רקע
יצחק ליבוש פרץ
מלווה-מלכה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

אספר לכם מעשה יפה ומופלא:

על הסעודה הרביעית של שבת קודש – מלווה-מלכה, שדוד המלך, עליו השלום, התקין אותה…

על יהודי ירא-שמים פשוט, שנטל על עצמו את המצוָה של מלווה-מלכה;

על הבריות מן הצד ההוא, שביקשו דוקא להוריד את היהודי מדרכו, שלא יוכל לקיים, לפחות פעם אחת בחיים, את המצוָה הזאת –

וכיצד היהודי הזה ניצל מידיהם.

והמעשׂה מעשׂה עם מוסר-השׂכל הוא:

היהודי הפשוט ילמד מכאן קל-וחומר: מה מצוָה קטנה זו, שאדם דש בעקביו, עושׂה רושם כזה, מביאה לידי נסיון כזה; מצווֹת אחרות, גדולות יותר, שעליהן באמת העולם עומד, על אחת כמה וכמה.

והיודע חן, שיש לו ידיעה בענין סעודת דוד המלך, עליו השלום, – ההוא בוַדאי ובוַדאי יראה פתאום אור גדול!

שכּן הוא יראה בעליל, עד היכן הדברים מגיעים, ומה פירוּשו של נדר, שיהודי נוטל על עצמו – כפי שיתבאר, בעזרת השם, מגוף-המעשׂה.

ועכשיו הריני מתחיל:

 

א    🔗

לפנים, בעיירה גליצאית במדינת הקיר"ה, היו שני שותפים.

סוחרי-תבואה היו; סוחרי-תבואה חשובים: ניהלו עסקי-קבלנות גדולים בשביל המלכות, החזיקו סוסים ועגלות משלהם,

ובחור – מצליף. ושני בתי-חומה היו להם בעיר, לכל אחד בית- חומה משלו.

והשותפים, שהיו שוים שניהם במסחר, לא היו שוים ביהדות. שכן אחד משני השותפים היה חסיד, ירא-שמים ולמדן גדול נוסף לזה, והשני – כך סתם, יהודי פשוט, אדם כשר.

היה השותף הלמדן יושב בבית על התורה ועל העבודה ומוצא בקושי שעה או שעתים ביום בשביל עצות וחשבונות מענין המסחר. והשני, כנגד זה, היהודי הפשוט, היה כל השבוע נתון ראשו ורובו בעסק.

נוסעים כל השבוע ממקום למקום: מאכר לאכר, מפריץ לפריץ – לקנות שיפון; אל הטחנות – לטחון את השיפון; אל הנקודות אחר-כך, לספּק את הקמח לחיילות. והחיילות מפוזרים בכל הסביבה, על-פני כל הכפרים, – ולפיכך באמת היה היהודי חוזר לביתו לשבת בדוחק לפני שעת המרחץ.

ומה הנאה יש לו, בעווֹנותינו הרבים, מן השבת? כמעט אינו יכול לקיים את המצוָה של “שינה בשבת תענוג”… פלג-אדם הוא חוזר הביתה.

עייף, וכל ה“הוּ-האַ” בראשו.

אבל, הרי יודע יהודי מה הוא התוֹך והעיקר, והריהו הולך ונוטל על עצמו את המצוָה לקיים ברוב פאר והדר את המצוָה של מלווה-מלכה!

אל המלווה-מלכה היה השותף החסיד בא לעתים נדירות מאד: כמה פעמים בשנה, שלא לבייש.

מוטב היה לו לישב בין אנשי שלומו בשטיבּ"ל, ולעסוק בדברים שלו. כנגד זה היו באים יהודים יפים אחרים, אפילו למדנים וסתם עניים, שהיו מצפים אולי כל השבוע כוּלו למלווה-מלכה, לאכול לפחות פעם אחת לשׂובע. ואמנם, מיד לאחר הבדלה היהודי הפשוט אומר לו “ויתן לך”, מזמר לו זמירות (על עניני העסק, עד לאחר המלווה-מלכה, אינו מדבּר), ובמטבח כבר בוערת אש בכירה, כבר מגלגלין אטריות טריות, מבשלין דיסה חדשה, חורכין עופות חדשים, שהביאו אך-זה-עתה מן השוחט, – מעט משקה, כמובן, גם כן לא יחסר – בחתונה של גבירים אין צריכין לא נאה יותר, לא טוב יותר…

ובשעת המלווה-מלכה – שׂשׂון ושׂמחה!

שולחנות מכוסים לבן, מבהיקים בעין. ועומדים כלי כסף וזהב, כל המינים כוסות צבעוניים של זכוכית, כמו לסדר של פסח. ונרות דולקים הרבה: הן על השולחן בפמוטות הכסף, והן סביב על הקירות, בנברשות של כסף.

ובני-הבית עם האורחים מתיישבים מסביב, אנשים לחוד ונשים לחוד. הגברים בבגדי שבת ויום טוב, הנשים בשמלות יקרות, עם אבנים-טובות ותכשיטין, ואוכלים, ושותים, וקוראים: דוד מלך ישׂראל חי וקיים! וגם – יוצאים ברקידה… מן הסתם אין הדבר נראה לאותם הבריות!

ונותנים את עינם ביהודי הכשר ובמלווה-מלכה שלו.

 

ב    🔗

ויהי היום – הגיע זמן שהשותפים היו נתונים בסכּנה גדולה.

היה היתה להם קבּלנות גדולה, על כמה וכמה אלפים כּוֹר קמח בשביל החַיִל בסביבה, ובכתב-האמנה, שעשׂו עם המלכות, היה כתוב, לפי סדר העולם, שחור על-גבי לבן, תנאי ברור ומפורש, שבאם, חס וחלילה, יעברו על תאריך אחד מן ההזמנה, ירד לטמיון הערבון הגדול, והמלכות עוד תקח מן השותפים את בתי-החומה שלהם, עם כלי-הבית וכל המיטלטלין, עד סוס ועגלה; ועוד יש לה רשות, כפי שהיה המנהג לפנים, אותם עצמם לקחת ולכבול בשלשלאות של ברזל ולשלוח לארץ-גזירה, למקום שהפּלפּלים גדלים…

והיה הדבר דוקא לאחר חורף רופף; היתה האדמה שׂרועה – מעורטלת, בלא שלג והזרעים של השיפון נתנדפו – – כלום זה מעט?

יוצאת עוד, מיד לאחר החורף, ומתפשטת שמועה, שהקיר"ה מכין עצמו למלחמה כנגד התוּגר! עולה מחיר השיפון לעילא ולעילא, דוקא! ואינו בנמצא.

פריץ אחד בסביבה, שררה גדול, יש לו דוקא כמה מאות כּוֹר שיפון, ואין להגיע. הוא מסר והודיע, שבאם לא יביאו לו מחיר כפול-שלושה או כפול-ארבעה בעד השיפון, גרש יגרש מן הארמון, ועוד ישלח את הכלבים…

בדבּוּר אחד – סכנת נפשות: בדיל הדל להיות, ועוד להטלטל בכף-הקלע… מילא הרי יהודי רגיל בצרות, בסכנת נפשות, והרי לכך יש בטחון… יושב לו מוצאי-שבת-קודש השותף הלמדן בשטיבּ"ל ושומע ומספר מעשׂיות על הליאַדאי. והשותף – היהודי הירא- שמים הפשוט – ממתין למלווה-מלכה, ולאורחים, ומהלך לו כּך הלוֹך וחזוֹר על-פני החדר, ומפזם לו את הפזמונים אליהו…

הוא מהלך ומפזם פזמוני אליהו, ופתאום הוא שומע דפיקה ושעטה על-פני הכביש ברחוב; השמשות מצטלצלות: פרש דוהר מתקרב אל הבית.

מה פשר הדבר? פרש מן הגדוד? עכשיו? לפני מלווה-מלכה? רגע כמימרא – הפרש כבר הגיע לפני הבית. וכבר הוא קופץ מעל הסוס, קושרו ברצועת-הרסן אל הכלונס שלפני הבית, וכבר הוא פותח את הדלת – אשתו של השותף דנן כבר מדברת אליו.

הוא עצמו, קודם מלווה-מלכה, אינו זז ממקומו.

מתברר: אין זה מן הגדוד – זהו רץ שבא מפריץ. באמת מאותו שׂררה גדול שיש לו שיפון – מכתב שלח בחפיזות גדולה. והמכתב הוא ישועה מן השמים: באשר בכן, הפריץ נקרא פתאום לוינא, תכף ומיד לבוא אל המלכות, בחצי הלילה מוכרח הוא לצאת לדרך, נו – וחסר לו להוצאות הדרך (פריצים לעולם אין להם פרוטה במזומנים). על-כן, באם “יוֹש” (יוסף היה שמו, מילא: יוסף – יוֹסל, יוֹש…) באם יוֹש יבוא תוך-כדי-דבּוּר עם מזומנים, הרי הוא מקבּל את השיפון בחצי-חנם. מקח, שאין שומעים על שכמותו אפילו בזוֹל הגדול ביותר.

קראה האשה את המכתב בחדר הראשון, והריהי רצה עם הבשׂׂורה אל בעלה, וברוּצה אל החדר השני, היא צועקת אל תוך המטבח אל המשרת, שירתום מהר סוסים ועגלה, וקוראה:

– שומע אתה, בעלי!

אבל הבעל אינו רוצה לשמוע.

והריהי צועקת ומכריזה על הבשׂורה בקול:

– חושה, בעלי, סע!

להד"ם! היהודי דנן אינו רוצה לנסוע קודם המלווה-מלכה. הוא לא יבטל לשם מסחר את מצוָתו שלו, לא יעבור על נדר!

היהודיה – הדבר הזה מוצא אפילו חן בעיניה; אף-על-פי-כן אומרת היא:

– שוטה שלי, בסך-הכל מרחק של מיל אחד, והסוסים נחו כל השבת… וכאן רק מגרדין עכשיו את הדגים, לא חזרו עדיין מן השוחט… עוד תחזור, אם ירצה השם, בעוד מועד… ואם תאחר במקצת?

משיב הבעל יוסף, שקודם מלווה-מלכה אין הוא עושׂה עסקים. אומרת היא, שתשלח לקרוא לשותף. יהודי כשר, למדן, יאמר הוא… וקודם שהיא מסיימת דבּוּרה – אצבע אלקים! השותף החסיד בא דוקא אל המלווה-מלכה.

שומע הוא, הלמדן-החסיד, במה הדברים אמורים, והוא צוחק! – פי, אומר הוא, לדחות, בידים ישועה משמו יתברך? וגם – דבר האָבֵד, ונס כזה! משוגע, על שׂונאינו!

מתחילים להתאסף אורחים. והם מחרים-מחזיקים אחריו: – רואים בעליל, מן השמים! נעשׂה היהודי הפשוט בטל ומבוטל בפני האורחים הנכבדים, והעיקר בפני השותף הירא-שמים, החסיד והלמדן הגדול; בפרט שהוא מכריז עוד ומודיע, שהוא עצמו נוסע עמו.

בינתים עוברת העגלה לפני פתח הבית ונשמע צליף השוט. המצליף קופץ ויורד, מתקן את מקום-המושב; החסיד קופץ ועולה וכבר הוא יושב. היהודי הכשר, הפשוט, מטפס ועולה אף הוא – אומרים לרץ שיקדים וירכב לפניהם, והריהו רוכב. מהדהדים שוב ברחוב פעמיו של הסוס. קופץ ועולה המצליף על הדוכן, עוד פעם צליף בשוט, בני-הבית עם כמה האורחים שכבר באו קוראים: בשעה מוצלחת! העגלה זזה. היהודי הפשוט – השותף – מרכין את ראשו. צובטו משהו בלב, איזו נבואה רעה נבּא לו הלב, אך הוא מתבייש לגלות לפני הלמדן, – והוא נאנח ושותק.

האורחים ובני-הבית חזרו אל הבית לזמר זמירות….

 

ג    🔗

נביא-שקר גמור לבו של היהודי הפשוט לא היה…

יצוֹא יצאו לדרך בליל-ירח, כוכבים כחול ים. אך כיוָן שהיתה העיר מאחריהם, נתכסו השמים עננים. אפלה ירדה, אפלה גוברת והולכת.

הפרש נעלם כבר מזמן; סוס-של-פריצים! שעטת הסוס נשמעת עוד רגע – ונעלמת. בינתים האפלה מתגברת, מתחילה נושבת רוח צפונית, ומרדפת ומביאה עננים חדשים. הכוכבים כבים, בזה אחר זה, כפנסים קטנים של ילדי החדר, הכבים ברוח. משתררת חשכה, מאבּדים את הדרך, באים ונכנסים לתוך איזה יער, ובדרך זוֹ אין צריך להיות יער כלל; מהיכן הגיע לכאן יער?

בינתים מאבּד הבחור המצליף את השוט; והוא קופץ ויורד לחפשׂ את השוט; הסוסים מתנהלים הלאה, המצליף אינו חוזר.

קוראים אליו, הוא אינו עונה. היהודי הפשוט, מסכן, יושב מבוהל ומתעלף-למחצה מתוך פחד; החסיד קופץ ויורד לחפשׂ את הבחור, ואף הוא נעלם בחושך. היהודי הפשוט קרוב כבר לגמרי להתעלפות; אבל הוא מתגבר, קם ממקומו, זוחל ועולה על המושב, בוהה בעינים אל תוך החשכה – אינו רואה. רוצה הוא לצעוק, ואינו יכול, מגודל הפחד, להוציא קול.

בינתים נתקלים הסוסים ביצול כנגד אילן; היצול מתבקע, העגלה מתהפכת. היהודי נופל מתוך העגלה – למזלו – על גבעה של עשב. הסוסים משחררים עצמם מן האילן, ובורחים, מטורפים מחמת פחד, רצים לפניהם… מהדהדים רגע קולות השעטה, האופנים, ונשקעים גם הם בחושך. והיהודי הפשוט קם אחד ויחיד בחשכה, בשארית כוחו הוא מוציא קול מתוך גרונו, צועק; אין קול ואין עונה. הרוח תופס את הצעקה ומפורר אותה, ומפזר אותה, והיא נבלעת בקולות שריקה.

מה יעשׂה, מסכן, היהודי? ביער האפל אחד ויחיד הוא; מי יודע אילו חיות רעות שוכנות ביער הזה; בתוך שריקת הרוח, נדמה לו, מנהמות הן, החיות…

והוא מוסר את נשמתו בידי בורא העולם: עשׂה בי כרצונך,

– והוא מתחיל אומר בלחש ודוּי. מכין לבבו היהודי.

והרוח רועשת, אין הוא שומע את קולו שלו, את ודוּיו שלו. הכל רועש, שורק, סוחף את העצים ואת הענפים.

אך הנה – מבין הענפים הסחופים ומקורעים מבריק פתאום ברק. לרגע-כמימרא מתגלה אור…

מילא, ותחי נפשו! הרי מן השׂכל הוא, שיש כאן בקרבת מקום בית! הענפים חזרו ונתחברו שוב, השתרגו בחשכה… מתחיל הוא להלך אל המקום, שמשם נתגלה האור… והוא הלך, הלך, עד שהמקום עזר לו, והוא הגיע אל בית עם חלון מואר. יהא שמו מהוּלל ומבורך!

אף-על-פי-כן, לגשת מיד לחפשׂ פתח – מתיירא הוא. מי יודע: בית בתוך היער, אפשר שיהו שם גזלנים, אפשר שיהו שם אותם הבריות, ישמרנו השם ויצילנו… הוא רק יציץ בחלון… והוא רובץ על ארבעתיו, זוחל בחשאי ולאט אל החלון המואר, מתרומם, לאט ובנקיפת-לב גדולה, ועומד; מטה עצמו אל החלון, ומביט פנימה, ורואה מה שאספר לכם בפרק הבא.

 

ד    🔗

חדר גדול נראה לו, והיה יכול להשבע, חדרו שלו: באמצע החדר עומד שולחן, בדיוק כמו אצלו למלווה-מלכה. בדיוּק מַפה כזאת; ובדיוּק, כחוט השׂערה, כלים כאלה: כסף, זהב וזכוכית צבעונית. וצלחות כאלה, כמו אצל אשתו שלו, בצלחות אותם המאכלים עצמם… ובדיוק כל-כך הרבה נרות: הן על השולחן בפמוטות של כסף, והן מסביב על הקירות בנברשות-כסף. והפמוטות שלו הם, והנברשות, כמות שהם – מכיר הוא אותם.

האם אין זה חלום? והוא צובט עצמו בזקן, מושך באוזן, נושך באצבע, לא, אין זה חלום!

וליד השולחן, פונה אליו מאחורי החלון בגבו, יושב יהודי, דומה, – הוא עצמו! שכמו העקומה שלו.

רבונו של עולם. חלום, או כשוּף, או סתם כך אחיזת-עינים?! איך שלא יהיה, הוא מוכרח להכנס. בין כך ובין כך, יהודי יושב, שולחן למלווה-מלכה ערוך; הוא ילך, לקיים את המצוָה. והוא מתגבר על הפחד, בקושי הוא עוקר רגליו ממקומן והולך מסביב לבית, מגשש ומוצא מן הצד האחר, בדיוק ממול החלון, פתח! הוא פותח את הדלת ביד רועדת, רואה את היהודי פנים אל פנים, אין תלויה שם מראָה, הוא רואה את היהודי בחוש ממש, והיהודי הוא הוא עצמו: הזקן והפאות שלו, גביניו שלו, עיניו שלו, לחייו שלו, והיארמולק“א עם הקאפטא”ן שלו הם…

הוא עצמו הוא.

והיהודי, כלומר, הוא עצמו, יושב ומביט אליו בעינים דוממות, אך מלאות תוכחה של רחמים; כמי שאומר: מה עשׂית לי, כלומר, מה עשית לעצמך? מה עלה בדעתך לעשׂות כן?

רוצה הוא לשאול: מה? ושוב אינו יכול להוציא קול מגרונו,

אך הלב אומר לו: ביטלת מלווה-מלכה, עברת על נדר…

ולאחר שהלב אומר לו כך, מאבּדים פתאום הכלים על השולחן את זהרם ונעשׂים כמו עמומים; והנרות שבתוך הפמוטות והנברשות נעשׂים כהים יותר ויותר, ומיד הם שחורים באמת – נרות שחורים דולקים! והיהודי, כלומר, הוא עצמו, יחד עם השולחן, עם המאכלים, עם הכלים, עם הפמוטות, מתחילים כולם יחד לשקוע לאט לאט אל תוך הרצפה… שלהבות-הנר השחורות בפמוטות ובנברשות מתחילות לעשן ומעשנות יותר ויותר. וכשהשולחן עם כל מה שמסביב כבר משוקע עד לשטח העליון של דף החלון, והיהודי, כלומר, הוא עצמו בדמות ההוא, כבר ירד בזקנו וכבר הגיעה השקיעה עד לשׂפתים, קפצו פתאום השלהבות כולן בבת-אחת וכבו…

מלחש לו פתאום הלב ליהודי: תפוס משהו וברך ברכה, קיים מלווה-מלכה! והוא שולח ידו, ותופס, קודם שהשולחן שוקע ונבלע, פרי מעל צלחת, מברך “בורא פרי העץ”; נגיסה, ובליעה, ומשמיע צעקה: דוד מלך ישראל חי וקיים!

ודבר זה הועיל!

כהרף-עין הכול נעלם: הדמות, השולחן, הבית, היער, – אחד ויחיד עומד הוא הרחק מחוץ לעיר, באיזה כר-דשא… ותוך כדי דבּוּר תופסת אותו מאחור איזו יד; מגביהה אותו, נושׂאת אותו באויר, כלפי העיר נושׂאים אותו, ומורידים אותו לפני פתח ביתו.

 

ה    🔗

עומד היהודי מבולבל מאחורי דלת ביתו הוא, ואינו מאמין למראה עיניו.

שומע הוא מבפנים, האורחים מזמרים זמירות, וכבר הוא מתחיל מאמין, – אפשר שכל זה ארך מעט כל-כך? אבל הוא שומע, שהפלונית שלו אומרת במטבח:

– כבר הכל מוכן, – מה הוא מתמהמה, מסכן?! מי יודע, מה נתרחש עמו, מסכן?

מהרהר הוא: מה היא אשמה, עלובה זו? והוא פותח את הדלת ונכנס.

רואה הוא, שום אדם אינו תמה.

האשה ראתה אותו ומחייכת.

שואל הוא: היכן השותף?

אומרים: איננו!

“לא היה כלל?” – לא! – ודאי, כמו תמיד, בשטיב"ל.

והאשה אומרת לו: טול ידים! וקוראה תכף לצד המטבח; היא מצוָה, שהבחור-המשרת יכניס את החמיצה…

דבר זה מבין הוא עוד פחות:

– הבחור בבית הוא?

– אלא היכן?

– והסוסים?

– עומדים באוּרוָה. וכי היכן יהיו? אינך שומע את צהילתם?

הוא שומע!

הוא שומע אפילו, איך הפרסות דופקות ברצפה; האוּרוָה לא רחוקה היא מן הבית. –


מבין הוא כבר, שכל זה היה מעשׂה-להכעיס מצד אותם הבריות, שבברכת “בורא פרי העץ” ובקריאת “דוד מלך ישראל חי וקיים” הציל את עצמו מידיהם. – והוא נושׂא את כפיו בשבח ובהודיה להשם יתברך…


ובשעה שהוא משבח ומודה כך לבורא בחשאי, נשמעים שוב פעמי-סוס מצד הרחוב, מהדהד שוב הכביש; פרש מתקרב חיש אל הבית. והנה כבר הוא כאן, קופץ ויורד, בא נכנס, – חייל הוא, לא שליח – קיראַסי"ר.

וכשהוא מחזיק את מתג הסוס מעבר לסף, הוא מוסר נייר: זו היתה פקודה מאת הגנרא"ל.

וכך כתב הגנרא"ל:

“היות והחַיִל עובר לוינא, מתבטלת ההזמנה, אין צורך בשיפון”.

מבינים אתם כבר בעצמכם. מה מלווה-מלכה היתה זו!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!