במקרא רק מ"ר שְׂעִירִם1, — עננים שחֹרים, והגשם היורד מתוכם, שפעת גשמים: יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כִּשְׂעִירִים עלי דשא וכרביבים עלי עשב דבר' לב ב. — ובתו"מ: מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומעלים אותם ומגדלים אותם כך דברי תורה וכו' (ספרי דבר' שו). מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומפשפשין בהם כדי שלא יתליעו כך הוי מפשפש וכו' (שם). — ואמרו פיטנים ומשוררים: נשיאים להסיע, שעירים להניע, עננים מלהמניע (אדון המושיע, הושענ'). למטרות עז ימינו נחשבו כל מטר נוזלי שחקים כשעירים (רמב"ע, ענק א, ברודי, שכ). לרוות אמרים כנוזלי שעירים בגני כפרים (הוא, לאנשי לבבות, שם, יז). רביבים ורסיסים וחזיזים וטלים מלקושים ושעירים ונוזלים (ראב"ע, חי בן מקיץ, כהנא ב, 49).
1 [כמבֹאר בדברי העורך בידיעות החברה לחקירת א"י יג 110 וכו', ושוב בהלשון והספר ג, אין גם עקר משמ' המלה הזאת אלא שעירי עזים שחֹרים, שכדמותם ראו קדמונינו את ענני הגשם השחֹרים, בנגוד אל רביבים (עי' בהערות לערך רָבִיב), שעקרם עננים לבנים, דומים לכבשים לבנים, ואין לקבל את גזירת המלה מלשון שׂערה (סערה) וסופה, ואת הפרושים המיֻסדים עליה. ועי' גם בדרשות חז"ל המובאות בערך ב. שָׂעִיר, והמורות על הבנתם הנכונה במקור המלה. — ואך כדרשה יש לראות את דברי רמח"ל פתחי חכמה ב לה:: כשהעננים עולים ניתן רשות לשדים לשוט בארץ וע"כ נקראים העננים שעירים מאחר שבשעתן כתות של שדים המה לוחמים בין זה לזה וכו'.]