ישראל בר–כוכב (1950–2021)

Israel Bar Kochav

    ישראל בר כוכב (ברקובסקי), משורר, נולד בגבעתיים בי״ח באב תש״י, 1 באוגוסט 1950. גדל והתחנך בגבעתיים וברמת גן. למד בגימנסיה דביר ברמת גן. למד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וקיבל תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר–אילן ומוסמך בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. למד במכוני מטנויה (פסיכולוגיה לפי הזרם האקזיסטנציאליסטי) בלונדון, בקליבלנד ובלוס אנג׳לס. מלמד פסיכולוגיה וכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית ובמכללה לחינוך, סמינר הקיבוצים.
    תרגומים שלו מאנגלית למשוררים שונים, כגון ג׳לאל א–דין רומי, רבינדרנת טאגור, קאביר, אודן וייטס, ואף סיפורים שלו הופיעו בכתבי עת ובמוספי ספרות שונים.
    ספרו הראשון הוא שירים 1975–1977 (1977). אחריו הוציא לאור עוד שבעה ספרי שירה. הפואטיקה שלו שומרת על עקביות לאורך כל שנות יצירתו, אולם היא איננה סטטית, אלא מתפתחת באמצעות העמקה והרחבה של מרכיבים קיימים. זו שירה לירית, פיגורטיבית ואישית בעלת זיקות לרומנטי ולסוריאליסטי. היא מציבה את היחיד במרכז, וכמעט אינה מתייחסת לציבורי בהקשר הישיר של הפוליטי, החברתי והאקטואלי. היא אף דוחה את בולמוס החדשות והתקשורת של זמננו, כך בשירו המניפסטי ״חדשות״ (מתוך מדיום, שש תמונות, 1991) חייו האישיים, האינטימיים והממשיים של האדם מתוארים כאותנטיים, חושניים ויפים יותר מהעולם הווירטואלי והאוניברסלי של המדיה: ״כָּל הָעוֹלָם מָלֵא עִתּוֹנִים וְטֶלֶבִיזְיוֹת… אֲבָל/ שְׂעַר הָרֹאשׁ מַכְסִיף/ …וּבְמִקְלָט חַיֵּינוּ הַקְּטַנִּים/ יַעֲלֶה נַרְקִיס הֶחָצֵר״.
    המייצג המובהק של האישי הוא נקודת המבט הראשונית של הילד. ועל כן הפרספקטיבה של הדובר מעוגנת בתפישה של הילד הרואה את העולם, הן במובן של חיפוש אחר הקמאי, החלומי והמכשף, והן במובן של שחזור ביוגרפי של מערכות היחסים עם ההורים ושל זיכרונות ילדות בשכונה, בבית הספר ואף שלו עצמו כאב לילדים.
    הגעגוע לילדות שחלפה מלווה בתחושת עוול קיומית, כפי שהיא מנוסחת בשירו ״כהונה״ (בקרוב אהבה, 2005): ״חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים כִּהַנְתִּי כְּיֶלֶד וְהֻדַּחְתִּי״. הפיצוי על העוול הוא כינון מיתולוגיה פרטית המורכבת מדמויות ומנופי ילדות שתשרוד את חלוף הזמן, כך בשירו ״מיתולוגיה״ (פסוקי ירח, 1999): ״בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה שֶׁלִּי אִמִּי חָלְתָה בְּדַלֶּקֶת רֵאוֹת…״. למרות עמדה רומנטית זאת, שירתו אינה אסקפיסטית הודות לתפישה הקיומית המכירה בסופיות הכואבת של החיים ומתארת באופן אנטי–הרואי את המוות והמחלה. כך, מות האב ומחלת עיניו של הדובר הם מוטיבים חוזרים בולטים בספריו.
    מרכיב משמעותי בפואטיקה שלו הוא ההומור. אופיו המהתל והחתרני מבטא את נקודת המבט המשוחררת, לעתים השמחה, של הילד. ההומור מפצה על הסבל שבקץ הילדות. שירתו מאופיינת בסוגי הומור שונים, ובעיקר האירוני והמקאברי. כך, שירו ״גן עדן, גיהינום״ (מעוף הנזיר, 1996) מתאר באופן הומוריסטי–מריר את גן עדן כמרחב אקזוטי שבו מוגשים ״טַעַם הַחַיִּים/ קוֹקָה קוֹלָה… שֶׁרוֹן סְטוֹן/ …בְּוִילָה כְּחֻלָה בְּסַן טְרוֹפֶּה״, כאשר מן המרפסת ניבט הגיהינום. שירו ״אטלנטיס״ (פסוקי ירח, 1999) מתאר באופן סנטימנטלי ופרודי את ילדותו בשכונת רמת יצחק, הפרושה ״נִסְתֶּרֶת בֵּין אֶרֶץ גִּבְעָתַיִם לְרָמַת–גַּן״, דרך פריזמה מיתולוגית, אגדית ותנכית משעשעת: ״יוֹסֵף הַיַּרְקָן בְּאֵדֵי עָרָק כָּרַע תַּחַת אַרְגָּזִים כְּאַטְלָס״.
    עוד מספריו: שמועות: שירים 2005–2008 (2009); מבחר השירים 1975–2010 (2010); מחברת השמש (2014).
    מבחרים משירתו יצאו לאור בפורטוגזית, טורקית וסרבו–קרואטית ותורגמו לכמה שפות אירופיות ולערבית. נטל חלק בפסטיבלים ובכנסים ספרותיים בינלאומיים. קרא משירתו לפני הפרלמנט האירופי בוועידה למען שלום במזרח התיכון (מרסלה, סיציליה, 2002). זכה בכמה פרסים ספרותיים, ובהם פרס הרשון של האוניברסיטה העברית (1980); פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1996); ובפרס רמת גן לספרות (2015).
    ישראל בר–כוכב נפטר בי״ב בכסלו תשפ״ב, 16 בנובמבר 2021.

נכתב על–ידי גלעד מאירי עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: גרנות,  ויקיפדיה]

ספריו:
  • שירים : 1975־1977 (גבעתים : ישראל בר כוכב (ברקובסקי), תשל״ז 1977) <בהכפלה>
  • גיל האהבה הפגומה (תל–אביב : ספרית פועלים, תשמ״ג 1982)
  • חוקי הגן : שירים (תל–אביב : ספרית פועלים, 1987)
  • מדיום, שש תמונות : שירים (תל–אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן תל–אביב לספרות ולאמנות ע״ש יהושע רבינוביץ, 1991)
  • מעוף הנזיר : שירים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1996) <עריכה – לאה שניר>
  • הנה 23 : קונטרס לשירה (תל–אביב : ירון גולן, ספטמבר 1998) <בעריכת נתן זך>
  • פסוקי ירח : שירים (תל–אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1999) <עריכה – לאה שניר>
  • בקרוב אהבה (תל–אביב : עם עובד, תשס״ה 2005)
  • שמועות : שירים 2005־2008 (תל–אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2009) <עריכה – לאה שניר>
  • מבחר השירים, 1975־2010 (בני ברק : הקיבוץ המאוחד : מוסד ביאליק, תשע״א 2010) <ערכה והביאה לדפוס לאה שניר ; כולל אחרית דבר: על שירתו של ישראל בר–כוכב / אורי ברנשטיין>
  • מחברת השמש (תל אביב : הוצאת קשב לשירה, תשע״ד 2014)
  • דם וחלב (ירושלים : מוסד ביאליק, תשע״ו 2016)
על המחבר ויצירתו:
  • שמיר, זיוה.  המציאות הפשוטה כיער של סמלים : על שירתו של ישראל בר–כוכב.  מאזנים, כרך פ״ה, גל׳ 5 (חשון תשע״ב, נובמבר 2011), עמ׳ 20–21.
  • שרון–בלייס, ענת. שיחה עם המשורר ישראל בר כוכב על שלושה ספרי שירה. ״שורות קצרות״ – רדיו שירה, FM106 רדיו קול יזרעאל, 1 ביולי 2009.  icast
    יש אמרה הגורסת כי אנחנו שומעים את מה שאנחנו רוצים לשמוע ורואים את מה שאנחנו רוצים לראות. השירה של המשורר והפסיכולוג ישראל בר כוכב מנסה לקרוא תיגר על האמרה הזו ולהרחיב את גבולות השמיעה והראייה. עם צאת ספרו התשיעי ״שמועות״ מוגשת לכם שיחה על שלושה ספרים שראו אור במהלך העשור האחרון. ״פסוקי ירח״, ״בקרוב אהבה״ וכאמור הספר הטרי, ״שמועות״. שלושתם עוסקים רבות בנופי הילדות, בדמויות האב והאם, במראות ובקולות השבים ועולים, וברגעי האהבה המורכבים. בתכנית משולבים שירים מולחנים המבוצעים על ידי אורי לשמן, מאי ישראלי וסלע דנא.
על ״חוקי הגן״
  • דותן, ראובן. מטמורפוזה וחומרי שירה. מאזנים, כרך ס״ג, גל׳ 1־2 (1989), עמ׳ 92־93 <חזר ונדפס בספרו  הרהורים על שירה : בעקבות 37 משוררים ישראלים (תל–אביב : ירון גולן, תשנ״ט 1998), עמ׳ 32–34>
  • נצר, רות. הגן כבר איננו גן–עדן. מעריב, ספרות, כ״ו באייר תשמ״ח, 13 במאי 1988, עמ׳ 3.
  • שניר, לאה. לבוא אל האושר. על המשמר, י״ט באייר תשמ״ח, 6 במאי 1988, עמ׳ 15.
על ״מדיום, שש תמונות״
  • גיל, אבי. חוקי הגן השתנו. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ג׳ באדר א׳ תשנ״ב, 7 בפברואר 1992, עמ׳ 26.
  • כצמן, אבי. הכישוף שאף פעם לא נעלם. הארץ, 17 בנובמבר 1991, עמ׳ ב 2.
  • נסים, קובי. הדמייה ושכלתנות. על המשמר, ה׳ בשבט תשנ״ב, 10 בינואר 1992, עמ׳ 24.
  • נצר, רות. לאורך קוצר הראיה. מאזנים, כרך ס״ו, גל׳ 4־5 (1992), עמ׳ 58.
  • שיינפלד, אילן. הדימוי הוא תעודת הזהות של המשורר. על המשמר, ה׳ בשבט תשנ״ב, 10 בינואר 1992, עמ׳ 24.
על ״מעוף הנזיר״
  • גוטקינד, נעמי. ״מעוף הנזיר״ על מות לאב. הצופה, כ״ח בתשרי תשנ״ז, 11 באוקטובר 1996, עמ׳ 6.
  • גורביץ׳, ניצה. פתן לבן מתגעגע. מאזנים, כרך ע״א, גל׳ 5 (1997), עמ׳ 40־41.
  • דותן, ראובן. ״שהגוף יאמר... ״ עתון 77, גל׳ 197 (1996), עמ׳ 6 <חזר ונדפס בספרו  הרהורים על שירה : בעקבות 37 משוררים ישראלים (תל–אביב : ירון גולן, תשנ״ט 1998), עמ׳ 35–36>
  • מילין, פסח וניצה גורביץ׳. ראיון עם ישראל בר–כוכב, פסיכולוג ומשורר. אפיריון, גל׳ 47 (1997), עמ׳ 10־13.
  • נתנזון, מלכה. מלה היא חוט משחיל נפש. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 229 (י״א בתמוז תשנ״ז, 16 ביולי 1997), עמ׳ 7.
  • נתנזון, מלכה. מול פני האב. הדאר. שנה 77, גליון ז׳. (י׳ בשבט תשנ״ח, 6 בפברואר 1998), עמ׳ 22־23.
  • סלבסט, יורם. נזירותו של המשורר. פסיפס, גל׳ 34 (1997), עמ׳ 35־36.
  • רובינשטיין, בלהה. פריצה אמיתית. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת – תרבות, ספרות, אמנות, י״ח בכסלו תשנ״ז, 29 בנובמבר 1996, עמ׳ 30.
  • שניר, לאה. ישראל בר–כוכב על ״מעוף הנזיר״ ועל השירה (ראיון). עלי שיח, חוב׳ 38 (1996), עמ׳ 156־159.
על ״הנה 23״
  • וייכרט, רפי. ימי ילדות בגבעתיים. מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים, י״ט בתשרי תשנ״ט, 9 באוקטובר 1998, עמ׳ 27.
  • מישורי, אפרת. דג קטן מביט. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת – תרבות, ספרות, אמנות, ב׳ בניסן תשנ״ט, 19 במארס 1999, עמ׳ 28.
  • שטרנפלד, צביקה. בין הרזון לחושניות. מאזנים, כרך ע״ד, גל׳ 2 (1999), עמ׳ 57.
על ״פסוקי ירח״
  • רוח, אביבית. געגועים אל הגעגוע. עתון 77, גל׳ 242 (2000), עמ׳ 8.
על ״בקרוב אהבה״
  • יגיל, רן.  שני שירים והערה.  מעריב, מוסף שבת, כ״ב בתמוז תשס״ה, 29 ביולי 2005, עמ׳ 28 <השירים ׳כוכב׳ ו׳היירוגליף׳ מתוך הספר והערה עליהם>
  • לויתן, עמוס.  מתובנתת מדי.  עתון 77, גל׳ 303 (תמוז–אב תשס״ה, יולי–אוגוסט 2005), עמ׳  33־34.
  • פז, יובל. האהבה גדלה לפי מידת העצב הנסתר בגוף. עתון 77, גל׳ 308 (אדר תשס״ו, מארס 2006), עמ׳ 10־11.
  • מסג, סבינה. ״שפתנו בוקעת מביצת הילדות״. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 684 (ז׳ בניסן תשס״ו, 5 באפריל 2006), עמ׳ 8.
על ״שמועות״
  • דליס. שמועות.  מאזנים, כרך פ״ג, גל׳ 3  (אב–אלול תשס״ט, אוגוסט 2009), עמ׳  53־54.
על ״מבחר השירים 1975־2010״
קישורים:

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף