°, ש"נ, — שה"פ מן שָׁזַר, פּתּוּל של כמה חוטים יחד: דתיבת משזר גמר ממשזר דהתם, מה להלן השזירה כ"ד אף כאן השזירה כ"ד (תוספות יומא עא:, ד"ה ויליף). שש משזר פתיל וזה הלשון ידוע בלשון הערב כי השזירה היא הפתילה (ר"י א"ת, סה"ש לריב"ג, שזר). ויקשרהו (את הטבור) בצמר נקי שיפתל שזירה דקה שלא יכאיב (קאנון א ג, בשמירת הבריאות). כופל את החוטים ונמצאת שזירתו שנים עשר (המאירי ליומא ז, עא:). ולפיכך המתינה רחל בקריאת שם נפתלי עד לידת בן השני כי בבן הראשון לא היתה השזירה מחוזקת עדין שהתוכף בכיפה אחת אינה חבור אבל בבן השני נעשה הגדיל שזור היטב (ר"ש פפנהים, יריעות שלמה א, מא:). — ובמשמ' שִׁזְרָה, שִׁדְרָה: מושכין אבריו של קטן ומיישב בידו חוליות של שזירה אחת על חברתה (ר"ח, שבת קמז:).