*, שָׁקִי ואף שׁוֹקִי, ש"ז, — השקאה, ובקצור, במק' שדה של שקי, שדה שלחים, הטעון השקאה: כרוב של שקי1 עם כרוב של בעל אסורין מפני שהוא בולע (ר' שמעון, תרומ' י יא). פול מצרי שמנע ממנו מים שלשים יום מתעשר לשעבר וכו' במה דברים אמורים בשל שוקי2 אבל בשל בעל שמנע ממנו שתי מריעות וכו' (תוספת' שביע' ב ד). שלא יהיו אומות העולם אומרים אלהי כנען קשים הם מאלוהי מצרים, למה, אלהיהן של מצרים של שקי3 הן אבל של כנען של בעל הן (תנחומ' בובר, הוספה לשלח ה). מלך ב"ו יש לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שוקי ואחת של בעל לא למי שהמלך אוהב נותן של שוקי ולאותו ששונא הוא נותן אותה של בעל, ארץ מצרים של שוקי והיינו בתוכה וארץ כנען של בעל וכו' (מד"ר במד' יז). — ואמר הפיטן: כי כל בשקי4 ישיש באספם בר באלול בטלל רסיס, מים כרמים להעסיס, בנטפי חלב ועסיס (הקליר, יפתח ארץ לישע, תפלת גשם).
1 [כן הגרסה במדב"מ ובירוש', ואלו במשניות בצורה ארמ': של שקיא, של שקי, וכד'.]
2 [בשדה שקי: נ"א שקי, שקיא.]
3 [כלו' של ארץ הטעונה השקאה, של שדות שלחים. ובמד"ר במד' טז בשבוש: של שקר הן.]
4 [כלומר: בשדה, כי כך הלכו הפיטנים אחר נסחת א"י במשנה, ואין מקום לפירושים השונים שהוצעו.]