פ"ע, שָׁמֵמָה, שָׁמֲמוּ, שִׁמֵמוּ, שֹׁמּוּ, יִשֹּׁם, יָשֹׁמּוּ, — שָׁמְמָה הארץ, העיר, וכדו', חָרבה, נעזבה, הפכה לִשְׁמָמָה, היתה ריקה ושואה,  Öde, leer sein; être désert, vide; to be deserted, empty:  שֹׁמּוּ שמים על זאת ושערו חרבו מאד (ירמ' ב יב). וְשָׁמְמוּ הרי ישראל מאין עובר (שם לג כח). שמעתי את כל נאצותיך אשר אמרת על הרי ישראל לאמר שממה1 לנו נתנו לאכלה (שם לה יב). כשמחתך לנחלת בית ישראל על אשר שָׁמֵמָה כן אעשה לך (שם שם יה). על הר ציון שֶׁשָּׁמֵם שועלים הלכו בו (איכה ה יח). — ושמם האדם, היה עזוב, וגם במשמ' השתומם, התפלא: יָשֹׁמּוּ על עקב בשתם האומרים לי האח האח (תהל' מ יו). יָשֹׁמּוּ2  ישרים על זאת ונקי על חנף יתערר (איו' יז ח). — ושמם האדם על חרבן ארץ וכדומה, נדהם וחרד והשמתי אני את הארץ וְשָׁמְמוּ עליה איביכם הישבים בה (ויקר' כו לב). והבית הזה יהיה עליון כל עבר עליו יִשֹּׁם ושרק ואמרו על מה עשה יי' ככה לארץ הזאת ולבית הזה (מ"א ט ח, וכעין זה דהי"ב ז כא). כאשר שָׁמְמוּ עליך רבים כן משחת מאיש מראהו וכו' (ישע' נב יד). לשום ארצם לשמה שרוקת עולם כל עובר עליה יִשֹּׁם ויניד בראשו (ירמ' יח יו). ושמתי את העיר הזאת לשמה ולשרקה כל עבר עליה יִשֹּׁם וישרק על כל מכתה (שם יט ח). והיתה אדום לשמה כל עבר עליה יִשֹּׁם וישרק על כל מכותיה (שם מט יז). מקצף יי' לא תשב והיתה שממה כלה כל עבר על בבל יִשֹּׁם וישרק על כל מכותיה (שם נ יג). חרדות ילבשו על הארץ ישבו וחרדו לרגעים וְשָׁמְמוּ עליך (יחזק' כו יו). כל ישבי האיים שָׁמְמוּ עליך ומלכיהם שערו שער רעמו פנים (שם כז לה). כל יודעיך בעמים שָׁמְמוּ עליך בלהות היית ואינך עד עולם (שם כח יט). ועי' שׁוֹמֵם. — ובתו"מ: רחם ה' אלהינו וכו' עלינו וכו' ועל העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה (ירוש' ברכ' ד ג). פעם אחת נכנס (הלל) לעזרה ומצא אותה שוממת אמר ישמו בתיהם של אילו שהשמו את בית אלהינו (שם חגי' ב ג). בעקבות משיחא חוצפא יסגא וכו' והגליל יחרב והגבלן ישום (סוטה מט:). אנשי השם וכו' שהשימו את העולם וכו' ושגרמו לעולם שישום (ר' אחא, מד"ר בראש' כו). יצא כורש לטיל במדינה וראה המדינה שוממת אמר מה טיבה של מדינה זו שוממת, איכן הם הדהבים, איכן הם הכספים, (מד"ר שה"ש ה, קמתי אני). שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב (שם איכה פתיח', ר' יוחנן פתח). — ובסהמ"א: איזהו קוסם זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים (רמב"ם, עבודת כוכבים יא ו). שומם הוא אמצעי בין מתאבל ושמח (ספר חמדות לאריסטו ב ו). ושלות היריאים ושמחת השוממים (מוסרי הפלוסופים א ז). ואמר הפיטן: טבעו טירותי ופי צר דמם, וכל עובר עלי שרק ושמם (ר"א קליר, איכה אשפתו, קינ' ת"ב). — ואמר המשורר: ושממו אביוניו בהעלימו עיניו (תלמידי מנחם, לגבור בתעודה, שעה"ש 5). לזאת אשם וישתומם לבבי (רשב"ג, אהה לי מזמן, ביאליק-רבניצקי א, 63). אבכה עלי בתי מידעי כי נשאו גם שממו מדור (רמב"ע, הענק ז, ברודי, שסט). אימתי עדן שממת (ראב"ע, אימתי, שעה"ש, 154). שממו בנותי החלם שבי עד לחורב (הוא, איך אני, איגר 150). — ואמר המליץ: ויאמר השר אל תחרד הדוד ואל תשם (מחברות עמנואל יז, הברמן, 448).

