ש"ז, מ"ר שׁוֹעֲרִים, שׁעֲרִים, — זֲמַּר המקהלה המשמש עוזר למשורר, לזמר הראשי1, Chorsänger; choriste; chorusßsinger: הלוים (אשר באו עם זרובבל) בני ישוע וקדמיאל לבני הודויה שבעים וארבעה המשררים בני אסף מאה עשרים ושמנה, בני הַשֹּׁעֲרִים בני שלום בני אטר וכו' הכל מאה שלשים ותשעה (עזר' ב מ-מב, וכעין זה נחמ' ז מג- מה). וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשררים וְהַשּׁוֹעֲרִים והנתינים בעריהם (שם שם ע, וכעין זה נחמ' ז עג). ויעלו מבני ישראל ומן הכהנים והלוים והמשוררים וְהַשֹּׁעֲרִים והנתינים אל ירושלם (שם ז ז). ומן הלוים יוזבד וכו' ומן המשררים אלישיב ומן הַשֹּׁעֲרִים שלם וטלם ואורי (שם י כג- כד). ויהי כאשר נבנתה החומה ואעמיד הדלתות ויפקדו הַשּׁוֹעֲרִים והמשררים והלוים (נחמ' ז א). ושאר העם הכהנים הלוים הַשְּוֹעֲרִים המשררים הנתינים וכו' (שם י כט). ושם כלי המקדש והכהנים המשרתים והַשֹּׁעֲרִים והמשררים וכו' (שם שם מ). וישמרו משמרת אלהיהם ומשמרת הטהרה והמשררים והַשֹּׁעֲרִים וכו' וכל ישראל בימי זרבבל ובימי נחמיה נתנים מניות המשררים והַשֹּׁעֲרִים דבר יום ביומו (שם שם מה- מז). ויעמידו (בהעלאת הארון בימי דויד) הלוים את הימן בן יואל ומן אחיו וכו' ועמהם אחיהם המשנים וכו' הַשֹּׁעֲרִים והמשררים הימן אסף ואיתן וכו' וברכיה ואלקנה שֹׁעֲרִים לארון ושכניהו וכו' הכהנים מחצצרים בחצצרות לפני ארון האלהים ועבד אדם ויחיה שֹׁעֲרִים לארון (דהי"א טו יז-כד). ויעזב (דויד) שם לפני ארון ברית יי' לאסף ולאחיו לשרת לפני הארון תמיד לדבר יום ביומו ועבד אדם ואחיהם ששים ושמונה ועבד אדם בן ידיתון וחסה לְשֹׁעֲרִים (שם טז לז- לח). ויאסף (דויד בהמליכו את שלמה) את כל שרי ישראל והכהנים והלוים וכו' וארבעת אלפים שֹׁעֲרִים וארבעת אלפים מהללים לה' (שם כג ב-ה). ומהלוים סופרים ושטרעם וְשֹׁעֲרִים דהי"ב לד יג. — ובסהמ"א: על כן נתתי אל לבי להשליך אחר גוי מחמד הזמן וכו' ולחבר אגרת מורה הדרך הישרה וכו' ולסדר דבריה הראשונים מדברי המשוררים, לדבר בלשון המליצים והשוערים (רש"ט פלקירא, המבקש, הקד'). אתה מן המשוררים ואני מן השוערים, השוערים בדמיונים מושלים ושרים2 (אברהם בדרשי, בס' משכיות כסף למרדכי תמה, אמשט' תקכ"ה, כג).
1 [כמו שמבֹאר בקצור בערך צֹעֵר לגבי הצרוף צֹעֲרֵי הלוים שבמשנה, שבמקומו בא גם סועדי (צ"ל סוערי, שוערי) הלוים, שמשה בלשון מלת שוער, שׁוֹעֵר שניה, המקבילה לערב' שַׁאעִר, משורר, ולמלה זו, ולא לשומרי שערים בספים, היתה הכונה במקורות קדומים אלו, שספרו על הלוים המשוררים והשוערים מבני אסף הימן וידתון ששמשו במקדש דוד, כיוצא מפורש מצרוף תדיר זה של משוררים ושוערים, המקביל לצרוף משוררים וצוערים שבמשנה. אלא שהמסרת המאֻחרת, שהרחיבה את הידיעות הקצרות שבמקורות הקדומים, לא הכירה את המלה, ועל כן הפכו בה המשוררים והשוערים מבני אסף ( מבית האספים), לשומרים ושוערים בספים וכו', וכן בארמ' (עזר' ז כד): זמריא תרעיא, כלפי אותם הלוים, שלפי שרידי המסרת הקדומה שמשו כעוזרים למשוררים, ועי' על כל ההתפתחות הזאת בפרטים בספרו של העורך (הלשון והספר א, 420) וכו'. לפיכך קשה הוא לקבוע בכל מקום, אם הכונה (כחלק מן העִבוד המאֻחר) לשוערים שומרים בפתח הבית, או (כחלק מהמקור הקדום) לשוערים המזמרים במקהלה. ועי' גם בערכים ב. שַׁעַר, ב.שָׁעַר (בדברי הבריתא: משורר ששוער ומשוער ששורר אינן במיתה). לפי המבטא של תקופת המסרת יש לראות מלה זו בשין שמאלית, אבל כאמור בערך ש, לא היה הבדל שׁ— שׂ בלשון הקדומה.]
2 [השוה ב.קלאר, לדרכי הרחבת הלשון העברית בימי הביניים (לשוננו טו, 124).]