*, בינ' פעו', שָׁחוּף, — שאין בו כח להזריע1 impotent; impuissant; impotent: איזה הוא מרוח אשך, זה הקולוטוס שנכנסה רוח באשכיו ד"ר עקיבא, ר' ישמעאל אומר זה השחוף (תוספת' בכורות ה ד). ואת השחפת וכו' או עתים שהוא שחוף2 אבל נוח ואינו מקדיח תלמוד לומר ואת הקדחת (ספרא בחוקותי פרק ד). שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה (שמואל, סוטה כו:). שעשגז סריס המלך שומר הפילגשים שחוף היה והיה ממונה על הנשים (מד"ר אסתר, ויפקד המלך). — ובסהמ"א: ואסורה מלאכול בתרומה מפני שנעשית זונה או חללה וכו' אפילו היה שחוף (רמב"ם, תרומות ח יא). שבא עליו חלי שלא יתאוה כענין השחוף (רמב"ן, בראש' לט יט). — ואף שאר מחלות, ואמר הפיטן: גיויו שחף3 קרח וגופו שזף קדח (ינאי, איחור והפכפך, קרוב' בראשית, זולאי, מג). — ואמר המליץ: וישראל שחופים וסחופים באורך הגלות (רמח"ל, חוקר ומקבל, 52). 

— נִפע', *נִשְׁחַף, — נעשה שחוף, חלה בשחפת: יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה ובשרו שמור עליו מה ת"ל ואת השחפת מלמד שהוא נשחף (ספרא בחוקותי פרק ד). — ובסהמ"א: בשחפת, שבשרו נשחף ונפוח (רש"י, דבר' כח כב). שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח (הוא, סוט' כו:, ד"ה שחוף). ואין אנחנו במעלת המת אך אנחנו במעלת החולה הנשחף שנתיאשו מרפואתו (ר"י א"ת, כוזרי ב לד). קנה אותו במאתים ונשחף והרי הוא עתה שוה מאה (רמב"ם, עבדים ב י). ובסבת החום ההוא נשחף ובטל ממנו כח תאותו (ספר בר ששת, שאלה תיט).

— פִע', °שִׁחֵף, — שִׁחֵף החלי את הבשר, גרם לו מחלת שחפת: חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלעז, דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה (רש"י, ויקר' כו טז). 

— פֻע', בינ' °משֻׁחָף, — חולה במחלת השחפת, נוהג בדבור ובספרות.