1 [בהמשך מובאים כאן המקומות מתו"מ וכן מפרושי המפרשים, אך אין לראות את דבריהם אלא כהשערות. צרוף זה של אותיות, שרבט, בא כפעל גם בארמ' שבתו"מ (שבת צד.). על דברי המשנה המוציא וכו' את החי במטה פטור וכו': לימא מתני' ר' נתן הוא ולא רבנן דתניא המוציא בהמה חיה ועוף לר"ה בן חיין ובין שחוטין חייב רבי נתן אומר על שחוטין חייב על חיין פטור שהחי נושא את עצמו אמר רבא אפילו  תימא רבנן ע"כ לא פליגי רבנין עליה דר' נתן אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו אכל אדם חי דנושא את עצמו אפי' רבנן מודי' וכו', ע"כ. ומן הענין יוצא שהכונה כאן, שבהמה חיה ועוף, בנגוד לאדם, אינם נושאים את עצמם וכאלו מרפים את עצמם שלא ללכת אלא כשאדם מוליך או מוביל אותם. ואך בקרוב פרש רש"י: משמטים כלפי מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן ע"כ. ועל כל פנים אין פרוש כזה מתאים למקומות המובאים בתו"מ בעבר', כמבֹאר לקמן.  ומה שמשוה בעל ערוך השלם בערך שרבט וז"ל: נ"ל מל"ע שרבט سربط  פשט לארכו ע"כ אינו מכֻון, הואיל ולפי המלונים הערבים אין הפֹעל משמש אלא בצרוף שֻׂרְבִטַת  אלבטיח'ה, צארת דקיקה טוילה سربطت البطيخة صارت دقيقة طويلة כלו' יצא האבטיח (בגדולו) דק וארוך, ואין לזה ענין לכאן.]

2 [רש"י (כתוב' סא:): ומשרבט, פושטן כמין שרביט עד שנעשין גדולות.]

3 [רש"י (ב"מ ס:): שזוקף שער הבהמה כשרביט שתראה שמינה.]

4 [ז"א: סובין, ע"פ הגמ' ב"מ ס:.]