ת"ז, נק'  שְׁמֵמָה, — כמו שומם, ריק ועזוב, öde; désert; deserted: שמה לשממה אבלה עלי שְׁמֵמָה נשמה כל הארץ (ירמ' יב יא). והאר פניך על מקדשך הַשָּׁמֵם (דנ' ט יז). — ובתו"מ: הואיל וגוזרין עלינו שלא ללמד תורה נגזור על ישר' שלא ישאו נשים ונמצא ישר' שמם וזרע אברהם כלה (רשב"ג, תוספת' סוטה טו י). והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם (יבמות סב:).