¹

א    🔗

האווירה הרוחנית והמסורתית שספג יהושע בימי נעוריו בעיירתו ובתנועת העבודה בארץ, החינוך המתוקן שנבלע בדמו והלימודים ההומאניים והכלכליים שלמד, העניקו לו שלוש מתנות: חכמת המיספרים והספרות (פא קמוצה), אהבה לספרות ולספר, ושאיפתו לספירה רוחנית גבוהה. שלוש אלה היו מזוגות בנפשו של יהושע ובחייו.

המיספרים והספרות דבקו בו כל חייו, כגזירת הגורל. בחו“ל היה מורה עברי בבית-ספר “תרבות”, אולם בבואו ארצה נעשה מנהל חשבונות ב”המשביר המרכזי", אחר כך היה מראשי הקואופרציה השיתופית, כסגן-ראש עירית תל-אביב היה ממונה על כספים ותיכנון, וכראש-העיר ערך תחשיבים לבנין העיר, ואחר כך היה שר-השיכון, ולבסוף נעשה שר-האוצר של ישראל. ולא עוד אלא שגם בשתי שנות חייו האחרונות לא הירפה ממנו העיסוק בחשבונות ובספרות, שכן נטל עליו את התפקיד הקשה והאפור לתקן את קופת-המפלגה, הריקה מכסף והמלאה חובות.

נטיה זו למיספרים ולחשבון אינה מקרה אלא עצם. כשם שהאמין, שחברתנו חסד תיבנה, כך היה ברור לו, כי המדינה חשבון תיבנה. כדי להקים מולדת, משק ממלכתי וכלכלה מדינית יש צורך בבנק, במומחים, ביבוא וביצוא, במקורות מימון, במסים ובמכסים, במאזן של הוצאות והכנסות ובתכנית מקיפה ומחושבת. והוא קנה לו מישנה כלכלית, שהיתה פרי לימוד ונסיון וראה עצמו בקי בתחום זה ולכן החליט לתרום בו את תרומתו. אין מיספרים וחשבונות ממעטים את דמות האידיאלים, אלא, להיפך, מחזקים את הסיכוי להגשמתם, המיספרים האמיתיים מחכימים ומדריכים. והוא אהב אותם. הם היו שעשועיו. היה משיח עם המיספרים והם היו משיחים עמו. הם קסמו לו. היה חורז אותם בקהל כפנינים. אף היו לו פסקי-טעמים מיוחדים בשעת קריאת מיספרים. אם היתה כלולה בהם בשורה טובה היה מבטאם בשמחה ואף בנגינה, ואם היתה בהם בשורה רעה, היה מלווה אותם בצער ובקול נכאים. אך באיזו שקידה ובאיזה יושר אינטלקטואלי היה משיג אותם ומצרפם. הכל ידעו, שגם בפולמוס פוליטי אין הוא משחק במיספרים ואינו מסגל אותם לצורך ריטורי, אלא הם פרי השכלה, אמת ואחריות. זהירות והקפדה היה נוהג בכל צירוף ובכל סיכום שהשמיע ברבים. המיספרים, הלוחות, הדיאגראמות והמידגמים נעשו לו כעין ציורים רוחניים, שבעדם השקיף על עולמנו, על המדינה, על התישבות ועל עתיד מפעלנו המשקי. הוא עסק בפרוזה קשה, בעלת צליל מתכתי, אבל בתוכה פעם לב פיוטי. וכשם שהמידה, המשקל והקצב שלטו בעולמו החיצוני כך הם שלטו בנפשו. שכן היה אדם בעל מידות וקצב. מחשבתו העברית היתה מדויקת ובהירה, מזגו היה מאוזן והתנהגותו מנומסת. צעדיו היו מדודים ושקטים, כמהלך באנפילאות, כי סלד מפני סנדלים מסומרים. אבל צאו וראו: באנפילאות רכות אלו, בהילוכו החרישי, בדברי ויכוח ללא קול רם – הוא כבש את בני שיחתו. ובלא שימוש במרפקים הגיע לשלב גבוה במעלות השירות במדינה ובעם.

לא קלה היתה דרכו. הוא בא במקומו של “הפטיש החזק”, ספיר ז"ל. בדעת-הקהל היה יהושע כעין ענבל לעומת הפעמון הגדול. אך לא עברו ימים מרובים והוא נעשה בקיא במסתרי הכלכלה הישראלית, צרכיה מעלותיה ותחלואיה. הוא הפתיע את כל המפקפקים והפליא לעשות במלאכת הניווט המשקי.

גם תפיסתו הכלכלית והמדינית ינקה מן המזג הזה. היא היתה מתונה, מיושבת, נאמנה למטרה, בלי קפיצות. ופירושה הפשוט היה: אין משיגים יעד מדיני או משקי, ולא שלום, על ידי הצהרות קיצוניות ולא על ידי מעשים פזיזים, אלא בשיקול נכון של מצוות-עשה ולא-תעשה.

ב    🔗

ותוך כדי פעלתנותו הגדולה במפלגה, בהסתדרות, בעיריה ובמדינה, שמילאה את סדר יומו היה מפנה לבו ומוחו לספרות. הוא ידע את הספרות העברית מנעוריו והיה משתדל לקנות בה דעת שלמה ככל האפשר. אהב את הספר והוקיר סופרים והשתדל לטובת שניהם. לא פעם, בפגישותינו, היה מגלה בקיאות והבנה בחזיונות ספרותיים שונים והיה שואלני על טיבם של ספרים שהופיעו, כדי לרכשם ולקוראם. ועשה זאת גם בימים שהיה שקוע עד צואר בעיסוקיו כראש-העיר או כשר-האוצר. הוא ביקש להקים מכשיר כספי, כדי לשפר את תנאי עבודתם של

הסופר והאמן ולאפשר להוציא לאור את יצירתם, ולהעשיר בדרך זו את חיי התרבות של העיר. לפיכך, גדולה היתה שמחתו בשעה שהקים את קרן תל-אביב לספרות ואמנות, כי ראה בה התגשמות שאיפתו לתת חלקו להאדרת התרבות העברית. סייעתי לו ככל שנתבקשתי על ידיו, והייתי עד למאמציו לפתח קרן זו, אף שמעתי את חלומותיו על סיכוייה ועתידה. ואמנם מפעל גדול וחשוב יצר, המורגש יפה בספרות ובציור, בנגינה ובמחול, במשחק ובפיסול. משיחותיו נרמזתי, שאי-פעם חלם, אולי, לכתוב בעצמו, אולם משהכיר את גבולות יכולתו גמר בנפשו שהוא יהא משמש סופרים ותלמידי חכמים, יתמוך בספרות ובאוניברסיטה, ויהיה מעין מה שהיה זבולון ליששכר. ויתורו זה מדעת, ובלי הרגשת-תיסכול, גיבש בו יעוד ברור, והוא מימש יעוד זה בחיבה ובגאון, בטאקט ובתבונה. הוא היה מסייע בצינעא לסופרים רבים, לא כפטרון אלא כחבר; היה שומר מוצא פיו. ההן שלו – הן, ולהאו – לאו. בפעילותו זו באה לידי ביטוי חדוות-הנתינה שלו. הוא היה חונן ונותן, עצה ועזרה, בבת-צחוק, כדבר המובן מאליו, בלי לצפות לשום גמול. בחינת שכר-מצווה – מצווה.

ג    🔗

היה אוהב-הבריות, נאמן בידידותו ובעל ענווה. לא סלסל בעצמו ובמעשיו ונמנע מן ההתבלטות היתירה. בשמעו מלה של שבח, היה משפיל עיניו. לא רק מצניע לכת היה, אלא גם מצניע את מעשיו והישגיו הגדולים. לאחר שהקים את המפעלים, לא ראה צורך לפרסם את יוזמתו וחלקו בהם. והציבור נהנה, אך לא יכול היה להודות לו בברכת-הנהנין. על ידי כך גרם למיעוט דמותו ושמו. רבבות נהנו מפארק-הירקון, שנתן לתל-אביב, אך מעטים ידעו כי ידו ומוחו ולבו טיפחו אותו. הוא שקד על פיתוח שכונות העוני, גינן את העיר, הקים בה מוסדות ומועדוני-נוער, יצר מקורות-עזרה לספרות, לאמנות ולאוניברסיטה; כשר-השיכון דאג לזוגות צעירים; כשר-האוצר נכנס בהעזה, בתנופה ובכשרון-המעשה לתוך האינפלציה היוקדת, וכיבה בה יותר ממחצית התבערה; הקטין את הגרעון הממאיר, ותוך כדי כך שמר מכל משמר שלא תתגבר האבטלה. הוא שינה סדרים, חידש שיטות-פעולה, תיקן קלקלות והפך מקובלות, אך לא התגנדר ב“מהפך” ולא בשינוי-משטר.

ולא פירטתי כאן אלא מעט מן המעט של עלילות יהושע. אולם הוא עצמו היה שרוי ראשו ורובו בצל. הוא נחבא, כביכול, אל הכלים, בלי-עשייתו. כל הטכניקה הפירסומית, המפותחת בארצנו עד-דק, היתה זרה לו. הוא היה נזיר בתחום הפרסום. הוא פעל בלי זרקור ובלי רמקול. גם כשנענה כשר-האוצר לצלמים ולמראיינים ולשאר כלי-התקשורת, היה עושה זאת בלי רצון, מתוך צורך השעה או צורך הענין שדחק בו. וגם אז היה מדבר מתון מתון, בנקיון לשון, בנימוס ובכבוד לבני-שיחו או ליריביו. כך הצניע את פעלו מדעת ושלא מדעת. ולא כפוזה; היה רחוק מאד מפוזות ומהעמדת-פנים; אלא מתוך תכונת נפש יקרה: איסטניס היה. הוא הרגיש, שחולין הוא לאדם להכריז על מידותיו ומעשיו. אכן, הוא קיפח את מעמדו ואת המוניטין שלו. אך הוא היה בטוח, שהמפעלים מעידים על עצמם ועל יוזמיהם. אלא שעדותם היתה איטית, ורק עכשיו נשמעת עדות מפורשת, אם כי מאוחרת קצת, מפי מאה עדים.

ד    🔗

שמעתי וקראתי שיהושע רבינוביץ היה “ביצועיסט”. ודאי, כאיש-“המשביר”, כראש-עיר, כשר-האוצר וכממונה על תכניות בנין וקימום ושיקום והגשמתן – היה איש-ביצוע. אילולא היה כזה לא היה ראוי לתפקידיו, והיה מועל בהם. הוא היה איש-ביצוע טוב, אחראי, מוצלח, בעל דמיון ובעל הישגים מצוינים. אבל אם כוונת המגדירים, שיהושע היה אדם, שהביצוע הוא המטרה עצמה, שעולמו מצומצם בטכניקה של עשייה, שהעקרונות טפלים בעיניו והאידיאולוגיה בטלה – אין לך טעות חמורה מזו!

יהושע היה בעל שרשים יהודיים עמוקים ובעל תפיסה ציונית סוציאליסטית. הוא שאב מלוא חופניים דעת ואמונה מערכי היהדות, מחזונה של תנועת העבודה, מן השאיפה להקים בארץ חברה חדשה וצודקת. האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית היתה אמת-המים, שעברה תחת מעשיו הפרטיים והציבוריים והישקתה אותם אמת חיונית. היו לו חיי נפש עמוקים. היה רחוק מאד מפראגמאטיזם, המזהה את האמת עם התועלת וקובע חשיבותו של מעשה או מפעל לפי יתרונו החמרי בלבד, ורואה בכל עיקרון רוחני מכשול והפרעה. יהושע האמין בערכים יהודיים ואנושיים, שגם הפעילות הכלכלית שלנו, ההתישבות והצבא, המלחמה והמדיניות מודרכים על ידיהם וכפופים להם. בידי יהושע היה קנה-מידה מוסרי, שהיה פועל בקרבו תמיד ומכריע את הכף. מעשיותו היתה איתנה, נחרצת, אך לא יבשה. לחלוחית של הומאניזם היה בה. חיי האדם היו בעיניו הערך העליון והמוחלט, שכל הנכסים והקנינים והטכניקה צריכים לשמש אותו ולא להיפך.

מתוך פגישות ושיחות אינטימיות עמו, במשך שנים רבות, מתוך דיאלוגים ומונולוגים, שהיתה בהם לא פעם השחת דאגות ובקשת עצה ואף מן היסוד הוידויי, הריני אומר בכל הפשטות והאחריות, כי יהושע היה איש השואף לספירה רוחנית עליונה. העסיקו אותו בעיות-העולם וחידות רוחניות וחלחלו בו שאיפות נעלות, מעבר לעסקי חולין ומאידך-גיסא של הגלגל היומי המנסר. ברשות הרבים הצניע אותם, כאילו התבושש בהם, אבל בשיחות טן-דו אתי הן פירכסו ויצאו, לפעמים, דרך-אגב. באותן השנים, שהיה שר-האוצר, וכל רגע היה יקר לו, וכל מיני נצרכים ביקשו ממנו נדבה של חמש דקות לשיחה, היה פתאום מודיע לי, שברצונו להפגש אתי. הטעם הגלוי היה איזה ענין סידורי, אבל המניע האמיתי היה הצורך בשיחה, באתנחתא, ועל פי הרוב באה דווקא אותה שעה לידי התגלות אישיותו הנכספת לשעה של רוגע נפשי בספירה הרוחנית. בשיחה האחרונה, שנתקיימה בביתי כשבועיים לפני מותו, דיברנו על הלל צייטלין, שעליו כתבתי ב“מאזנים”, כי ראה את עצמו כמשיח של זמננו. בענין רב עסקנו בפרשה, כיצד רואה בשר-ודם את עצמו כמשיח, ואחר כך הוא מת מות-קדושים. ואין זה אלא נושא אחד מני רבים. מיטב שאיפתו היה לזכות בזמן פנוי ולחיות חיי רוח. והוא הכין עצמו לכך בהתעוררות מיוחדת.

ובסיום אומר, שכשם שיש קירבה שרשית בין המלים: מיספרים וספרות (פה קמוצה) ספרות וספר, ספר וספירה, כך היו יסודות אלה פתוכים בנפשו של יהושע רבינוביץ, והן שעשו אותו דמות מיוחדת, של עוסק בצרכי הציבור. יהושע כרע נפל. פשוטו כמשמעו. חייו נקפדו בבת-אחת. הסתלקותו היא אבידה גדולה ומכאיבה למשפחה, למדינה, לתנועה ולידידיו.