ש"נ, במקרא רק מ"ר שְׁרִקוֹת, — שה"פ מן שָׁרַק, קול הבהמה השורקת: למה ישבת בין המשפתים לשמע שְׁרִקוֹת עדרים1 (שופט' ה יו). — וכקול השתוממות האדם2: ולשום ארצם לשמה שְׁרִיקוֹת3 עולם וגו' (ירמ' יח יו). — ובסהמ": כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה (רש"י, בראש' ג יה). כמו השריקה לבהמה בעת שתית המים שמביאתה לשתות (ר"י א"ת, חו"ה, היחוד י, 80). ורבינו האיי ז"ל פירש המלה4 מלשון נחיל של דבורים, רוצה לומר כי ניגונו היה דומה לשריקת דבורים (רד"ק, ס' השרשים, ערך נחל). לשמוע זמיר העופות ושריקות רינונם (צרי היגון המיֻחס לרש"ט פלקירא, 17). ושי"ן שהוא של אש משמעת קול המיה וצעקה ושריקה (ראב"ד, פרוש ס' יצירה ב א, לח.). וכאשר לא ימצא (הצפעוני) מקום להטיל ארס שלו בבעל חי מיבש ושורף העשבים והאילנות אשר סביבותיו בשריקותיו והבל פיו הרע (שלמה חיים חבר טוב, צמח צדיק, פי"ג מהאכזריות). קול רינתו (של בנימין) נתערב עם צפצוף הצפרים, עם זמזום הזבובים, עם שריקת הצרצור (מנדלי, קצור מסעות בנימין השלישי, ה). — ואמר המשורר: אכן בהוכיחך קצר יד ברעה אל יחרידך קול שריקות זבובים (ר"ש הנגיד, בן משלי, אברמסון, 116). וחשב יענים לשׁרים ונֹגנים ושאגת כפירים שריקות עדרים (ר"י הלוי, היוכלו פגרים, זמורה א, 49). — ובדקדוק, אותיות השריקה: וחמשה בינות השניים ויקראו אותיות השריקה והם ז"ץ שר"ס או הפך הסימן ז"ס שר"ץ (ראב"ע, צחות, שער האותיות ז, י:). ודע כי הרש ואע"פ שהיא משתתפת עם אותיות השריקה שהם הזין והסמך והצדי וכו' (ר"י א"ת, הרקמה ב, וילנסקי, לז). — ואותיות השריקה במשמ' אותיות המנֻקדות בשורק: ואלה ארבע אותיות (בומ"ף) נקרא אותיות השריקה, כי כאשר תבא וי"ו (החבור) עליהם בין נעות בין נחות לעולם בשורק (ר"י קמחי, ספר זכרון, 2).