יהודית קציר, סופרת, מחזאית ועורכת, נצר למשפחת יואל משה סלומון, נולדה בכ״ט באב תשכ״ג, 19 באוגוסט
1963 בחיפה להורים ילידי ישראל. למדה בתיכון ״חוגים״. למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב (1983–1987). עורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה ומלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב. יצירתה כוללת סיפורים, נובלות, רומנים, מחזה
(״דבורה בארון״, שהוצג בתיאטרון ״הקאמרי״ ב־2000 בבימויה של זהרירה חריפאי) וספרי ילדים. סיפורה הראשון,
״דיסניאל״, פורסם במאי 1988 ב״עתון 77״. הסיפור זכה בפרס הסיפור הקצר של הירחון (1989) ותואר על ידי הסופר חיים באר, ששפט בתחרות, כרגע של חסד לספרות הישראלית.
קובץ סיפוריה הראשון, סוגרים את הים (1990), זכה לאהדת המבקרים, סימן את קציר כקול בולט ומקורי וכבעלת שליטה בפיתוח העלילה ובעיצוב הדמויות המלמדת על בשלות אפית. סיפורי
סוגרים את הים כתובים בז׳אנר של סיפור החניכה ועוקבים אחר התבגרותן של הדמויות המתוארות ומעברן מהתייחסות נאיבית לחיים, לקליטה מלאה ומציאותית יותר שלהם. שני סיפורים בקובץ מתארים את התבגרותה של ילדה בגיל מוקדם יחסית, כשהיא עדה לנסיבות המביאות את הוריה לגירושים
(״דיסניאל״) וכנערה שבגופה כבר הנצו סימני הנשיות (״שלאף שטונדה״). שני הסיפורים האחרים מתארים התבגרות מאוחרת של אנשים מבוגרים יותר: מלצרית צעירה השואפת לככב בסרטי קולנוע
(״הנעליים של פליני״) ומורה רווקה בשנות השלושים בחייה (״סוגרים את הים״). בסיפור זה מתוארת הזהות המינית המפולשת, המאפיינת דמויות נשיות שנעות בין הטרוסקסואליות ללסביוּת, והעתידה להתפתח ברומנים של קציר. בארבעת הסיפורים מוצגת ההתבגרות כאסון, שנזקיו אינם גלויים כלפי חוץ, אך צלקותיו הנפשיות עמוקות. בכל סיפור מעומת העבר, שבו הכול היה אפשרי, עם ההווה, שכמעט דבר אינו אפשרי בו. עם זאת, הסיפורים מבליטים גם כיוון בריחה חלופי, אל הדמיונות. הסיפורים רוויים פיגורות לשוניות, ובמקרים רבים הדימויים והמטפורות הם בעלי רעננות ועושר. מול הספרות ה״רזה״, שהחלה לצבור תאוצה בשנים שבהן פורסמו סיפורים אלה, עומד המבנה התחבירי החדש של קציר, הכולל משפטים ארוכים במיוחד והיונק ממסורת זרם התודעה, אף שהמחברת אינה מוותרת על העלילה החיצונית. הסיפור
״שלאף שטונדה״ עובד לסרט קולנוע (״סודות משפחה״, 1998).
הרומן הראשון של קציר, למאטיס יש את השמש בבטן (1995), הוא רומן חניכה בעל תשתית אדיפלית. הוא מציג שתי פרשיות בחייה של הגיבורה ריבי, סטודנטית בת עשרים ושלוש מחיפה: התאהבותה ביגאל, מרצה נשוי שגילו כפול מגילה, וגוויעתה של אמה ממחלת הסרטן. שתי העלילות מקבילות לשני המרחבים האורבניים המתוארים בספר ומלווים את כל כתיבתה: תל אביב וחיפה. גם הקול המספר מאופיין בדואליות, הסיפור נמסר הן בגוף שלישי והן על ידי ריבי, המגיבה בגוף ראשון על מאורעות העבר. ביחסיה של ריבי עם אמה ניתן לסמן שני צירים מנוגדים: מצד אחד, הערצה בלתי מסויגת בשל יופייה של האם ובשל היותה נחשקת על ידי גברים; ומצד שני, חרדה תורשתית ממוות בטרם עת. ריבי מאמצת את שני דגמי הנשיות של אמה בסדר הפוך: מודל של נישואי נוחות לרופא המסייע לה בימי חייה האחרונים ומודל של אהבה לגבר נשוי ונכסף. בדרכה אל הנישואים המקובלים והשלווים מוותרת ריבי על הגבר הבלתי־מושג והופכת אותו לאובייקט ספרותי. כמו אמה, שהתאהבה בדוד הנשוי ובעל המשפחה, מתאהבת ריבי, שאביה נטש אותה בגיל שלוש־עשרה, ביגאל, גבר נשוי הלוקח אותה למסעות בעולם ומהווה
״מאהב־אב״. מסעות אלה ממשיכים את מסורת הרומנס, המתאר אוהבים המתמכרים לאהבתם בנופים זרים, אך התבנית הרומנסית נשברת כאשר המסע הפיזי הופך למסע חניכה נפשי, שבמקום לקרב בין האוהבים מנבא את פרֵדתם.
ב־1999 פירסמה קציר קובץ נובלות בשם מגדלורים של יבשה. הרומן השני שלה, הנה אני מתחילה, ראה אור ב־2003 ולא התקבל באהדה כמו יצירותיה הקודמות. הוא מתאר את שנות נעוריה של ריבי שנהר בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, ובמרכזו סיפור אהבה חריג בין ריבי בת הארבע־עשרה לבין מיכאלה ברג, מורתה הנשואה לספרות. הרומן מסופר על ידי ריבי בגוף ראשון ובמבט רטרוספקטיבי, שעה שהיא סופרת, רעיה ואם. סיפור האהבה בין התלמידה למורתה עולה מיומנה של ריבי, הבנוי כמחברות הנכתבות ממנה לקיטי, הנמענת הבדויה, יצירת דמיונה של אנה פרנק. רוב חלקי העלילה מתרחשים בחיפה, שאינה מהווה רק מרחב גיאוגרפי אלא גם מרחב נשי, שמבנהו הטופוגרפי, הכולל הרים וים, מקביל לגוף הנשי ואנלוגי לתהליך הפיכתה של ריבי מנערה לאישה. זוהי האלטרנטיבה שמעמידה קציר לתל אביב הגברית נוסח יעקב שבתאי, הן בהנה אני מתחילה והן בסיפורי חיפה (2005), שלוש נובלות המתרחשות במרחב החיפאי.
ב־2008 ראה אור ספרה סיפורי תל־אביב. ב־2013 ראה אור הספר צילה. זהו הרומן הגדול, המורכב והיומרני ביותר פרי עטה של קציר. עלילתו מתפרשת על פני ארבעה דורות ויוצרת חיבור חדש ורענן בין ז׳אנר רומן הדורות, או הסאגה המשפחתית, לבין ז׳אנר האוטוביוגרפיה הבדיונית.
ספריה תורגמו לכמה שפות אירופיות ולסינית. היא זכתה בפרס אקו״ם ליצירה בעילום שם (1989), בפרס קרן תל אביב לאמנות ולתרבות על שם יהושע רבינוביץ (1989), בפרס WIZO הצרפתי על
למאטיס יש את השמש בבטן (2004) ועוד. ספרה צילה זכה בפרס היצירה הציונית (2014) ונכלל ברשימה הקצרה של פרס ספיר (2013).
יהודית קציר מתגוררת בתל־אביב,
נשואה ואם לשתי בנות.
Leuchttürme, landeinwärts / tr. Barbara Linner (München : BTB, W. Goldmann, 2001)
灯塔 / (以)尤迪特·卡兹迩著 ; 鲍士月译 (合肥 : 安徽文艺出版社, 2007)
רומנים קצרים / מספרת, פביאנה מיוחס (תל־אביב : ספרים מדברים, 1999)
<הקלטת קול>
הנה אני מתחילה : רומאן (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשס״ג 2003) <עריכה
–
מנחם פרי> <תורגם לאנגלית>
Dearest Anne : a
tale of impossible love / translated from the Hebrew by Dalya Bilu (New York :
The Feminist Press at the City University of New York, 2008)
סיפורי חיפה (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשס״ו 2005)
סיפורי תל־אביב (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשס״ח 2008)
צילה (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשע״ג 2013) <עריכה
–
מנחם פרי>
ספריה לילדים:
הפיקניק של עמליה (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 1994) <איורים
– הלה מעוז> <עריכה –
יונה טפר>
בועה על גב הרוח (תל־אביב : ספרית פועלים, תשס״ג 2002) <איורים
– טלי מנשס>
עריכה:
השיטה של קרלו : רומן שבור / איל אדר (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד, תשס״ב 2002)
גרנות, משה. ״הצורך להתבודד עם
הזיכרון באופן אישי״ ראיון עם הסופרת יהודית קציר. מאזנים,
כרך ע״ח, גל׳ 2 (אדר תשס״ד, מארס 2004), עמ׳ 36–40 < חזר ונדפס בספרו: שיחות עם סופרים
(תל־אביב : קווים, 2007), עמ׳ 365–378>
מוצ׳ניק, מלכה. משמעות אורך המשפטים בשתי נובלות מאת יהודית קציר.
תלפיות, כרך יא (תשנ״ט–תש״ס), עמ׳ 211–220 <על ״והעננים נוסעים, נוסעים״ ו״מגדלורים של יבשה״>
מוצ׳ניק, מלכה. מבנה תחבירי ומגדר בשתי נובלות מאת יהודית קציר.
חלקת לשון, חוב׳ 32–29 (תש״ס–תשס״א), עמ׳ 40–57 <על ״והעננים נוסעים, נוסעים״ ו״מגדלורים של יבשה״>
מוקד, גבריאל. מי, מי בכישרונית
ביותר? : על רביניאן, קציר,
קמחי והראבן. עכשיו,
(2003) <חזר ונדפס בספרו: בזמן אמיתי : 96 מסות, מאמרים, רצנזיות ורשימות על הספרות העברית של
דור־המדינה (תל־אביב : עכשיו : כתב : עמדה, תשע״א 2011), עמ׳ 330–333>
מידן, ענת. אמא, סיפור. ידיעות אחרונות,
זמנים מודרנים, כ״ז באלול תשס״ב, 4 בספטמבר 2002, עמ׳ 14–15 <ראיון עם
יהודית קציר וספרי הילדים שחיברה לבנותיה>
נגב, אילת. ביקור ב״דיסניאל״. ידיעות אחרונות, 7 ימים, כ״ו באדר תש״ן, 23 במארס 1990, עמ׳ 42–44
<חזר ונדפס בספרה שיחות אינטימיות (תל־אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 1995), עמ׳ 347–355>
Harris, Rachel. Decay and death : urban topoi in literary depictions of Tel-Aviv.
Israel studies, vol. 14, no. 3 (Fall 2009), pp. 75–93.
<תל־אביב ביצירתם של יעקב שבתאי, בנימין תמוז,
יהודית קציר ואתגר קרת>
על ״סוגרים את הים״
קן לציפור בין המילים. דבר, 2 באפריל 1990, עמ׳ 9.
אוריין, יהודית. להמשיך, יהודית קציר. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ״ו באדר תש״ן, 23 במארס 1990, עמ׳ 20, 25.
אורן, יוסף. מכאובי התבגרות.
מעריב, ספרות, ח׳ בסיון תש״ן, 1 ביוני 1990, עמ׳ 5 <נדפס גם בספרו: הצדעה
לספרות הישראלית (ראשון לציון : יחד, תשנ״א 1991), עמ׳ 143–150>
בושס, הדה. זכרונות כמו מטפחות צבעוניות. הארץ, 26 במארס 1990, עמ׳ ב 7.
בלאט, אברהם. המסע אל חלום הילדות. הצופה, י״ט באב תש״ן, 10 באוגוסט 1990, עמ׳ 6.
בן, מנחם.הנה אשה שלא פוחדת
ממכות. עיתון תל־אביב, כ״ב באדר ב׳ תשנ״ה, 24 במארס 1995,
עמ׳ 87.
גבירץ, יעל. אשה צעירה פוגשת גבר נשוי שגילו כפול מגילה.
ידיעות אחרונות, 7 ימים, ט״ו באדר ב׳ תשנ״ה, 17 במארס 1995, עמ׳ 44,
45, 78 <ראיון עם יהודית קציר>
הולצמן, אבנר. קיטש כפשוטו. בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 149–151 <הובא לראשונה ב׳מוסף רדיו לספרות׳, אפריל 1995>
לן, שלומית. ערבסקה ללא פרימות.
הארץ, מוסף ספרים, גל׳ (ט״ז בסיון תשנ״ה, 14
ביוני 1995), עמ׳ 7.
פארן, רחל. למאטיס יש את השמש בבטן. קשר עין, גל׳ 52 (1996), עמ׳ 16.
פויר, דרור. יש עוד דברים בבטן. מעריב,
תרבות, כ״ז באלול תשנ״ה, 22 בספטמבר 1995, עמ׳ 14.
שיפמן, סמדר. האם אני נמצאת: סיפור החניכה הנשי אצל צרויה שלו ויהודית קציר. מכאן, חוב׳ 2 (2001), עמ׳ 125–141.
על ״מגדלורים של יבשה״
בלאט, אברהם. אנשים על סף התהום. הצופה, המוסף, י׳ באדר ב תש״ס, 17 במארס 2000, עמ׳ 12.
בלבן, אברהם. אמהות כדרך להשתלב בסדר
הקיים בטבע.
בספרו: הבריחה אל האמהוּת וממנה : אמהוּת ואמהוֹת
בסיפורת העברית החדשה (תל־אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע״ד 2014), עמ׳ 143–156
<על הנובלה ״והעננים נוסעים נוסעים״>
הלפרן, רוני. המסע הרביעי. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 324 (כ״ו באייר תשנ״ט, 12 במאי 1999), עמ׳ 6.
מלצר, יורם. אמצע הדרך. מעריב, מוסף שבת
– ספרות וספרים, י״ג בסיוון תשנ״ט, 28 במאי 1999, עמ׳ 27.
נגב, אילת. ״פעם הייתי צריכה פטרון היום, ממש לא״. ידיעות אחרונות, 7 ימים, ב׳ בניסן תשנ״ט, 19 במארס 1999, עמ׳ 22–23, 27, 29. <ראיון עם הסופרת יהודית קציר בצאת ספרה>
נגיד, חיים. הים נסגר מזמן. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת
– תרבות, ספרות, אמנות, ט׳ בניסן תשנ״ט, 26 במארס 1999, עמ׳ 26
נסים, קובי. מסע אל תוך היום. מאזנים, כרך ע״ד, גל׳ 1 (1999), עמ׳ 58–59.
על המחזה ״דבורה בארון״ מאת יהודית קציר
בן־מרדכי, יצחק. כבוד האדם וחירותו של המחזאי. במה, חוב׳ 162 (2001), עמ׳ 5–11.
על ״בועה על גב הרוח״
דר, יעל. זוהרת, חמקמקה וזמנית. הארץ, מוסף
ספרים, גל׳ 501 (כ״ו בתשרי תשס״ג, 2 באוקטובר 2002), עמ׳ 14.
חובב, לאה. ״בועה על גב הרוח״. ספרות ילדים ונוער, שנה 32,
חוב׳ ב (122) (שבט תשס״ה, ינואר 2005), עמ׳ 47 <סקירה קצרה>
על ״הנה אני מתחילה״
אדיבי־שושן, אסתי. ״איכה אשמור חסדו הפתאומי?״ עתון 77, גל׳ 285 (כסלו תשס״ד, נובמבר 2003), עמ׳ 20–25.
<על ״הנה אני מתחילה״ ועל ״למאטיס יש את השמש בבטן״>
אורן, יוסף. ״הנה אני
מתחילה״ – יהודית קציר. בספרו: הסיפורת הישראלית בשנות
האינתיפאדה (ראשון לציון : יחד, תשס״ה 2005), עמ׳ 112–129.
מלצר, יורם. היא ממשיכה. מעריב, מוסף שבת
– ספרות וספרים, כ״ב באלול תשס״ג, 19 בספטמבר 2003, עמ׳ 24.
מסר, אילנה. אני מעולם לא הגדרתי את עצמי כסטרייטית וגם לא להיפך.
ידיעות אחרונות, זמנים מודרנים, ה׳ בתשרי תשס״ד, 1 באוקטובר 2003, עמ׳ 10–11
<ראיון עם הסופרת>
שירב, פנינה. מחוז כל האפשרויות. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת
– ספרות, א׳ באלול תשס״ג, 29 באוגוסט 2003, עמ׳ 26–27.
על ״סיפורי חיפה״
בן, מנחם. שלוש אהבות אסורות.
מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים, כ״ג בחשון תשס״ו, 25 בנובמבר 2005,
עמ׳ 29.
Gold, Nili. The topography of the city
and the body : Yehudit Katzir׳s Haifa. Hebrew studies, vol.
47 (2006), pp. 281–294.
על ״סיפורי תל־אביב״
שחורי, דפנה. בין שתי ערים : שיחה תל־אביבית עם הסופרת ילידת חיפה יהודית קציר, לרגל צאת קובץ הנובלות
״סיפורי תל־אביב״.
TimeOut תל־אביב, גל׳ 281 (20 עד 27 במארס 2008), עמ׳ 36–38.
יהודית קציר, סופרת, מחזאית ועורכת, נצר למשפחת יואל משה סלומון, נולדה בכ״ט באב תשכ״ג, 19 באוגוסט
1963 בחיפה להורים ילידי ישראל. למדה בתיכון ״חוגים״. למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב (1983–1987). עורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה ומלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב. יצירתה כוללת סיפורים, נובלות, רומנים, מחזה
(״דבורה בארון״, שהוצג בתיאטרון ״הקאמרי״ ב־2000 בבימויה של זהרירה חריפאי) וספרי ילדים. סיפורה הראשון,
״דיסניאל״, פורסם במאי 1988 ב״עתון 77״. הסיפור זכה בפרס הסיפור הקצר של הירחון (1989) ותואר על ידי הסופר חיים באר, ששפט בתחרות, כרגע של חסד לספרות הישראלית.
