°, שחוריי, ת"ז, — בעל מרה שחֹרה, melancholisch; colique; -ic-: ומה אשר נגזר על מי שהגיע לקצה מחכמת הפילוסופיה וקרהו בלבול שחורי או ברסאס ושכח כל חכמתו (ר"י א"ת, כוזרי ה יד). ואמנם המורסות בלתי חמות הנם אם שתהיין מחמר שחוריי או לבניי או מימיי או רוחיי (קאנון א ב, למוד א פרק ה). והשחוריי יחשב ויתאוה לעמד יחידי ויעמד בדאגה ויגון ופחד (שם א ב ב ג, באותות המזגים). הליחה השחוריית מה שלא יתחדש ממנה כשתשפך על הארץ אבעבועות ונפיחות שחוריות הנה הוא יוצא מהטבע וכו' (פרקי משה ב). לפעמים יתהפך הדם וישוב אדומי או שחוריי (שם י). כל המורסות הסרטניות אמנם יהי' הולדם ממותר שחוריי (שם כג). כמשפט האנשים השחוריים (ר"י אברבנאל, תולדות, וימלאו ימיה). ומהם אמרו שהי' (רוח הרעה של שאול) חולי טבעי שחוריי (הוא, ש"א טז יד). על הרוב המשוררים והמנגנים הם שחוריים ואדומיים (הוא, שם שם). והדמיי והשחוריי הם פועלים שני מיני האמצעים (הוא, נחלת אבות ה). שיש ארבעה מיני המזגות דמיי אדומיי לבניי שחוריי וכל אחד מאלו מיני המזגות מכינה לחליים מיוחדי' וכו' והשחוריי לקדחת רביעית (תולדות יצחק להרי"ץ קארו, תזריע, פו:). וכל הגולה ונודד ממקומו אפילו אינו נודד ללחם הוא ירוקיי שחוריי בערך השקט על שמריו (ר"י עמדין, בירת מגדל עז, צז.). — ובמשמ' שחרחר: ופריו הגדל עליו (על עץ הקאפעע) דומה בתארו לפרי הקירשע ירוק כעשב בראשונה וכאשר יבשיל יהפך מראהו לאדום שחורי (שינהק, תולדות הארץ ב, כא). קיזל שיפע"ר, הוא שחורי (הוא, שם שם, ט).