(רשימות)

 

פרק א: דבר-הקדמה מאת המחבר    🔗

שם האיש, אשר סיפר לי – ובגוף ראשון – את כל הדברים הבאים לקמן, בטיילנו בלילות באחת מערי הבירה של ה“קונטיננט”, מאפס מקום ללין, היה חנינא מינץ. רעי זה בחייו היה צעיר יהודי לא-יפה, נמוך ועבה ומגושם, בעל עינים מושפלות ותנועות כבדות ונלעגות. הוא היה אומר: כשהוא מביט בראי, יש שהוא חושב על אודות עצמו, שדומה הדבר, כאילו טבע פעם במי שלולית וכבר התחיל גופו צבה ומתנוונה, ובאופן כזה משוהו משם – וארוכה לא עלתה לו. לא בפעם אחת ולא בסגנון ספרותי סיפר לי האיש את כל הדברים הבאים. בשעה שאירעו כל אותם המעשים ובאו קוי המעשים וצללי המעשים, היו פניהם, כמובן, אחרים ממה שנרשמו בזכרון בעל-הדבר וסוּפרו על ידו, לאחר עבור חמש-שש שנים, בקיצור ובאמרות מקוטעות בשעת התהלכות ברחובות בלילה מאפס מקום ללין. אולם אני, המחבר הדל, לא לבד שאין בכוחי להעמיד את כל הדברים על הויתם המדוּיקת, אלא שאיני יכול אפילו לרשום הכל כמו שנמסר לי באותו האופן האמנותי-הנפשי, לא המקובל-הספרותי, מפי רעי המספר. ולא עוד אלא שהכל יוצא, למרות הפרקים המיוחדים והמסומנים בידי, כאילו הכל נאמר בנשימה אחת. איך שיהיה – ומקום לא היה ללין, והרעבון לא הציק כבר, ולעשות לא היה מה, ואותו הרֵעַ המנוח עכשיו ובלתי נשכח מאתי, הכותב, עד נשימתו האחרונה – חנינא מינץ, זכרונו לברכה – סיפר לי קצת מזכרונות-חייו באותה השנה האחת. ובקירוב כך פיכו אמריו:

 

פרק ב: דבר-התחלה מאת המספר    🔗

אותה השנה שנת שלום היתה. דם לא נשפך בה, מלבד בימים יוצאים מן הכלל, כשהיה סיביליץ, סגן-האופיציר, בעל השפמים השזורים המחודדים בקציהם, והסנטר-טריפה, “יוצא מכליו” ביחוד, מריע, כשעיניו לטושות: “את הנשמה אוציא מכם, מזוהמים!” ומנפנף באגרופיו על לחיי החניכים-הטירונים, עד שדם-הנפש מבצבץ וקולח מתוך השנים; אף אנשים לא הומתו בה באותה שנה, לא מתוך קשתות פשוטות ולא מתוך תותחים כבדים; שעת שלום היתה: לא אויבים חיצוניים ולא פנימיים גלויים. בוקר-בוקר, בחמש וחצי, בין בימות-חמה ובין בימות-גשמים, היה החייל הממונה, השומר הער שהכל ישנים, עומד מתוך שממת הנפש שעם האשמורת האחרונה, שממת הנפש, שגם קצת מעין התלהבות-להרע היתה בה, משקיף מתוך רגילות על השעון של הקסרקט, נתקל מבלי משים בקולבים אשר בכותל-המערב, ומתייצב בצוחת-פקודה מהירה בלב החדר: – ל–קום! – – ומיד היו נעורים הראשים הגזוזים מעל כרי התבן והמזרנים המאובקים, ורעדה כהרף-עין התעוררות עצורה על האצטבאות, ונולד אחריה תיכף חפזון מקשקש של לבישת מכנסים, הנעלת סנדלים, הצעת ה“מיטה”, העתקת האצטבה ממקומה, הזיית מים ורשרוש המטאטא (“אל תכבדו כך – הזו מים, הזו!”), גיהוץ-נעלים במסירת נפש, צחצוח חגורות-העור, שפשוף כפתורי הנחושת, ריצה אל הכיור המזהיר והמבאיש, כשחתיכת בורית מעופשת ואלונטית כפרית מצוירת ביד. פיהקו הפיות של הרפים, והתמודדו הידים של בלתי-זריזים, והצליפה על גבם חגורת-העור של המפקח וכאב הראש, ושפעה מסביב-סביב אותה העגמה הקסרקטית, שאימה איומה מפעפעת בה והלב נלחץ ממנה כחץ תחת המסגר. ואז היה הבית מלא חשרת אבק וריקניות מדכאה וניגון של תפילה בקול אחד יוצא מתוך כל העדה שלפני האיקונין: – “אבי-נו ש-ב-ש-מ-ים”… אלא שהממונה הראשי מצטלב בשעת מעשה ומפסיק בחרפות כלפי השומר הנמוך ממנו על שהלז לא ישים לב לאלה הפראבוסלבים, בני הכלבה, המפגרים מהיספח אל המתפללים ועוסקים עדיין ברחיצה ובסיכת חגורותיהם, ולהני יהודאין מוכרי-כריסטוס, שמשטמטים איש-איש בזויתו ורוצים לשתות חמין… – הדביקם, סטיפאַננקוֹ, אל התפילה, את כולם; גם היהודים צריכים לעמוד כאן… – “י-ת-ג-ד-ל שמך”… – רדפם!… דלקם!… – “וסלח ומחל לעלי חובותינו כשם שאנו סולחים”… – – יהודים, אי נו, היכן הסתתרתם עם הגלוסקאותיכם הרכות? היחנקו, מצורעים! – “והצילנו מן השטן”… – בכותנות! אל הגימנסטיקה!! – והקול קולו של “האונטר” בעל השפמים השזורים והסנטר-טריפה. – שנת שלום היתה; שנת שלום גם מחוץ לכתלים, מחוץ לכתלי הקַזַרנות האדומים, וגם מבפנים לכתלים, בתוך כתלי הקַזרנות. מחוץ לא נשמעו בעת ההיא בשוֹרות משדה-קרב, לא ניגרו עדיין דמי מורדים ומתקוממים בראש כל חוצות ולא הופקרו עוד לגמרי חיי בני יעקב ובנותיהם בתוקף הפקודה והרָשות, ובית – שלום היה, שלום וברכה. שוקטה ותדירה היתה הסבלוּת, והפה הפעור לא צחק ברמה, והשוט העבה המכה מאליו תלוי היה עדיין בכרכוֹב שמתחת לתקרה; שנה אחת. – – – – – ברם יסוּפר-נא הכל על הסדר קצת, במנוחה פורתא ומבראשית הדבר.

 

פרק ג: בראשית הדבר    🔗

בשנת תר… נמלאו לחנינא מינץ עשרים שנה. בעת ההיא – והוא חי חיי אינטליגנט מבני מינו, חיי צעיר יהודי, ששנה גמרא ופוסקים ומדרש וזוהר, ופרש מזה, והתנפל על לימודים אחרים, ונפשו נתמלאה שוב, ונתרוקנה שוב – והזקנה באה עליה קודם זמנה. שאיפותיו עדיין רבות היו ומורכבות, אלא שעשירותו הפנימית התרחבה על חשבון עניותו החיצונית, ובמידה שבתוך תוכו היו, לפחות, כפי שנדמה לו, עולמות שלמים של רגשות ומצבים, באותה מידה היה בטלן ואפסי החיצוניותו ולא ידע כלום מהנהגה במילי דעלמא והמעשים בכל יום. הוא התפרנס מהוראה-לשעות, מתרגומים מלועזית – ומוצא למחיתו לא היה. מן האשה היה רחוק, מצרכיו הטבעיים לא נתמלא אפילו אחד, מחסוריו הדריכוהו מנוחה שלא מדעתו, מעשיו לא השׂביעוהו רצון ביודעים – וקיומו לא היה ברור כלל. לכאורה היה מובן מאליו, שצריך רק להיטיב, לעזור, להילחם ברע בכל האופנים ובכל האמצעים; לכאורה היה גם כן פשוט כל-כך, שבצדק הוא עם “הפשטות הטולסטואית” ולעולם לא יעשה אדם כלום, אלא ירגיז יצר טוב על יצר רע – וסוף הנצחון לבוא; לכאורה היה גם זה דבר שאין צריך לאמרו, אמת לאמיתו, כי החיים הפרטיים שלו ושל כיוצא בו, הנידחים החלשים, אינם יכולים להיות אלא מלאי פגעים ויסורים ולא יותר – אחרת לא תהיה ואין להרהר עוד בזה – ואף על פי כן גם בּירורים אלו לא היו ברורים… ולא היה ברור לו גם יחוסו אל השינוי הגדול שעתיד היה לבוא בחייו מקץ ימי הקיץ ההוא. כי, כאמור נמלוֹא נמלאו לו אז עשרים שנה, ואולם בדפי הפנקס שבבית-השלטון כבר היה רשום לבן עשרים ואחת, וממילא מחויב לעמוד לצבא. אותו הפנקס ואותו בית-השלטון היו בעיירה ח. מחוז ג. עיר-החרושת, כי חיים מנדיל מינץ, אבי חנינא, היה בין “נכתבי” העיירה ההיא. חיים מנדל זה בעצמו היה, אמנם, מילידי העיר הנידחה ו. אשר בפלך נ. הליטאית וכל ימיו התגורר בדריבינטשוק אשר ברוסיה הלבנה, ששם בנה לו בית, זו אשה, ושם נולד לו בין יתר זרעו, אשר לא מעט חלילה, גם בנו חנינא – אלא שפּאַספורט היה משיג לו שנה-שנה על כרחו ודוקא מהעיר הזאמוטית הנזכרה לעיל: ח. מחוז ג. נאמר כאן “פאַספורט היה משיג לו” ולא נאמר בלשון בני-אדם “לוקח לו פאַספורט” – הא למה? בכדי להוציא מלבם של טועים וללמדך, שלקיחת-פאספורט זו של חיים-מנדיל לא היתה לקיחה פשוטה, לקיחה בעלמא, כהלה הנוטל דבר מחברו בנקל, אלא לקיחה שנכנסת בגדר השגה, השגה קשה, שהיתה עולה לו מידי פעם בפעם בטורח רב וביגיעה מיוחדה ובקנאה גדולה באלה האזרחים היהודים “הקופאים על שמריהם”, דהיינו, שיושבים במקומותיהם ודי להם, בשעת צורך, לנסוע לאיזה מקום, בכניסה אל ה“אופּראַווה” פעם ושתים, בהסרת הכובע ובקידה קצת, בתשלומין של סכום ממון להני ספריא וכתבניא, בבזבוז מספר של אמרי-תחנונים, וכעבור שעות אחדות – והפאַספורט בידם הוא, בידם ממש, בידם ובאופן קל וחפשי כל-כך, העיקר: חפשי – בעוד שהוא, חיי-מנדל מינץ, שמזלו הטיל עליו לגור תמיד בלא-עירו, הוא – רק אחרי שהיו עוברים עליו שבועות וחדשים שלמים ללא-פאַספורט וכוח-סבלו היה כושל מהצעקה של הפלונית שלו, אם חנינא: “חיים-מנדיל, גזלן, עצל, עד מתי תהא “כך”? בקרוב יהיה יריד בפורעונושוק, צריך יהיה לנסוע, ואתה אסור בידיך וברגליך, בלי פאספורט, גוואַלד, מה יהיה הסוף?” – ורק לאחר שהיה מתחזק עליו לבו שלו, לבסוף, לגמרי, להיות נכון, כיעקב אבינו בשעתו, לדורון של רבע-הליטרא תה מן המובחר וצלוחית של יי“ש וכו' ולתפילה של “אדוני-הפריץ, רחם-נא” וכו' – רק אז היה בא לידי החלטה להיכנס אל האוריאַדניק של העיירה ולחתום שמו על מסירת-מודעה ומסירת-בקשה ולהריץ ממון, תשלומי מסים וארנוניות, אל מתא ח. שבמחוז ג. ע”י הפוליציה של ק“ק דריבינטשוק, שנא ונא, שרי ג., ייטיבו ויואילו פאַז’אַלויסטא, לשלוח פאספורט בשביל העירוני חיימא מנדליא מינצא. וכאן היה הלב דופק והמוח צוחק: כמה ערומים הם בני-ישראל וכמה מרמים הם את הרשות, במחילה מכבודה! הלא שם משפחתו באמת, שם בו., העיר הליטאית, עיר מולדתו האמיתית, היה דרייזס, דרייזס ולא מינץ, ורק אז, בימים ההם, כשבאה עת כלולותיו, כלומר, שעת חתונתו להיארס גם הוא ל”פוֹניה גנב“, הטיל מום באזנו ולא הועיל: אסיא רמאי הוה ולא עלה הדבר יפה, והוכרח, איפוא, להתחבא במקומות שונים יותר מחצי שנה, וכשהתחיל מתקיים בו הכתוב: “ולא יכלה עוד הצפינו” – שקל על יד ה”סטאַרוֹסטה" שבעיר ח. מחוז ג. ק“ן רובל בכסף הימים ההם ומצא “נפטר” שלא נמחק – ונשתנה השם דרייזס למינץ… מובן מאליו, שכאן בעיירה אין איש יודע על זה… הכא, בדריבינטשוק הכסילה, השוטים מדמים שה”פאַמיליה" של חיים-מנדל היא מנץ באמת… אך… ה“א פתוחה וסמ”ך אחריה: הס… דברים כאלה וכיוצא בהם לבא לפומא לא גליא, אף על פי שמן הצד השני, ברוך השם, עכשיו הפאַספורטים מתקבלים על הסדר ואין פרץ ואין צוחה. אף חנה-לאה – זו אשתו – וכמו כן רייזל, גָד’ל, חנינא, יחיאל-דוד, שרה-רבקה והקטנים – הכל נכתבים, ברוך השם, בתוך התעודה פנימה, שחור על גבי לבן, עם חתימה מתחת. אכן, גדולות היו הצרות – לא תיזכרנה ולא תיפּקדנה עתה – בתקופות הראשונות: אז צריך היה עדיין לפחד ביותר מפני “מסירוֹת”, צריך היה להעלים בחריצות את הסוד, וכל פאַספורט ופאַספורט היה עולה בדמים מרובים; ברם עכשיו… צריך רק להמתין ירחים אחדים ולהביא הוספה של שלוש ארבע ליטראות סוכר לה“פריץ” – והלב דופק… כן, כן, רחמי השם גדולים ואסור להתרעם… אלא שסוף-סוף, אשרי האיש אשר לא השתמט מעבודת הצבא, כי אז לא יאכל פרי מעלליו הללו כל ימי חייו ולא יאָלץ לשתות כוס התרעלה של חיים-מנדיל… כנראה מכל זה, העיק מאד הסוד של דרייזס-מינץ על חיים-מנדיל וגרם לו סכסוך-רוח ופחד תמידי לבל יגַלה הדבר, אף על פי שמן הצד השני היה ניכר בו לפרקים גם מעין שובע-רצון, שהוא – אחר הוא, סוד יש בחייו ואינו דומה לשאר בני דריבינטשוק דיתבי הכא כחמרא על דורדיא ואינם יודעים הכסילים, את כל האמת על אודותיו, על אודות חיים-מנדיל הסוחר-קטניות בתוכם. גבותיו של חיים-מנדיל היו מתכווצות בגערת-פחד ובלעג-ערמומיות, כשבני ביתו הקטנים, ובתוכם, ובפרט, חנינא, נער-החוּמש, היו מקיפים אותו בשאלות: מדוע זה כשהם כותבים אגרת-שלום לדודם בעיר ו., דודם זה שהוא אחיו של אביהם ממש, הם מצוּוים לכתוב: “לכבוד דודנו הנגיד והמופלג כש”ת כמהו' נחום-ישראל נ“י ה' דרייזס”? התם דריזס והכא מינץ? או שמא תאמר: אחיו מאמו הוא ולא אחיו מאבא? ואז יש שהיה חיים-מנדל האב, מרוב זהירות להסתיר סודו גם מבני ביתו, משקר ומיישב קושיתם בתירוץ דחוק זה של בן-אמו ולא בן-אביו. ואולם יש שלא היה יכול להבליג על תשוקת עצמו לספר, ואז – ביחוד מעת שגדלו חנינא ויחיאל-דוד קצת ועמדו על דעתם – היה הוא, בסגנון של מגלה טפח ומכסה טפחים, מספר להם על כל ההרפתקאות דעדו עליו באותה התקופה של התחבאותו… והיה מעשה ובאו לחפשו… ופתח את המכסה של חבית מלאה קישואים חמוצים ונכנס לתוכה… ושמע איך ש“הם” הולכים מסביב לחבית, ואחד מ“הם” עונה ואומר: חבית זו מה היא?… וקורא חברו: חבית של קישואים חמוצים… בקיצור, כפשע היה בינו ובין העבודה בצבא… העבודה בצבא – תסמרנה שערות הראש לשמע האסון הזה! – ואותם האנשים היו החוטפים? – מתרחבות עיני השומעים. הסבתא שלהם, אם-אמם, היתה ספּרנית בעלת כשרון, ומפיה ידעו היטב מה טיבם של החוטפים בימים ההם. – איזו חוטפים! – גוער בהם אבא – כסבורים אתם, כמה ימי שני חיי? בן ארבעים! בימי כבר עברה שעתם של החוטפים. סתם סטראַז’ניק היה, סטראַז’ניק ושלישיו מטעם בית-השלטון לעבודת הצבא.. שומעים אתם? וחנינא ואחיו ואחיותיו שומעים ושומעים – והכפור יורד על לבותיהם הרכים. ביחוד מתרגש חנינא, המיועד להיות גבר. אחיותיו אינן צריכות לפחד: נערות הן. ושנים הוא לומד מדברי אביו. ראשית, שבשביל להיפטר מעבודת הצבא טוב גם לשבת בחבית מלאה ציר חמוץ; שנית שהסטראַז’ניקים השוטרים דהאידנא, השלוחים מטעם איזה בית-שלטון, אינם טובים מהחוטפים של הימים ההם. החוטפים, לפי דברי הסבתא, היו יהודים, אף שהדבר לא יאומן, לכאורה, כי יהודים, אחינו בני ישראל, יהיו רשעים כאלה… ואולם השוטרים… נפלה-נא ביד מי שהוא – ובידם בל נפולה… עוד סבתא אומרת, שעד הימים ההם, עד הימים שיגדל הוא, חנינא, ויוטל עליו לעמוד לצבא, יוכל גם המשיח לבוא. הלואי! ברם סבתא עצמה, בשעת החגיגה לכניסת נכדה לחדר וכמו כן ביום שהתחיל ללמוד חומש, היתה ברכתה העיקרית, שיפדנו ה' מידי הגויים… הוי כמה נורא הדבר, כנראה להיות מסור בידי הגויים!.. לא לחינם עושה תנחום בעל בית-הריחים משתה ברכה על שלא נלקח בנו השתא… לא לחינם תרבה בכיה בשעת הטירוניה… לא לחינם הולכים הטירונים כצל, מעכבים את הקריאה בשבתות, מחוללים שערוריות, מכים את בעלי הזכויות, אינם ישנים לילות, משחיתים את עיניהם בכונה, מכחישים את גופם ע“י תעניות שתיית סממנין שונים… לא לחינם מרבים אז כל-כך לנסוע לצדיקים… ומספרת סבתא, שבאה ביילה האלמנה לפני ההורנוסטייפולי בצעקות ויללות: “בן יחיד הוא לי שמואל שלי! עין יחידה! אין לי זן ומפרנס אחר מבלעדיו! חיי אינם חיים, אם “ילָקח”… והראה לה הוא, יחיה, ראי, ובראי עמד בנה לבוש במונדיר.. אז פנה הוא ואמר לה, לביילה: – במונדיר נולד; גזירה היא; איני יכול הושיע… ברם, וכי חידוש הוא? ודאי שמכריזים על יהודי בשעת צאתו לאויר העולם: פלוני יעבוד ל”פוֹניה” ופלוני יצא לחפשי. מזל וגזר-דין… ושעבוד זה כמה קשה הוא וכמה נורא הוא. הנה בשעה שעברו גדודים דרך דריבינטשוק אל “המַניברות הגדולות”. שבת-נחמו; היום בוער, לוהט. כולם היו מסובלים, עיפים, מוכי שרב, צמאים, מכוסי אבק. התוף היכה לפניהם. כל הנערים, ואף הגדולים, רצו מבתיהם אל הרחוב לראות במחזה, וכל רחמנות לא היתה בהם! אדרבא, הנערים מקנאים ב“סולדאַטין”, והמשחק בזה חביב עליהם מאד. פתאים! אנשי-צבא בעצמם אינם שמחים כל-כך בחלקם. מילא הגויים – זהו ענינם שלהם, ענינו של עֵשו הוא קשת וחצים; וגם אנחנו בהיותנו בארצנו, על אדמתנו, היו לנו מחנות, גדלים, מאסף, חלוץ, חצוצרות… אבל עתה? הלא נורא לעבוד בצבא; חילול-שבת, טריפה.. ומה לנו מזה? אחד מהם נכנס לבית, לשתות קצת מים, והיו שני קישורים על הכתף שלו, ושאלו את פיו על זה, ואמר שרק בעל כלי-זמר מן היהודים יכול לעלות למדרגה זו של שני קישורים, אבל אנשי-הצבא שבמערכה מקרב היהודים אינם מגיעים לעולם, וגם זה לעתים רחוקות מאד, אלא לקישור אחד. מובן, עם שני קישורים כבר יש רוָחה קצת. בדרך, הוא אומר, אפשר גם לנסוע קצת בעגלה למי שיש לו קישורים, למי שהוא אונטר-אופיציר, אבל מה בכך? שבת… וליהודים גם לנסוע אסור וגם למדרגה של שני קישורים אי-אפשר להגיע… ישמור השם את כל היהודים מהיות בידי הגויים!.. הענין של “ידי הגויים” תפס תמיד מקום הגון בעולם-מחשבותיו ובחשבונות-חייו של הילד חנינא בן חיים-מנדיל מינץ.

 

פרק ד: המשך דבר    🔗

מילא בכן. חיים-מנדיל האב, כפי שנאמר לעיל, היה יליד ו. אשר בפלך נ. הלחטאית, התחבא, בהשטמתו מעבודת הצבא, בהרבה מערי פולין וּוֹלין ורוסיה הקטנה, נכתב בּכְתוּב ה“אופּראַווה של ח. מוז ג. הזאמוטית, ועיר מגוריו היא היא דריבינטשוק אשר ברוסיה הלבנה… אולם חנינא בנו, השני לרייזל הבת הבכירה, שנולד בק”ק דריבינטשוק זו, שהיה בה רק עד השנה העשירית לימי חייו, כי מאז גלה למקומות של תורה הרבה, והיה באיישישוק ובטילז ובקובנה ובסלוצק, ומשנתחמץ הלך וקבע מושבו בעיר אוניברסיטאית אחת שבנגב-רוסיה, ורק באותו הקיץ שנמלאו לו בו עשרים שנה, אלא שעפ“י חשבונו של בית-השלטון (הודות להתפתלויותיו, לחשבונותיו-המצאותיו ומטרותיו-לעתיד של היהודי האב בשעת מסירת מודעה לרשות מקץ שנה ללידת חנינא) כבר היה מחויב לעמוד לצבא, הוכרח לעזוב אותה עיר, להיפרד מהסטודנטים המכרים, להיפטר ממעשיו בה”אורגניזאציה" ולנסוע לג. העיר, לראות מה יֶעשה בו. מה יעשה בו – לא ברור, לא ברור… הנה במהרה, בקרוב, ימָסר כולו בידי אחרים, בידי אויבים, לעשות בו כטוב בעיניהם; חופשתו תינטל ממנו והוא יהיה לאיש-צבא, לעבד מוחלט – נו?.. את הסטודנטים שהוא רואה לא יראה עוד, את המעשים שהוא עושה לא יעשה עוד, את הספרים שהוא קורא לא יקרא עוד. איש-צבא יהיה. בצבא יעבוד – נו?.. דאגה היתה, אותה דאגה שהיתה בו על זה בכל ימי חייו. ויש אשר רכב על כנפי דמיונו לאמור: הנה רק עבור יעבור את הבור הקשה הזה, את השיחין הללו החפורים על דרכו, ואז יהיה חפשי לעשות כל מה שברצונו, ואז יעשה, יעשה, יעשה… הן אי-אפשר שיקרנו האסון הזה, שישתעבד ככל אלה האלפים והרבבות העובדים אותה העבודה הנוראה! אי-אפשר? ומדוע? במה נפלה הוא? אדרבא, להפך: אין כל תקוה, כי ינצל מזה. הלא מום אין בו. בריא הוא בכל גופו. אחרים עושים “המצאות”, אבל הוא הלא איננו מוכשר לזה. ובכלל, מה היחס הספרי הזה אל כל הענין? “עבדות, דיסציפּלינה צבאית” – הלא כל זה כמו שכתוב בספרים. להפך. אולי טוב לו, כי יתחלפו חייו אלה באיזה אופן… מה? האומנם? האומנם יש איזו אפשרות להתרצות על החרב המעופפת עליו? האומנם יש פינה נשכחה בקרבו, שבה ילמד זכות על אותה העובדה? האומנם אין אותה העובדה מעוררת בו רק זועה? הלא זועה היא, הלא נורא הדבר: ארבע שנים! אבל – עוד פעם – אין הדבר כך לגמרי. טולסטוי משווה לנגד עיניו את המטרה, את סוף המעשה במחשבה תחילה – רציחת אנשים – והוא מצווה להתנגד לזה באופן פּאסיבי, היינו לומר: לאו ולאו! לבלי לשמוע ולבלי לקיים את הפקודות, זאת אומרת… זאת אומרת – להירמס מיד ובאופן פּאסיבי… לא, לא! בזה כבר צדקה יותר האורגניזאציה. אדרבא! לבוא לתוך הקסרקטין, לקבל על עצמו את העול, להשפיע בכונה לטוב על יתר החיילים, להפוך את לבם ולקעקע את הבירה… והוא נסע לג. הטירוניה, תקופת הקריאה לצבא, היתה בסוף הבציר, בראשית החורף, אחרי חגי תשרי. ואולם הוא הקדים לנסוע לשם בחודש אב. הלא צריך לראות מתחילה… מה לראות? – שוב לא ברור היה יודע ידע, כי בנוהג שבעולם, הרבה ירחים לפני ימי הדין מתחילים לעשות הכנות: עומדים לשומא של בית-דין בנוגע למצב הגידול ולסיכום השנים, דואגים לברר וללבן אצל הרשומויות למצב הגידול ולסיכום השנים, דואגים לברור ללבן אצל הזכויות בנוגע המצב הגידול ולסיכום השנים דואגים לברר וללבן את הזכויות עפ“י מצב-המשפחה – וכיוצא באלה. זכות עפ”י מצב-המשפחה היתה לו למינץ מדרגה שניה. מפני שאעפ“י שיחיאל-דוד אחיו היה צעיר ממנו ורק בשתי שנים, הנה עפ” –הרשום בפּאספּורטו של חיים-מנדיל האב יצא, שיחיאל-דוד זה צעיר הוא ממנו בכל ארבע השנים הדרושות. ואולם בכדי להעמיד את הדבר על" אמיתו" ולהוציא את הזכויות לאור, צריך היה להביא לג. גם את אח, שהיה עולה ביותר מבכ“ז רובלים, כי מדריבינטשוק לבד עולה הנסיעה בט”ו, ויחיאל-דוד לא היה בדריבינטשוק, אלא במקום-תורה אחד מעבר לה. הבריות, אמנם מרבים מאד בהוצאות בתקופת פורענויות זאת ואין משגיחין גם במאה. ואולם, ראשית, הלא צריך שיהיה מה לאַבּד, והשנית, אין הנידון דומה לראיה כלל. כל אב ואב יהודי בעלמא לא היה גם “פועל מעולם אצל עצמו”, שיהיה בנו עומד לצבא, והוא, אבא, לא יהיה בשעת מעשה, לא יעשה כל מה שביכלתו ושאין ביכלתו, לא “יחפור את האדמה בחטמו”, לא ירעיש שמים וארץ; מה שאין כן בחיים-מנדיל, אבי חנינא, שגם הוא, יהודי ככל היהודים, בוודאי לא נפלה לרעה מאחרים, אלמלי יהיה יודע, שחנינא בנו יעשה שידוך הגון כשישתחרר. ברם הוא, חיים-מנדיל, ידע ואם לא ברור ביותר, כי בנו הלך בדרך לא טובים, כי לקוות ממנו אין מה ביחוד, וכי אולי – מי יודע – מוטב ש.. ש.. – בל יפתח פה לשטן – שיקובל חנינא שלו לעבודת הצבא. ראשית, תשים עבודת הצבא מתג ורסן בו לבל יתפרץ ולבל יתערב עם שונים, מה שקשה הרבה יותר מן השעבוד. ואם ירצה רק השם, ואם יתן אל לבו הוא עצמו, אפשר עוד שיתקן שם את מעשיו. ורואים אנו, שבחורים ישרים שבים משם יראי שמים לטוב להם. אֶט, עבודת הצבא דהאידנא אינה זו של לפני עשרים שנה – הרי אחת. והשנית: יחיאל-דוד הקטן, שהוא מתנהג בחסידות ואינו עוזב את לימוד-התורה וטוב הוא מאחיו בכל הפרטים, קונה עי“ז שיקובל הבכור לעבודת הצבא ח”ו זכות ממדרגה שלישית, שהרי פניו פני זקן, וכשיעמידוהו לשומא בשעתו יכירו בו שהוא בן י“ט, ונמצא אח אחד עובד, והלה בן זכות ממדרגה השלישית. אמת, עדיין לא שמענו, שאב לא ידאג לבנו בכורו להוציא מעבודת הצבא, אך חיים-מנדיל הלא אחר הוא: הוא בעצמו ירא לבוא לאותו המקום, שאין איש יודע אותו שמה, ונמצא קושיות שונות מתעוררות… ובר מן דין, מי כמוהו יודע, שטוב לו לאדם לבלי השתמט והיפטר מעבודת הצבא. – הניח גם חנינא את הדבר כמו שהוא. אילו היה כותב מכתב לידידיו באותה העיר האוניברסיטאית, “אין כל ספק” שהיו שולחים לו את סכום-הכסף הדרוש בכדי להביא את אחיו הנה, ובפרט שהרבה בעלי חובות נשארו לו שמה. אך ראשית, מי יודע אם ישלחו, והשנית, מה יהיה אם יבוא גם אחיו הלום, אפשר שישומוהו כאן עפ”י מראהו, ואבא כותב, שגם זקן צמח לו, שלספרו, ואצ“ל לגלחו, אינו רוצה בשום אופן. ולבסוף: אם נניח גם, שאחרי ככלות הכל יצלח בידו להוציא לאור את זכותו – מה תועיל לו? הלא כאן מקבלים גם בעלי זכות ממדרגה הראשונה. ובכלל – כל הטיפול הזה… להיטפל עם הפּוליציה ובתי-המועצות לעבודת הצבא… כי דבר זה, כידוע, הוא מן הצדדים הקשים והכואבים ביותר בחיי היהודי בנוגע לו בתור אזרח ואיבר לחברה. גם בן-הארץ בעצמו אינו אוהב את ה”רבע" ואינו אוהב לבוא עמו בדין ודברים. אך אין כל דמיון בין אי-נעימותו שלו לאי-נעימותו של היהודי הצעיר בדבר הזה. הכלבים שבחצר והשפחות והמשרתות והסוכנות, והשפה שאינה שגורה בפיך, והגויים השיכורים שהם-הם פקידיך, והמחלקה בעצמה – הראשונה, השניה, השלישית הרביעית, או השדים יודעים איזו – והשוטרים אנשי המשמר היושבים והמתהלכים, המפהקים והלועסים… מובן מאליו, שאי-טיפול בזה עוד הרבה את מבוכתו של חנינא. הוא שכר לו איזו פינת-גג בבית-מפולת, אשר חור במקום חלון היה פתוח לה כל הימים וכל הלילות, והבעלים לא מצאו לנכון לתקן את זה. הבעלים התגוררו ברחוב אחר, והשוכר את הבית היה יהודי סרסור ששכן מתחת ושאחרי היוודעו, כי שכנו מיועד הוא להיות איש-צבא, בילבל את ראשו בעצה אחת, כי יקצר את רגלו. הוא הסרסור, העיד בעצמו, שכבר קיצר רגל לא אחת. ורובם של הנקצרים נשלחו לקומיסיה ויצאו לחפשי. אותו הסרסור היה לבוש, בין בימות השבת ובין בימות החול, קפּוֹטה ארוכה בעלת ארבעה כפתורים ורכוסה תמיד בכפתור התחתון. אולם כשהוא מתחיל לדבר, הרי הוא, מבלי שתכיר בזה, רוכס את השני אשר למעלה ממנו. עוד רגעי-שיחה אחדים עוברים, הוא מתחיל להשיאך לדבריו בהתפעלות – והכפתור השלישי רכוס. להלן, כשהדבר כבר נוטה להגיע לקצו – כל הקפוטה רכוסה. ותמה אתה: מתי וכיצד רכס את כל הכפתורים ואתה לא ראית ולא התבוננת? – באמת פאַני מינץ, באמת – טען הסרסור ודיבר על לבו – באמת אין זו הטלת מום. חס ושלום. הס מלהזכיר. הרגל נשארת בשלמות, אלא שיש בזה המצאה, אומנות כזו יש בזה ונעשית ע“י נעלים מיוחדות לזה. רמאות יש בזה. ובאמת לא הוא הוא העושה, אלא ששותף יש לו במעשה-נס זה. מפני מה אין מר מינץ רוצה לנסות? אבל מר מינץ לא רצה לנסות. הוא התהלך קודר. החוצות של עיר-החרושת הגדולה ג. המו ורעשו. והבריות נחלקו בעיניו לשלושה חלקים: א) מאושרים, שאין עליהם כל עול “פריזיוו”, שהיכולת בידם לעסוק במה שלבם רוצה ואת יום-הדין כבר פטרו, או רחוק הוא עדיין; ב) אנשים שכבר ניתנו בעול, שכבר הבגדים האמוצים עליהם והרי הם כבר באותו העולם, שאעפ”י שמצבם עבדוּתי הוא, טוב הנהו ממצב של – ג) האנשים שכמותו, התלויים בין שמים לארץ… ומשעממת ביותר היתה לו ההודעה, שהודיעה בעל מעונו, כי במקומות הללו אין מאמינים ליהודי הבא ואומר “יוסף בן שמעון” הוא, מפני שכאן נוהגין מי שהיכולת בידם לשלוח “מלאכים”, היינו בחורים אחרים, בעלי מומים חרוצים או “בריות לעשות פליטה”, במקום בניהם הבריאים, שאינם רוצים להימסר ולברוח לאחר כך, והרשות יודעת זאת ואינה מאמינה גם לצדיקים ולישרים, וכי ע“כ יוטל עליו, על מר מינץ, להשיג עדות, שתעיד על עצמותו, שהוא הוא חנינא בן חיים-מנדיל מינץ ולא אחר – ולקבל על זה תעודה. – ומה אם לא יאמינו לי? – שאל חנינא – לא יאמינו לי… ובכן? – ובכן יאסרוך וישלחוך אל מקום מגורי אבותיך, עד אשר יעידו בך שם שנים-עשר בעלי בתים כתוב וחתום, שאתה הנך חצקיל בר' שמריל-גרוֹנם לוֹקש. מבין אתה? וההובלה תהא לא במרכבה רכה רתומה לחמישה סוסים, כי אם בדרך האסירים, והדרך יכולה להימשך ירחים שלמים. ועד שתועד ותקובל יעבור ראש-השנה שלהם, ואז תוכרח לעבוד עד השנה השנה הבאה שלא בחשבון. מבין אתה? ובכלל, אם אינך יכול לבוא בדברים עמהם – מהיכן אתה יודע, שבשנה הזאת עליך לעמוד לצבא? – עפ”י הפאספורט הישן אשר לי. אין משגיחים בפאַספורטים. עליך היה להיכנס אל ה“פריסוּטסטוויה” ולשאול. ואולם הוא לא נכנס אל ה“פריסוּטסטוויה” עד עבור עוד שבועות מספר. וגם שם לא נודע לו דבר, כי יום גנוסיה היה – ואל השולחן ישב רק פקיד אחד צהוב וטבול בכל אותה התועבה הבאה מבטלה, מבערות, משרירות-לב בלתי מוגבלה, שכל הטשינובניקים טבולים בה. – מה דרוש? – רצוני לשאול… לבקש את כבודו… איך שאני רוצה לדעת בבירור ע“ד מצבי… בנוגע לעבודה בצבא בשנה הזאת… פלוני נתן עיניו במלבושיו של המבקר. – מהיכן אתה? – מעיר ח. אשר במחוז הזה. – ושמך? – מינץ, חנינא. – חינינא? שרוּל? באמת? שרול ולא איצקה? ואני אומר: איצקה. לך, איצקה. איצקה יעמוד לצבא בשנה הזאת. ומי אשם בדבר! – קרא בעל מעונו הסרסור, כשסיפר לו דברים ע”ד ביקורו בבית-המועצות – רוצה היית שיענך הפקיד כך, בלי כל נתינה מצדך? חינם לא יענך לעולם, בשום אופן. אילו הייתי נפנה, הייתי אני הולך אתך… הא? נו, עתה לכה ואיעצך: בוא אל הלשכה של שר-החיילים. מבין אתה? בלשכה היתה העבודה מרובה. הרבה אכרים עמדו בביאה. הכתבנים התרוצצו מפינה לפינה. המפקח, אופיצר לבוש מונדיר שחור, צעק וצוח וחירף וגידף. הוא, מינץ המבקר, המתין ארוכות. לאחרונה פנה אל כתבן אחד: – במטותא, יגד-נא לי כבודו… אני רוצה לדעת… – מה היהודי רוצה? – הפסיקו האופיצר אגב ריהטא. – ואַשֶה בלאַהוֹרוֹדיה.. לימד הוא את לשונו. – הנך מחיל-מילואים? חיל המילואים ברוסית: запасныe. מינץ, שלא היה בקי בטרמינים הללו, דימה כי גם הוא запасной, מפני שהלא הוא עומד למלאות את שדרות הצבא בעתיד הקרוב, ולפיכך ענה: – כן. – ומה אתה רוצה? – אני רוצה לדעת, אם בשנה הזאת עלי לעמוד לצבא… האופיצר נתמלא חימה: – פטרוב! – ציווה על הכתבן – גרש את הז’יד הלז וכבדהו בצוארו! הוא יצא, ועד יום-הכֶּסֶא לקריאת הטירונים לא יסף לבוא לאיזה מקום ולשאול דבר לבירור מצבו. ויום-הכֶּסֶא בא. שעת עמידה לצבא באה. מבשרי התקופה הזאת – שבועות מספר מקודם – היו כנופיות הצעירים הבטלים – נמוכים, רזים, ילדים מגודלים – שהיו עוברים בסך בסנדלים מסומרים ומנענעים בידיהם ומתרעמים, ומחרפים, מקללים, ומאיימים: – אנחנו יוצאים לתליה בעדם, בעדם, המיוחסים, איננו מטילים מומים בעצמנו, איננו בורחים למדינת הים, והכל בשביל שלא תגיע הצרה אליהם, המיוחסים! ועוד יש להם ההעזה להשיב את פנינו, לשלחנו לצבא ריקם! לא! לא פחות מארבעים רובלים לכל חד וחד, לא פחות! את כל שניהם נעקור מפיהם! והשמועות היו באות. בעיר סמוכה פלונית חוללו הטירונים סקאַנדאַלים נוראים כלפי בעלי הזכויות; בעיירה אלמונית לא הניחו להתפלל בימי החגים; שם עיכבו את הקריאה שבתות מספר רצופות; כאן הפילו ספר-תורה לארץ בשעת ההקפות! ונאנחים היו בבתי מדרשות: – שחוק הוא החבריא דהאידנא? מלתא זוטרא החבריא דהאידנא? נקל לשער, החבריא דהאידנא – ממשלה בידי חייטים וסנדלרים!.. וקול המונם של החיים נתגבר. האכסניות של העיר ג. נתמלאו אכסנאין מכל הערים הקטנות שבמחוזה ואף ח. במשמע. באו הטירונים עם אבותיהם, אמותיהם, אחיותיהם, בני משפחתם והסטאַרוֹסטה (ראש) שלהם בראשם. גנחו ונאנקו ונתעוררו הלשונות והאינטריגות והדין ודברים והפלפולים השונים בין איש לרעהו וצף למעלה כל אותו הבלבול המשונה, זו הבריה בדמות ראש בלי עינים, הנראה בכל מקום שבני-אדם – וביחוד יהודים – מתכנסים לאיזה “יריד”. נחגרו המתנים החלשות ונתנודדו הזקנים השחורים ועלו האגודלים המכוסים באבק-טבק ונתרחב כוח-ההמצאות של העוסקים בצרכי ציבור והדואגים לעניני הקהל. הטירונים גופם חשו עצמם גיבורי היום ואפשר היה להכירם בנקל – את אלה הננסים במיני “קוּרטקוֹת” מיוחדות ובנעלים מסומרות גבוהות – עפ“י אופן מדברם המיוחד ותנועותיהם המיוחדות, שעמדו והכריזו: אנחנו יוצאים לצבא!.. ההוספה כבר היתה תלויה בטבעו ובטיבו של היוצא. יש שהוסיפו במראם: “הֵי, הֵי, לגבי בני-חיל כמונו עבודה זו לא כלום היא, ואנחנו צוחקים לכם ומתגאים עליכם!” אולם הרוב כפף את ראשו ואמר: רחמנות! צער בעלי חיים! חוסו עלינו, יהודים בני רחמנים, ראו עמידתנו… אבדנו, אבדנו”. היו כאלה שאיחדו בתוכם את שתי ההבעות הסותרות זו את זו גם יחדיו. ביחוד נקל היה להכיר, מי הוא בגפו ומי משאיר אחריו אשה, ילדים, או ארוסה, לכל הפחות, – “כלה”. לרוחב הרחוב אשר אצל בית-המועצות עמדו הרבה עגלות-כפר רתומות לסוסות דלות ורעבות וטעונות איכרים ואיכרות ב“סרמיאַקים” ולועסים לחם וקישואים. צילצלו פעמונים. ה“רֶקרוּטים” בעצמם היו מבוסמים קצת והתנודדו כעיוורים, מי עם “הרמוניקה” ומי שמח בעלמא. והאבות והאמות שהביאו את בניהם לכאן, ברגש קהה של מביאי קרבן עולה, ישבו על העגלות. זקני התיש הצהובים התנודדו והאמות ניענעו בראשיהן ושמו אצבע מתחת לסנטריהן. הכל לעסו את קישואיהן. הסוסים, ששק של שחת היה תלוי על פניהם, נערו ולעסו גם הם. – נו, ואתה עומד לבדך? – פנה הסרסור בעל מעונו של מינץ אל שכנו, כשראהו עומד בדד בקרן-זוית שבמסדרון בית-המועצות; שמח היה האי גברא להיראות כמי שיש לו עסק בכאן לאחר שהתרוצץ שעות אחדות לבטלה – מהרה יתחילו להקריא את השמות ואז תדע אל נכון, אם מן הנמנים הנך אם לא? – הגם הוא טירון? – תחב יהודי אחד את חוטמו לבין המדברים והורה באצבע על מינץ. – כן, ענה האחרון בבושה. – כך? השמעתם? בזכויות? בלי זכויות? – בלי. – בלי זכויות? השמעתם? מאין? מהיכן? – מח. מח.? מה שמך? מדוע איני מכירך? מינץ? יש משפחה כזו אצלנו. ובכן חיים-בר החנוני הוא דודך? לא? אני הנני מח. בעל-עגלה הנני. את ה“פריזיווניקס” הבאתי. ובאמרו ה“פריזיווניקס” היה קולו כטוען את ה“פריזיווניקס” – מחותן אני בכאן! – אֶט – הוסיף בעל העגלה – ולמה אתה עצב כל-כך? בימינו אין העבודה בצבא נוראה. אדרבה, התבשיל והדיסה של המלך מבריאים. שם מיישרים את הגב של בני-נשי כמוך. – הוא הדבר, – נתקנא הסרסור במדבר בלי הפסק – זה הלא אני אומר. מה אתה שותק? מה אתה מביט בשִניהם? בוא ואמור: “אני הנני בחור עני; אני הנני בלי זכויות; אם לא תתנו לי להוצאות הדרך אעשה פליטה, ואתם תהיו כפרתי!. אילו היה הדבר שייך… – אֶט – התגרד בעל-העגלה באבנטו ודיבר יחד את הסרסור בלתי מכרו – את הפרחח הזה לא יקבלו. – לא יקבלו? – תמה הסרסור – מפני מה? שמא קטן הוא בקומתו? – מפני שאני אומר: לא יקבלו! – גזר בעל-העגלה כמנבא מפי הגבורה ולא נתן טעם לדבריו. בעל-הדבר בעצמו לא שמע כבר את הפלוגתה החמה שנתעוררה מיד בין הסרסור ובעל-העגלה בנוגע להשאלה: יקבלו או לא יקבלו; כי נקרוֹא נקרא, בתוך כל הטירונים הניצבים, אל בית-המועצות פנימה. ואולם מאזניו לקרביו השתפך הנטף: לא יקבלו, לא יקבלו; מי יודע, אפשר שבאמת לא יקבלו… ובתוך חדר-בית-המועצות הרחב פנימה היה ערבוב מייגע של טירונים בריאים, של אמות נאנחות, של יהודים חולים מקווים לחופש, של שאון ואי-סדר ומפקחים על הסדר. בפתחים הועמדו שומרים לבלי הניח לזרים, לבלתי נצרכים, להיכנס, ולמרות זאת היה כאן הרוב – זרים, בלתי נצרכים. הכל היה טרוד במצבו הוא ובמצב הקרוב אליו, והכל הוגיעו אחרים בעניניהם שלהם ונפלו למשא והתייעצו והתרעמו ונתענו. דומה היה, כאילו הדאגה של כל אחד ואחד נתקלת בזו שלנוכח פניה, והיא מתמרמרת, מושחרת ונעשית קשה וכבדה ביותר. הכתבנים והפקידים, שהתרוצצו ממקום למקום וניירות בידיהם וקריאות של “He галдитe” בפיהם, ויתר מקימי הסדר עוד הגבירו את הטורח והקושי ואותו הענין שאין בתוכו כל בינה ושאין לו שחר ושאין צורך בו כלל. והאיכרים, למרות פחדם הטבעי, הכפרי, הפראי, למראה פקידי העיר שלא הורגלו בהם, ולמרות התמהון, המחכה לפתרון, שקם בעיניהם מכל אשר מסביב להם, לא חדלו להכריז על קיומם. שאון זה קשה היה ומכוסה אבק ונדמה שאינו נברא ע”י האנשים הנאספים, אלא שהוא בורא ושולט ומטביל את כל אלה בגליו. התחילה קריאת השמות. – אנדרי זמיאנקב! – אני! – פטרוֹ קרצ’ארגה! – אֱהה! – סאוויל סאוויליוב! – כאן…לאחרונה התחילו לקרוא גם ליהודים. – מוטקה שוּסטר! – כן. מוֹשקה מיאסה! – אני. בֶּריל גוֹלדשטיין! – פה. עד: – חנינא מינץ! – נו… יחיאל-דוד מינץ! דממה. – יחיאל-דוד מינץ! אין עונה. אתה חנינא מינץ? – אנכי. ואיה יחיאל-דוד מינץ? – אחי? – יהא: אחיך. השדים יודעים אתכם, אם אח אתה לו ואם לאו. גם הוא רשום. היכן הוא? – בבית. – באיזה בית? – בבית-אבותי. – ולא בא? – כלום גם הוא היה צריך לבוא? – כך רשום. קנס! ואתה הנך חנינא מינץ? – כן. אני חנינא מינץ. – והיכן תעודת-עצמותך? – אין לי. – כך?? הפקידים נתנו עין איש ברעהו – ונבואת הסרסור מתמול שלשום מתקיימה: המקריא ציווה בעיניו על אחד השוטרים מן הניצבים מסביב להוביל את “האיש הלזה” אחריו, ואת “האיש הלזה”, כלומר, את חנינא מינץ, ציווה ללכת אחרי השוטר. השוטר הכניסו אל חדר-משמר צדדי ואחרי העמידו שומר עליו יצא. הדלת נסגרה על מסגר.

 

פרק ה: נס נעשה למינץ והוא מתקבל    🔗

חנינא מינץ נמסר לעבודת הצבא לא באותו היום שנמסרו כל בני גילו, כי אם ימים אחדים אחריו, לאחר שהספיק בינתיים להיות מובל רגלי מהכא להתם ומהתם להכא, אל ח. העיר ובחזרה, ששם צריך היה למצוא עדים שהוא-הוא מינץ ולא אחר; לאחר שהתגולל לא לילה אחד על האצטבאות של “מקֵרות” העיר ג. והעיר ח. ללא אוכל וללא שינה וללא תקוה לצאת מן המיצר, ולאחר שנמצא לו חומר די והותר לחשוב מחשבות על דבר כל אי-הסדרים אשר בין היהודים ובכל הנוגע ליהודים. הרפתקאות רבות ושונות, גדולות וקטנות, מגוחכות ונוראות ומכאיבות-מכאיבות, עדו עליו, עד אשר זכה, לאחרונה, ביום שמש שאחד להיבּדק ערום ולהימסר.

שעות רבות, מבלי ראות פני איש, התהלך מינץ בודד בחדר הפנוי והסגור, שאף ספסלים לא היו בו, ואין צריך לומר: מוצא לצרכי בני-אדם. שעות רבות – עד אשר התחילו מכניסים אליו חברים להסגר מבני גילו, מאלה שכבר “נלקחו” בהחלט או נועדו לבחינה שניה, מה שקורין “איספיטאַניה” בלע“ז. כי חוק הוא לאנשי-הצבא מבני ישראל אשר בליטא, החשודים על הבריחה, להיות נתונים במשמר מיד כשהם נמצאים ראויים לעבודה, וחובה עליהם לשהות שבועות מספר ב”מרכז-המאסף" עד היקבע בפקודה מקום-עבודתם ועד הישלחם לשם – בהבדל מבני עם הארץ, ואף מבני עמי הנכר, שיש די אמונה בהם, כי ימָצאו לדורשיהם ביום הדרוש, ולפיכך הם הולכים לבתיהם בשלום לכל ימות בין הזמנים הללו עד הישלחם אל הלגיון.

הצעירים המיועדים-לצבא הללו, בבגדיהם, בגדי חול, נדחפו החדרה איש אחרי רעהו, ועל פני כל אחד בת-צחוק חוורת, טיפשית, כאומרת: “עתה היתה כריתת-בריתך שלמה: נימלת ונהיית לבן המלכות!” – ומיד כוסו שני החלונות של החדר מעברם השני בפני יהודים, פני מכרי השבועיים, פני אחיהם וידידיהם, אמותיהם ורעיותיהם, אבותיהם ודודיהם, והתחילה שיחה כבירה בפה ובתנועות על זכויות שונות ועל מדרגות שונות ועל בקורת הרופא ועל הטלת מומים ועל ישיבה בתענית ועל שתיית טבק לשם סכנה ומשחק בקוביה שבועות שלמים ברציפות בכדי שלא לישון בלילות ועל אמריקה, ושוב על אמריקה, ועל שלוש מאות רובל – וגדולה מזו היתה הצעקה בוודאי, אלמלא השומר, שחשב לו לחובה לגרש את ה“יהודים” מעל פני ה“אסירים”.

מראה החדר היה כמראה כל חדר ריק העומד לשכירה בלי כלים. צורה של כלא לא היתה לו. על כן חרה אף וייניסקר מאד בשומר על קראו למו “אסירים” והיה שולח לשון מאחריו ומבדח בזה את דעת הנאספים. וייסינקר זה, ליביל וייסינקר, היה מין בריה נמוכה,בחַלט ארוך ובמכנסים – טלאי על גבי טלאי. פניו היו פני קבצן זקן; עיניו ירוקות, חודרות וזועמות. צמח של שערות אחדות שחורות ונרפשות היה על סנטרו ומקום שפמו שמתחת לחוטם היה מכוסה כולו באבקת טבק אשר אהב להריח בה. הוא דיבר כל העת בשבח מיעוט-כוחו, והיה משתטה כל אותו היום, והתפאר שיש אשר אמר לשנות את טעמו ולהתחפש ללקוי ברוחו, כדי שייפדה על ידי כך (“מי לא יאמין שאני מטורף, מי לא יאמין?”), אבל הוא מצא שאין צורך בכך: הוא לא יעבוד גם בלאו-הכי, בשום אופן לא. הוא נשלח עתה לבחינה. זה לו לא “הברוך-הבא הראשון”. הוא כבד נבדק גם אשתקד וגם לפני שנתים. הוא נדחה משנה לשנה. עתה הפעם השלישית – וחסל. או, ליביל, הללויה!

קטן ורזה היה גם חיים – חיים “סתם”: כך קראו לו הכל (מאיזה טעם קונספיראַטיבי) ואפילו לא-חבריו, שידעו אותו מקרוב – אבל פניו כולם אמרו: לא שמחה מעושה ולא יגון דומם, ומצחו – ממשל-ברוח מיוחד. אך נכנס הלזה החדרה – ומיד התחיל לעבור מיד ליד קול קורא בז’ארגון: “אל אנשי-הצבא”. הוא השיג תיכף בשביל הכנופיה הרעבה לחם ונקניקים ממולאים יבשים. מינץ לקח אף הוא כדי חלקו פרוסת-לחם, אבל לא נגע בנקניקים, כי זהיר היה מלאכול דבר מן החי.

מבלי פנות למאן-דהוא ביחוד, התרעם מיוחס, בחור צהוב, שמן ומרושל, בן-עשירים מווארשה, ששתי אצבעות היו מקוטעות לו ברגלו השמאלית. הרי צרות אלו של ישיבה זו אינן אלא כעין הוספה, חי נפשו; מגדנות ופרפראות, קינוח-סעודה! וככלותו את הטיראַדה-התאניה ישב לבדו באחת הפינות, שרוי כולו בעצבות וזעף והעויה מיוחדה, שחיכתה ודרשה, כי אתו יתנהגו באופן אחר. ואמנם, לא עברו שעות מועטות וכיסו של דודו הפבריקאנט שבג. העיר בא לרווחתו, והכל ראו כיצד הלך לו מזה מיוחס דנא, מלוּוה על ידי אמו ואחותו הנאה, והוא פיסח קצת ברגלו האחת.

לפנות ערב, ככלות ישיבת היום של שרי בית-המועצות, הוצאו גם מינץ עם חבריו מן החדר הסגור. האולם הגדול והסואן לפני שעה היה ריק, ורק מסביב ל“אסירים” שתו שומרים ואנשי-צבא הרבה. ברם הרחוב אשר לפני הבית היה מלא מקצה עד קצה. ה“לויה” לפי דברי וויסינקר הרגזן, היתה צַה-צַה-צַה – ושריקת שפתים ממושכה לאחר זה. שאון-היהודים העלה קצף גדול במחנה שומרי הסדר. בצאתם את החצר, הובדל מינץ מכל אנשי החבורה: זו עברה אל “מרכז-המאסף”, והוא הודל בידי שני אנשי-צבא אל בית-המשמר של המחוז, כדי להישלח משם ממחרת בבוקר אל ח. יהודית אחת כבת ששים שבה באותה שעה, שעת בין מנחה למעריב, במהירות של זקנה מבית-התפילה הסמוך אל ביתה. כראותה איש יהודי מובל בידי שני “יוונים” ניצבה על מקומה, ניענעה בראשה והקמטים שבעיניה ובלחייה התכווצו.

• אין דבר, סבתא, אל תדאגי לי, לכי לדרכך – ביקש מינץ לקרוא לה, אך אחד ממלוויו הבהילו מבלי משים בתנועת ידו והקול לא יצא. גרונו של המובל היה יבש ביותר מצמא, והלילה פרש את כנפיו על ג. העיר.

בחצות הלילה, כשנרדם מינץ על האצטבה הקשה, הובא אליו מ“מרכז המאסף” כל אותו המחנה של מיועדים לעמוד לבחינה שניה, ומאותו הלילה ואילך התחילו להתגולל מסביבו ועל הרצפה חליפות-חליפות, עבור ושוב, יצורים חולנים, אשר אל חלים עיניהם נשואות. מישמשו כל אלה בלי הלף בעיניהם, באזניהם, בחוטמם, בחזם, בבית-שחים ומתחת לבית-שחים, בחנו את מומיהם והתהללו בהם והתווכחו עליהם והביאו ראיות משנה שעברה ומפלוני ומאלמוני. ונשמע באותו החדר הסגור קול קינה: “אוי ואבוי, מה פשענו ומה חטאתנו, כי באתנו הצרה הזאת? הגנבים אנו, אם מסרסי-כיסים? הלא טוב ל’הילקח' לחלוטין מאשר לעבור תחת השבט על העינויים האלה, להתגולל כאן ברפש, לשבוע נדודים, מבלי אוכל, מבלי משקה”… ולעומתם היו אחרים מוכיחים, כי טובה התקוה בכל אופן, כי טוב ללכת ל“וָספיטאַניה”…. אלא, שמכל מקום לא כך היתה המלוכה צריכה להתנהג עמם. ממה נפשך: אם כדאים הם ויקובלו – הרי ודאי ובוודאי שצריך היה לנהוג כבוד בהם; אלא מאי? לא? פשיטא, שאין לעשות בהם השפטים האלו. הנה השומר מתפרץ פנימה ומחרף ומגדף ואינו רוצה להביא אפילו מעט אוכל בכסף…. ועל כל אלה בוקע קול בּוראַק, “וָספיטאַניק” מברדיטשוב, היושב על משקוף החלון ושר בקולו של פעוט:

איך האב דיר געזאגט

און געזאגט,

און געזאגט:

אז חנוכה טאר מען ניט,

אז חנוכה טאר מען ניט – – –

ומיד צורתו הצנומה מקבלת הבעה של כוסף ושל נצחון ושל לחלוחית מוגרת:

אבער מיטן גראָר

מעג מען דאך יאָ,

אבער מיטן גראָר

מעג מעט דאך יא…

והכל מתדבקים אליו ומנגנים:

האלט זיך איין,

האלט זיך איין –

והוא בעצמו נחנק מחיוך של הנאה:

איך קען זיך דאך אבער ניט איינהאלטן!…

אַנאַלטין, אַנאַלטי – סולדת נפש השומר המאַלוֹרוֹס על פעיטות נפשם ופעיטות מנגינתם של המזמרים – תבוא המגיפה עליכם, יושבי בטל, יהודים! מפני מה אינכם מכבדים את הבית? “חאַטקה” (מעון) זו שלכם היא?! הנני עליכם במטאטאי!

והשירה נפסקת.

---

אל העיירה ח. הובל חנינא מינץ רגלי מכפר לכפר, ובכל כפר וכפר היה מתמנה עליו איכר אחר ללוותו, ובכל כפר וכפר – כשישה היו בערך – היו מסובבים אותו יושבי המקום ומביעים את דעתם, מה צריך היה לעשות, אלמלאי הכוח בידם, לאלו הנודדים, שנתרבו בימים האחרונים, וכל הצרות הן מהם. נחלקו הדעות. הללו אמרו: צליבה, והללו – מסמרות אל הבטן! עטוף ברעב, נדכה ובלי כוח, עמד לפני שופטיו ושתק. ביום שלישי בצהרים הובא ככה אל ה“סטאנוֹבוֹי פריסטאב” של העיר, ושלח השר לקרוא לזקני הקהילה, ושאל את פיהם, אם מכירים הם את האיש הזה, שמינץ הוא, ואמרו: “לא, מעולם לא ראינו את הבחור הזה ולא ידענו”. ונשלח הבחור על עקביו אל בית-המשמר שבג., והפעם דוקא בדרך-המלך, מפני שאירע שז’נדארמים נסעו באותו יום לתומם אל עיר המחוז בדבר איזה מעשה-גניבה, ונמסר הוא על ידם. והיו הז’נדארמים כל אותה הדרך מספרים ועוסקים בגנבים, בגניבות ובזונות. ועלה עליהם בנידון זה ובספורי נפלאותיו הרכּב, אחד מבני מכבי האש, בעל פנים שחורים כפני צועני, שנטפל עליהם בתור עד ובתור מרגל חרש. ובאו בנשף אל עבי היער אשר בדרך וירדו כולם מעל העגלה. אז הפנו הז’נדארמים את ראשיהם אל הרכסים והבקעות אשר הלאה מימינם, מעבר לאילנות, ופלוני השחור אתחיל לדרוש מאתו, מאת מינץ, כסף, “שכר-העגלה”, ולא – פה תהא קבורתו. אל תעלה על לבו מחשבת בליעל לומר: אין לו. אין איש מחויב להובילו בעגלתו חינם. ושמעו האילנות הגבוהים באותה שעה הד קול מכות אטומות וקול בכי רפה וללא-הועיל מן התל הסמוך.

———

בשוב מינץ אל בית-המשמר שבג., ותעודת עצמותו אין אתו, היו רוב היושבים פה פנים חדשות, וצורך היה לספר לכל אחד ואחד אשר קרהו. קרוב היה הדבר, וגם הוא בעצמו כמעט שהיה נכון לכך, שיֵעשה בו כחוק ויובילוהו שנים-שלושה חדשים, מתפיסה לתפיסה, עד דריבינטשוק, מקום מגורי אבותיו, כדי שיקומו שם יושבי-המקום, בני העיר שנולד בה, ויענו בו מי הוא. האפשרות הזאת היתה מדכאה כחשבת הדממה אשר ב“מקרה”. באשמורת השניה בלילה וכאותו הד המכות אשר ביער, ובכל אלה עוד נאמן היה מינץ את עצמו ולא נתן תיפלה בפשטותו. ממעל להאימה הקרה שבלב ניצנץ הרעיון, שגם זה לא לרעה, שהוא יוודע על ידי כך אל חיי האסירים ויוכל להשפיע גם עליהם לטובה כשם שישפיע אחר-כך על אנשי-הצבא. “אין דבר, אין דבר” – היה מדבר לאנשי שיחו ומחזק בזה את לב עצמו. הוא חשב: כדי לבוא אל השלמות צריך מתחילה לחיות את הנוראות האלו.

אולם גזירה היתה, שלא תיגדש הסאה לשעה זו. נודע הדבר להסרסור בעל מעונו לפנים (כך נדמה לו למינץ, שלפנים, לעת עת רחוקה מאד, התגורר במעונו של אדם זה), שהיה מן המבקרים התמידיים את ה“וָספּיטאניקים” בבית-המשמר, והלז, בחברת בעל-העגלה מח., שהיה בעיירתו בעל-בית חשוב וממלא מקומו של הגבאי לחברת “עין-יעקב”, נכנסו בעובי הקורה, מכרו את מיטלטלי התפוס ומצאו במחירם יהודים רחמנים שהעידו וחתמו, שיודעים עם באמונה, כי מינץ – מינץ הוא, ופדוהו, ובשבת השלישית עמד לבדיקה.

לא רבים היו הנבדים-המאחרים באותו היום. עמדו רועדים וערומים, איש אחרי רעהו, בפתח החדר, שבו ישבו השרים הבודקים-ושוחטים. לאחר ימים וחדשים, כשכבר היה מינץ וחבריו אלו אנשי-צבא, וסודקוב, סגן-הרופא של הלגיון, היה בא להעבירם תחת הבקורת המדיצינית, אם לא דבקה מחלה בגופם, היה הרוב מהם, וביחוד האיכרים הערומים, מתביישים קצת ומתענגים מאד בהחזיקם את הכותנות בידיהם, ובשר גום נתון לראוה. אולם אז, ביום ההוא, איש לא התבייש ולא התענג. גזירה היא. גם “גורלו” של מינץ – מספרו היה 261 – הוטל עליו שלא בפניו.

עבר תחת המידה לגובה ולרוחב – טוב.

• אינך חולה בשום דבר?

• ל-לא.

• יהודי ולא יקבול ולא יתאונן….

• פלא באמת!

• ניגש אליו הדוקטור ותקע את ידיו לבין רגליו.

• כאן כואב?

• כו-אב… – נמלטה המלה מפיו, ואת פירושה לא ידע ולא הבין ברור, אלא שמעין קול מלחשים היה בתוכו: אולי….

• כואב, – חזר הדוקטור ושאל.

• הוא הדבר! – צחק שר-החיילים.

• ראוי ומוכשר! – עלה הקול באזני מינץ.

וכעבור רגעים אחדים, והוא כבר היה שוב סגור באותו החדר, שניתן בו לפני שבועות, אבל במצב אחר, אחר…

כמה רשמים, כמה עובדות…

• נתקבלת? – טיפס איזה סקרן זר לו מסביב לחלון.

• נתקבלתי.

• נתקבלת? – התעניין גם הסרסור גואלו, כשראהו מובל בחוץ אל “מרכז-המאסף”.

• שאלה היא! – ענהו מינץ בגאון מוזר, חולני.

הוא חש, שאיזה דבר נעשה לו, שאיזה דבר מתרחש עמו, שכבר אין הוא את אשר היה מתמול שלשום.

ובתוכו פוזז הרעיון: ארבע שנים הולכות לאיבוד, ארבע שנים…

ובסתר נפשו נתנודדו גם דברי בעל-העגלה:

• שם יישרו את גבך… יישרו…

 

פרק ו: ב“מרכז-המאסף” ובדרך    🔗

בן-אדם פשוט, בלתי מלומד, הנמצא בנכר, ובשבתו בדד יעלה על דעתו לכתוב אגרת-שלום לאשתו ולבני משפחתו, נדמה ידָמה לו, כי אך יתחיל לכתוב ע“ד חייו פה – ולא יקיץ הקץ לעולם; הן צריך הוא לתאר את כל חייו, את כל חייו, את כל מחשבותיו, את כל רגשותיו, אל כל עובדותיו, את כל תקוותיו – כלום יספיק לו הגליון? אולם בבואו אל הכתבן, והנה: “רעיתי היקרה, ראשית, אני מודיעך, שהנני בחו”ש, כה יתן המוסיף לראות פנים אל פנים. והשנית, והשנית”… מה אפשר לכתוב עוד, הכתבן?!

רגש דומה לזה חש חנינא מינץ בכל העת אשר היה ב“מרכז-המאסף”, ובדרך, עד בואו מקץ שני שבועות אל העיר ב. לאחר שנועד אל לגיון-הרגלים המאה וחמישים ואחד המ-אי, החונה באותו מקום. הוא לא ראה מעודו, עד יום שהובא אל אותו ה“מרכז”, בנין-אורוה גדול כזה ומלא ערב-רב של אנשים באופן כזה – ומיד הרגיש, שאין כלום ולא כלום, וכי הכל לא כמו שדמיונו תיאר לו, וכי דמיונו והוא בעצמו אין להם כל ערך וכל חשיבות, והרי הכל תלוי בערב-רב הזה. תסור-נא הדאגה מלבך, בן-אדם, אין על מה לדאוג – נשום!…

ה“עולם” המה והתנודד. כמו בשער, הועמד איש-צבא שומר גם אצל פתח-הבית פנימה, שלא היה מניח לאיש מן הלקוחים לצאת, ואפילו לצרכיו, בלתי אם הופקד עליו איש-צבא אחר, ישן, ללוותו. ובכל זאת היתה החצר מלאה אנשים ומטיילים: יום שבת היה, יום ראשית-סתיו יפה, ובאו האבות ובני המשפחה, וביחוד הכלות לחתניהן, לבקר ולשוחח. איזה רוח של בטלה ושל ציפיה לשינוי המצב צרר את כל המקום בכנפיו. סגן-האופיציר הממונה על הבית רץ ונחפז ממקום למקום, וצעק, ופיקד, ודיבר קשות את השומרים, ולקח שוחד, וציווה למנות את הנשארים. ומינץ לא תמה על הפרת-החוק ועל הטיול-בחצר, בשעה שאסור לטייל, אבל כשהיה צריך לו לעצמו לצאת מזה לא הרהיב בנפשו להטריח את השומרים; ואולם כאשר קצרה נפשו והוא נאלץ לבקש, קיבל תשובה:

• המתן עד שיתאספו נצרכים אחדים, ואז תובלו ביחד!…

נזקר מתוך כנופיה משוחחת אחד עוד אחד ועמד. בינתים לא הפסיק את התפארותו לפני אנשי שיחו:

• מיד כשאני נכנס, מיד כשאני נכנס, והנה שר-החיילים נותן בי ענין, מביט בי, בחזי, ואומר: “זה בן-חיל!”…. השומר! עד מתי נעמוד כך? יובילו נא אותנו!…

מן החבורה אשר היתה את מינץ באותו החדר ביום הסגרו הראשון לא היה כל איש: אותה החבורה כבר נשלחה לתעודתה. כאן היו הכל פנים חדשות. ופלא היה, שכל הפנים המוזרים הללו, המהירים, העליזים, הבריאים, השקטים, הנחים, הרפים, עם תלבשותיהם השונות, הפשוטות, המהודרות, החסידיות, המגוהצות, הארוכות, הקצרות, אינם אלא כאילו אחד. רק בחצר טייל מיוחס עם איזו נערה (לא אחותו); עליו לא הוטל לשבת פה, כי נפדה בכסף, ומגוריו היו בבית דודו, ואולם לבו משכהו אל המקום הזה. בראותו את מינץ מובל בחצר, חשב לו לחובה להתייחס אליו כמו לאדם אינטליגנטי, דרש בשלומו וסיפר לו, שבשום אופן לא עלה בידו, יד מיוחס, להישלח לבקורת שניה של הרופא מכאן, אלא שבטוח הוא, אעפי"כ, כי לא יעבוד: הוא ישוחרר מן הלגיון; מן הלגיון נקל ביותר. כסף עושה הכל. איך שיהיה, ולעת-עתה – קשה. העיקר – השעמום! בווארשה לא הרגישו את השעמום הזה, באופן כזה. אצל דודו, אמנם, יש ביבליותיקה עשירה: גוֹרקי, סנקביץ', טולסטוי, אבל… בווארשה היה חשק לקרוא, וכאן… המצב….

מינץ נחפז ללכת אחרי שומרו, שהופקד עליו לזמן קצר ולא שם לבו אל השמנוניות החלקה אשר פיעפעה בקולו של איש-שיחו, בהזכירו את שמות הסופרים, לאמור: גם הם, הסופרים, שלנו הם, של דודי ושלי, ברשותנו ולהנאתנו הם משמשים, ולא הספיק הוא, אלא לבקש ממיוחס: אולי יש בידו להמציא לו איזה דבר למקרא? אפשר יש אצלו הרומן “התחיה”? אמת, הוא, מינץ, קרא כבר את הדבר פעמים, אבל כאן אין מה לעשות, ובכלל אפשר שיקרא את הדבר באזני אחרים. מיוחס ענה, כי, אמנם, גם הספר הזה ודאי שישנו לדודו, אלא שהוא, מיוחס, אינו יכול עכשיו לעזור את בת-חברתו, לדאבון-הלב!

כששכב מינץ בנשף על האצטבה אחרי המפקד המבולבל של שורת אנשים כפולה, איש אל מול עורף רעהו, בעלת שלש מאות וארבעים ושמונה גופים, היה רעב, כי לא אכל מן התבשיל אשר הביאו, בגלל הבשר שבו; והעלה לפניו את עמל כל היום ההוא, הראשון, את הרושם אשר עשה עליו שר-החיילים בהיותו כאן בצהרים בלוויית אותו האופיציר לבוש השחורים, שציווה לפני חודש ימים, בערך, ל“כבד” אותו, את מינץ, בצוארו, ואת ה“ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה”, אשר יצא מפיו, כמעט בלי משים, בענותו להאופיציר על שאלתו. ונדמה לו פתאום עוד פעם הכל משונה ומוזר. מה אתו? אז זכר את פגישתו עם מיוחס ואת בקשתו ממנו, ותשוקה התעוררה בקרבו להרצות דוקא אותו סיפור-המעשה לאחד מן השוכבים בקירוב-מקום, כאילו רצה להזכיר את עצמו לעצמו ולהתנחם קצת במעשה המענג הזה ובזו הזכות המתגלגלת על ידו, להזיל טל אורה על נפשות אובדות, כלפי ההרפתקאות, אי-הנעימות וכל המוצאות אותו. אולם בחצי חשכת החלל בטלו האנשים וקולותיהם בתוך החפצים, השקים, המיטלטלין הרבים, הקומקומים והכוסות של פחים החדשים והלבנונים…

• גם אתה מן הגרֶנאַדירים? – נשאל מינץ פתאום מפי אחד השוכבים.

• לא, – ענה הוא בתמימות, ויתעורר ממשכבו וישב.

• שכב, שכב, – קרב אליו המדבר וישכב בצדו: – גם בשכבך אני רואה, כי לא חייל כמוך בחרו אל גדוד הגרֶנאַדירים. לאן אתה מתרומם? גרנאַדיר! הגרֶנאַדירים בפטרבורג המה. ואני הנני מן הגרֶנאַדירים. הגרֶנאַדירים מקבלים תרטימר בשר בכל יום ויום.

• אני אינני אוכל בשר גם בלאו הכי, – נכנס עמו מינץ בדברים.

• באמת? – העיף עליו פלוני מבט חודר – שוטה!

הנפש המדברת היתה במגבעת מעוכה ובמעיל בכל כנפים עגולות; שרטוטי הפנים והתנועות של גנב פרופיסיונאַלי. מצלצול המלה “שוטה” ננער מינץ קצת ויחש מבלי משים, כי כבר היה האיש בכיסיו, אך לא מצא שם מאומה. אז שם פנים, כי לא הכיר כלום, ויאמר:

• למה נשכב כך?

• ומה איפוא, נעשה? – עונה פלוני קשות – רצונך לשכב מתחת?

מינץ התחפש ללא-מבין.

• רצונך – אמר – ואספר לך מעשה. המעשה הוא מסיפורי הגראף טולסטוי ושמו “התחיה” – תחיית-הנפש, תחיית המתים רוחנית. שם יסופר בנסיך אחר, איך שהיה מתחילה רע-מעללים, ככל הנסיכים, ובנערותו פיתה נערה אחת ויעזבה. ואולם אירע, שאותה הנערה הלכה מדחי אל דחי, עד שבאה אל ספסל הנאשמים, שלא בצדק, והנסיך היה באותו היום אחד מן השופטים המושבעים, משופטי הנערה הנאשמת, והכירה, ונהפך לבו, ונעשה לבעל-תשובה…

מינץ התלהב והתחיל לספר על הסדר. בראשונה זכר אפילו את המבטאים המיוחדים והחל ב“כל כמה שהשתדלו לשחת את הטבע בבנין עריהם ובעשן-פאַבריקותיהם ובמרצפת-אבניהם – האביב היה אביב, והשמש – שמש”… ואולם לאט-לאט הוכרח לקצר ולמסור רק את התמצית.

הסיפור, כיצד פיתה נכליוּדוֹב את קאַטיוּשה עניין מאד את השומע, ומינץ שמח על ההתעניינות הזאת ויאמר למצוא בה שכרו. מהרה הגיע אל יום המשפט השני והתחיל לתאר אותו הצעיר החיוור, שנאשם בגניבת דבר ישן ובלתי-דרוש מאוּרוָה.

• התבין? – פנה כאן ביחוד אל שומעו – יש אנשים, אנשים כאלה, האומרים, המוכיחים, שהחוטאים נולדים חוטאים. מובן, שתיאוריה כזו הבל היא, וטולסטוי בתיאור הצעיר הלז מעלה את בקרתו החדה על התיאוריה הזאת. אותו הצעיר האומלל גנב בהיותו רעב, שיכור, חולה. התנאים עשוהו לכזה. לא נמצא אחד אשר יורהו את הדרך הטובה. אלמלי נמצא איש, אשר היה אומר לו: ידידי, כלך לך מדרך זו – – –

מינץ נפסק פתאום, העששית הקטנה, האחת באורוה הגדולה, הגדולה, הפיצה את אורה הכהה, חוטמו המחודד היה אדום-לקוי מן המכה אשר הוכה.

• על מה? – שאל ותמה.

• על דא! – השיב לו שומעו במנוחה – רצונך לקבל גם בצלעך?

• על מה? – רעד מינץ.

• על שטותך! את השוטים מכים. אינו אוכל בשר! אל תשתטה, איפוא, יותר ואל תאמר לי מוסר על אשר אמרתי לעשות לך. זכור, כי הנך איש-צבא ועליך לעזוב את חסידותך ופרישותך, ואם לא – רעה תמצאך. הנה אנו עוברים בקרוב בדרך. בדרך – טוב. אכסניות-חינם, אוכל, שפחות. ואתה בודאי גם טעם נקבה לא טעמת מעודך. הגם עתה תאמר להיות צדיק? אני אלמדך… שוטה!

והוא קם וילך.

———–

ב “מרכז-המאסף” ובדרך, עד בואו לב., נפגש מינץ וחבריו בהרבה אברכים שעבדו לפנים בצבא, ואלה האחרונים, רובם ככולם, הפליגו בקלות-החיים של אנשי-הצבא, וביחוד בעבודתם הם עצמם, שהיתה קלה ונעימה כל כך. ויש גם שהביעו געגועים אל אותם החיים. לא כן היתה דעת השומרים, וביחוד זו של השומרים היהודים, שהיו מתמנים יום-יום על ה“מרכז”. הם, להפך, היו מאיימים ביותר, והיהודים השומרים היו מאיימים ומשתדלים להשתמש באיום זה להנאתם, לעשות מסחר וקנין במכירת כותנות לבנות, רחבות, קרועות, שהגימנאסטיקה נעשית בהן, ואניצי פשתן ויתדות וכל המכשירים לצחצוח קנה-הרובה, והכל במחיר אגדי, ובקניית חפצים שונים מה“לקוח” בפחות מזול באותה האמתלה, שהרי הוא הולך בדרך רחוקה, ובבואו על הגונדה, לא ימצא חפץ בחיים, לא כמו כאן – “אל יניח לו אפרוחים בחיקו” – ומה צורך לו, איפוא, בכל אלה החפצים? יקח את המחיר שנותנים לו!

מינץ הספיק כבר להיות לשיח לאיזו מלאכה, לשאת מים ולקלוף תפוחי-אדמה במטבח, לראות את ה“קאַפּטינאַרמוּסים” ומבשלי-הדיסה – אלה שהם אנשי-צבא גמורים – לראות את מלבושיהם ומשכבם בעזרותיהם, והרושם היה, שאין השד נורא כל-כך. הפרנס, שהיה ממונה על המזון, אונטר-אופיציר שלא מן המערכה, היה אדם בעל קול ניחר משכרון ובעל תנועות חשבניות ואנושיות. לגמרי לא נורא.

בהנהגה שבבית הזה היו גם מטרות מחנכות. לפני האופיצירים הנכנסים היו מפקדים: “קומה! סמירנא!”, את המזון היו נותנים בסדר קפדני, איש-איש וקלחתו אל מול פני עורף רעהו, ולפנות ערב היו מוציאים את הכל בהמון להתהלך שעה-שעתים על פני רחובות העיר – “טיול”. מינץ הושפע מן הרוח הכללי להיראות כגיבור וכאיש-חיל נגדה-נא כל הנפגשים והנפגשות ומן התאוה הכללית להיות כבר נתון בבגדי השרד. מרחוק הבהיקו לפני עיניו המודעות הגדולות של התיאטרון: “הַמְלֶט” בערב הזה!!! – קול מעולם רחוק, רחוק… אבל – השד לא היה נורא כל-כך.

לאחרונה התחילו מחלקים לכל אלה שנועדו לפלכי רוסיה הפנימית (מינץ בתוכם) מיני פוזמקאות, קישורים לאזנים וכיוצא בזה – הגנה מפני הקור השורר שם. מינץ קיבל לזמן גם אדרת-כבשים קצרה, אשר נעמה לו מאד.

ביום הששי האחרון בא שר-החיילים, שטאַב-אופיציר שָׂב, זקוף, גבוה ויפה, אלא שבאזניו היה מוך נעוך, וידבר את דבריו על היהודים. היהודים אינם אהובי הממשלה. אשמתם בם. הממשלה לא תוכל לתת אימון בהם. הם בורחים לאמריקה. לא הועילה השבועה הראשונה. הבורחים רבים. הוא יודע. מן הדרך יברחו הנותרים. כי על כן רבה השמירה. אבל הנה מחר שבת – והוא רוצה לעשות נסיון. מי האיש הרוצה ללכת העירה – הנה הוא מניחהו ללכת, על אמונתו בלבד. מי הרוצה – יצא מן השורה.

יצאו שמונה אנשים. השר הוסיף לדבר באזניהם דברים כבושים. מה טוב לעבוד להמלך ולארץ-המולדת ביושר, שהרי אם לא – רע תרדפם. ואולם הוא סומך עליהם. ילכו ויבואו בזמנם. מחר בבוקר צריכים הם לצאת לדרך – אל הלגיון שלהם.

השר הפנה את ערפו ויצא בצעדי און. השמונה לבשו את בגדיהם וילכו גם הם. בזמנו שבו – שנים.

———

שלושה ימים ושלושה לילות נמשכו בדרך. נסעו באתיקים להובלת סחורה – בלי כירים ובלי חלונות. היתה החבורה חבושה בכל הכלים המחממים וטעונה ארגזיה ותרמיליה. ניחרו גרונות צורחים ונשמעו קולות “הרמוניקה”. נראה השלג בגבולות רוסיה הפנימית ונתגבר הקור. בבתי-הנתיבות היו אנשי-צבא פוגשים אותם ומובילים אותם אל קסרקטין רחבים ללון. רוסים אדומים, סוחרים, ב“טוּלוּפים” של עורות-סאַקסאַק, כרסנים, תקיפים, מבני האמונה הישנה, היו עומדים בקרוב ונהנים למראה האוכלוסין, למראה אלפי הצעירים העוברים. “המשגב!… אֱהֵה, עתה הם עוברים ככבשים, אבל אין דבר: מהרה יהָפכו כולם לחיילים רוסים, לגיָסות רוסים! או, הכוח הצבאי הרוסי!” דלקו מנורות-השמן לפני האיקונין המוזהבים; נזירות עמדו עליהן, ונשי אותם הסוחרים התפללו ברטט וברגילות.

בר. עיר הפלך, התחנה האחרונה בואכה ב., עיר של הררים מכוסי גלידי קרח, נתחלקו הטירונים על פי הבתים להתאכסן שם, מפני שבקסרקטין לא היה משכן פנוי בשבילם. חבורת היהודים המצערה הוטלה על בית היהודי העשיר שב“קהילה”, והם נתקבלו שם כאורח ארעא: נתנו להם לאכול ולשתות והביטו עליהם כמו שצריך להיות. בערב – בלילה האחרון להיותם “חפשים”, הלילה האחרון טרם בואם אל הלגיון – נתעוררו האכסנאים, עשו הילולא וחינגא ולא נתקררה דעתם עד שהלכו משם לבית-מזון רוסי ונשתכרו ואכלו חזיר. מינץ היה בתוכם. בשעה מאוחרה שכב על הסדק אשר בין שתי תיבות, שהיה מכוסה באדרת עור הכבשים שניתנה לו, וחשב על הסדק אשר בנפשו ועל התאוה החייתית, אשר בה לעס וכירסם לפני שעות אחדות את קוליות החזיר, ועל אותו בעל הכובע המעוך אשר היכהו באותו הנשף ועל מיוחס השוכב עתה בבית-המבשלות עם השפחה העבה. הוא, מינץ, הן סבל הרבה בחייו: רעב, עוני וגם שפלות, אך כל אלה לא עקרו בכל זאת מלבו לגמרי את אמונתו בטוב ובאפשרות הטוב. ואולם הנה השבועות האלה, אשר כל דבר ביחוד לא קרה לא בהם, הביאו סדק בנפשו שלו עצמו והכניסו את החלאה והזוהמה לתוכה. חלאה וזוהמה – מה זאת? מה חלאה ומה זוהמה? מה טוב ומה רע? מה נשגב ומה מגוחך? נזירות מאכילת דבר שהיה חי – חַה, חַה… הלא אין הכל, אלא אחד. מיוחס, אותו בעל-המגבעת, השפחה – הכל אחד. “בדרך – טוב: אוכל-חינם, שפחות”. מה היה להתרגז? מלבו הוא, מינץ, הוציא מלים. מלב איש, שהיה לכאורה תמיד ותדיר, בכל שעה ובכל רגע, בעל “נשמה יתירה” כביכול. נשמה יתירה – שטויות, שטויות. עבדא בהפקירא ניחא ליה. מסביב היתה עלטה.

 

פרק ז: הגוּנדה הארבע-עשרה    🔗

בבוקר השכם הגיעה החבורה, אשר גם מינץ היה בתוכה, אל “מרכז-המאסף” אשר בב., העיר אשר הלגיון הקנ“א המ-אי חונה בה. פיזרום והעבירום בשורה פעמים ושלוש עד אשר הובאו בשעה העשירית אל בית-הפקודות של הלגיון, או ה”קַנצרַליה“, אם לדבר בלשון הפֵלְדְפֶבְּלִים הרוסים, שאינם יכולים בשום אופן לבטא את המלאה הזאת כן: קאַנצלאַריה. עם העמדו בפרוזדור, הם וארגזיהם המוטלים על כתפותיהם. עבר אופיציר אחד ואמר להם: פתאים! למה אתם עמוסים ארגזיכם? הסירום והעמידום על הקרקע!”. הסירו הטירונים את ארגזיהם והטילום על הקרקע. מהרו התחילו עוברים על פניהם אופיצירים רבים, רבים, זקופי חזה, נתעבי פנים, מיישרי רגל, במגפים מגוהצים, פּוֹרוּצ’יקים, וסגני פּוֹרוּצ’יקים, צעירים, פראַנטים, וקאַפיטאַנים ושטאַבּס-קאַפֹיטאַנים, באים בימים, אבות למשפחה ובעלי אדרות מעוכות וישנות. מינץ לא ראה מעודו מספר אופיצירים כזה. הוא חשב על חייהם והביט על העוברים בהנאה של התעניינות.

• אתה יודע לקרוא ולכתוב? – פנה אליו קאפיטאן אחד, ממוצע-הקומה ורחב-הכתפים, בעל זקן שחור ונאה, כרס הגונה וצורה גאותנית-מחוכמה, נוחה-קאפריזית כאחת, בעלותו על המעלות אל ועד-האופיצירים ובהחזיקו דרך-אגב בחרבו אשר בתער לבל תתנודד.

• כן, – ענה מינץ.

• יהודי?

• כן.

• אזרח ירושלמי, חה, חה! שמע-נא: לי יש צורך ביהודי יודע-ספר. אקחך אל הגונה שלי. מלומד אתה ביותר?

• לא ביותר, הוד-אצילותך.

• לא הוד-אצילותך, כי אם: רום-הוד-אצילותך. כך צריך לומר, כשמדברים אלי. אני הנני קאַפיטאַן, ותארי: רום-הוד-אצילותך.

ויעל.

• זהו קאַפיטאַן מיכאַילוב, שר הגונדה הי“ד, – ענה העֵר העומד אצל הפינה בקול של התפארות על אלה הטירונים שאינם יודעים לגבי דידיה בין ימינם לשמאלם, ושלדידם מיכאַילוב וגברילוב, גונדה י”ד וגונדה י"ח – הכל אחת…

• אב הוא ולא קאַפיטאַן, – ענה גם החייל הפרוונקא, שעמד באותו מעמד – אשרי האיש הנופל אל הגונדה הי"ד! הרי זו זהב ולא גונדה!

• ואתה, בן-ארצי, מאיזו גונדה? – פנה אליו העֵר בתנועה כזו, כאילו היה מתכוון לומר: משתדבר את אלה הטירונים, השדים האמוצים, דבר אלי!

• אנכי הנני מן הי"ג! – ענה הלז – נו, מובן, הגונדה הראשונה להבטליון אינה דומה לזו הארבע-עשרה. שד הגונדה שלנו הוא קאַנאַלסקי, פולני. גם הפלדפבל שלנו, חאַרצֶ’נקו, חוֹחוֹל ידוע.

ויתאנח בגאות.

בשתים-עשרה שעות הופיע שר-הלגיון מוז’אַיסקין בעצמו, פוֹלקוֹבניק, קצר, מלא, בעל זקן גזוז, עגול, ששיבה זרקה בו, והבעה של חנוני פרנצי עשיר, חגור חגורת כסף כהה, ויפקד ע"י שלישו הצעיר להוציא את כל הטירונים הבאים אל החצר, כדי לחלקם בין שש-עשרה הגונדות אשר בלגיון. העמיד את הכל בשורה אחת, ויצאו שרי הגונדה ועשו הבדלה, וביררו חיילים לעצמם וסימנו אותם בחתיכת נתר. נהג בזה דין חילוף וטענות וברירות. הכל השתדלו לקבל יותר ויותר אל תוך חלקם בעלי-מלאכה ויודעי קרוא וכתוב. האופיצירים התלוצצו בפנים רציניים. על בגדו הישן והמאובק של מינץ עלה הציון: 14.

כאן, בתוך כל הפלדפבלים שבאו ל“הבדלה”, היה גם הפלדפבל של הגונדה הי“ד, זַמיקוֹב, איכר מפלך אוריול, דק-התבנית ובעל פנים קטנים מחודדים, ישרים ושפם קטן צהוב. ביחוד הסתמן חודו של סנטרו הקטן מתחת. עיניו היו מלאות יושר, יראת שמיים ודייקנות. הוא אהב להביט בידידות, עפ”י דרך הנצרות, על חיילי גונדתו, היה נזהר אפילו מן הברכה הרוסית הידועה, ואולם בכעסו על אחד מהם היה קצף משונה עולה בזויות-שפתיו, והברכה היתה יוצאת משם תכופה, הדוקה, מדויקה.

בינתים הסתובבו זעיר פה, זעיר פה, גם אנשי צבא שונים, שהיו בזה לרגל עסקיהם-שליחויותיהם. ניגש אל מינץ חייל יהודי, קטן ודל, ככל היהודים, גלוח, אלא ששורה של שערות נותרות לאורך סנטרו, בעל עינים אלכסוניות, ערמומיות ושוחקות, והוספה אדומה ממעל לשרוולו, סימן למתופף, וולף היה שמו, ובתנועה אפוטרופסית של אדם המתעסק בתוך דבר השייך לו, טפח על כתפו של מינץ ואמר:

• נפלת לתוך הגונדה הי“ד – אין דבר! אל תירא! גם אני מגונדה זו, עד עתה שלושה יהודים היו בגונדתנו מלבדי. עכשיו, עמי ועמך, יהיו חמישה. משאר היהודים אחד, סקטין, הוא סנדלר-הגונדה, וטילמאן ואיצקוביץ עובדים ב”שוואַלנה". אינך יודע מה זו “שוואַלנה”? זהו המקום ששם תופרים, ורק ללון באים משם אל הגונדה. אתה תהיה לכתבן גונדתי. הכתבן שלנו השתחרר בשנה זו. ראית את השר של גונדתנו? ערל טוב!

הערל הטוב קרא בתוך כך:

• זמיקוב!

• מה רצון רום-הוד-אצילותך? – רץ אליו הפלדפבל מקצה-החצר, ששם עמד ושוחח עם חבריו, בהחזיקו את כף ידו בצד-גף-כובעו.

• ראה! – אמר אליו הקאַפיטאַן מיכאַילוב, ויור על מינץ – נתתי לך היום יהודי מלומד.

הפלדבל, להנות את אדונו, הצטחק בבהכנעה:

• שומע אנכי.

הוא קיבל פקודה להוביל את הנבררים אל הגונדה בסך – ויעש כן.

———-

הקסרקטין של הבטליון הרביעי ­ בכל לגיון יש ארבעה בטליונים; בכל בטליון – ארבע גונדות; בכל גונדה – ארבעה אגפים; בכל אגף – שתי פלוגות, ובשעת מלחמה – ארבע פלוגות), שבו היתה הגונדה הי“ד, היו בנויים בקצה-העיר, בקצה-הרחוב של הגוברנאַטור, כעברך את הגן הקטן, אשר הכניסה בו לאנשי-צבא אסורה, וכבואך אל מול שתי החנויות הגדולות של העירונים פּאַנטילימויוב וגוֹרמיקין. מאחורי הקסרקטין היה מגרש רחב ללימודי הטכסיס ולמרעה-עגלים בימות הקיץ, ולא הרחק ממנו, מימין, בית-הנשק, אוצר-הטעונה, אוצר-החצים, משמאל – הגונדה שלא מן המערכה, בית-החולים, בית-משמר הלגיון, בית-המאפה ועוד בתים אחדים. לפני הקסרקטין היתה ג”כ כיכר פנויה לא קטנה, ואחריה – שיחין חפורים וביצות עמוקות ורפש רב.

משני עברי האכסדרה של הקסרקטין עמדו תמיד על המשמר שני אנשי-צבא. בפרוזדור היו ארבעה פתחים: פתח לי“ג, לט”ו, לט“ז ולי”ד.

העֲזָרה, אשר בה חנתה הגונדה הי“ד, לא נפלתה בשום דבר מכל בתי יתר הגונדות. בהיכנסך שמה אתה רואה מימין את ארבעת השולחנות האגפיים ואת הטבלאות המצוירות לתכניות שונות של גימנסטיקה ושל יריה ואת עשרת הדברות של סוּבוֹרוֹב (“אבד לך נשקך – נשוך את השונא בשניך” וכו') ואת סובורוב עצמו; משמאל – את כלי המכשירין לגימנסטיקה מכונתית: את הקורה ואת המזרן הרחב והמרובע לקפיצה ולדילוג, את החוליות והסולם לטיפוס, ביניהם גם הקשת-לחינוך! ולפניך – כירה No.1 עם הגיגית אשר בצדה וכיור-הרחצה אשר מאחריה. משם יתחלק החדר בארכו לשנים: חלק אחד מימין, המכיל בקרבו זוגות-זוגות של אצטבאות עם מזרנים ושמיכות אמוצות וטבלאות קטנות חקוקות: “החייל מן השורה, פלוני בן פלוני, אגף פלוני, פלוגה פלונית”; על הטבלאות אלונטיות תלויות, ולפני האצטבאות עד החלונות – מרחב, ששמו: “השדרה שמלפנים”, כלי-ראי ללימוד הקליעה אל המטרה וכתלים מכוסים באינסטרוקציות ע”ד האוכל, ע“ד ההנהגה, ע”ד הסקת התנורים וע"ד כל פרט ופרט. לשמאל אתה מוצא סמוך להאצטבאות שמלפנים שוב אצטבאות כפולות, אצטבה, אצטבה לשנים, ושוב מזרנים ושמיכות וטבלאות ואלונטיות, אלא שמתחת לכל אלה ארגזי החיילים שרויים, מסומנים בשם בעליהם, וקרוב להם פיראַמידת-הקשתות מתנוססת, הערסלים המיוחדים של שרי האגפים, הארונות הקטנים, המלאים לחם, קערות, כפות, סמרטוטים וכוסות. ככה אתה בא אל כירה No. 4 – האחרונה. שם אתה מוצא סופו של האגף הרביעי ושם אצל החלון אתה מוצא שולחן הקאנצלאריה של הגונדה, את האיקונין ואת כל הסביבה המכובדה, ובקרן-זוית – פתח אל מדורו המיוחד של הפלדפבל.

כשהביא הפלדפבל זמיקוב את סיעת הטירונים, ערכם בשתי שורות על פני השדרה שמלפנים. יצא אליו ממלא מקומו האונטר-אופיציר העליון איווניוּק, אדם קיצוני ובעל-התפעלות בעבודתו ובחובותיו, גבוה וחסון ועבה עד מאד, שלפיכך עשו תמיד תנועותיו המהירות, המלומדות, של בן-חיל, רושם משונה של כל דבר לא טבעי.

• לא קרה כל דבר? – שאלו הפלדפבל כרגיל, באחזו בדליל אשר עליו.

• בשום אופן לא! ענה הלז ויוסף בהחויה כלפי הטירונים – כיצד הם עומדים! כעתודים!

• ילמדו! – ניחמו זמיקוב בתנועה רצויה.

• אי, אתם! – רעם עליהם איווניוּק – היודעים אתם, מה אתם?

• טירונים… – ניסו אחדים להגיד את החידה.

איוואַניוּק הביט עליהם בביטול מוחלט.

• טירונים אתם? – המה בבוז – עקומי רגלים! איכרים! פראים!

• “חיילים צעירים אנו” – עֲנו לו! – טען הפלדפבל אל העומדים באותה התנועה הרצויה, ולא נודע ממה שבע רצון יותר: אם מטוב-לבו הוא, או מחכמת ההנהגה של פקידו.

• ואתה מה תאמר, ז’יד? – פנה איוואַניוּק אל מינץ – מה? “לעבוד אעבוד, אבל לירות – לא!”

• אל תגע בו! – צחק הפלדפבל – הוא ספרא.

• ספרא? אַי, אַי, משלנו… והיכן הארגז שלו?

• אין לי ארגז.

• איך “אין לך ארגז”? תמה הפלדפבל – ועוד “מלומד”! צריך שיהא ארגז. כיצד בלי ארגז? קנה בעשרים פרוטות איזה ארגז. ארגז – זהו העיקר.

הפלדפבל הוסיף עוד קצת דברי תוכחה לכל הנאספים ודרש עוד קצת בזה, ש“אצלנו, בגונדה הי”ד, אין עבודה כלל; צריך רק להיות מקשיב – והכל כאן. השר שלנו הוא אב, ולא שר“. אח”כ ציווה להתפזר בלי שאון ולהתעסק איש-איש בכל אשר הוא רוצה. רק את מינץ הושיב אל השולחן וציווה עליו לעשות רשימה חדשה מאנשי הגונדה. “הבה –נא ונראה, איך אתה מלומד”.

לפני עיני מינץ היה ערפל. כמו בתוך אד עבה לא יכול להבדיל בין איש לרעהו ובין דבר לדבר. הקסרקט כמעט שהיה ריקן, כי אנשי-הצבא הישנים של כל הבטליון הלכו כולם באותו היום אל המשמר. ואולם איזו מועקה אשר לא שחר לה מילאתהו, את פנימיותו ואת כל השטח אשר לפניו. הבאים מחדש מיהרו והשיגו חמין וישבו בדממה על ארגזיהם לחוּצים וקרובים איש לא רעהו. רק הוא האחד היה שישב אל השולחן נתוּן בעול לקיים מצות הפלדפבל והכזיב את תוחלתו של זה לגמרי, עיקם את השורות והשרטוטים, טעה לרגעים והוציא גליון אחר גליון לבטלה. וולף המתופף הסתובב מרחוק כשועל, טיפל באיזה אקדח, ופניו היו טבולים בצער על שהיהודי החדש גם הוא אינו מוצא חן – ובשמחה לאידו. בהיפטרו מפני אדונו ישב מינץ על אחד הארגזים אשר לא לו בשדרה האחרונה וישם את פניו בשק-התבן המונח על האצטבה. היו דמדומי ערב.

**
**

 

פרק ח: קצת התוודעות וקצת התחנכות    🔗

יום המחרת עבר בהולכה לבקורת אחרונה של הרופא, בהוֹעדה את כל איש לאגפו ולפלוגתו ( מינץ נועד לאגף ד‘, פלוגה ב’), בתספורת מוכרחת וחלוטה עד לבלי השאיר שום זכר לשערות, בנטילת הבגדים החפשיים אל תוך בית-האוצר ונתינת בגדי צבא תחתיהם ובלימודים ראשונים ע"ד ההנהגה, איך שחייל צעיר אסור לו להעיז פניו בפני חייל ישן ולגשת אליו מבלי שיַראה לו את הכבוד באצבעותיו מתחת לכובעו ושיפנה אליו בלשון: “אדוני דודי”.

הוּסרו השערות ולבשו הכל את ה“מוּנדירים” הישנים, חסרי הצבע, וקיבלו הכל עוד יותר צורה אחת, לבלי היבדל איש מרעהו.

לימים נודע לו למינץ שע“פ דיני ההדרכה צריכות להיות בבית-האוצר שלוש חליפות-בגדים לכל חייל וחייל: מדרגה ראשונה, מדרגה שניה ומדרגה שלישית. מדרגה ראשונה – בשעת בקורת של שרים עליונים ובימי גנוסיה; מדרגה שניה – לבוא בהן בין הבריות וללכת בהן למשמרי הכבוד; מדרגה שלישית – הלבשת יום-יום. בגרעון לא גדול ביותר, שבא ע”י הקומבינציות השונות שבין האמרכל, הפלדפבל של הגונדה שלא מן המערכה והפלדפבלים של גונדות המערכה, כמעט שנמצא, אמנם, כל זה בבית-האוצר, אבל בני הצבא לא ראו מעודם, אף ביומא דפגרא, בלתי-אם את המדרגה השלישית. כרגיל היו כולם לבושים סמרטוטים מן המדרגה שאין פחותה הימנה, וכשנטל מינץ לאחת את הקרעים של “מוּנדירו”, היה הארג הולך ומתמזמז ע"י כל תפר ותפר.

הנלבשים-מחדש, אעפ“כ, נהנו גם מזה. לאחרונה הם מתחילים להידמות אל כל יושבי המקום, לבלי להיות לצנינים בעיניהם בתלבשתם ה”חפשיה".

בצהרים שבו אנשי-הצבא הישנים מן המשמר חמושים, ובתוכם ראש-המשמר האונטר-אופיציר סיביליץ, שנועד למורה-החניכים הראשי בחורף הזה (איוואניוק היה מורה הישנים), לטכיננקו, המנהל, היֶפריטור, שר הפלוגה השניה באגף הרביעי וג"כ אחד ממורי החניכים, ושנים-עשר חיילים נמוכים, בהם קוניצקי, קירי, פרסקוקוב – אזרחי הקסרקטין.

אנשי-הצבא התפרצו אל תוך הבית פנימה עיפים ורעבים ויעמדו מעצמם בשתי שורות, איש אל מול מפרקת רעהו, כשהם מחזיקים בידם בתנועה של בני-חיל את הקשתות הקרות והמוחלדות, מצלצלים במסגרים ומביעים בזה את הכרתם, כי “השדים האמוצים” מקנאים, צריכים לקנא בהם, באלו שבאים מן המשמר!

• עמוד!! – פקד סיביליץ בקולו הפראי להכעיס, למרות מה שבלאו-הכי לא היה מקום להלוך בו והכל עמדו מאליהם – אל תתגודדו!

לשמע צריחתו יצא הפלדפבל ממדורו.

• אתכבד לבוא בחזרה ולהתייצב לפנים, אדוני הפלדפבל! – קרא סיביליץ אבטומטית.

• טוב, – המה זמיקוב – לא קרה כל דבר?

• בשום אופן לא, אדוני הפלדפבל!

• נו, טוב.

• התפזרו! – פקד סיביליץ על הניצבים – הקשתות אל הפיראמידה!

אנשי-הצבא לא הסירו את אצטלאותיהם מעליהם וימהרו להתנפל על הקערה, המלאה אטריות מבושלות קרות, שעמדה על אחד השולחנות. מנות בשר לא קיבלו, כי אותו היום היה אחד משני הימים בשבוע, שאין בשר ניתן בהם לחיילים מפני התענית.

• אוי, ידידים חדשים! – פנה סיביליץ, לאחר שסעד לבו, אל חבורת הטירונים, ששכבה על האצטבה – שכבו, שכבו, נוחו… מחר לא תשכבו… ואולם עמדו, שדים! – הוסיף פתאום במבט עקלתון – למה אינכם עומדים? מי הוא המדבר אליכם?!

• אבל מה אתה, דוד… – התחיל טרנופוב, טירון מפלך פֶּרם, צהוב, מלא אבעבועות, גבוה ומדבר בקושי רב, שלא יכול לעמוד בשום אופן על אי-היושר שבדבר…

• לא דוד הוא לך! – הפסיקו בנזיפה קוניצקי, חייל גבוה מאוד, בעל שרטוטי פנים עדינים ותאותניים, שפתים לחות ואספלניות לו על שתי לחייו, בן האגף הראשון ומתגאה בזה תמיד; הוא כבר הספיק להסיר מעליו את המונדיר ונשאר בכותנתו האדומה בלבד, מעשה בן-בית; קולו היה קול מתפאר, קול מורה ומחנך – לא לפני “דוד” אתה עומד, שד אמוץ, כי אם לפני האונטר-אופיציר העליון סיביליץ!

סיביליץ היה אונטר-אופיציר שנשאר בעבודתו למעלה משנות חובתו. הוא כבר עבד באיזה שכר, מה שקורין לזה בקסרקטין: “עור מכוּר”. הוא היה בעל לאשה בפלך פולטאבה ואב לארבעה ילדים. מבנה גוו הזקוף היה מחוטב יפה באופן בלתי מצוי. עיניו היו מוגלאיות קצת ומחלת הטרכוֹמה דבקה בהן, אך לחייו היו כל-כך עגולות, כל-כך נוצצות… בחיי הקסרקטין היתה לו השפעה הרבה יותר גדולה אף מזו של איוואַניוק, למרות מה שזה האחרון, בעל שפם מגולח, שהיה ג"כ “למעלה מתורו”, ידע פרק בפריטה על הטנבור, למד בהאסכולה שבריגה לאונטר-אופיצירים (כינויו היה משום זה “אונטר-אופיציר למופת”) וקיווה כל ימיו להגיע גם למדרגת “יונקר”, בעוד שסיביליץ היה אשמאי שבאשמאים וידע לחתום את שמו בכבדות מיוחדה. סיפרו, שגם בעניני נשים יפה היה כוחו של סיביליץ מכוחו של איוואַניוק.

איוואַניוק היה שר האגף הראשון, סיביליץ שר האגף השלישי. שר האגף השני היה יֶפריטוֹר שבא אשתקד מן “הלהקה המתלמדת” ושצריך היה לעלות בימים האלו למדרגת “אונטר”. שר האגף הרביעי היה האונטר-אופיציר הנמוך יאַשיק, איכר מפלך גרודנה, לא גבוה ביותר, אבל גברתן ובעל חזה רם, עינים מלבבות, מהלך טרזני וחוטם אינטליגנטי קצת. גם הוא בא באותה שעה ממשמרתו הקלה, אשר את בית-החולים, ומבלי שים לב לכל הנעשה, ישב והתחיל עוסק במעשי רקמה.

בינתים התקרב לטכיננקוֹ, היֶפריטור הגוץ, שפניו היו פעוטים וחלקלקים קצת וחוטמו דומה לבוּלבּוּס, אל מינץ ושאלו, אם לא ישתו תה ביחד?

• חמין אני יכול להביא, – ענה מינץ – אבל תה וסוכר אין לי, – הוסיף ויצטחק משום מה.

• מה אתה צוחק? – כעס לטכיננקו.

• איני צוחק, – התחרט מינץ.

• ראה, אח! – הזהירו לטכיננקו – מחר כשאוציאך לדריכה, להולכה והובאה, למירוץ – לא תצחק!…

אל המפקד בחצי השעה התשיעית באותו הנשף נלוה כבר קולו של התוף, אשר חסרונו לא הורגש אתמול בהיות כל הבטליון על משמרתו. הטור-טור-טור שלו שפך איזה פחד בנפש.

• סמירנא, הישרת השורה משמאל! – הפחיד איוואַניוק את שתי שורות החיילים בראותו את הפלדפבל יוצא ממעונו.

• עמדו לרצונכם… – ניגש זמיקוב וקרא בקול דכא וברוך-לב – הכל בבית?

• הכל, אדוני הפלדפבל! – קפץ וענה אחד היֶפריטורים בהתלהבות, אותו היֶפריטור, שהיה צריך בקרוב להיות ל“אונטר” ושהיה עכשיו הממונה על הגונדה.

• מה, – דיבר הפלדפבל על עסקי הבית – מחר נתחיל כבר ללמד את החניכים?

• בוודאי! – קרא סיביליץ בהתעוררות.

• ואתה, איוואַניוק, תלמד את הגדולים?

• שומע אני, אדוני הפלדפבל! – מצא איוואַניוק לנכון לענות הפעם דוקא בדיוק ע“פ חוקי הדיסציפלינה, בשמעו באי-רצון את קולו החמוץ, קול-התחנונים של הפלדפבל, וכאילו היה צר לו על אשר זה כרגע הטריח ככה את גרונו ב”סמירנא" לשוא.

אחר המפקד דרש לטכיננקו, השר הבלי-אמצעי של מינץ, באזני זה האחרון בשבח החייל הטוב. וחייל טוב מה הוא עושה? משכים לקום בבוקר, עוד קודם שיעיר העֵר, ומגהץ את נעליו של שר-האגף, של שר הפלוגה…

• אני הייתי מגהץ, – ענה מינץ – אלא שמשחה אין לי.

• אני אתן לך! – קרא יאַשיק – צריך שתשתדל, כי תהיה משחה לך לעצמך, אבל הפעם אתן לך אני.

• תודה.

• לא “תודה”, טיפס! – צחק יאַשיק – לשר אין אומרים “תודה”, כי אם: “בהכנעה מודה אני”. דע לך את זאת מהיום והלאה.

• וכותונת לגימנסטיקה יש לך? – העמיק לטכיננקו לשאול.

• גם זו אין לי.

• גם זו אין לך?!

• לא “אין לי”, כי אם: “אין לי, אדוני היֶפריטור!”

• אין לי, אדוני היֶפריטור!

• איך אין לך? צריך שתהא!

• אבל אם אין לי….

• שמעה אלי! – לא יכול יאַשיק לבלתי להתערב – אסור לאיש-צבא לענות תשובות. אסור לאיש-צבא לומר: “אבל”… איש-צבא צריך… איש-צבא צריך לדעת רק אחת: “שומע אני”… “אקיים”… “חטאתי”… כותונת לגימנסטיקה צריכה להיות לכל איש-צבא ולא אחת…

ולטכיננקו סיים:

• מחר תצא אל הגימנסטיקה בכותונת! השג באופן שאתה רוצה. איני רוצה לדעת כלום – ובלבד שתהא!

 

פרק ט: סדר השכמת הבוקר    🔗

היה החודש נויאבּר הרוסי בשנה ההיא, ואולם בקסרקטין, אעפ“י שלוח היה תלוי ב”קאַנצלאַריה“, כאילו לא ידעו מאומה מן הדבר הזה וכאילו לאיש לא נגע זה. הביצות אשר לפני החניות של פנטילימיוב וגורמי קין העלו קרח וכפור; ממעל להן פרשה שכבת שלג דקה את פתותיה; ומעבר השני, מאצל השדה ואוצר-החצים, נשב רוח אחר, רוח-קטב מסתער ומיילל – אבל שום דיבור על האויר לא היה. סגרו כתלי העזָרות על הכל ומהכל, חסמו על כל מה שבני-האדם החפשיים דואגים לו ומתעניינים בו, ביחוד להטירונים לא היה שום שיח-שיג אפילו עם הבטליונים האחרים אשר בלגיון והכרת מציאותם היתה מתמיהה ומפחידה. הנה שם לצד צפון, אומרים, ניצבות החומות של הבטליון הראשון עם הגונדה הראשונה שבו וחייליה הענקיים והדיסציפלינה האיומה שבה – איום! וברוך השם, שאין אנו שם… אבל למי דבר אל זה?… הנה שם בבטליון השני עובדים חיים-סתם וליביל וייסינקר – מה? והנה בעוד איזה שמן תהיה ראשית השנה, ואז תבוא העבודה כבר ב”חשבון", לא כמו עכשיו, שאינה אלא כנוספות לשלוש השנים ושמונת החדשים, אבל כי ראשית-השנה מתחילה מיאנואַר ועד “נויאַבּר” – באמת, מי היה יכול לחשוב בעת ההיא מחשבה שלמה ומסוימת כזו?

היו טרדות אחרות, דאגות אחרות, אשר לא היו עלולות להיכנס תחת סוג איזו מחשבות, טרדות, דאגות… יותר נכון: טרדה-דאגה אחת בלתי-מצוירה למי שלא חי בה, בלתי תפוסה לזר, בלתי עלולה להיתאר…

פתחי החנויות הגדולות של פנטילימיוב וגורימיקין מחשיכים בחלונות. עוד שעתים וחצי לאור הבוקר. ה“עֵר”, אחוז-שינה, מיטלטל אנה ואנה בקסרקטין ומאיים בקול מרושל על כל מי שיוצא החוצה בלי האצטלה והכובע. השכמת הבוקר העתידה קרובה לבוא; קולה המיוחד, הסודי, המשעמם, אשר הנפש תקצר ממנו ותשאל למות, כבר מנסר בחלל הכהה, הקשה וכבד-הנשימה. ריח של משחה לגיהוץ-נעלים, של מברשות, של חגורות-עור, של אבק ושל רגלים כואבות. טרנופוב, זה סמל המשמעת. הזריז והמקדים בקימה בכדי להכין הכל, מליט בחיתולים עבים את רגליו העקומות והנפוחות מרוב שימוש וגימנסטיקה – וגונח מיסוריו. העֵר מוצא גם בזה פגם אפ"י דרכו וצועק:

-שד אמוץ! למה אינך נותן לאחרים לישון?

-האונטר-אופיציר ציווה לגהץ את נעליו, - מתנצל טרנופוב.

-בלי דיבורים! – נוטל העֵר גדולה לעצמו – עוד תספיק לגהץ! שכב, כשאומרים לך: שכב!

טרנופוב הומה ומשתטח במכנסיו ובנעליו על המזרן. דממה נאנחת.

-לקום!… – מתחיל העֵר מיד להרעים קולי-קולות – תיכף!… העתיקו את המיטות… כבדו את הקזרנה!… מי הוא זה ששפך כל-כך מים פה?… אל התפילה!… אינכם שומעים?… אונטר-אופיציר יאַשיק! מי ילך מאגפכם לנקות את בית-הכסא?… למה אתם שופכים מי הרחצה על הקרקע?… לבלי לשפוך!… מדוע אין שומע? האונטר-אופיציר סיביליץ מבקש חתיכת בורית… טירונים! שדים אמוצים! שאו בורית להאונטר-אופיציר סיביליץ!…

– רועם הוא החוֹחוֹל היום, – מתלחשים החיילים בנוגע לסיביליץ – הרי מרחץ חם יהיה תיכף לנו!…

– ומפני מה לא ניקיתם לו את נעליו, הא? – טוען טרנופוב – אנכי ניקיתי לו גם אתמול, גם שלשלום, והיום כבר לא היה למי לנקות, והנה לכם בעד עצלותכם.

– אי, המחלק! חתיכת לחם! אָן אבד המחלק?

– הסו!… אתן לחם… אכלו… אינני מוכר את הלחם… אבל מתי יאכלו? הלא האגף הראשון הנהו כבר במעמד…

– תן, לפחות, חתיכה קטנה…

– עמוד! האגף הרביעי, עמוד לפיקודי-הבוקר… יהודים! הניחו את הגלוסקאות שלכם… עמדו לפיקודי-הבוקר…

ופיקודי הבוקר מתחילים. מן החיילים הישנים יש שמשתמטים מזה: הללו נוטלים את הקומקום והולכים להביא חמין בשביל האונטר-אופיצירים והיפריטורים, הללו הולכים באיזו שליחות אל המבשלה או אל שרי הגונדה. אולם מן הטירונים – אין נקי. כל אגף ואגף לבדו ושרו המפקח עליו. סיביליץ מתנודד ודומה כאילו הוא ממתין רגעים אחדים להכריז על הפיקודים, ואולם ההמתנה הרגעית הזאת אינה באה אלא בכדי שיספיקו הכל להתכונן לזה שלא מדעת, ובשעה שיוציא את הפקודה המכריעה: “עמוד!” – יעמדו כולם כאיש אחד.

מסתדרים בשורה אחת. עומדים באופן חופשי. נדודי שינה שפוכים על הכל, אע"פ שישנו מחצי השעה העשירית עד חצי השעה הששית. לטכיננקו ניגש במונדיר בלתי רכוס, מעשה-שר, ומוציא מגרונו פקודת “סמירנא” חשאית, לכאורה, הדומה לגיהוק שאחרי אכילת הדיסה, ואחר-כך:

– משמאל לימין על צעד אחד, הת-פ-רד!

השורה פונה כאיש אחד לימין. חד! – צועדת צעד אחד. חד-תרי! – פונה לשמאל. תלת! – וניצבת במערכה. החיילים נמצאים נפרדים איש מרעהו על צעד אחד.

– נו, איך נתפרדתם? – מנענע לטכיננקו בראשו לאות אי-רצון בעלמא – אוֹי, אוֹי… כאיכרים, כאיכרים בלתי מלומדים… חזרה! חזרה חלילה! הת-ל-כד!

החיילים מקיימים. השר חוזר על פקודתו הראשונה. החיילים מצייתים. לטכיננקו ניגש לכל אחד ואחד ועושה בו בקורת מפורטת, ממשמש את ה“מונדיר”, את הכובע, את המכנסים, ממשמש ממעל, ממשמש מתחת, מצווה להושיט את היד בכדי לבדוק תחת בית-השחי; זוכר את כל ציווייו מאתמול, כגון לרשום את שם החייל על הבגדים, על הכובע, על הארגז, ובודק אם נתקיים הכל; בודק הוא גם את קרסי המעיל, את הלולאות, את כפתורי האצטלה, אם תפורים הם היטב, אם נצטחצחו כראוי, בודק במקום-סתרים שבין הרגלים אם אין שם קרע, מצווה לחלוץ את הנעלים ומבקר את חיתולי הרגלים, צפרני האצבעות, בין האצבעות; עושה הערות, גוער, מחרף, מאיים להעמיד תחת הקשת, למסור עליהם להפלדפבל. ביחוד הוא מרבה בבדיקת אלה שלבו עליהם.

– סטכורשציץ! מדוע לא ציחצחת את כפתוריך?

– ציחצחתי.

– שתיקה! יד לפה! ככה מצחצחים? מינץ! תיקנת מה שציוויתי לך אתמול?

– כן נכון, האדון היֶפריטור, תיקנתי.

– הראה.

– הנה.

– זה? כך מתקנים? אה, יהודי! בחוטים לבנים?! הוצא את החוטים האלה, הצביעם ותפור בפעם השניה. ראה ציוויתיך.

המונדיר הוא כולו טלאי על גבי טלאי, תפר על גבי תפר; התיקון היה מתחת, במקום שאין רואים; צבע החוטים לא מעלה ולא מוריד; להצביע החוטים בדיו אפשר גם מבלי שיוציאום מתחילה; עת לתקן אין נותנים, – אבל יד לפה: אל לדבר ואל להתנצל ואל להשתדל להוכיח. כל זה אסור!

כשניתנו קשתות לחיילים הצעירים, היו בודקים גם את הקשתות. לטכיננקו פותח את הקשת ומעיין בה. אַי, חלודה, חלודה! (הוא אומר, ומי יכחישו על פניו?) קשת של מי? של מינץ? נו, קלע-נא קצת אל המטרה! שים הקשת אל חזך – עמוד כך, יהודי, עד שאומר לך: “הנח!” עוברים כחמישה רגעים. היד האוחזת מתעלפת, החנית מתחילה להתמוטט מאליה.

– מי אמר לך “הנח” אה? מי נתן לך הפקודה להניח? אחוז כראוי!

האזרוע מתייבשת, גוססת… עוד רגע – וחרונך הכבוש יכניס את החנית לתוך לבו של המענה… לפעמים זמיקוב הפלדפבל עובר ורומז ללטכיננקו רמיזת-נזיפה לחדול מכאלה.

לאחר בקורת זו, שעד אשר מתרגלים אליה, היא מפחידה כל היום, מטילה אחריות נוראה ותלויה בכל עת ובכל שעה על ההכרה כענן-עופרת, בקורת זו שלרוב היא מסיימת בעונש של “ידים בחלצים”, או “קפיצת פנים ואחור” בלי הפסק, מתחילה הגימנסטיקה עצמה עם הסיבובים, התנועות והקפיצות שלא לשם עונש.

במצב-רוחם של השרים הנמוכים תלוי הדבר, שלפעמים קודם הגימנסטיקה כרוז יוצא:

– צא החוצה… לדריכה… באצטלאות… בלי אזורים… כהרף-עין… עמוד!…

איש אחד מכל אגף נשאר לכבד את הקסרקטין בפעם השנית (אילו היו מכבדין את הקסרקטין בלי הפסקה, גם אז לא היה האבק כלה לאולם!) והכל יוצאים.

הגונדות הט“ו והט”ז עושות-צעדים במחוגה בחצר, והי“ג והי”ד – בחוץ לפני פתחיהן, סמוך לחנויות של גורימיקין ופנטילימיוב וכנגדן.

שלג דק ומחוספס תחת הרגלים. דבדוב אין סופי. טהורים השמים וטהור האויר. שפחות חמות עוברות ומביטות. “טרנופוב! מה, אינך רוצה להראות רגל?… מירוץ!!… אַי. שפעת אני רואה, שפעת!… בשמאלית, בשמאלית!… התהפכות-למחצה, הימינה… שלמא, טפילא!…” איזה צחוק נחנק בגרון.

שבים הביתה ומתחילה הגימנסטיקה. “המערכה הי מקום קדוש” – מלמד סיביליץ דרך-אגב, ע"פ ההדרכה, בין פרק לפרק, והקדושה היא בזה, שכשאומרים לך “סמירנא” – מות! ואפילו כשהבית נופל עליך – אל תתנועע עד שיפקדו עליך “התקן את עצמך”. הנפשות הצעירות העומדות בשורה נעשות לחטיבת עיסה אחת, שהמפקד לש בה, משחק בה, מעגלה, מרבעה, מישירה, מעקמה, מעמידה לצד זה, לצד אחר, משמאילה, מימינה, מפרידה, מדביקה, מוציא את ידיה לפנים, לאחור, למעלה, למטה – והכל בקריאות נוראות, במוראים גדולים, בהתמכרות איומה, בהיפנוז משונה, בהזלת זעה, בדריכת ברגל על המשועבד בכדי להתענג על זה.

האיכרים בכותנותיהם הלבנות, בלי חגורות-העור, ורק בפסים מלוכלכים ונרפשים במקומן, עקבות החגורות, עושים רושם של עדר חתולים גבוהים. בפניהם העיפים עולה איזו הבעה, העומדת וקוראת: “כך ניחא לנו וכך יפה לנו”. עם התחלת הגימנסטיקה-במכונות, שיש בה איזה רפיון-הסדר והצטיינות, ואם הצטיינות מוכרחה, מתחת השבט, נולדת בקרבם מין התעוררות בני כפר למשחק. סיביליץ בעצמו בוער באש, וכשסטכורשציץ מיטיב לעלות בחבל, ללפות את המוטות או לעבור את הקורה, הוא מטופף מסביבו ולוטש עיניו לאחרים: רואים אתם, היאך זה טופז, היאך זה רץ, כחתלתול, כחתלתול…

בשביל היהודים שעה זו היא כמעט היותר קשה בכל היום. לימים יש שערמתם עולה להם להתחמק קצת מזה: בהליכה לעשות צרכים, בעמידה במסדרון וכיוצא בזה. אולם בעידן-הטירוניות – אין הצלה. הם עומדים כשורים חולים קטנים לטבח יובלו ועל פניהם שפוך הרעיון: מה זה לנו שאנו סובלים את העינויים הבלתי פוסקים הללו?

קרוב לשעה התשיעית מתחילים האופיצירים לבוא. האופיצירים!

 

פרק י: האופיצירים של הגונדה    🔗

לראשונה היה בא השטאַבּס-קאַפיטאַן איוואַנוב. הוא, מפקד חצי-הגונדה הראשון ובעל ארבעה כוכבים בכתפותיו, היה, אמנם, גדול במעלה מחברו הפּוֹרוּצ’יק ליבקוֹבסקי, פקד חצי-הגונדה השני ובעל שלושה כוכבים, ובכל זאת היה הוא, איוואַנוב, מקדים לבוא אל הגונדה מליבקובסקי, אע"פ שבנוהג שבעולם, שהקטן בא קודם לגדול ממנו. זה האחרון, נבער וקאַפּריזי, כרוב האופי צירים, היה בעל פני אצילים פולנים רפים-מגולחים עם עור רך ולבן ושפמים נצפתים אל על; קומתו זקופה ביותר ונעליו מצוחצחות ביותר, ומהלכו והבעת פניו היו של איש סובל משעמום קשה, של איש אשר אהובתו בגדה בו לפני שעה. הוא המעיט לשים לב להטירונים, לא ידע אף אחד בשמו, ולחיילים בכלל התייחס בבוז מוחלט. כשהיה עומד בשעת לימוד התורה שבעל פה, היה אוהב להפתיע בשאלות, שיבלבלו את ראש החייל ויוכיחו לו את ביטולו ואפסותו. פתאום היה שואל:

– ומה אתה, אתה הפרצוף, מה שמך, עושה בקומך משנתך בבוקר?

– בקומי משנתי בבוקר, הוד מעלתך? – מזדרז הפרצוף – בקומי משנתי בבוקר, הוד-מעלתך, הריני… הריני… מעתיק את המיטה ממקומה… מזה מים, הוד-מעלתך…. מכבד את הקסרקטין, הוד…

– כסיל! – מפסיקהו ליבקובסקי וסר מעליו – כשאתה נעור משנתך אתה לובש את מכנסיך, מכנסיך, פרא-אדם! הלובש אתה את מכנסיך, אם לא?

– כן נכון, הוד-מעלתך.

– מה “כן נכון”, אינך לובש?

– לובש, הוד-מעלתך.

– שוטה! – מביים ליבקובסקי – הנך שוטה!

– כן נכון, הוד-מעלתך.

קולו הקאַפריזי, האצילי, של ליבקובסקי היה ניחר תמיד משכרון ויהי למלה באי-יכלתו לפקד ברמה, ולפיכך היה מתרחק בכל מה שאפשר מלימודי המערכה והסתפק תמיד רק בזה, שהיה משגיח, כי האזורים על אנשי-הצבא יהיו מהודקים ביותר, וכשהיה מנסה ותוקע אצבעו לתוך האיזור, היה טופח על בטניהם של החיילים וקורא:

– הסתירו את כרסיכם, הסתירו! איזו כרסים!

ליבקובסקי היה בוּר גמור. בכל אותן ההלכות השנויות בעבודת השמירה ותמיד היה נשלח רק בתור עוזר להמפקח על הלגיון. הוא, אמנם, שנא בגלוי את החובות הצבאיות, איחר תמיד את המועד של הביאות והיציאות ולא היה חשוב על מיכאַילוב שר-הגונדה.

לא כן איוואַנוב. זה היה דייקן, זריז ומקדים. קומתו גבוהה, יותר ממה שצריך בשביל הגונדה הי"ד, ופניו, פני קוביוסטוס, רוסיים-טיפוסיים, אדומים, אנטריגניים, עם זקן גזוז, גס וצהוב-כהה. הוא לא היה נשוי, וכל תוכן חייו היו: הזונות והקסרקטין. הוא אהב מאד את מלאכת חילוץ העצמות, הראה בה בעצמו המצאות מהמצאות שונות ושמח לפקד על האונטר-אופיצירים, שילכו הם, לכל הפחות, בעקבותיו… הא, הא, אינם יכולים.

– המלה “קאַנאַליה” היתה חביבה עליו מאד, ביחוד בשעה שהיה סוטר בעצמו על איזו לחי או שומע על זה, על הכאה שהיכו איזה איש-צבא.

העֵר העומד אצל הפתח מבפנים מתחיל עוד מן השעה השמינית לצאת מרגע לרגע אל המסדרון, להציץ בפתח ולשאול את העֵר העומד מעבר לדלת מבחוץ, אם לא נראה איש… פעמים שאיזה חייל שב מעשיית-צרכיו או מעמידתו במסדרון ומבשר ברתת: “הוד מעלתו השטאַבּס-קאַפיטאַן איוואַנוב הולך!” – ואז העֵר משתעל ומתקן את חגורתו ומתייצב הכן… אולם לרוב לא יועילו כל ההכנות, והשטאַבס-קאַפיטאַן נכנס דוקא ברגע שלא חיכו לו…

– לקום!!…

אע"פ שאין יושב גם בלאו הכי.

– סמירנא!!!.. – צועק איוואנוב בכל כוחו.

העֵר מושך את האצטלה מעל כתפותיו של אויוואַנוב, האונר-אופיציר הממונה על הגונדה ניגש אליו ב“ראַפּורט”:

– הוד-מעלתך, בגונדה הי“ד של הגדוד הקנ”א המא-י לא קרה כל דבר.

ואחר-כך:

– שלום, בנים!

– לשלומך… נדרוש… הוד… מעלתך!

בנשימות שונות, אך בלי הפסק.

– לא כך! לא כך! – מזדעזע איוואנוב ואינו שבע רצון מנגינת המענה – לחדול… כמה פעמים העירותי… “לשלומ– נדרוש, הוד מעלתך”… “לשלומך”… הבנתם? שלום, בני-חיל!

– לשלומך – נדרוש – הוד – מעלתך!

איוואנוב מנסה לתקן ולהעיר עוד פעמים אחדות – אך ללא הועיל. הריפורמה שלו, שתהא הנגינה על “לשלומך”, אינה מתקבלת כהוגן. בני-החיל אינם יכולים בשום אופן לאחד את הקול-אחד של המענה עם הנעימות של “לשלומ-ך”, ויוצא אחת משתי אלה: או קול אחד, או נעימות, אבל באופן מרוסק. איוואנוב מנענע בידו ומתייאש עד יום המחרת.

– איכם יכולים לענות שלום!

בכלל היה איוואנוב בלתי שבע רצון לעולם מהשכלת החיילים ותדיר היה מוצא בהם פסולים ונוזף. החיילים התייחסו אליו בעבור זה ברתת, בשנאה ובהערצה מיוחדת.

– להמשיך את הגימנסטיקה!

הגימנסטיקה נמשכת עד בוא מיכאילוב שר-הגונדה, מי שלא כיבדה ביותר, את הגימנסטיקה, בחשבו אותה למעשה-נערות, ושם לב יותר אל סידור המערכה ואומנות היריה. הוא בעצמו, מיכאילוב, היה רובה ממדרגה ראשונה, בעוד שאיוואנוב כמעט שלא ידע להחזיק קשת בידו. הקאפיטאן היה פונה אל החיילים ב“שלום, בנים!” פשוט, לבבי, כביכול, מקבל תשובה ומפקד: “להתפזר!”. לשמע קולו מזנק זמיקוב הפלדפבל מן הקאנצלאריה ורץ כנגדו. ברגע הבא היו בתי-המחראות מתמלאים כולם חיילים אצים, נאנקים, משוחחים, מעשנים – ובעוד חמישה רגעים היו כל אותם החיילים עומדים חגורים במערכה עם הקשתות בידיהם.

– מה, פּוֹרוּצ’יק ליבקובסקי איננו עוד? – פונה מיכאילוה אל השטאבס-קאפיטאן.

– כנראה, פיוֹדוֹר קירילוביץ! – עונה הלז בהשחויה מיוחדה, האומרת: כלום יש מקום לשאול דבר בנוגע לאותו עצל?

איוואנוב בעצמו לא היה עצל כלל. הוא היה רגיל לעבור אחת ושתים על פני שורת החיילים, לדקדק בהלבשת כובעיהם, שיהיו נטויים הצדה, ולתקן את הצגת קשתותיהם עד שיהיו כל המסגרים שוים בחוט השערה, ומלמד, שכשם שהמסגרים שוים, כך צריכים פרצופי כל החיילים להיות שוים.

איוואנוב היה סמל האופיציריוּת, סמל שימת הלב לחיצוניות, סמל רעוּת הרוח הקסרקטית; גם בלימודי החיילים על פני השדה בימי הקיץ, בעניני האקרה, האֶרב, ההשתטחויות, ההתנפלויות וכיוצא בהם טכסיסי-מלחמה, כביכול, לא ידע את הדבר לעמקו, אלא רק הפורמאַליות שבזה. אחר היה מיכאילוב. הוא היה אופיציר ברוח. הוא הוקיר מאד את הרוח הקסרקטי. הוא הטיף לא לתנועות יפות, נחפזות, כי אם לתנועות טורפות, בוטחות. הוא היה נוטה לתת אפילו איזה מקום להאיניציאַטיבה העצמית של החייל – אם יש מקום להשתמש במושג זה בנידון שלנו – ולא כפה עליו הר כגיגית בעלמא. הוא שם לב יותר לתוכו של דבר ואהב לחזור יום-יום: “את לחם המלך הנכם אוכלים… בני המלך הנכם… בעד המלך ובעד ארץ-המולדת ובעד אמונתנו הפרבוסלאבית”…

בשעה שהיה מיאילוב מלמד “פיכטוֹבאַניה” היה שם לב ביחוד שתימלא בדיוק הוראתו: לבתק בחריצות ובמהירות ישר אל תוך הלב ולהירתע לאחור. דבר זה היה יוצא באופן היותר רע אצל החיילים היהודים, ואז היה הוא כועס באופן נורא, ולא היה מכבדם אפילו בכינוי “אזרחי ירושלים”, כי אם שפוט: “מטונפים!”