— נִפע', נָשַׁמָּה, נָשַׁמּוּ, נְשַׁמָּה, נְשַׁמּוֹת, כמו קל: והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם וְנָשַׁמּוּ דרכיכם (ויקר' כו כב). נָשַׁמּוּ מסלות שבת עבר ארח (ישע' לג ח). כי ימין ושמאול תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נְשַׁמּוֹת יושיבו (שם נד ג). עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אמרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה בערי יהודה ובחצות ירושלים הַנְּשַׁמּוֹת מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה קול ששון וקול שמחה (ירמ' לג י). וְנָשַׁמּוּ מזבחותיכם ונשברו חמניכם (יחזק' ו ד). ונתתי את ארץ מצרים שממה בתוך ארצות נְשַׁמּוֹת ועריה בתוך ערים מחרבות תהיין שממה ארבעים שנה (שם כט יב). וְנָשַׁמּוּ בתוך ארצות נְשַׁמּוֹת ועריו בתוך ערים נחרבות תהיינה (שם ל ז). בתתי את ארץ מצרים שממה וּנְשַׁמָּה ארץ ממלאה (שם לב יה). והארץ הַנְּשַׁמָּה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר ואמרו הארץ הלזו הַנְּשַׁמָּה היתה כגן עדן והערים החרבות וְהַנְּשַׁמּוֹת והנהרסות בצורות ישבו וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני יי' בניתי הנהרסות נטעתי הַנְּשַׁמָּה (שם לו לד-לו). עבשו פרדות תחת מגרפתיהם נָשַׁמּוּ אצרות נהרסו ממגרות (יואל א יז). וְנָשַׁמּוּ במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו (עמוס ז ט). ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נְשַׁמּוֹת וישבו (שם ט יד). הכרתי גוים נָשַׁמּוּ פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר (צפנ' ג ו). תהי טירתם נְשַׁמָּה באהליהם אל יהי ישב (תהל' סט כו). — ונשם האדם, נדהם וחרד: והיה ביום ההוא נאם יי' יאבד לב המלך ולב השרים וְנָשַׁמּוּ הכהנים והנביאים יתמהו (ירמ' ד ט). למען יחסרו לחם ומים וְנָשַׁמּוּ איש ואחיו ונמקו בעונם (יחזק' ד יז). על יומו נָשַׁמּוּ אחרנים וקדמנים אחזו שער (איוב יח כ). האכלים למעדנים נָשַׁמּוּ בחוצות (איכה ד ה). — ואמר המשורר: זמרה זמם עת רצון ורב ניבו נבזה נשמם (רשב"ג, אלהים אל ראשון, ביאליק-רבניצקי ב, 205).

