*, *תיאבון, ש"ז, — תשוקה לאוכל, *אכל לתאָבון. אכל כדי להשביע את תשוקתו1: אפשר שהבשר מבאיש בקדרה והלא תאיב לו, הא אינו אומר ואמרת אוכלה בשר, אלא לתיאבון (תוספת' ערכ' ד כו). רצה לתאבון אוכלה, רצה אכילה גסה אוכלה (יבמ' מ.). למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון (חול' פד.). — *ואכל מומר נבלות לתאבון, בנגוד אל מומר האוכל אותן להכעיס: מומר אוכל נבילות לתיאבון דברי הכל פסול (לעדות), להכעיס אביי אביי אמר פסול, רבא אמר כשר (סנה' כז.). כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון, כאן במומר אוכל נבילות להכעיס (ע"ז כו:). — ובסהמ"א: כדי שתאכל מצה של מצוה לתיאבון (רש"י, פסח' צט:, ד"ה לא יאכל). שאם היה (ביהמ"ק) מבחוץ של זהב ואבנים טובות היו מביטים לו לתיאבון, אע"פ שאין מעילה במראה, לא יתכן לזון עיניהם ממקום קדש (ספר חסידים תתתתכו). האוכל מאכל אסור לתיאבון או מפני הרעב חייב. (רמב"ם, מאכל' אסור' יד יג). החלק הרביעי מחלקי הנפש כח התיאבון, ובלשון ערבי קוהׄ̇ נזועיהׄ̇ (ר"י בן יהודה, ספר מוסר ב יג). שלא יאכל בלילה מצה שלא לתיאבון (מנוה"מ לר"י אלנקאוה ב, 232).
1 [כך גם בתוך משפט ארמי: לא מיבעיא בראשונה דקאכיל לתיאבון, אבל באחרונה דילמא אתי למיכל אכילה גסה (פסח' קכ.).]