ש"נ, מ"ר שִׁמֲמוֹת, —  מקום ריק ושמם, שַׁמָּה: לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שְׁמָמָה ורבה עליך חית השדה (שמות כג כט). ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב והיתה ארצכם שְׁמָמָה ועריכם יהיו חרבה (ויקר' כו לג). וישרף יהושע את העי וישימה תל עולם שְׁמָמָה עד היום הזה (יהוש' ח כח). ארצכם שְׁמָמָה עריכם שרפות אש ארצכם לנגדכם זרים אכלים אתה וּשְׁמָמָה כמהפכת זרים (ישע' א ז). עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שְׁמָמָה (שם ו יא). ביום ההוא יהיו ערי מעוזו כעזובת  החרש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל והיתה שְׁמָמָה (שם יז ט). לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שְׁמָמָה (שם סב ד). ערי קדשך היו מדבר ציון מדבר היתה ירושלם שְׁמָמָה (שם סד ט). שממה תהיה כל הארץ (ירמ' ד כז). הוסרי ירושלם פן תקע נפשי ממך פן אשימך שְׁמָמָה ארץ לוא נושבה (שם ו ח). ונתתי את ירושלם לגלים מעון תנים ואת ערי יהודה אתן שְׁמָמָה מבלי יושב (שם ט י). בארץ הזאת אשר אתם אמרים שְׁמָמָה היא מאין אדם ובהמה (שם לב מג). ותתך חמתי באפי ותבער בערי יהודה ובחצות ירושלם ותהיינה לחרבה לשְׁמָמָה (שם מד ו). והיתה חצור למעון תנים שְׁמָמָה עד עולם (שם שם לג). מקצף יי' לא תשב והיתה שְׁמָמָה כלה כל עבר על בבל ישם וישרק על כל מכותיה (שם נ יג). והערים הנושבות תחרבנה והארץ שְׁמָמָה תהיה (יחזק' יב כ). לו חיה רעה אעביר בארץ ושכלתה והיתה שְׁמָמָה מבלי עובר מפני החיה (שם יד יה). והיתה ארץ מצרים לִשְׁמָמָה וחרבה וכו' ונתתי את ארץ מצרים לחרבות חרב שְׁמָמָה ונתתי את ארץ מצרים בתוך ארצות נשמות ועריה בתוך ערים מחרבות תהיין שְׁמָמָה ארבעים שנה (שם כט ט-יב ). עריך חרבה אשים ואתה שְׁמָמָה תהיה (שם לה ג-ד). שְׁמָמָה אעשה לך וכו' שְׁמָמָה תהיה הר שעיר וכל אדום כלה (שם שם יד-יה ). והארץ נשמה תעבד תחת אשר היתה שְׁמָמָה לעיני כל עובר (שם לו לד). והדחתיו אל ארץ ציה וּשְׁמָמָה (יוא' ב כו). וכל פסילי יכתו וכל אתנניה ישרפו באש וכל עצביה אשים שְׁמָמָה (מיכה א ז) והיתה הארץ לשְׁמָמָה על ישביה (שם ז יג). ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שְׁמָמָה ואת נחלתו לתנות מדבר מלאכי א ג). והיה חילם למשסה ובתיהם לִשְׁמָמָה (צפני' א יג). כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לִשְׁמָמָה (שם ב ד). כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה ממשק חרול ומכרה מלח וּשְׁמָמָה עד עולם (שם שם ט). ויט ידו על צפון ויאבד את אשור וישם את נינוה לִִשְׁמָמָה ציה כמדבר (שם שם יג). —  ובצרופים מִדְבַּר שממה: רעים רבים שחתו כרמי בססו את חלקתי נתנו את חלקת חמדתי למדבר שְׁמָמָה ‏(ירמ' יב י). כגן העדן הארץ לפניו ואחריו מדבר שְׁמָמָה (יואל ב ג). ואדום למדבר שממה תהיה (שם ד יט). —  תֵּל שממה: והשמעתי אל  רבת בני עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שְׁמָמָה (ירמ' מט ב). —  ובהכפלות, שממה ונשמה, שמה ושממה, שִׁמְמָה ושממה: ונתתי את הארץ שְׁמָמָה ומשמה (יחזק' ו יד, שם לג כח). שכרון ויגון תמלאי כוס שמה וּשְׁמָמָה (שם כג לג). בתתי את ארץ מצרים שְׁמָמָה ונשמה ארץ ממלאה (שם לב יה). בתתי את הארץ שְׁמָמָה ומשמה (שם לג כט). הנני אליך הר שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שְׁמָמָה ומשמה (שם לה ג-ד). ונתתי את הר שעיר לשממה וּשְׁמָמָה (שם שם ז). — ובמ"ר, בצרוף שִׁמְמוֹת עולם: והיה כמלאות שבעים שנה אפקד על מלך בבל ועל הגוי נאם יי' את עונם ועל ארץ כשדים ושמתי אותו לְשִׁמְמוֹת עולם (ירמ' כה יב). ולא יקחו ממך אבן לפנה ואבן למוסדות כי שִׁמְמוֹת עולם תהיה (שם נא כו). יי' אתה דברת אל המקום הזה להכריתו לבלתי היות בו יושב למאדם ועד בהמה כי שִׁמְמוֹת עולם תהיה (שם שם סב). שִׁמְמוֹת עולם אתנך עריך לא תישבנה (יחזק' לה ט). —  ועל אדם, לבש שממה: המלך יתאבל ונשיא ילבש שְׁמָמָה וידי עם הארץ תבהלנה (שם ז כז). —  ובתו"מ: דרך שממות בא (נבוכדנצר) ממדבר בא מארץ נוראה (מד"ר שה"ש ג ד, כמעט שעברתי). אינן לא ממחילות הארץ ולא משממות הארץ (רבה בר כהנא, שם איכה, פתיח' סוף). — ןאמר הפיטן: הילל וקינה שאי ציון במר ונהי ובכי שממות (ר' אשר כהן, ציון תקונני, קינ' ת"ב). — ואמר המשורר: גחלתי אשר נשארה לי כבה זמן וגם ירועני, שממות עולם השמני ויקח מחמד עיני (ראב"ע, אב הבן קרב להספד, כהנא א, 34).