— הִפע', הֲשִׁמּוֹתָ, הֲשִׁמֹתִי, הֲשִׁמוֹתִי, הֵשַׁמּוּ, מַשְׁמִים, הַשְׁמֵם, אֲשִׁמֵם, יַשִּׁים, יְשִׁמֵּם, נַשִּׁים, — השם את הארץ, את העיר, את יבול השדה, וכדו', עשה אותן שממה וחָרְבָּה: ונתתי את עריכם חרבה וַהֲשִׁמּוֹתִי את מקדשיכם וכו' וַהֲשִׁמֹּתִי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה (ויקר' כו לא-לב). ונירם אבד חשבון עד דיבן וַנַּשִׁים עד נפח אשר עד מידבא (במד' כא ל). ותכבד יד יי' אל האשדודים וַיְשִׁמֵּם (ש"א ה ו). שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את יעקב ואכלהו ויכלהו ואת נוהו הַשַׁמּוּ (ירמ' י כה, וכעין זה תהל' עט ז). אם לוא יסחבום צעירי הצאן אם לא יַשִּׁים עליהם נוהם (שם מט כ, וכעין זה שם נ מה). ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם למען אֲשִׁמֵם (יחזק' כ כו). ונתתי יארים חרבה ומכרתי את הארץ ביד רעים וַהֲשִׁמֹּתִי ארץ ומלאה ביד זרים (שם ל יב). וַהֲשִׁמֹּתִי את פתרס (שם שם יד). וַהֲשִׁמֹּתִי גפנה ותאנתה וכו' ושמתים ליער (הוש' ב יד). וגם אני החליתי הכותך הַשְׁמֵם על חטאותיך (מיכה ו יג). — ובמאמר סתום: אך עתה הלאני הֲשִׁמּוֹתָ כל עדתי (איוב יו ז). — ובהשאלה למצב רוח שומם: ואבוא אל הגולה וכו' ואשב שם שבעת ימים מַשְׁמִים3 בתוכם (יחזק' ג יה). וַהֲשִׁמוֹתִי עליך עמים רבים ומלכיהם ישערו עליך שער בעופפי חרבי על פניהם וחרדו לרגעים איש לנפשו ביום מפלתך (שם לב י). — ובסהמ"א: השימונום עד נפח (רש"י, ויקר' כא ל). השמם, לשמימך על חטאתך (הוא, מיכה ו יג). הכתיך והשממתיך (ראב"ע, שם ו יב). — ואמר הפיטן: השמים המה השמימום (ינאי, אחדים אחודים, קרוב' בראש', זולאי, יד). הלבנו בכפור אשמים, ושוטן מה ישמים (ר"א קליר, אפיק מען, תפלת גשם). —  ואמר המשורר: ושוסינו עתידותיו ובאנו שעריו והשמנו מכונות (ר"ש הנגיד, מתי שכל, ששון, עו; שם הברמן א, 79). שממות עולם השמני ויקח מחמד עיני (ראב"ע, אב הבן, כהנא א, 34). בת עמי בכי ואל תדומי, לשוד יום זה השומי (הוא, אוי כי לבי, איגר 172). לצים שפתם השם (הוא, אספרה בעד, שם 231). השמוני שגיאותי וחרפה לבי שברה (הוא, אין לי פה, שם 239).

— הָפע', הָשַׁמָּה, הָשַׁמּוּ, — נעשה שומם ונשם, ריק ושומם: אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי הָשַׁמָּה וכו' כל ימי הָשַׁמָּה תשבת (ויקר' כו לד-לה). והארץ תעזב מהם ותרץ שבתתיה בָּהָשַׁמָּה מהם (שם שם מג). פנו אלי וְהָשַׁמּוּ ושימו יד על פה (איוב כא ה). עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי הָשַׁמָּה שבתה (דהי"ב" לו כא). — ובתו"מ: אנשי השם וכו' שהשימו את העולם ושהושמו מן העולם (ר' אחא, מד"ר בראש' כו). — ובסהמ"א: ומתח זמורה עליהן בשביל שלא יושממו ויפלו (ר"ח, ערוב' יא.).

