רקע
מקס נורדאו
הַמִּשְׁקְפַיִם שֶׁל-הַגַּמָּד
מקס נורדאו
תרגום: דוד פרישמן (מגרמנית)

נער היה בארץ ושמו מִיכַל, והוא טוב וִישַׁר לב. והנער היה יחיד לאמו האלמנה, אשר נשארה היא ושתי נערותיה הקטנות עִמָּהּ אחרי מות עליה אישה בלא עִתּוֹ. והאלמנה טִפְּחה את שלשת עולליה בעמל ובדאגה גדולה, ותכלכלם ותלבישם ותשמור עליהם ותשלחם לבית-הספר, ותהי אומנת אותם עד כי גָדַלו. ומיכל עוזר אחריה באמונה ככל אשר יכול מאז היותו בן עשר שנים. בראשית לִקֵּט מעל פני רחוב-השדה זֶבֶל וזבובי-חַפּוּשיות, ואנשי העדה אשר בכפר נתנו לו במחירם כפעם בפעם אגורות אחדות. אחרי כן היה לשומר על הצאן ולעוזר אחרי העובדים בהגיע זְמִיר פרי העצים, וגם במעדר עָדַר בבוא עת לחפור את פרי האדמה. ובהיותו בן שש עשרה שנים, אז בא לפני רַב-אִכָּרִים מאִכּרי הכפר וישָּׂכר לו לעבד, ומאז והלאה חִיָּה גם את נפשו וגם לאמו ולאחיותיו היה למשען רב. אז השיגה ידם מקץ שנים אחדות לתת את שתי הנערות לאנשים, את האחת לְחָרַשׁ-העצים אשר בכפר, והשנית הגדילה, כי לקח אותה לו מורה בית-הספר לאשה, כי בכל עָנְיָן הרב היו הנערות ידועות שֵׁם ונחשבות מאד בכל הכפר עקב תמָתן ויָפְיָן ושׂכְלן הטוב.

ואחרי אשר יצאה האחות הצעירה והיתה לאיש גם היא, בא מיכל לפני אמו באחד מִשַּׁבְּתוֹת השנה בהיות המועד ויאמר: “אמי, בן עשרים שנה ואחת אנכי היום ואני גדול וחזק וחרוץ בכל מלאכה אשר בשדה. התפארי עלי אם תמצאי כמוני עשר כברות-ארץ מסביב עבד יודע למשוך חרוץ באדמה ולהציב ישר ערֵמַת חציר, מלבד אשר ידעתי גם לקצור ולחבוט ולשמור על הבהמה”.

“את כל זאת ידעתי, בני”, ענתה האלמנה והיא משתוממת מעט לדברים האלה, “אבל למה זה אתה מסַפּר באזני היום את כל אלה?”

“יען כי חרצתי בלבי לעזוב את המקום הזה ולהתהלך מעט בארץ, למען אֵדָעֶנָה. נכון אנכי לצאת לדרך”.

“שְכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אמונה!” העידה בו אמו.

“הן מה תקותי פה כי אחַכה עוד?” ענה אותה מיכל. “ואולם בהיותי בַנֵכָר ולמדתי עוד שבע פעמים ככה וְחָשַׂכְתִּי לי גם כסף מעט, ואם יהיה אלהים עמי והייתי ברבות הימים לאכּר גם אני היושב על נחלתו ושליט בחצֵרו”.

“אכן יפה הדבר הזה”, ענתה אמו חרש. “ואולם לא קל הוא להשיגו”.

“אין דבר אשר יַקַל בעולם הזה ואף כי לאנשים כמונו”, ענה מיכל, “ואולם הלא אוכל לנַסות כחי גם אל הַקָּשֶׁה; כי על כן אוני בשרירי בשרי”.

ואמו לא יכלה לשית עליו חטא בגלל הדבר הזה, אם כי כבד עליה מאד להפָּרד מעל בנה הנחמד. אז עברה לגור בבית בתה אשת חָרַשׁ-העצים, לבלתי השָׁאר לבדה, ומיכל נשבע לה כי שלח ישלח אליה כפעם בפעם כסף מעט מן הנשאר לו. ואדונו רב-האכרים נתן לו שלש מטבעות זהב וגיסו המורה נתן לו יַלְקוט וספר-זמירות וגיסו חרש-העצים נתן לו מקל-יד עב ואמו נתנה לו את ברכתה בצאתו. ככה הִצְטַיֵּד בצאתו, ובהיות בקר יום קציר חם אז בכה על צוארי אנשי משפחתו ויפָּרד מעליהם ויעזוב את הכפר ואת כל אשר בו ויֵצא לעבור את הארץ לארכּה ולרחבה.

עוד הוא על אֵם הדרך, כמעט אשר עָבַר זְמָן-מָה, ויתרועע אליו עלם בחור ויברכהו לשלום וישאלהו: “מאין ולאָן? אי מזה מחוז אתה? מה מלאכתך ומה שמֶךָ?”

ומיכל ענה אותו בתם לב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ורק לאָן הוא הולך לא ידע להגיד. הולך הוא לאשר ישאהו הרוח. ובָרוּחַ בטוח לבו כי יֵדע את הדרך אשר לפניו.

והבחור נתן קולו בשחוק ויען: “אם ככה הדבר, הנני וְאָרַחְתִּי עמך גם אני. אכן יודע אני להנהיג יותר מן הרוח. מסַדר-אותיות אנכי ואת העולם ראיתי דֵיִּי ויודע אנכי את כל דבר לאשורו. ואתה, רֵעִי, דע לך, כי מִיַּד תורתי לי כל זאת. קונה האדם תורה מאחרי אַרְגַז-האותיות שבעתים מאשר יקנה מאחרי המחרשה”.

“כבוד ועֹז לתורתך”, ענה מיכל ויֵקמט את גַּבּות עיניו. ואולם את המחרֵשה הַנַּח לי. אין זאת כי לא יבוז לה איש בהיותה עומדת על-יד ארגז-האותיות אשר אתה אומר"?

“צדקת, אחי”, ענה מסַדר-האותיות. “מי איש עובד באמונה לא יתן לרעהו לשים במלאכתו דופי. האם כבר היית בעיר?”

“לא”, ענה מיכל.

“טוב” קרא המסַדר. “ואולם אני נאמן הנני בכל העיר ויודע את כל רחובותיה וחוצותיה וְאַרְאֲךָ את כֹּל. רק איש צולח אתה, כי נקרֹה נקריתי לפניך פה. כי הנה בבוא איש אל העיר והיה עליו להביט בשבע עינים על כל דרכיו ולהשָׁמר לנפשו היטב, פן יפול ברעה. הגידה לי, אחי, היש גם כסף בכיסך? כי בעיר עליך לָזול מכיסך זהב על כל מדרך כף רגל. רק המות שם חנם”.

ומיכל הוציא בתֻמו מכיסו את שלש מטבעות הזה ויַראן למסדר-האותיות. אז הוציא המסדר גם הוא מכיסו בחפזה אגורות כסף אחדות עם סמרטוטי נְיָר מעטים ויגישם רגע אחד לעיני מיכל ויקרא: “הנה זה כספּי, ואתה הלא ראית כי עשיר אנכי ממך”. ואולם באמת לא ראה מיכל היטב, כי לא הסכין מעודו לִסְפּוֹר כסף, והמסדר הוסיף: “קום, הבה לי את גלגליך ועָרַבנו את שקלינו יחדו והיה לנו כיס אחד. או-אז תהיה בטוח מפחד אַרְכֵי-האצבעות אשר בעיר וידעת כי איש לא יונה אותך”.

ומיכל שמע וייטב גם זה בעיניו, ויַפקד את שלשת האדֻמִּים אשר לו ביד מסדר-האותיות, ושניהם התעוררו וילכו בעֹז יחדו הלֹך ודבּר איש עם אחיו עד בואם אל העיר. אז באו אל בית-מלון אורחים וישתו שם מכל טוב ומכל יקר, ואחרי הצהרים הֶרְאה המסדר למיכל את כל נפלְאות העיר וכל יקרותיה ובערב הטיבו את לבם וישתו שֵכר ויאכלו צלי נקניקים. וכאשר אחרו לשבת בנשף, אז אמר המסדר: " עתה באה העת כי נקרא שַבָּתון. אנכי אבחר לי חדר לבדי, הן אין זאת כי אתה הסכן הסכנת להשכים קום בבקר, ואולם אני זה משפטי תמיד לאַחר על משכבי מעט אם אין דבר נוגשׂ בי, והיה אם נישן יחדו בחדר אחד והיית לי למפגע להעירני. ובכן שלום לך, מיכל אחי!"

וממחרת בבקר השכים מיכל כמשפטו תמיד עם עלות השחר ויבוא אל חדר-האורחים וימצא שם את אדון הבית, אשר קִדם גם הוא להשכים, ויאמר אליו: " אין זאת כי אם רֵעי עודו שוכב רובץ על המִטה?"

“אבל לא!” ענה בעל-המלון. “ממשכימי קום הוא שבעתים ממך. הן זה לו יותר מחצי השעה אשר קם ויצא לדרכו ואותי פקד לברך אותך בשמו לשלום”.

“מה!” קרא מיכל מרֹב חרדה. “האם חלף הלך?”

“עָף וַחֲלָף –ועד מעֵבר לים!” ענה בעל המלון.

“וכספי?” זעק מיכל ופניו הלבינו.

אל אדות הכסף לא יָדע בעל בית-המלון דבר.

ומיכל יסַפּר לו את אשר הִפְקִיד ביד מסדר-האותיות את כל רכושו, ובעל המלון כמעט אשר התקצף בו. “מי עוד פתי כמוך!” גער בו. “רק בצדק בָּאַתְךָ כל זאת; נואלת מִשֶגֶר עֵגֶל בן יומו. אכן כסף-לִמוּדים שִלַּמת עתה. מי יתן והיה לך זה לתועלת מעט לימים אשר יבואו. ואולם פה בביתי אין עוד מקום לך, אחרי אשר עזבוך כשַׂק ריק. אין אנכי נותן דבר באין מחיר”.

ומיכל לא יָדע עצה בלתי אם לצרור את ילקוטו, ובלי אָכֹל ובלי שָׁתֹה עזב את המלון ואת העיר.

הוא הולך בדרך עצב ומר רוח, ועיניו הביטו פתאם עץ אֲגָס מלא פְרִי בָשֵל, ואיש יושב תחת העץ על הארץ נשען אל הגזע והאיש אוכל וממַצץ בפיו את האגסים המלאים עסיס, אשר נערמו לפניו ערֵמה גדולה מאד. ומראה האיש יהיה תועבה לכל רואה, יחף הוא ולָבוש סחבות, לא שֹׁרַק ולא רֻחָץ. ואולם נפש מיכל רעֵבה ושוקֵקה מאד ופיו מלא את רירו, ויעמוד רגע אחד ויתיצב באשר הוא שם ולא יָדע בעָמדו.

“הֶחָפַצְתָּ לַחֲלוק עמי?” שאל היחף ויעַוה את פניו מדי שחקו מעט.

“בכל לבי, כי כל מאכל לא בא עוד היום אל פי”, ענה מיכל וישלח את ידו ויקח לו מן האגסים.

“אי מזה אתה בא ומה מלאכתך?” חָקַר אותו הרָש המשֻקָף.

ומיכל יסַפּר לו לתֻמו את כל הקורות אותו עם מסַדר-האותיות ואת אשר גָנב ממנו את כספו במעלו, ויתאונן באזניו, כי אין הוא יודע עתה את אשר עליו לעשות באין אגורה בכיסו.

וההלֶך פקח את אזניו היטב בסַפּר מיכל את דבריו ויהי מביט ומתבונן בו חרש מעבר פניו. “כסף חסרת – דבר לא חסרת”, ענה אותו בכלותו את דבריו. “ראה הנה הברכה הולכת היום לפניך, כי נקרית אֵלַי זה עתה ברגע אשר גם שנינו נוכל להעשיר עד מהרה. האם רואה אתה את הַתִּרְזָה אשר שם?” ובאצבעו הורה על עץ גבוה מאד אשר עלה מן הארץ בשפת הדרך לא-רחוק מן המקום אשר הם שם.

“אמנם כן. אך מה לך ולעץ הזה?”

“האם רואה אתה גם את קן העורבים הצבועים אשר בענפי צמרת העץ?”

מיכל חִפֵּש בעיניו רגע אחד ואחרי כן ענה: “גם אותו אראה”.

“ובכן: הנה זה גָנַב העורב הצבוע מאַחד הבתים שרשרת זהב גדולה עם אבני שֹׁהַם. רק זה מעט אשר ראיתי במו עיני בנשאו את הָעֲדִי הזה אל קנו, ועתה הוא טמון שם. אכן חפצתי כרגע לְתַפֵּשׂ ולעלות אחריו על העץ למען הַצילי את הגנֵבה מיָדו ואולם ראֵה הנה כל עצמותי מלאו חַלְחוֹלֶת מרֹב הלילות אשר לנתי על פני חוץ בשדה ולא לפי כחי המלאכה הזאת. אבל לך הן כל הדבר רק שעשוע-ילדים, קום אפוא קל מהרה ועלית על העץ וְהֵבֵאתָ את האוצר מן הקן”.

“שעשוע-ילדים – בזה עברת מעט מן הגבול והלאה”, הפטיר מיכל חרש ובעיניו מדד את גובַהּ העץ. “ואף גם זאת: השרשרת ההיא לא לנו היא ועלינו להשיבה לבעליה”.

“את הדבר הזה ידעתי כמוך”, קרא ההלך. “האם אפוא מראֵה גַנב פני? אכן את שְׂכַר-המוצאים הן דָרֹש נדרוש וגם זה איננו קטן לאנשים כמונו”.

ומיכל לא האריך עוד לפסוח על שתי סעִפּים. אז הסיר את ילקוטו מעל שכמו ואת מקלו סָמַךְ על העץ ויעש כה וכה לגשת אל התרזה.

“עֲמוד!”, קרא ההֵלךְ, “ככה לא תבוא למטרתך. הן עליך להתפשט גם את מעילך וגם את נעליך, כי לא תעלה כן על העץ”.

ומיכל ראה כי נכונים הדברים. אז שָלַף את נעליו הגבוהות והחדשות מעל רגליו ואת בגדו החדש והטוב פשט ויֵקפּלהו היטב ויתַקנהו כמשפטו תמיד, ויַנח את כל אלה על יד ילקוטו ויאמר: “שְׁמוֹר לי את כל אלה היטב, כי זה כל רכושי”.

“בטַח בי, אחי, בטַח בי”, קרא היחף וישפשף את ידיו המגֹאָלות ויעַוה את פניו בשחקו.

ומיכל אחז בסנסני התרזה וַיָּחֶל לעלות עליה, והוא מהיר במלאכה וחרוץ בכל מעשיו, ואולם המלאכה היתה כבֵדה. וכאשר הגיע באחריתו עד המקום אשר שם הקן, ויבט אל תוכו בתשוקה גדולה, אז יראה והנה ארבעה אפרוחים, אשר זה עתה החֵלו כנפיהם לְצַמֵחַ, רובצים צפופים איש על יד אחיו, והאפרוחים הרימו פתאם קול שאון גדול ויהיו מַכִּים בכנפיהם כה וכה בחמת רוח גדולה ושולחים את חרטֻמיהם הצהֻבּים לנשוך את כף ידו המְּחַפֶּשֶׂת אנה ואנה – ואולם אין אות ואין זכר לשרשרת זהב. אז בקש לו מקום בטוח על פני אחד הענפים לשבת רגע, ומשם קרא לארץ: “גש נא – אין זאת כי אם בחלום ראית שרשרת-זהב; ואני הנה המצאתי פה רק נוצות אפרוחים, ואולם לא שרשרת”.

ובראותו כי אין עונה, ויפַלג את הענפים ויבט לארץ, ופתאם חרד חרדה גדולה, כי ראה והנה נעלם ההלך ואת ילקוטו ואת מקלו ואת נעליו ואת בגדו לקח עמו. אז חִפֵּש בעיניו למרחוק וירא אותו לבוש את כל אשר לו, והוא רץ ונמלט על פני דרך המלך. ומיכל קרא בכל כחו: “תִּפשׂוּ את הגנב!” ויחָלק ויקפוץ מעל העץ בחפזון נמרץ, ויהי רק כפשע בינו ובין הרעה להיות ידיו ורגליו נשברות, ואולם על פני כל הככר מסביב אין נפש חיה; לא שמע איש את זעקותיו אשר זעק לעזרה ולא עצר איש את הגנב הנמלט, וגם לרדוף אחריו לא יכול, כי היה הדרך בינו ובין מיכל גדולה מאד, ועוד מעט וגם הרחוב נטתה הצדה ותחלוף, והרץ לא נראה עוד ויעָלם.

אז עמד מיכל האמלל והוא יחף ולבוש רק את כתנתו ואת מכנסיו, כי לא נותר עמו מכל חפציו דבר, לא מקלו ולא ספר-הזמירות אשר נתנו לו גיסיו ולא הכתָּנות לבשרו אשר צררה לו אמו בילקוטו – והוא לא ידע עצה. היוסיף לעבור מזה והלאה או ישוב בדרך אשר בא ושב אל בעליו הראשונים, אל רב-האִכּר, והיה לו לעבד שנית? ואולם נכלם משוב אל כְּפָרו בחֹסֶר כל, אחרי אשר רק זה עתה יצא משם מלא תקוות גדולות, ולכן חרץ לנסות לבקש לו עבודה באשר ימצא.

ובכן וילך הלך ונסוע, והוא סר ועָצֵב, ויבֹא עד לפני נחל שוסף, אשר מַעֲבָר לא-עמוק עובר בו, את קְצות מכנסיו, למען עָבור ברגליו את המים – ופתאם והנה קול בכי עולה באזניו כקול ילד בוכה. אז פנה כה וכה משתאה, ולא ראה דבר. ואולם קול הבוכה לא חדל, ומיכל איש טוב-לב מאד מאשר יוכל לעבור לדרכו בטרם יֵדע את שרש הדבר. אז קם וילך לעֻמת הקול העולה מתחת אחד הסבכים, ויבקש וימצא והנה איש נלעג למראה, קצר-קומה מאד אשר רק גֹמֶד ארכו וזקנו ארוך ולבן, והוא מבקש להסתתר מלפניו בתוך החציר הגבוה. ויגש מיכל ויקח את היצור הקטן מעל פני האדמה, וישָמר לנפשו לבלתי הכאיב לו בקחתו, וידבר אליו רכות ויאמר: “אַל נא תירא מפָּנַי, כי לא אעשה לך דבר. מֶה חסרת, כי הרימות קול יללה? הגידה לי, האם אוכל להושיע לך?”

והאיש הקטן מִהר ויקח מעל שכמו נרתיקו ויוצא ממנו מּשְקְפַיִם. אשר מסגרתם עשויה קרן ואשר זכוכיותיהם כעין התכלת, וגדולים הם כמלוא כל קומתו, ויחזיקם אל מול עיניו, כי לא יכול להרכיבם, מהיות אַפּוֹ קטן וצא להם – ויבט ויתבונן בהם אל מיכל. ואף אין זאת כי המַסה אשר נִסה בזה את מיכל הרגיעה את רוחו. אז שב ויַעבר את משקפיו מהר וישיבם אל נרתיקם בנחת ובקולו הדק צפצף ויאמר: " נחוץ לי הדרך לעבור את הנחל הזה ולא אוּכַל, כי עמוק הנחל ממני".

ומיכל הִתְאַוָּה לדעת את אשר עמו וישאל: “מה לך אפוא לבקש שם?”

“אכן יארכו הדברים מאד לספרם לך כלם”, ענה האיש הקטן, “ואולם זה לך בקצרה: מֵעַם הגַּמָדים אנכי, ופה במקום הזה ישבנו עד כה. אמנם הנה רעים בני-האדם מאד והם הולכים ורעים מיום ליום, ולכן נבצרה ממנו מֵהַאֲרִיךְ עוד לשבת פה, ובכן אפוא קמו אַחַי כלם ויעברו מזה ואת אניותינו לקחו עמם. ואני הנה אחרתי מעט את המועד, כי הייתי בשדה עם אשה דלה ועניה, אשר עשתה עמי טובות לפנים, ואהי עוזר לה בלַקטה טרפי עשה להיות לה לרפואות, ואַחי שכחו אותי ויעזבוני פה לבדי, ועתה אין אנכי יודע מה יהיה אחריתי”.

“אכן רואה אנכי”, ענה מיכל, “אשר גם אחיך הגמדים לא יעלו בטובם הרבה מאד על בני האדם, כי על כן לא שָׂמו אליך לב וישכחוך”.

“רק חטאי הוא”, התאונן הגַּמָד, “הן לא יכול עם כלו לחכות אל האחד”.

“הַאֶשָׂא אותך על זרועותי ואעבירך את המים?” שאל מיכל.

“לוּ הטיבות לעשות כדבר הזה והייתי נִצָּל, כי מֵעֵבר לנחל לא יבָּצר ממני להשיג את אֶחָי”.

“כי עתה בֹּא נא, הקטן”. ענה מיכל, ויקפל את קצות מכנסיו עד לברכיו, ואת הגמד לקח על זרועותיו ויעבור עמו ברגליו לאטו את הנחל הזועף, ובהיותו על פני שפת הנחל השנית וישאל את האיש הקטן: “האוסיף עוד לשאת אותך גם מזה והלאה? לא כָבֵד אתה עלי”?

“לא”, ענה הגַמד בחפזון, “רק הושיבני נא על פני הארץ כי את דרכי אמצא עתה לבדי”.

"ומיכל עשה כאשר פקד אותו הגמד, והגמד לקח את נרתיקו עם המשקפים מעל שכמו, וישם את כל אלה על כף יד מיכל ויאמר: “אם מצאתי חן בעיניך ולקחת את אלה ממני בתודתי. זהב וכסף אין לנו הגמדים, ואולם ראֵה הנה אנכי נותן לך את המשקפים האלה, והיה כאשר תשימם על אפך, ומצאת לקרוא בהם את כל מחשבות לב האדם ואת כל הנעשה בקרבו – ואתה הלא ידעת עד מה יועיל לאיש דבר אשר כזה”.

ומיכל התאפק מִקַחת את המתנה הנתונה לו. “אין זאת כי אם גם אתה עוד תמצא חֵפץ בהם” – אמר.

“קח נא אותם לך, קח נא”, ענה הגמד. “הן נוסעים אנחנו לארץ רחוקה, אשר שם נשב כלנו יחדו באין זָר עמָנו, ואנחנו הגמדים את אשר נחשוב, אותה נדבּר, ואת אשר נדבּר, אותה נחשוב, ולכן אין לנו חֵפץ עוד במשקפים אלה למקרא המחשבות. ואתה שָׂא נא את תודתי וֶהֱיֵה ברכה!”

ובטרם יעשה מיכל כה וכה והנה נעלם הגמד ולא נראה עוד. ויבקש אותו מיכל לשוא, כי חָפץ לדַבּר עמו מעט עוד, ולא מצא עוד אותו, ויהי כאשר פצתה האדמה את פיה פתאם ותבלעהו, אז שָׂם מיכל את המשקפים אל כיסו, ויעבור וילך לדרכו והוא סר וזעף כבראשונה. הוא הולך בדרך ויעבור על חלקת שדה זרועה לֶפֶת, אשר גדר מבדילה בינה ובין דרך המלך, והנה אנשים אחדים עומדים לפני הגדר, ופניהם כפני עובדי אדמה, ואיש אחד כְּבַד-בשר מאד חופר את הלפת מן האדמה והזֵעה יורדת מעל פניו. ומראה פני עובדי האדמה כלועגים לאיש כבד-הבשר, והאיש כבד-הבשר עובד את עבודתו בחמת רוח גדולה והיה כאומר לכַלות את כל חמתו בחלקת האדמה ובַלָפֶת. אז עמד מיכל רגע אחד באשר הוא שם, ויבט משתאה אל כל המראה, והנה האיש כבד-הבשר קורא אליו: " גש נא! החפצת להשתכר בזה אגורה או קשיטה, תחת עמדך פה בעצלתים משתאה ופיך פעור? כי עתה בֹא, הנה עבודה פה למכביר לכל איש".

ומיכל ראה כי פני העובדים זעפו פתאם והם מביטים בו בקצף, ויאמר בלבו: אכן יש בזה בדבר אשר איננו נכון! אז עלה על לבו, כי עתה בא הרגע לנסות את משקפי הגמד, וימהר וישימם על אפו. ויהי כמעט היו הזכוכיות עם עין התכלת אל מול עיניו, וירא והנה נהפכו ראשי האנשים אשר לפניו ויהיו שקופים וזכים כלם כזכוכית והוא יכול לקרוא את המחשבות בם כקורא בספר גדול עם אותיות גדולות וברורות.

והוא קורא את המחשבות אשר בראש האיש כבד-הבשר לאמר: “רואה אנכי כי איש אתה אשר כחו אִתּוֹ וללחם אתה רָעֵב ובטנך תחסר. ובכן סור אלַי, ויגעת תחתי ועמלת תחתי מאז הבקר ועד הלילה. את שכרך אמעיט ככל אשר אוכל, ולעדה הרעה והחטאה הזאת אשחק, אשר תמאן לעבוד בשכרי המעט ויעזבוני בעצם ימי הקציר. ואף אין זאת כי יקומו עליך עדת המרֵעים האלה ויטרפו לך זרוע עם קדקד, עקב אשר תשחית להם את כל עצתם הרעה, ואולם הדבר הזה נוגע רק אליך ולא אלי”.

ומיכל השתומם ויפן אל העובדים, וירא אותם זועפים ונגָשים אליו וידיהם נטויות עליו באימים ובאיבה גדולה, ויקרא גם בהם את מחשבותיהם לאמר: “מה זאת! האתה הזָר הבא משוט בארץ תאמר לָזול פה את מחירנו ולעבוד כמעט חִנם את העשיר הזה הגוזל דלים? הן כבר השגנו אותו בין המצָרים, אשר באין דרך לנטות אָמֹר אָמַר למלא את משאלותינו, ועתה הנה זה באת אתה להַשלות את כל חשבונותינו ואמרת לעמוד לימין יונק-דמנו נגדנו? כי עתה יֵרד נא הרעם משמים עליך”.

ומיכל יָדע דַיּוֹ. “אם באמת יש פה עבודה לכל איש למכביר” ענה את האיש עב-הבשר, “כי עתה קרובים האנשים האלה אליה ממני!” ובדברו את הדברים האלה פנה ללכת.

“גנב עָצל!” קרא אחריו האיש העב בקצפו.

“מה?” ענה אותו מיכל גם הוא. “אתה אומר לגנוב את עבודת יומי, ואני הנני הגַּנב העצל? בוש והִכָּלם, איש רושש דלים!”

והעובדים הריעו בתרועת שחוק גדולה כלם, והאחד נגש ויתן את ידו למיכל. “הבה את כף ידך, כי איש חיל אתה. בֹא ושתית כוס שֵכָר עמָנוּ”.

“בכל לבי”, ענה מיכל. אז נגשו כלם ויקומו ויעזבו את האיש עב-הבשר לבדו בְחֶלְקַת-הלֶפת, וילכו יחדו כלם עד קָרְבָם אל בית-המשתה אשר עם קְצֵה-הרחוב ויבאו בו. עודם בדרך והם ספרו באזני מיכל, כי האיש כבד-הבשר הזה הוא העשיר מכל אדונֵי האחוזות אשר מסביב והם מלחמה ולהם באיש הזה על דבר השׂכר אשר הוא אומר לתת להם ביד קמוצה, ומיכל הגיד להם גם הוא, כי אמנם דרוש לו השכר מאד כיום הזה, ואולם חלילה ממנו לחטוף את פִּתּם מפיהם. אז שאלו אותו לכל אשר לו, ויספר להם גם הוא את כל המוצאות אותו ומה הגיע אליו, כי הוא הולך יחף ולָבוש רק את כתנתו לעורו, והם נדו לו על דבר אשר נתן את נפשו להשלות אותו פעמַים ביד גנבים, ויהיו נכונים להשאיל לו בגד ונעלים עד אשר תשיג ידו להשיב במחירם, וכן חפצו לבקש לו עבודה באחד המקומות הקרובים. ומיכל שמח מאד על כל הדברים האלה, ואף כי בְדָרשו במשקפים הנפלאים אשר לו וימצא וירא כי כל מחשבותיהם טהורות ואין בהן שמץ מרמה.

ובבית-המשתה צוו עובדי השדה ויושם לפני מיכל מאכל ומשקה, ומן הארגזים והארונות אשר לבעל בית-המשתה צוו וַיֻּתַּן לו בגד ונעלים, וילבישוהו וינעילוהו, ולא יָסַף עוד להיות מראהו כהֵלֶך פושט על עוברי דרך. ומיכל אחרי אָכְלוֹ ואחרי לָבְשוׁ את בגדיו החדשים, ויפן כה וכה ויתבונן בחדר בית-המשתה, אז ראה והנה שלשה אנשים יושבים בחדר בקצהו של השלחן, והם מחרישים ומביטים מרגע לרגע איש אל פני אחיו ושותים את יינם השרוף בכוסותיהם הגדולות באין דובר דבר. ופני האנשים נוראים למראה; האחד נְלוֹז-עינים והשני עֲקוּם-אף והשלישי שפתים לו שסועות, ויהי מראיהם נורא מאד, אשר התפלץ מיכל בהביטו אותם, וימהר ויקח לו את מִשְקְפֵי-הגמד אשר לו, כי אמר לחקור מחשבות אנשים אשר ככה מתועב מראיהם. ואולם המחשבות אשר מצא בקרבם היו נוראות שבעתים מפניהם, כי חשבו כלם רק את התחבולה האחת: אשר בבוא הלילה, אז יתנפלו על הארמון הנִטש אשר איננו רחוק מבית-המשתה והרגו את הנסיכה הזקנה ואת בתה הצעירה ואת שתי שפחותיהן, היושבות שם לְבַדָן, כי הלך הנסיך בדרך לעמוד על משמרתו אשר בחצר המלך, ואחרי כן יָבֹזוּ את כל הכסף ואת כל הזהב אשר בארמון. ומלבד המחשבה הָרֹאשָה הזאת, אשר בָּלְטָה לנגד עיניו, קרא גם מחשבות קטנות ואחרות, אשר סֻתְּרוּ מעט ולא היתה תבניתן ברורה: נְלוֹז-העינים ראה ברוחו את דְבַר התנפלו בחרבו על הנשים בעודן כורעות לפניו על ברכיהן ומתיפחות אליו ומתחננות כי רַחם ירחם עליהן, וַעֲקוּם-האף ראה ברוחו בהיותו נטוי על ערֵמות הזהב וידו המגוֹאָלה בדם משעשעת ברצי הזהב. ושְׁסוּעַ-השפה חרץ בלבו לקום על שני רעיו, אחרי כלותם את הרצח, ולהתנפל עליהם בהיותם ישנים ולחנוק אותם ולקחת את כל השלל לו.

ומיכל בחרדת נפשו לא ידע את אשר עליו לעשות, למען סַכֵּל את הרצח ולמען הַסגיר את חֲפֵצֵי-הרצח ביַד עָנְשָׁם. האם יספר באזני עובדי-השדה את אשר קרא בלב שלשת הפוחזים? והם הן לא יאמינו לו וגם יחשבוהו למשֻׁגע. ואם אל בית השוטרים יבוא לְהַסְגִיר את הזדים בידם? ואותות ומופתים הן אין לו, למען יוכל להוכיח כי כין הוא, והיה אם יכַחשו, וחשבו השוטרים כי רק לץ הוא, אשר בא להשלות אותם בשוא. ולכן בהרבותו ובהאריכו לחשוב ויגמר בלבו כי הוא לבדו יעשה והתיצב בפני שלשת הפושעים.

אז הגיד לעובדי-השדה, כי ממחרת בבקר יבקש אותם פה בבית-המשתה, למען לכתו עמהם אל המקום אשר שם ימצא עבודה. ואחרי כן נפרד מעמם לשלום. וימהר וילך לנֹכח הדרך אשר שם אמר למצוא את מקום הארמון. ויהי הוא שואל את פי כל הרועים ואת פי כל נשי השוק אשר מצא בדרך, ויבֹא אחרי כן עד יער עבוֹת ויבט כה וכה וירא והנה בְקָרַחַת-היער עומד הארמון הישן עם חומותיו הבצורות ועם חלונותיו הקטנים.

ומיכל התדפק על הדלת הנצורה העשויה אֵלָה, התדפק והוסף, עד כי נפתחה הדלת מעט, ופני שפחה זקנה נראו מִבַּעַד לִבְקִיעַ הַפֶּתַח, ותשאלהו לחפצו, ומיכל אמר, אשר תביא אותו לפני הנסיכה, כי דבר לו אליה והוא נחוץ מאד.

אז נתנו לו לחכות הרבה לפני הפתח, ואחרי כן באה השפחה ותקרא לו ברגז קול ללכת אחריה. וילך ויבוא עד אחד מחדרי המגדל הקטנים וימצא והנה הנסיכה מחכה לו, ועם הנסיכה יושבת בתה, והיא צעירה ויפה כמלאך שמים ועיני התכלת אשר לה מצהירות אליו כיום בהיר, אז הם לו בלבו ויהי לו כקרן שמש אשר נבקעה אליו, ולא מצא את לבו להחריד את הנפש הנחמדה הזאת ולהגיד את דבריו, ויאמר אל הנסיכה, כי דבר לו רק אליה לבדה באין שני בחדר. והנסיכה פסחה רגע אחד על השעִפּים, ואחרי כן שִלחה את בתה ואת שפחתה ותצו את מיכל להגיד את אשר יגיד.

“גברתי הנסיכה” אמר מיכל, “ראי הנה שלשה זדים נועצו יחדו להתנפל בלילה הזה על ארמונֵך, להרוג את כל יושביו וְלָבוֹז את כל אוצרותיו”. ומיכל ראה כי פניה הלבינו פתאם, ולכן מהר ויוסף: “אולם אַל נא תירָאי, כי נכון אני להוָתר פה למען היות לך למחסה, והיה כל עוד הנשמה באפי לא יפול משערת ראשך ארצה”.

"אחד בפני שלשה – " נאנחה הנסיכה בדאגה.

“גם בפני חמשה אתיצב, אם רק יהיה נשק ביָדי”.

“אין מחסור בבית הזה בנשק”, ענתה הנסיכה, “אבל האם לא נטיב לעשות אם נמָלט כרגע העירה?”

“הדרך רחוקה והלילה קרוב והיער איננו בטוח”, ענה מיכל, “ואף גם זאת כי בנוּסֵך לא תצילי את הארמון מהיותו לשלל”.

והנסיכה ראתה כי צָדַק בדבריו, וגם אמיץ היה לבה מעודה וגם פני מיכל הרגיעו אותה מעט, אז נתנה לו נשק מֵחֲדַר-הנשק אשר לאישה, שתי פיסטוֹלות וחרב, ותצו ויגישו לו ארוחה שמֵנה, ואת בתה ואת שתי שפחותיה הקדימה לשַלח מעל פניה למען תשכבנה לישון, ואחרי כן באה היא ומיכל אל מְבוא הארמון לעמוד שם על המשמר, ומיכל נִסה לפַתּותה בדברים, לשוב אל חדרה אשר במגדל ולהתבצר שם ולסגור וּלהַבְרִיחַ את הדלתות אחריה, ואולם לא הועיל דבר מדבריו. “אם נזהרתי, אז אוּכַל להלָחם על נפשי”, ענתה דברים נמרצים, וכאשר דברה כן היה.

וכאשר קָרַב חצות הלילה לבוא, והנסיכה ומיכל מחכים מאחרי דלת הָאֵלָה ומקשיבים, וישמעו והנה כקול צעדי אנשים מתגנבים וקרֵבים, והאנשים מתלחשים ונועָצים בדממה על הדרך אשר בה יבאו אל נכון לתוך הארמון, ויהי הם יועצים עצות שונות וממאסים אותן, ובאחריתם חרצו אשר הֶחָרוּץ משלשת השודדים יעלה באבני החומה הבולטות ויבא עד החלון אשר עם היציע הראשונה ויקשור אל ידות החלון את החבל הקשור במתניו וימשוך בחבל את השנים אחריו.

“עתה הנה הם נתונים בידינו”. הפטיר מיכל בקול דממה דקה באזן הנסיכה, וימהר לפניה ויעל במעלות הבית, עד בואו אל החדר אשר אמר הזֵד לעלות בחלונו. אז הכין את נשקו כמשפט ויהיה מחַכּה בָאֹפֶל, ובְהֵרָאות קדקד איש עם סף החלון, וימשוך את יד הַקָנֶה פתאם קרוב אליו, ויהיה ברק ורעם וקול זעקה וקול נֵפל יחד ברגע אחד כלם. ושני השודדים העומדים מתחת ראו והנה איש-בריתם נופל לרגליהם פתאם, ויחרדו מאד ויקללו קללות נמרצות ויאמרו לנוס על נפשם, ואולם ברגע הזה יָרו בהם מיכל והנסיכה יחדו ויראו את שניהם בנפלם. אז הריע מיכל תרועה גדולה ויקרא “הֶאָח!” ולא נתן את הנסיכה לעצור אותו, וימהר וישתער אל המעלות וירד בהן ויפתח את הדלת וירץ החוצה, ובידו מנורה. ובהיותו בחוץ וירא והנה עֲקום-האף שוכב מת לרגלי החומה וגלגלגתו רצוצה, ועל ידו שוכב בדמו שְסוּעַ-השפה ולבו נִפָץ, ורק נְלוֹז-העינים לא מת עוד, כי נפצע ברגלו, והוא מנסה להתעודד ולפסוח ברגלו מן המקום הזה והלאה למען המָלט. ואולם מיכל השתער עליו מאחריו כרוח סערה ויפגעהו, אז פנה אליו השודד פתאם ויאחז בשַׂכִּינו וידקור בו את רודפו, ומיכל מָשך בנִשקו ברגע הזה וירא את האיש בנפלו, ואחר כן נפל גם הוא ארצה, כי בא להב השכין בלבו.

ובת הנסיכה ושתי השפחות, בשמען את קול היריות, ותתעוררנה מִשְנָתָן ותמהרנה גם הן לבוא, והן לבושות רק את שמלות-הלילה. והנסיכה קראה אליהן מרחוק, כי כבר עברה השואה, וארבעתן נשאו את מיכל הפצוע אל הארמון, ולא שמו עוד לב אל שלשת השודדים השוכבים בחוץ מתים או באין חוש.

וארבע הנשים נשאו את מיכל וישכיבוהו על אחת המטות, וחושיו גם הוא התבלעו. ואולם כאשר שב ופקח את עיניו, וירא והנה כבר עברו שעות אחדות מאז היות הַתִּגְרָה בלילה, ובהֵאור הבקר הביאה אחת השפחות את הרופא מן העיר, וגם הנסיך שב אל הארמון, כי שלחו אליו ציר להגיד לו את כל הנעשה וַיָשָב. ומיכל שמע בהגיד הרופא לנסיך, כי שלום יהיה לַחולה, וגם שמע בהַלל הנסיכה את גבורתו באזני הנסיך ברב דברים וכי רק מִיָּדו נִתְּנו לכלן חיים חדשים, אז אמר מיכל להתעודד ולהגיד כי קטן הוא מכל הַמְּהֲלָלִים האלה, ואולם כלם כאחד פקדו עליו להחריש וְלִשְׁכַּב על משכבו במנוחה.

