1, ש"ז, פחד, אימה, Schrecken; terreur; terror: ואלי דבר יגנב ותקח אזני שֶׁמֶץ מנהו (איוב ד יב). הן אלה קצות דרכיו ומה שֶׁמֶץ2 דבר נשמע בו (שם כו יד). — ובמשמ' דבר מֻעט3, ואמר בן סירא: שמץ מחלה יצהיב רופא (ב"ס גני' י י). אל תשמח אל שמץ תענוג אשר פי שנים רישו (שם שם יא לב). — ובתו"מ, במשמ' חשש וחשד רע, Verdacht; soupçon; suspicion: כל העונה אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כחו וכו' אפי' יש בו שמץ של עבודת כוכבים מוחלין לו (ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן, שבת קיט:). הנהו תלתא כהני, חד אמר להו הגיעני כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה, בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול והא אין בודקין מן המזבח ולמעלה, לא תימא שמץ פסול אלא אימא שחץ פסול (פסח' ג.). מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר הודע את ירושלים את תועבותיה, אמר לו עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך, בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול (מגי' כה:). אם ראית שני בני אדם שמתגרים זה בזה שמץ פסול יש באחד מהם ואין מניחים אותו לידבק אחד בחבירו (רב יהוה בשם רב, קידוש' עא:). אם ראית שתי משפחות המתגרות זו בזו שמץ פסול יש באחת מהן ואין מניחין אותה לידבק בחברתה (ריב"ל, שם שם). — ובסהמ"א: נתגלה שמצו וקלונו (רש"י, שמות לב כד). לא שום שמץ ותפלות נתן על הקב"ה (הוא, איוב א כב). דאין עם עבירה זו שמץ מצוה (הוא, ביצה לז.). ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו (רמב"ם, יסודי התורה ב יב). והנני מספר לך מעט מחכמתו ומגיד לך שמץ מתבונתו (ר"י זבארה, שעשועים ה, דודזון, 45). אחר כל איש לקחה אזנו שמץ מדעת מה אשר בזמניהם (של הגאונים) (משה ריאטי, מקדש מעט, חלק היכל, א). והמוציא עליהם ועליה דבה ושמץ איש רע ובליעל (תשו' הריב"ש קנז). — ואמר הפיטן: הוא קלון לכן יקיא, הוא רימה לכן ירתיח, הוא שימץ לכן ישנה, הוא תוליעה לכן ייתום (ינאי, הוא אנוש, קרוב' ויקר', זולאי, קנג). תסלח תעב תואנינו, תשביח שמץ שיקצינו (הוא, תסלח תעב, קרוב' ימים נוראים, שם, שכג). ואביתה תהלה מיכתומי שמץ, מיכמוסי דופי (הוא, אשר אימתך, שם שם שלב). נקיי כל שימץ ומחט מלובנים הוא, אז עליונים, שם שם, שמא). שמצם העברת, דפים הצללת (ר"א קליר, ערב אשר עלה, קרוב' ב פסח). אני יותדת שפריר החצר וכיור לרחצת יד ורגל משמץ (רסע"ג, אני אש אוכלה, אזהרות, סדור רסע"ג, קצג). שמץ אם תחשוב בפתע אנו בלים, שפוט אם תשפטנו נהי הבל הבלים (רסע"ג, אזכיר יום, סליח' יוה"כ, שם, רצט). סלח נא שמץ תעתוע תעוב רחמיך (או"א, סלח נא אשמות, מעריב ליל כפור). שמץ טהר, כעב מהר, כנאמר תמחה פשע, לעם נושע (אמנם כן, שם שם). רחום על פשע עובר, שמץ זדונם תכבס ותטהר (אמצת עשור, קרוב' יוה"כ). שגרו ביד איש למדבר עז, שמץ כתמי זו שאת לגזרה (סדר עבודה מוסף יוה"כ). שלח מלאך מליץ והפלא אות וסבה, לטהרנו בליל זה משמץ ודבה (רשב"ג, שלח מלאך ביאליק-רבניצקי ב, 176). שמלות סבה הם לדחות' במכנסי פז שמץ ודבה הוא, אלהים אל ראשון, שם, 208). — ואמר המשורר: וקניתי תמול שמץ תבונה (הוא, אני האיש, שם א, 6). אזי בסעיף חלום רוח נשאו ועבר כעבר ברק בפלאו ולא סר אחריו שמץ לבבי (הוא, אזי בסעיף, שם שם 22). ואיך ירצה לבב איש בכסילות ושמץ בין יהי כסלו ומחסו (הוא, בחר מהחלי, שם שם 46 ). וממנה יודעו קצת דרכי בוראה ושמץ מגבורותיו (הוא, כתר מלכות, מי יכיל גדולתך, שם ב, 67). כל הון ואם יקר יום מותה שמץ, אך אם לאל תלוהו לא יהי שמץ (רמב"ע, הענק ח, ברודי, שפד). נשמת מי דמתה גאות אלוה וכו' תבין השיגה רק שמץ מנהו (יצחק חיים קסטיליוני, נשמת אדם, מבחר השירה העברית באיטליה, שירמן, תקיד). נגידים הם בריה לשומעה בלי שמץ בלי דופי וסרה (ר"י אלנקאוה, בשם אלהי, מנוה"מ א, ענעלאו, 6). — ומ"ר °שְׁמָצִים, ואמר המשורר: ולא היתה בך שמצה וככה בכס הוכן לך אין בו שמצים (ר"ש הנגיד, חדשים, בן תהלים, הברמן ב, 124).
