°, ש"נ, — שה"פ מן שָׁקַט, מצב השקט והבוטח: ולמי שיש לו חכלילות עינים מרוב שומנו ושקיטתו וכו' (רש"י, סנה' ע.). היש דבר בעולם אשר יש לו רגישה ואין לו שקיטה ואיך רוגשים השמי' ומתגלגלים תמיד בלי שקיטה (ר"י הדסי, אשכול הכפר, שעג). רמז בזה לשקיטת החושים והכנעם והשמעם לפני בעלם והוא השכל וכו' (רש"ט ן' שפרוט, פרדס רמונים). — ואמר הפיטן: שקיטת איש נגע בו יקרוב, בקוראו באמת לאל קרוב, תרופתו יקרא מקרוב (ינאי, א... פיו ולבו, קרוב' ויקר', זולאי, קמ).