רקע
ברל כצנלסון
עין רוֹאָה ו...קוֹרצת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

בּגליון 218 של ה“עמעס” כּוֹתב דוד בּרגלסוֹן:

“בּלב הקרקעוֹת היהוּדיוֹת שבּקרים נמצאוֹת 4–3 קוֹמוּנוֹת יהוּדיוֹת מסוּדרוֹת להפליא מלאוֹת חיוּת, צליל שמוֹתיהן — מוּזר הוּא לכל ההגירה היהוּדית: “משמר”, “תל-חי”, “מַעין”. חבריהן מוּזרים-משוּנים: כּאילו מכּאן, ואף על פּי כן לא מכּאן. “חלוּצים” הם. הם עוֹמדים בּרגל אחת בּקרים וּבשניה בּארץ-ישׂראל. בּ”תל-חי" עוֹבדים כּל 110 חברי הקוֹמוּנה הצעירים בּמסירותּ רבּה וּבחריצוּת כּנמלים. מדי שנה, אחרי הדיש, מסדרים הם את ערימוֹת השחת הכי-גבוֹהוֹת שבּכל הסביבה. את פּסגוֹת הערימוֹת הללוּ רוֹאים ממרחק של עשׂר וֶרסטָאוֹת2 על פּני מערוֹמי הערבה. ועוֹד יוֹתר מאשר בּמרחק של י"ב ורסטאוֹת, על פּני כּל השטח הרחב של הקרקעוֹת הנוֹעדוֹת להתישבוּת יהוּדית, מוּרגש הרמז המַטיף-אֵלם מעל הערימוֹת הגבוֹהוֹת:

— זכרוּ, יהוּדים! בּרגל אחת — כּאן, וּבשניה — בּארץ-ישׂראל!

— יהוּדים, אל תשכּחוּ!

— אַל נא תַשלוּ את עצמכם, יהוּדים.

ואני הבּטתי אל פּסגוֹת הערימוֹת הללוּ כּשקרבתי אליהן. הבּטתי אליהן כּשיצאתי משם. והרגש אשר עוֹררוּ בּי שתי הפּעמים היה אחד: הם רוֹצים לכבּוֹש את נפשי. ואוֹתוֹ הרגש הבּרוּר, אוֹ הבּלתי-בּרוּר, — כּכה הבינוֹתי — הן צריכוֹת לעוֹרר אצל כּל מהגר, הרוֹאה אוֹתן מרחוֹק אוֹ מקרוֹב!

— זכר לחוּרבּן!"

וּבּרגלסוֹן מסַיים:

“הקוֹלקטיבים “משמר”, “תל-חי” וּ”מעין“. כּלוּם אני היחיד, אשר הכּרתי בּהם את ה”מגן-דויד“, הרוֹמז לכל ההגירה אשר מסביב?”

אכן, עין רוֹאה לדויד בּרגלסוֹן:3 פּסגוֹת ערימוֹת השחת של קבוּצוֹת החלוּץ רוֹמזוֹת לוֹ, הוּא יוֹדע את כּוֹחן, את כּוֹחן על פּני שטח הערבה הקרימאית, וגם מעֵבר לה. יוֹדע — ולבּוֹ אכוּל קנאה. והוּא גם יוֹדע — אל מי לפנוֹת לעזרה…

ולנוּ — הרי זוֹ דרישת-שלוֹם יקרה שנמסרה לנוּ שלא במתכּוון על ידי “מלאך רע”, שעל כּרחוֹ הוּא מעיד לזכוּתנוּ וכוֹחנוּ, ואפילוּ בּשעה שממסירת-הדברים נוֹדף ריח מיוּחד, ריח של…“מסירה” לפי תוּמה.

 

זה לעוּמת זה

וּבשעה שבּרגלסוֹן, המתבּוֹנן להתישבוּת הקרימאית, מציין את דבר הימָצא כּוֹח חלוּצי המכוון את פּניו כּלפי ארץ-ישׂראל, בּא לַצקי-בּרֶתוֹלדי4 החוֹקר את שאלת המפעל החקלאי היהוּדי בּרוּסיה, וּמגלה את הצד השני של המַטבּע: את היעָדרוֹ של כּוֹח נוער חלוּצי, שיהא נוֹשׂא וּמַגשים את הרעיוֹן “הקרימאי”. בּמאמריו בּ“פרימאָרגן” הריגאי, הכּתוּבים מתוֹך יחס חיוּבי ובראִיית החקלאוּת היהוּדית בּרוּסיה מתוֹך תפיסה היסטוֹרית, מציין לַצקי-בּרתוֹלדי את העדרוֹ המוּחלט של הנוֹער הקוֹמוּניסטי היהוּדי בּמפעל ההתישבוּתי:

“כּל המכּיר את תוֹלדוֹת תנוּעוֹת ההתישבוּת היהוּדיוֹת, יוֹדע יפה מה רב היה בּתוֹכן תפקידוֹ של היסוֹד האידיאַליסטי, ושל הנוֹער בּפרט. המסייר את המוֹשבוֹת היהוּדיוֹת בּארגנטינה יפגוֹש בּשׂדוֹתיהן את הירוּשה של תקוּפת ההשׂכּלה האידיאַליסטית. שמה עבר לא רק העמֵל ההמוֹני. ליוה אוֹתוֹ גם האינטליגנט הפּטרבּוּרגי, המשׂכּיל, האידיאַליסט בּעל החלוֹמוֹת אשר צָר את צוּרת הישוּבים, יצר את התנוּעה הקוֹאוֹפּרטיבית, ריפּא מיאוּש שבּקלוּת-דעת, נלחם כּנגד רוּח המסחר והרדיפה אחרי “תכלית” וסייע להשתרשוּת עמוּקה בּקרקע. וּמה היה גוֹרלוֹ של ישוּב ארץ-ישׂראל בּלי ה”בּיל“וּיים” של שנוֹת השמוֹנים וּבלי החלוּצים של ימינוּ? בּרוּסיה, בּתנוּעה היהוּדית לחקלאוּת, חסר היסוֹד “החלוּצי”. הנוֹער היהוּדי הקוֹמוּניסטי רחַק מעל ההמוֹן היהוּדי וּמבקש את אָשרוֹ אֵי-שם בּמרחק. נוֹער זה שקוּע בּפּוֹליטיקה ואינוֹ חש כּל התלהבוּת לפעוּלה פּרוֹדוּקטיבית ישוּבית. וגדוֹל הנזק."

שוֹנים הם לכאוֹרה בּרגלסוֹן וּבּרתוֹלדי בּפּספּוֹרטים הפּוֹליטיים שלהם תכלית שינוּי, וּבבית-המדרש החלוּצי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לא למדוּ, ואף על פּי כן גם בּרגלסון בּקנאתוֹ וגם בּרתוֹלדי בּעיוּנוֹ — שניהם לדבר אחד נתכּוונוּ. חוֹששים הם לגוֹרל מפעל התישבוּת יהוּדית, אשר אין לרשוּתוֹ שפעת כּוֹחוֹת חלוּציים. יוֹדעים הם, כּי “גדוֹל הנזק”. ואצלנוּ שנתבּרכנוּ בּמקוֹר חלוּציוּת חיה, אשר אינוֹ דוֹלל, גם בּשעה שסוֹתמים בּפניו את כּל המוֹצאים, אצלנוּ המבזבּזים והוֹרסים את האנרגיה החלוּצית, אצלנוּ — הוּכרזה סוֹף סוֹף מלחמת הקוֹדש על התפיסה החלוּצית, ה“אוּטוֹפּית” וה“נַאיבית”. גם אצלנוּ מַרבּים קנאה וּמעמיקים עיוּן. “מקנא” בּעל-הבּית ונוֹשׂא דגלוֹ בּוַרשה וּבניוּ-יוֹרק בּפוֹעל החלוּץ, אשר עָצַם בּמאד מאד ותימָלא הארץ אוֹתוֹ ואשר נטל לעצמוֹ את כּל הגדוּלה: את העמק ואת העיריה, את התוֹר בּלשכּה ואת החילוּפין בּעבוֹדה, את “אוֹצר הישוּב” והעיקר — את התקציבים, אשר בּהם שמן חלקוֹ. וגם “עיוּן” אינוֹ חסר אצלנוּ. יוֹצאי “השוֹמר הצעיר” ונוֹשׂאי-כּליו של טרוּמפּלדוֹר, שנלאוּ נשׂוֹא את כּוֹבד “האוּטוֹפּיה” החלוּצית — נפקחו עיניהם וַיִוָכחוּ, כּי “תקוּפת החלוּץ כּבר נסתיימה” אצלנוּ, וכי אין לנוּ מעתה אלא לדפּוֹק את סוּסינוּ בּדרך-המלך הכּבוּשה.

וּבכן כּדי להרגיע את בּרתוֹלדי ואת בּרגלסוֹן, כּדי לרפּא אוֹתם מהתפיסה החלוּצית-הפּרימיטיבית, אין טוֹב מאשר להביאם אלינוּ וּלהשמיעם לקח מפּי האידיאוֹלוֹגים של מעמדנוּ הבּינוֹני וּמפּי האֶכּס-חלוּצים שהציצוּ ונפגעוּ.

כּסליו תרפ"ז.


  1. “דבר”, גליוֹן 455, כ“ב בּכסליו תרפ”ז, 28.11.1926. החתימה: ירוּבּעל.  ↩

  2. [וֶרסטה – בערך קילוֹמטר]  ↩

  3. נוֹלד בּשנת 1884. מראשי הסוֹפרים היהוּדים בּרוּסיה הסוֹביטית. מחזוֹתיו “ריחַים” ו“לא אמוּת כּי אחיה” הוּצגוּ בּארץ על ידי “אוֹהל ו”הבּימה".  ↩

  4. זאב ווֹלף. 1940–1881. סוֹפר ועסקן ציוֹני–סוֹציאליסטי. בּראשיתוֹ היה פּעיל עם נחמן סירקין בּקבוּצת “חירוּת” וּבהוֹצאת “ההמוֹן”. היה ממיסדי המפלגה הציוֹנית–סוֹציאליסטית בּרוּסיה (ס. ס.). בּשנת 1918 נתמנה מיניסטר לעניני היהוּדים בּממשלת אוּקראינה. עלה לארץ בּשנת  ↩

    1. תירגם לאידיש את המבוֹא של בּרל לכתבי נ. סירקין – “האחד בּמערכה”.
המלצות קוראים
תגיות