*, ש"נ, — שה"פ מן א. תָּלָה, קביעת דבר או אדם כשהוא קשור או אחוז וגופו משתלשל כלפי מטה: אחד קושר ואחד מתיר, כדי לקיים מצות תלייה (ת"ר, סנה' מו:). — ובסהמ"א: שהיה ל"ג בעת תלייתו (ראב"ח הנשיא, העבור י, 110). והיה תליתו יום הזנות אשר זנתה בו (שם שם). — °ובמשמ' היות דבר תלוי ומדֻלדל ולא מחֻבר ודבוק: כי מרפיון הבשר ודלדולו ותליתו יראה האדם ערל (פרוש המשנ' לרמב"ם, שבת יט ו). — °ותְלִיַּת אות או תבה, כתיבה מעל לשורה: ובעלי התלמוד לא פסקו לא כר' יצחק דאמר אף מוחק ולא כר' שמעון בן אלעזר שאסר את המחיקה ואת התלייה (גנזי מצרים, הלכות ס"ת, כה). — °וכמו הִתָּלוּת, יחס ושיכות של דבר לדבר, Abhängigkeit; dependance; -dency: כי תלייתו באשר יתלה בו יהיה בו ספור עושהו (ספר העריות לישועה בן יהודה הקראי Bericht, XVIII  LFDWDJ, עמ' VII). כי שכלנו אינו בחומר אלא יש לו תלייה בחומר וכו' כי הצורות הנבדלות אין להם תלייה בשום פנים (רש"ט פלקירא, מורה המורה יז). תלייתן בחומר תלייה גמורה (שם שם). ואין לו תליה עמו ולא יחס עליו (ר"א הקראי, עץ חיים, יג). כי ההערה בשמטות ויובלים שיש להם תלייה לענין הגלות והגאולה (הוא, גן עדן, ענין חג השבועות ט, נח). — °ובמשמ' העץ שהתלוי נתלה עליו, נוהג בספרות ובדבור.