א. שָׂרוּעַ

ת"ז, — תאר לאדם או לבהמה בעלי מום, הפוסל אותם להקריב קרבן או לשמש קרבן1: כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח או חרם או שָׂרוּעַ (ויק' כא יח). ושור ושה שָׁרוּעַ וקלוט (שם כב כג). ועי' שָׁרַע.



1 [כנאמר בעקר גם בהערה לערך קָלוּט,  ראו השבעים (ὠτόμηος), הוולג' (aure amputatus) והסורי (דסריעא אדנה) שרוע כבעל מום באזן, אך ת"א במק' שרוע וקלוט: יתיר וחסיר, ות"י: יתיר כוליא או דחסיר כוליא, ובספרא אמור פרק ז מפֹרש: שרוע שנשמטה ירכו, ובבלי (בכורות מ.): שרוע שנשתרבב לו יריכו, וש"י כותב: שאחת מאבריו גדולה מחברתה עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה או שוקו ארוכה מחברתה ע"כ ועי' בדברי ריב"ג וראב"ע המובאים בהערה לערך א. קָלוּט. ואפשר שיש לראות שרוע וקלוט הנאמר בבהמה כבטוי המלא, שבמקומו בא בנאמר על האדם שרוע בלבד, אך כקצור במק' שרוע וקלוט, כאלו: שרוע מכאן וקלוט מכאן, בנגוד, אלא שלפי שעה אין אפשרות לקבע את משמ' המלים האלה ביתר דיוק. ועי' שָׂרַע.]

חיפוש במילון: