שְׂכִירוּת

*, ש"נ, —  מצב השוכר והשכיר:  כיצד שמין לו, אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירותו (תוספת' ב"מ ט א). באחד בניסן ר"ה לחדשים ולעיבורין ולתרומת שקלים ויש אומרים אף לשכירות בתים (ר"ה ז.).  ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה כולן חייבין לשלם והתניא אחרון חייב וכולן פטורים, לא קשיא כאן בשכירות כאן בקבלנות (ב"מ קיח:).  שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף (ערכין יח.). — ובסהמ"א, דמי שכירות:  ולא תוכל לתקן החשבונות האלה ולהקיש מנין דמי השדה ותבואתה או דמי השכירות אל השנים הנותרות  (ראב"ח הנשיא, חבור המשיחה והתשבורת, הקד' המחבר, 2). — ובקצור °שכירות, במשמ' דמי השכירות: — ואם יקשה בעיניו להלוות לעני בלא משכון יטול ממנו משכון וכו', ובתוך ימי המלוה לא ישתמש מאותו עני אם לא יתן לו שכירות שלימה (ר"י אלנקאוה, מנוה"מ א, ענעלאו, 84). ואל תחושו להפסד ממון שתוציאו לפרנס ראשי ההשגחה ולשלם להם שכירותם (פנקס ועד ארבע ארצות היילפרין 44). קבענו לו שכירות חק הקצוב כל שנה שכר שיחה נאה סך שמנה זה' פ' כל שבוע (שם, 312).  ושכירות הספינה וכו' מאה גרושים (חיד"א, מעגל טוב, 53).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים