*, שְׁלִיל, ש"ז, — עֻבר במעי אמו שלא נגמרה השלמתו1: השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא בחוץ לא פגל (זבח' ג ה). גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ וכו' ונוהג בשליל, ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל (חול' ז א). אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו' ועור השליל (שם ט ב). לרבות את השליל (בבלי שם קיג:). (אין מוכרין לכותים) לא כוסכוס ולא שליל אע"פ שישראל אוכלין כוסכוס ושליל (כותים א, קירכהיים). — ובסהמ"א: הריון ראשון כלו' הביצים שנתקשרו בשליל (ערוך ערך שחלא). השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד (רמב"ם, מאכלות אסורות ו). תינוקות ויש אומרים שלילים ונקראו עוללים לפי שהם מלוכלכים בדם ורירים (מעין גנים לאיוב ג, 13). ד"א עוללתי לשון לכלוך וגיעול לפיכך נקראו השלילים עוללים שהם מלוכלכים בדם וברירים (שם טז 54). — ואמר הפיטן: יטבע בנחל שליליו והזרים יחלקו שלליו (עזרא הבבלי, תוכח' מוס' ה, כג.).