל ההמשך: לילה (ז"א אבל הלילה) אור בעדני, גם חשך לא יחשיך ממך וכו', מסתברת כאן במשמ' הפעל ישופני הוראה כגון: יסתיר ויחשיך עלי. ואולי כאן לפנינו בעקר פעל קרוב אל נשף במשמ' חשכת הלילה, וצ"ע.]
4 [אם המדֻבר כאן באמת על שְׂעָרָה, כי אז קרוב להבין תשופני בלשון נשיפה ברוח, כלו', אִלו נסיתי לטען נגדו משפט, היה דוחה טענותי כאלו ברוח והיה מרבה עוד יותר את פצעי חנם. ועי' גם בפרושו של העורך לספר איוב למקום].
5 [כך הנוסחה ברוב הדפוסים ובכ"י, או שף עמא, כלו' ארץ מדי אשר המן היה מדכא ומשמיד את עמה כנחש, בדרוש של הוא ישופך ראש וכו'. ואין לקבל את הגרסה שף עינים, אשר תיאודור ראה בה עקר.]
6 [בכ"י ו לשוף אותם מן העקב, ובילקוט לשוף עצמיכם מן העקב, ובכ"י ב' ד' ז' ואתם באים לקבל מן עקב, ובכ"י ג' ובנדפס (בדפוסים הראשונים) ואתם באים לשוב אותה מן העקב, יש לתקן שצ"ל לשוף אותם על העקב, והוא מלשון ואתה תשופנו עקב, ות"י למעבד שפיותא בעקבא, ובכ"י ח' השמיט המלה לשוב, ומובא שם ואתם באים אותה מן העקב (הערת בובר).]
7 [בעקר בחקוי לשון הכתוב, ללא דיוק בכונת המלה.]