תּוֹלָל

ש"ז, במקרא רק מ"ר כנ' תֹּולָלֵינוּ, — מלה שלא נתבררה כל צרכה1: כי שם שאלונו שובינו דברי שיר וְתוֹלָלֵינוּ שמחה שירו לנו משיר ציון (תהל' קלז ג). — ובסהמ"א, בהוראות שונות, כגון יללה וכד', על פי הבנת הכתוב, ואמרו המשוררים: ימיו שמחה וששון, תולליהם כקמשון וכו' (רסע"ג, אהל, חרוזים על מנין האותיות, הורית הקורא, דרנבורג, 143). ולא אשם ואם אשם לבין בכיי ותוללי (רשב"ג, נטש לו, ביאליק-רבניצקי א, 27). והחליף בששון אבלנו והפך למחול תוללנו (ר"י חריזי, תחכמוני כג).



1 [רק לפי הענין תרגמו השבעים: ἀπαγαγόντες οἱ, וולג': qui ... duxerunt nos (ז"א מוליכינו, או כד'), הסורי באותה משמ': דבורין, התרג' הארמי: בזזנא, וריב"ג בס' השרשים כותב (בתרג' ר"י א' תבון): והוצאנוהו אנחנו חוצה לו (משרש תלל) בספר התוספת אל עניין יללה מפני שנמנע היותו מתל עולם בדברים אינני צריך לשנותם הנה. ואנחנו מכשירים בו הנה פנים אחרים והוא שיהיה הלשון הזה דומה ללשון הערב שהוא אצלם לשון הריסה וכאלו אמר ושאלונו מהרסינו שמחה כאשר נאמר מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. וכבר אמרו אנשים כי ותוללינו שמחה כמו ושוללינו בהמרת התו בשין כברושים ברותים ע"כ. ור"ד אלפאסי במלונו מבאר ומעלקינא, כלומר תליָנינו.]

חיפוש במילון: