בנימין גלאי משורר, מחזאי, סופר ומתרגםנולד בוולדיבוסטוק, רוסיה,
בב׳ בניסן תרפ״א, 10 באפריל 1921 בבית משכיל, ועלה ארצה עם הוריו בהיותו כבן חמש. גדל בתל אביב, למד בגימנסיה הרצליה והיה חניך תנועת השומר הצעיר. במלחמת העולם השנייה התנדב לחיל האוויר הבריטי ושירת במדבריות צפון-אפריקה. במלחמת העצמאות היה כתב צבאי ובמבצע קדש קצין חינוך. ב-1950 הצטרף למעריב, שם עבד עד 1988. בשנים 1955–1976 התגורר עם משפחתו בחיפה והיה יועץ לענייני עיתונות של ראש עיריית חיפה דאז, אבא חושי. ב-1976 עבר לירושלים.
שיריו הראשונים, ״עם הרוח״ ו״סהר״, נשלחו מאפריקה ופורסמו בדפים לספרות של שבועון השומר הצעיר (9.4.1941), בעריכת אברהם שלונסקי. עם שובו ארצה פירסם שירים וסיפור בילקוט הרעים (1943–1946) ובכתבי העת
גזית, אורלוגין ומחברות לספרות, ושיריו נכללו באנתולוגיה הייצוגית
דור בארץ (1958).
ספר שיריו הראשון, עם הרוח (מחברות לספרות, 1946), שעיקרו נכתב בעת שירותו הצבאי, אינו מתאר חוויות משדה הקרב, אלא הווי בתי קפה ובתי בושת של החיילים על רקע נופי אפריקה, ואת הייאוש והציניות שהביאה עמה המלחמה. הספר מציג את הניגוד בין העלם צמא המרחבים
(״עִם טוּר הַשְּׁחָפִים אֲנִי נוֹדֵד./ עִם עוֹף הַשָּׁמַיִם. עִם הָרוּחַ״) לבין המציאות הקשה שנקלע אליה (״[…] אֵל אֱלֹהִים,/ אָן שְׁלַחְתַּנִי – אָן אֲנִי שָׁלוּחַ?״ (שני הציטוטים מתוך השיר ״עם הרוח״). ניגוד זה גורם לו תשוקה להיטמע בהוויית המלחמה הפרועה מכאן, וגעגועים אל נוף המולדת ולאמונה במציאת טעם חדש לחיים מכאן. נחשב תלמידו המובהק של שלונסקי, בנטייתו אל המצלול עתיר המוזיקליות, אל המטפוריקה הצבעונית, אל השנינה ואל משחקי לשון, ובעיקר בניגוד שבין הסער המרדני והפרוע המאפיין את תוכני השירים, לבין המשקלים הסדורים והחריזה הקפדנית.
הלכי הרוח של האכזבה והייאוש שפקדו את בני דורו לאחר קום המדינה, ניכרים בספרו השיבה השלישית (1953) המתאר ניסיון בריחה מן המולדת ומן השליחות הדורית
(״עָיַפְתִּי לַסְּמָלִים. לְצַו-שָׁמַיִם./ לְצַו-לִבִּי. לְצַו מוֹרֵי דוֹרִי./ […] עַכְשָׁו אֵינִי רוֹצֶה לִשְׁמוֹעַ/ מִלִּים רָמוֹת יוֹתֵר מִפַּת עַרְבִּית״. מתוך
״שיר ארס לבני דורי״), אך הבריחה מסתיימת בשיבה. על ספרו החמישי,
אל הים האחרון (1976), הכולל מבחר מספריו הקודמים ושירים חדשים, כתב
משה שמיר (1987) כי הוא מאפשר לתאר את דרכו השירית של גלאי בצמד קווי קשת:
״הקו הצורני – מן העמוס, המקושט המצטעצע לפעמים אל הפשטות הזכה והישירה של השירים האחרונים. וכמו בהיפוך מוחלט קו התוכן, ההולך מן התמימות הנערית, החד משמעית, אל התחכום של ניסיון השנים המצטברות״. הספר
מים לים (1958) הוא אסופה של חמשת ספרי השירה הקודמים והמחזור הסאטירי
״פולמוס היין בחצר ארמילוס השבעה עשר מלך פיליפי״. ספרו שירים אחרונים 1990-1995 (1996), שראה אור לאחר מותו, מחבר בין הכאב והאבל על מותו החטוף של בנו לבין תחושת קצו המתקרב. מחזהו הראשון, ״פייטה״ (נכתב ב-1948), שונה מן המחזות האופייניים לתקופה מפני שאינו מחזה ריאליסטי העוסק בסוגיות לאומיות וחברתיות, אלא מחזה אוונגרדי שעלילתו מתרחשת באיטליה בתקופת הרנסנס ודנה ביחסים שבין חיי האמן ליצירתו. המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי (1969) בשם
הבתולה מרומא. מחזהו סדום סיטי (1951) ממזג באופן אנכרוניסטי את סיפור סדום כפי שהוא נמסר במקרא ובמדרש עם הוויית המאה העשרים. המחזה מערבב תקופות וז׳אנרים דרמטיים, שפות ורובדי לשון לשעטנז קומי סאטירי, היוצר אנלוגיה בין סדום לבין מדינת ישראל (הוצג בתיאטרון חיפה ב-1968). גם מחזותיו הבאים,
משתה המלך (1955) המבוסס על מגילת אסתר ומעשה אוריה (הועלה על ידי בימת השחקנים, 1968) הבנוי על אנלוגיה בין סיפור דוד ובת-שבע המקראי לבין מיתוס אצטקי המתרחש ביוקטן, הם מחזות הפורצים את גבולות הריאליזם ומעלים עולם ססגוני ורב-פנים, המשלב מיתוסים מתרבויות אחרות עם המציאות העכשווית. מחזותיו הראשונים כונסו בספר
מחזות (1959), ואילו הספר שוטים ומלכים (1971) כולל את כל מחזותיו ושני תסכיתים. הרומן דברי ימי ג׳מיני (1968), ובגרסתו המאוחרת
המוות השחור (1978), הוא רומן אבירים מימי הביניים המתרחש במרחב בדוי של ארצות שאינן קיימות על רקע אירופה בימי המגפה השחורה. ספרו
סיפור האח הנידח או ויאה דולורוזה (1983) מתאר את חייו ומותו של ישו, ומשחזר באמצעות תיאורים ותצלומים את ארבעה-עשר האתרים שבהם עבר בדרכו האחרונה. הספר הוא גרסה מודרנית של הפולמוסים ההיסטוריים בין היהודים לנוצרים, והוא בוחן מחדש את המיתוס הנוצרי וגלגוליו לאורך ההיסטוריה, תוך תהייה על שורשי האנטישמיות לדורותיה. גלאי
תירגם כמה יצירות ספרות, הבולטת בהן היא פיטר פן מאת ג׳יימס מתיו ברי (1963). כתיבתו לילדים משלבת סיפורי הרפתקאות עם מחקר היסטורי ולשוני. ספרו
עטלפי עכו זיכה אותו בפרס למדן (1975). ספרו מסע אל ארץ הגמלים (1963) מתאר, בליווי תצלומיו של בוריס כרמי, פגישות משעשעות ומאלפות עם גמלים, ותוך כך מלמד את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של הנגב. במהדורתו השנייה (1975) הוחלפו התצלומים באיוריו של אבנר כץ.
במשך שלושים ושמונה שנים פירסם במעריב את טורו השבועי הפולמוסי ״על קפה הפוך״ בחתימת ג. בנימין, וכמה שנים פירסם בעיתון זה את רשימותיו
״המלים שבחיינו״ בחתימת הורציוס, שבהן עקב אחר מקורם ונסיבות היווצרותם של מילים וביטויים בתרבות. בכל הז׳אנרים שבהם יצר מופיעים תווי היכר אופייניים: שפע לשוני ונטייה אל השנינה; מטען תרבותי עשיר השאוב ממקורות יהודיים ומתרבות העולם; נימה ביקורתית, עוקצנית לעתים; והשקפת עולם מוצקה המזדהה עם עלילת-העל הציונית. זכה בכמה פרסים ספרותיים. בהם: פרס ברנר (1961) ופרס פיכמן (1967).
בנימין גלאי נפטר בכ״ד באייר תשנ״ה,
24 במאי 1995.
בן-מרדכי, יצחק. אטיודים
לתאטרון: על בנימין גלאי ומחזהו סיפור אוריה.
בתוך: צפייה חוזרת :
עיון מחודש במחזאות מקור / בעריכת זהבה כספי וגד
קינר (באר שבע : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע״ג
2013), עמ׳ 167–177.
מגד, מתי.
מקורות החוויה השירית. משא (מצורף ל׳למרחב׳), גל׳
2 (94) (כ״א בטבת תשט״ו, 15 בינואר
1955), עמ׳ 3, 4 <על שירתם של בנימין גלאי,
עוזר רבין וע׳ הלל>
בנימין גלאי:
ערב 1944 : שיר מן העיזבון. הארץ, תרבות וספרות, כ״ז בניסן
תשס״ה, 6 במאי 2005, עמ׳ ה 1 <כולל הערות וביוגרפיה קצרה מאת גילה שגיב
וחגית הלפרין>