ש"נ, במקרא רק סמ' תִּגְרַת, — מלה שצורתה מסֻפקה1, במשמ' מכה ונגע,  Schlag; coup (de bâton; blow: הסר מעלי נגעך מִתִּגְרַת ידך אני כליתי (תהל' לט יא). — ובסהמ"א, במשמ' התגרות, ריב2: בשעת חירום שנו שיש תיגרה בין המלכיות אבל עיירות של מדינה ומדינה אין בינותם תיגרה (רשב"ם, ב"ב, לח.). — °ובמשמ' פחד ומגור3: אולי (חטאו בני), כמו פן, לשון תגרה ומורא, שמא יהי כך וכך (ראב"ע, איוב א ה). — ואמרו פיטנים ומשוררים: מועד ומוכן לקיטור גחל מתקן ונסכן לתגרת שחל (רשב"ג, אנושים, ביאליק-רבניצקי ב, 81). ואל תבזה ענות עני צועק מתגרת צר (יהודה בן בלעם, בזכרי על משכבי, סליח' שעה"ש, 60). רצוני לחסות בשמו ותמים להיות עמו והוא יהיה בתעצומו לעזרתי בצרתי ותקותי בתגרתי (ראב"ע, לאל חי, איגר, 57). אשפוך את נפשי ואדרוש רחמיך זעקתי מפני תגרת קמיך (הוא, ובכן יי', איגר, 135). והננו כיחיד שאבותיו עזבוהו ברב פחד ותגרה (עמנואל, מחברת ח, ירדן, 144).