וימים עברו עד הֵרָפֵא מיכל מפצעיו, והנסיכה ובתה כלכלו את מחלתו באהבה, ומיכל מצא שלום ונחת בנפשו בכל רגע אשר ראה את בת הנסיך יושבת לפני מטתו. אז הביט עליה בלי מעצור, וירא כי בִפְגוֹש עיניה את עיניו וכֻסּו לחייה אֹדֶם פתאם. אכן חָשק בכל נפשו לדעת את הנעשה בקרבה ואת מחשבותיה אשר היא חושבת, וישאל לְמִשְקְפֵי התכלת אשר לו ויבקש כי יביאו אותם לו. והנסיכה ובתה השתאו מאד לבקשתו, ותחפוצנה לדעת מה זה ועל מה זה הוא מבקש לנפשו משקפים כעין התכלת בחדר הקודר הזה אשר הצללים בו רַבּו. ואולם בראותן כי שונה הוא את שאלתו, ותעשינה את חפצו וַתָּבֵאנָה לו את המשקפים אשר אמר. ומיכל מהר ויתפוש במשקפים וישם אותם ביד חרֵדה על אפו ויבט בכל מאדו במצח הלבן אשר לבת הנסיך, אז קרא שם::על מה זה מביט הוא בי וְהַכָּרַת פניו נפלאה ככה בהביטו? האם השתגע הנער האמלל?" ומאחרי המחשבה הזאת התרוצצו עוד מחשבות רבות ושונות, לאמר: “חלילה לו: כי עלם נחמד ובן חיל הוא ולבו טוב עליו ככה, אשר חפץ חפצתי כי עד יומי האחרון יֵשב עמי פה”.

בקראו את המחשבות האלה באו לו דמעותיו בתוך עיניו, והוא מִהר ויָסר את משקפיו אשר עלה עליהם אֵד ולא דִבֵּר דבר. ואולם בצאת הנסיכה מן החדר והוא נשאר עם הנערה לבדו, אז אחז פתאם בכף ידה וידבר אליה וקולו חָרֵד בדַבּרו: בת-נסיך נחמדה, רק בן אִכּר עני אנכי, ואולם אהבתיך מאד מאד וגם ידעתי כי אֲהַבְתִּנִי גם אַתּ, ולכן ערבתי את לבי לשאל את פיך" הֶחָפַצְתְּ להיות לי לאשה?"

“כן, חפצתי”, ענתה חרש ותפול על צואריו. והנסיכה בשובה אל החדר מצאה אותם בהתרפקם איש על אחיו, אז הִתְעַבְּרָה הנסיכה מאד ותמאן לשמוע, כי לא חפצה אשר תהיה בתה היחידה אשה, לבן אחד האכרים. ואולם הנערה אמרה: “אותו חפצתי או לא אחפוץ איש, ואם לא תתנו אותי להיות לו לאשה ונשבר לבי”. והנסיכה ראתה כי אין עצה, וַתֵּאוֹת להם גם היא, וגם את הנסיך בקשה אשר יתּן את ברכתו לברית הזאת. ומיכל כמעט נרפא מֵחָלְיו כֻלו ולא עצרו עוד אותו מִדַבֵּר, אז ישאל הנסיך מעמו להגיד לו אֵי מזה יָדע את אשר יָזמו שלשת הרוצחים לעשות; בעת ההיא ומן השלשה כבר נקברו השנים המתים והשלישי שוכב פצוע בבית הכלא. ומיכל לא חפץ להסתיר דבר מן האיש אשר יהיה לו לחותן, ויסַפּר לו את כל המוצאות אותו עם הגמד ואת אשר נתן לו את המשקפים אשר מראיהם תכלת ומה משפַּט המשקפים הנפלאים האלה. והנסיך שומע את כל הדברים, וישאל לנַסות את המשקפים ולראות אם כאשר שמע כן הוא, ויחקור את הדבר וימצא כי לא הִשלה מיכל את נפשו ברב או במעט.

“אין זה כי אם עליך להביא את משקפי הגמד ולהראותם את המלך”, אמר הנסיך. ובקום מיכל מעל מטתו לקח אותן עִמו ויציגהו לפני המלך, והמלך שמע את הפלאות וישתאה אליהן מאד מאד, ואחרי כן לקח את המשקפים וישימם על אפן ויבחן בהם את כל שריו ואת כל יועציו הסובבים את כסאו.

"מלכי ואדוני הָרַחום! " עָרב מיכל לדַבר, “אם חפצת לקבל משקְפי-הגמד האלה מיָדי, הנה הם לפניך!”

והמלך הניד בראשו בלאט וַיַּעֲבֵר את המשקפים מעל עיניו וישב אותם למיכל. “לא”, אמר, “אין חפץ לי בהם. טוב לי שבעתים לבלתי קרא את מחשבות האדם אשר הם חושבים, כי לא יהיה דבר כזה לברכה לאיש. ואף גם זאת כי אנסה לשכוח את אשר קראתי זה עתה. ואולם אותך.אני מפקיד להיות לי לראש השופטים אשר בממלכתי, ובמשמרתך זאת יהיו לך משקפי-הגמד לתועלת גדולה”.

ומיכל היה לשׂר גדול, אשר יחמד אותו גם נסיך לתת לו את בתו לאשה. אז יביא אליו את אמו מן הכפר מֵחֲדַר-המלאכה אשר לְחָרש-העצים, וְחָגַג את חג חֲתֻנָּתוֹ עם בת הנסיך היפה ובא לשבת בהיכל רם ונשא בעיר המלוכה וְנִצַּח על משמרתו, משמרת ראש השופטים אשר בארץ, וּמִשְקְפֵי-התכלת על אפו.

ואיש מן העם לא ידע את הצפון במשקפים האלה, ואולם כל העם מִקָּצֶה יָרֵא אותם עד מהרה מאד מאד. כי בעד המשקפים האלה ראה מיכל את כל התכונה אשר בלב כל פושע מתעקש וכל איש-מרמה ערום; כל כזב לא יכול התיצב בפניו וכל סלף לא נסתר מנגד עיניו. לא חֻיַּב נקי במשפט ולא נחלץ עַוָּל מֵעֹנֶשׁ, ויהי בכל הממלכה רק חק ומשפט ישֶר. ומיכל היה לחרָדה לָרָעִים ולשמחה לַטּובים, ויהי שמו מהֻלל בכל הארץ ויחשבוהו לחכם מכל אדם, וכן היה עד יומו האחרון.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!