1 [אלה דברי העורך בפרושו החדש (משנ' תשי"ד) לאיוב ד יב: המלה שֶׁמֶץ, הבאה לקמן כו, יד (עי' בסמוך), הובנה עד כה או כלשון חלק, קצת, מעט או בהוראת קול ודיבור. אך למעשה אין כל יסוד לשני הפירושים האלה, ואין בהם כדי לבאר את צורת השאלה של כו, יד: 'ומה שמץ דבר נשמע בו'. וגם שימו הפועל הערבי שַׁמִצַ شمص, לחיפזון בדבור שהורו עליו, אינו בא כלשון דבור ממש, אלא רק כאחד השימושים של פועל זה כדוגמת מלים כגון , to precipitate, sich überstürzen וכדומה, המשמשות כלפי הדיבור כלגבי כל פעולה נחפזת ומבוהלת. לעומת זאת בא במקרא 'לשמצה בקמיהם' (שמות לב כה), בלי ספק לגנאי, וכן באה המלה בעברית ובארמית שבתלמוד ובתרגומים רק במשמעות חשש לרעה: 'שמץ פסול, משום שמצא, משום שמצא דשמצא' וכדומה וכן תַשַׁמַּצַ تشمص בערבית עקר הוראתו היא כמו של תַשמז تشمز ו־שַׁמַזַ شمز, הירתע, היחפז (כלשון נבהלו נחפזו), מפחד ןחרדה, וכן מבאר לסאן־אל־ערב את שימוש הפועל שַׁמַצַהֻ דָ'לִכַ שֻׁמוּצא شمصه ذلك شموصآ על ידי אַקְלַקֲהֻ أقلقه, החריד והדאיג אותו, ומוסיף גם את הצירוף אַחַ'דַ'הֻ מן אַלְאַמְרִ שֻׁמאצ أخذه من الأمر شماص, אחז אותו מן הדבר שמץ, ממש כצירוף העברי ותקח אזני שמץ מנהו (כידוע מצוי בלשון השירה בביטוי כזה היפוך הנושא במושא, כגון 'אחזו שער' (איוב יח כ) במקום אחז אותם שער ופחד). ומכאן ברור, כי 'שמץ' הוא לשון פחד ואימה, ולא חלק או דיבור. בהבנה זו מתבררת השאלה של כו כד: הן אלה קצות דרכיו ומה שמץ (ז"א ומה נורא הוא ה)דבר (אשר) נשמע בו'; וכאן הכוונה, בהקבלה מלאה למקום ההוא: דבר שמעתי, ואזני, השומעת, קיבלה ממנו פחד ואימה, נאחזה ממנו בפחד ורעדה. הרי על פחד ואימה מדובר בביטויים שונים גם בהמשך הכתובים יג-טו.]
2 [לפי הנאמר בהערה שלפני זו אפשר שהכונה כאן לתֹאר. ומה שָׁמַץ, כלו' מה נורא דבר (זה אשר) נשמע בו.]
3 [ע"פ הבנה זו בכתוב, ועי' בהערות שלפני זו].