1 [לפי דברי רבקה בפס' סה: מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו, יש מפרשים לשוח בלשון הליכה, וכן הסורי (למהלכו), וביתר דיוק ראב"ע: ללכת בין השיחים, ונלדקה, בספרו Beitraege, 43 וכו', השוה בערב' שׂאח ساح, טיל להנאתו. ואכן אין יסוד של ממש לפרוש זה, ואף קשה, שיוסיף הכתוב מלה זו, לשוח, במק' לאמר בקצור ויצא יצחק לשדה, אם אין בזה מתק נמוק מסתבר לשם מה יצא לשדה. ואף רֹב התרגומים הקדומים לא ראו כאן לשון הליכה אלא לשון הגיה ודבור, כדברי חז"ל הידועים שמצאו בזה שיחה של תפלה, והשוה בשבעים: ἀδολεχῆσαι (לדבר, לפטפט), וולג': ad meditandum, ת"א ות"י: לצלאה. ואף לא מן הנמנע הוא, שאולי בא כאן לשוח כדי ללמד דרכי נקיות, באותה משמ' כבמגל' הגנוזות, כי כן בא אף במקרא כש"ע ה. שִׂיח (עי' שם) במשמ' כזו, וכדומה לנאמר בדבר' כג יד: ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ומנהג נקיות הוא שהתורה מזכירה כאן כמו בדבר' כג יז: והיה מחניך קדוש, וצ"ע.]

2 [זאת הכונה, ועי' ה. שִׂיחַ, הערה. ובאותה משמ' בא בערב' שׁח' شخّ. והשוה במובא בשם בן סירא בבבלי (נדה טז:): שלשה שנאתי וכו' והאוחז באמה ומשתין מים.]