— הִתפ', אֶשְׁתּוֹמֵם, תִּשּׁוֹמֵם, יִשְׁתּוֹמֵם, — תמה, השתאה, התפלא,  erstaunen; s'étonner; to be astonished:  וירא כי אין איש וַיִּשְׁתּוֹמֵם כי אין מפגיע (ישע' נט יו). ואביט ואין עזר וְאֶשְׁתּוֹמֵם ואין סומך (שם סג ה). ותתעטף עלי רוחי בתוכי יִשְׁתּוֹמֵם לבי (תהל' קמג ד). אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תִּשּׁוֹמֵם (קהל' ז יו). וָאֶשְׁתּוֹמֵם על המחאה ואין מבין (דנ' ח כז). — ואמר בן סירא: יורדי הים יספרו קצהו לשמע אזננו נשתומם (ב"ס גני' מג כד). — ובתו"מ, גם כמו נפע': ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין (שבת לג.). שמים שהבריות משתוממים עליהן לאמר של מה הן, של אש הן, של מים הן (מד"ר בראש' ד). התחיל מיצר על הדבר וכו' עם שהוא עומד ומשתומם על הדבר הוציא דבר יתר מפיו (פסיק' רב' לג, אנכי אנכי, קנ:). — ובסהמ"א: יתמהו מגערתו כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו (רש"י, בראש'  א ו). ואני מיחס זה והדומה לו מדברי הנבואה אל העברים מפני שהנבואה מדברת כלשונם ומנהגם ואל תשתומם מזה (ר"י א"ת, סה"ש לריב"ג, שאה). אך החשק תועלותיו נעלמות מפני שבני אדם משתוממים בו ונפסקים ממעשיהם ותנועותם בבואו (הוא, חו"ה, הבחינה ה). שינהג במדת אנשי הפרישות המואסים בעולם הזה ולהשתומם מהעולם ויושביו (שם, הבטחון ד). כל רוצה עשיר וכל מסכית שליו וכל מימר משתומם (הוא, תקון מדות הנפש לרשב"ג מא). ולא יהיה משתומם ביחידות ובבדידות וכו' וישתומם במלא עם (הוא, כוזרי ג א). רבתה מרה שחורה בגופו עד שנשתוממה נפשו ובעתתו רוח רעה (ר"י עקנין, ס' מוסר ב טז). אינו ממהר להשיב אלא משתומם זמן כשיעור פתיחת שביל שבראשו (שם ה כא). הלכה לביתה בכעס גדול, בוכה ומשתוממת (ר"י אלנקאוה, מנוה"מ ג, ענעלאו, 128). חייב אדם לבכות על מת בכיה ממוצעת, לא שיצעק תמיד ויבכה וישתומם (שם שם, 519). מתאבל לעיניהם ובוכה ומשתומם עמם (שם ד, 284). וצריך תלמיד חכם להיות תמיד דואג ומשתומם ובוכה ונאנח בלבו על עונות שעשה וכו' (שם שם, 410). השתוממתי במדברות ולא ראיתי שממה כשממות העוני (שם שם, 413). — ואמר המשורר: ובית דין לחמשה הם זקוקין בנכסיהן אפיטרופין להקים למשתומם וליתומים מרודים ולשבוים ובורחים ממרדים (רה"ג, שד"מ וש"ש, קבוצת קונטרסים, 98). והשתוממו כלם למען סר צלם (לגבור בתעודה, תשו' תלמידי מנחם, 4). לזאת אשם וישתומם לבבי ושבעתי עדי נשף נדדים (רשב"ג, אהה לי מזמן, ביאליק-רבניצקי א, 63). אבכה4 בעמדי עלי קברות אבותי ואשתומם בחברון עלי מבחר קבריך (ר"י הלוי, ציון הלא תשאלי, זמורה א, 56). השתוממה מדי עלתה להר קדש כי ראתה זרים עלו ולא עלתה (הוא, יצאה לקדמך, שם י, 925). — °ובמשמ' הסתכל והתבונן5, ואמר המשורר: אעבר ביערך וכרמלך ואעמד בגלעדך ואשתוממה אל הר עבריך (הוא, ציון הלא תשאלי, זמורה א, 56). וכל יום אשאפה רוח פאת ים ואשתומם לנוכח משכנותיו (הוא, דיואן א, 126).

— פִע', *שִׁמֵּם, — גרם שממון לזולתו: כתוב ישמח וקרינן ישמח, זכה משמחו לא זכה משממו (יומא עו:). — ובסהמ"א: אנשי השם וכו' אנשי שממון, ששממו את העולם (רש"י, בראש' ו ד). — ואמר הפיטן: אותנו ברחוק מקום אשמו ואותך בקרב מקומך שממו (ר"א קליר, אלהים אל דמי, סלוק פרשת זכור).

— פוֹע', שׁוֹמַם6, — כמו הִתפ', השתומם: וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות וכו' כך תפרש לשון שאיה באדם בהול ובעל מחשבות (רש"י, בראש' כד כא). ובשעה שאינה זוכה (הנשמה) והיא ראויה לקבל עונשה הולכת ומשוממת7 ומבקרת בכל יום לגוף ולקבר (זהר מדרש הנעלם חיי שרה, וילנה תרמ"ב, קכג.). — ואמר הפיטן: שוממתי ברוב יגוני ליום יפקד זדוני (רשב"ג, שוממתי, ביאליק-רבניצקי ב, 90). — וכפעל יוצא: שמו שמים וכו' מאליהם הוא, משוממים את עצמם (רש"י, בראש' מט כג).