מיכיאלוב היה אב למשפּחה גדולה, לא עשיר, והיה לווה כסף מאת זמיקוב. על ידו לא נמסר מעולם איש-צבא לדין, אלא שהיה מענישו על דעת עצמו. עוד זאת: הוא היה מתיר יציאה לעיר לכל דורש, ומפני כל זה היה מקובל על הכל בתור אב רחום וחנון.

פעמיים, בשבוע היה מבקר את הגונדה גם המפקד הבטליוני, זרבנוב, סגן-פּוֹלקוֹבניק דק ואכזרי כבן-חמישים, חסר-שנים ובעל קול אי-טבעי, מצפצף. הוא אהב ביחוד להראות כוחו וגבורתו על הממונים העליונים. הוא היה בא, שולח לאחוריו פעמים אחדות את האונטר-אופיציר, שיהיה ניגש אליו ב“ראפורט” (“לחדול! לחדול! לא כך ניגשים אלי! עוד פעם”!) ופונה אל החיילים הדוממים כשואל ותמה:

– שלום, אחים?

החיילים עונים: “לשלומך נדרוש, הוד-רום-מעלתך”. ואז היה הוד-רום-מעלתו מנפח את לחייו וצועד קוממיות צעד אחר צעד על פני השורה, כשהוא מצפצף:

-הביטו, הביטו בי… הביטו על השר… העבירו את עיניכם עליו… לווּהו… אכלו את שרכם בעיניכם…

 

פרק יא: ארבעת החדשים הראשונים    🔗

ככה זחלו הימים ופיעפעו ארס כנחשים. יום אחד היה, לכאורה, דומה בכל למשנהו וקללתו-אימתו של כל יום היתה גדולה ומיוחדה משל ההולך לפניו. ועיקר האימה היה בזה, שלכאורה לא היתה כל אימה, שלכאורה הכל הלך למישרים ועולם נהג כמנהגו. הכירו, אמנם, אי-אפשר היה לבלי להכיר, שהחיים האלה אינם דומים לחיי אנשים חפשיים, שהכל נעשה פה תחת השבט, ואולם למרות ההכרה הזאת לא היו כל פירכות, ובעצם לא נבדלו החיים כאן מן החיים אשר מעבר לכתלים. רק התנאים היו אחרים קצת, המצוות אחרות, העבירות אחרות, המושגים אחרים, המנהגים אחרים, ההבנה מה טוב ומה רע אחרת – קומבינאציות אחרות, אבל לא חיים אחרים, אבל לא אי-חיים!

הצורה של כל יום ויום היתה אחת, אבל הקוים שונים, שונים. ראשית, היו חדשות: פלוני נסגר בקאַרצר, פלוני נשלח לבית-החולים, פלוני היהודי ברח, פלוני נשלח לביתו מאיזה טעם והוא לבוש שוב בגדיו החפשיים… מה מגוחכה צורתו!… קוניצקי נתמנה ליֶפריטוֹר… אתמול היה עוד חייל פשוט כאחרים, והיום הוא כבר יֶפריטור!… זהו יומו הראשון של קוניצקי להיות יֶפריטור… את הפקודה הביאו בלילה. הוא קם, קרא את זה, תפר לו את נעליו… לפני ארוחת-הצהרים היה בגונדה הי"ג מבלי כל סיבה לזה: פשוט, יראו את החוט אשר עליו ויזכרו. רגשי השררה באדם!

– "כן, הקוים הבודדים שונים היו – המשיך מינץ – היום עלתה לי כהוגן כפיפת הקשת בפקודת ‘יריה בשורה!’ ואתמול לא עלתה. אתמול לא אירע לי להיבחן בקליעה אל המטרה או בדקירה אל הגולם והיום היתה הצרה הזאת. שלשום נשארתי יחידי בלימודי המערכה, תחת נשיאותו של לטכיננקו בלבד, לאחר שהכל נשתחררו ונתפזרו, מפני שחטאתי בהליכת רגלי וקילקלתי את כל ההרמוניה ופגמתי ברגש האסתטי של סיביליץ, ובינתים, עד שנעזבתי לנפשי, נאכלה מנת הבשר שלי מעל הקיסם במהומה ותחתיה שבעתי את המלה המחרפת: “Подгадил " – והיום לא היתה “מארשירוֹבקה” כלל ומשום-מה עלה בידי אפילו לגנוב שנים-שלושה חוטים בשר ממנתו של אחר. אחר ארוחת-הצהרים אפשר עוד שאשָלח לבית-המבשלות לעבודה ואוכל שם דיסה די שבעי, אשר אשאב לי בתרוָדו של המבשל, ואאחר שם קצת גם עד עבור איזו שעה מלימודי המערכה. יום של אושר!”

רבים המדמים, כי צדוק צדקו יושבי בית-האסורים בקנאתם אשר הם מקנאים באנשי-הצבא שומריהם: הללו כלואים והללו חפשים בשבתם ובלכתם. ואולם הדבר אינו כן. נקל לאסיר מאשר לאיש-צבא. אם לא לחשוב את ההבדל, שהאסירים הנם לרוב אנשים באים בשנים, בעוד שהחיילים הנם כולם צעירים לימים, הנה החומר האנושי, אמנם, גם פה וגם כאן אחד הוא: חומר רגיל. ואולם הראשון הוא רק תפוס, משולל חופשו החיצוני, משועבד, מוכרח למלאות חובות מעשיות שונות, אבל בכלותו את עבודתו עזוב הוא לנפשו לשכב על האצטבה בדממה; ברם איש-הצבא נתון בבית-אסורים ובבית-ספר כאחד, ולא דיה לו התפיסה, לא דים לו אסיריו וחובותיו, אלא שהוא נושא עוד אחריות עליו, שילך בדרך טוב, וחובה מוסרית להצטיין, בכדי שלא תהא לשמצה כל הגונדה, שהוא בה ושהוא ערב בעדה. די היה רק לשמוע באיזה קול מתנפלים על זה שהתנהג באיזה דבר שלא כהוגן, באיזה קול אומרים לו “פּוֹדגאַדיל”, לאמור: נתת לבוז ולקלסה את כולנו; די היה לשמוע באיזה קול מתהלל ומתפאר אחד החיילים, איך שהוא אינו פוגש בשום “הערות” מצד האופיצירים ובאיזה יחס מדברים אנשי-הצבא על ראשיהם-מלמדיהם האופיצירים, בכדי להיווכח עד כמה רוח בית-הספר בכל אלה, עד כמה התלכדו כאן יחד הקושי של אנשים הנתונים בכלא ושל אנשים אשר עול בית-הספר עליהם, לאמור: עול של המושג שבח וגנאי, של שייכות הכינוי טוב ורע, של רוח הצפיה לקאַריֶרה בעתיד.

כן, איש-הצבא הוא גם בן-ספר המתחנך עפ“י דת ידועה. על כל מה שיארע לו צריך הוא למסור לשרו הבלתי-אמצעי. ברחוב אסור לו לעשן ולהחזיק ידיו בכיסיו. כאמור, הוא צריך לדאוג לא רק לכבודו, אלא גם לכבוד כל הגדוד, לכבוד ה”מונדיר" שלו. מושגים קבועים יש בקסרקטין על איש-הצבא היודע איך להתנהג עם אופיצירים ועל הבוּר שאינו יודע מזה כהלכה. איש-צבא, שאופיציר “עשה לו הערה”, חש את עצמו לאומלל, לבלי להביא בחשבון את יראת העונש. איש-הצבא, שעבד זמן ידוע, שבא ממשלחת ידועה ויצא נקי מהערות – חושב עצמו לצלח ומלא עונג פנימי של יהודי שקיים כראוי רצון הבורא יתברך, של יהודי יושב בסוכה.

ביחוד נשפכה כל החימה והקללה של בית-ספר ובית-אסורים כאחד על ראש הטירונים. לא דיה ההכרה שהיססה בהם תמיד ותדיר: “טירונים אנו… עוד ארבע שנים שלמות… איננו יודעים עוד דבר…”; לא דיו הקושי שהיה תלוי עליהם תמיד למהר ולהסתגל, להידמות לאזרחים, ללמוד מהם, להיות כמוהם; לא דיה הבושה שפיעפעה תדיר בפניהם והתגלמה בהבעת אשמה גלויה על שטירונים הם; לא די בכל אלה, עוד היתה ההנהגה עמם מצד השרים ומצד אנשי-הצבא הישנים אכזריה ביותר, אכזריה עד לבלתי נשוא!

אנשי-הצבא הישנים, אלו שעבדו כבר בשנה השניה, השלישית והרביעית, ישנו על-פני השדרה אשר מלפנים וזכותם זו יקרה עליהם ביותר בזכרם מפני זה, כי לימודיהם עכשיו הנם דוקא על-פני השׂדרה שמאחור, שזאת מוכיחה, כי לימודיהם כעת אינם עיקר, יען שכל הדרוש לדעת כבר ידוע להם, וכי העיקר הוא, להפך, מגורתם פה, שכנם פה והתועלת שהם מביאים בזה. הנה קירֵי היה במשמר-הכבוד של נאַטשאַלינק-הדיביזיה. הטירונים, השדים האמוצים, מבטאים אפילו עדיין בכבדות את שמו של נאַטשאַלניק-הדיביזיה!

ואכן רב וגדול הוא ההבדל ביניהם, החיילים, ובין הטירונים, הישֵנים על פני השדרה שמאחור והמזיעים בשדרה שמלפנים, יזיעו, יזיעו, ילמדו, השדים! מצוה!

והנה גם הם, הישָנים, היו לפנים כאלה האיכרים, עקומי הרגלים, הכבדים, המבוישים, ההוֹוים לצחוק כל היום. מה נעים להינקם בהם, להרעימם!

ההתנהגות בקסרקטין בכלל היתה על-פי סדר ההדרכה ולא על-פי סדר ההדרכה. רוח החיים האלה, שהיה מלא אכזריות איתנית, אכזריות בלתי מכירה את עצמה, אכזריות מבלי משים, מרד בהכרח בסדר ההדרכה, מרד בקוּלותיו הקטנות והחמיר עליהן. על-פי ה“אינסטרוּקציה”, לדוגמה, צריך היה לקום בשישית – ומשכימים היו מקודם. על-פי החוק אסור היה להעמיד על המשמר חייל אחד בשני לילות רצופים – וזה היה ממעשים בכל לילה. לעומת זה היה איוואַניוק, המלומד, בעל השפמים המגולחים, דורש, שאלמלי היו נוהגים הכל כמו בסדר ההדרכה בדיוק, לא היתה שום בריה יכולה לעמוד בזה בשום אופן. והדין היה עמו.

במה דברים אמורים? בישָנים; אבל הטירונים – עליהם החמירו תמיד, להם לא הורשה ללכת בעירה בשום אופן, הם היו השעיר לעזאזל בכל מקום. הם היו מוכרחים לשאת את קלחות-התבשיל מהמבשלה אל העזָרה, להביא כיכרות הלחם מבית-המאפה, לגרד את הרצפה בערבי שבתות שלהם, לנקות בכל מקום לא-טהור, לשבּוֹע חרפות מכל אשר מלה בלשונו, ואפילו בערבים, בשעת המחולות והניגונים, היו הם המוכרחים ליטול חלק בהם, בעוד שהישָנים היו בנידון זה בעלי רשות ולא בעלי חובה.

הוי, מי ימלל ומי יתנה את כל אותן התלאות ומי יזכרן! מי יזכור כל אותם ה“אסונות” השונים, המרכבים כל-כך, המשונים כל-כך, המוּתנים כל-כך, הקשים כל-כך, המגוחכים כל-כך…

האופיצירים כבר הלכו להם לארוחת-הצהרים, וקול השאון, קול הפקודות, קול לימודי המערכה עדיין אינו פוסק. השעה היא כבר קרובה לשתים-עשרה וסיביליץ אינו שבע עוד. הטירונים, אלה מהם אדומים ואלה חיוורים כמתים – מעיפות. הרגלים – מחטים דוקרים בהן והן נעות ונדות מאליהן. בכוח נסתר. החיילים הישנים מטיילים להם מסביב, נהנים למראה יסורי הטירונים ומוציאים משפט על כל אחד ואחד, למי שי תקוה להיות חייל טוב ולמי אין.

– אותנו עוד לא כך עינו… דעו לכם, שדים אמוצים!

– כלום זוהי עבודה? כלום אלו לימודים? אותנו לימדו!

– “חיילים” כאלה לא היו נושאים כלל את כל מה שנשאנו אנו. היו שנים!…

– זוכרים אתם את טורקובסקי? זה היה מורה! פֶּרמאי היה. נמר!…

– הוא לא היה מביט בשניהם של אלו…

– הוא היה מראה להם…

– ראו, ראו, איך זה נוטל “על היד”…

– כאירכרה כפרית את המגל.

– לא, את המטאטא…

– את המגרפה…

– חָה-חֶה-חָה!…

הפסקה.

– העמידו את הקשתות! לבשו את האצטלאות! החוצה! אל הצעידה-דריכה! בשירה! המנגנים לפנים! עמוד!.. צא!..

נכלמים ויגעים מצלצלים הטירונים במסגרים ומעמידים את הקשתות בפיראַמידות. רצים אל האצטלאות. המאושרים מוצאים את שלהם מיד; אבל האומללים…

– צא!.. מי הוא המחטט שם?!..

והאצטלה איננה. צללה כמו במים.

– אל תחטט!!.. צא!!!..

והאצטלה איננה, טבעה באצטלאות אחרות. נגנבה. חרפות, הכאות.

נמצאה האצטלה!.. אחד, ישן, לבשה ויצא לצרכיו, חזר והביא את האצטלה. הוי הוי, למהר, למהר… הכל כבר מסודרים… הכל כבר יוצאים… וכאן יש אצטלה – אבל הבריח מאחוריה אין… אין בריח… אי-אפשר ללבוש. מה לעשות?!

– מינץ! צא, יהודי מצורע!

והיהודי המצורע מתנודד בקסרקטין כמוכה-ירח, האצטלה עליו רכוסה כבר, אבל היו מפורדת ומסולקת מאין בריח. ובריח אין. אבדה ישועה. שמא ליטול בריח מאצטלה אחרת? אבל אולי אותו בריח מסומן? – והגניבה תימצא?.. התרעם אז על עצמך… עונש בידי הבעלים ובידי הממונים…

– מינץ! אינך רוצה לצאת?!.. נו, טוב…

– האצטלה… האדון…

– איני רוצה לדעת!.. אספר להפלדפבל, כי אינך רוצה לצאת אל המערכה!..

העינים חשכות. הידים נשלחות.

– אהה, שד אמוץ!.. מצאתיך!.. את כל שינך אשבר בפיך הנבאש… את בריחי אתה אומר ליטול מאצטלתי? אהה, מוּכח, שגם את כפתורי אתה גנבת… האדון האונטר-אופיציר איוואַניוק! הרשני למסור לך: מינץ גנב את כפתורי!..

__________

הטירוניוּת – ארבעת החדשים הראשונים – היא העונה היותר קשה בכל ארבע השנים. היא קובעת חשיבות מיוחדה לעצמה. הקושי המיוחד שבה אינו תלוי רק בזה, שהאנשים עוד לא התרגלו, לא הסתגלו. הטירון הוא ילד שנשבה, בלי כל מגן, בלי כל דורש משפטו. הטירוניות – אך מי גבר ויתנה את כל תוקף התלאה של הטירוניות! מי גבר ויבין את כל תוקף התלאה של הטירוניות!..

 

פרק יב: עוד לסדר היום    🔗

אם לא היה חיל-המשמר מהבטליון הרביעי ולא היה דרוש להמתין לחיילים עד שישובו, היה מועד אכילת סעודת-הצהרים בשתים-עשרה שעות. עוד לא הספיקו הטירונים לשבת לנוח קצת על ארגזיהם, למצוא מרגעה כמעט קט מן הכאב המפעפע ברגלים ובכל הגוף, להאזין אל הקול הזה, אשר במהומת הפחד לפני רגע לא ניסר כל-כך, והנה קול החצוצרה, שלמרות מה שמחכים לו, הרי הוא כאילו בא תמיד בהיסח-הדעת: טי-טי-רא-רא-רא!.. כלומר: אל המזון! ומיד קולות צווחים באים מאליהם: “הצעירים, טלו את הקערות!”.. “אל התפילה”!.. “הממונה, תן את המנות!”… וניגון התפילה הממושך, הזר: טֶה-טֶה-טֶה-טֶה-טֶה-טֶה… אֵ-לֶי-ך, הָ-אָ-דוֹן, נְקַ-וֶה…

פת-בג הקסרקטין היה כמעט תמיד לא רע באיכותו, אבל מעט בכמותו. גדולה היתה הצרה, כשהיו נותנים לפעמים, מטעם ראש-הלגיון, לשבוע או לשבועיים, חתיכות-לחם חרוכות-יבשות מלפני חצי שנה, מה שקורין “סוּכאַרי” בלע“ז ומה שלא היה אפשר לתת לתוך הפה; אלא שזה היה מלתא לא שכיחא ביותר. לחם טוב על פי החוק צריך כל חייל מחיל-הרגלי לקבל שלוש ליטראות ליום. ואולם הלחם אינו ניתן לו לחייל על ידו, אלא כל מחלק אגפי מקבל פת בעד בני אגפו, ומזה, כמו בכל דבר-ממון שעובר דרך יד אחרים, לגניבה ורמאות תוצאות. ברם הלחם לא היה עובר דרך יד מחלק-האגף גרידא, אלא גם דרך שר-הגונדה שלא מן המערכה, דרך הפלדפבל שלא מן המערכה, דרך האונטר-אופיציר הממונה על בית-המאפה, דרך הפלדפבל של “הגונדה שלנו”, דרך הקאפטינארמוס של “הגונדה שלנו”, דרך האונטר-אופיציר אשר על האגף עד הגונדה לאותו יום, דרך האונטר-אופיציר אשר על האגף עד המחלק מחיילי-השורה, מן הישנים, כמובן. חוץ מזה היה פּתח מיוחד ל”קומבינאציות" שונות גל על-פי הנהוג מטעם ראש-הלגיון. מטעם ראש-הלגיון היה נהוג שבכונה תחילה לא תינתן לחיילים כל מנת הלחם במלואה, אלא שינכו להם שיעור ידוע, והנכיון יעלה להם בחשבון פעמים בשנה ויקבלו אז “דמי פת” בשביל צרכים אחרים. לכל היותר, איפוא, היה מתקבל לחם על חלקו של כל איש-צבא ליטרה וחצי ליום במקום שלוש הליטראות, ותחת זה היו מקבלים פעמיים בשנה ברוב צרמוניה וברעש גדול, ככל מה שמחלקים בקסרקטין להצבאים הנמוכים, י“ז קופיקות וחצי או ורבע – הכל לפי החשבון המדויק – ויש גם פעם בחודש ארבע חתיכות גזורות של סוכר. היהודים, מכל מקום, ועמם גם השיכּוֹרים מבני הנכר היו מתחכמים להשיג בחלקם כיכר שלמה של לחם בת חמש-שש ליטראות בעד שלושה-ארבעה ימים ולמכרה בחנות או לקונָה פרטית בעד שמונה קופיקות. לאחר-כך היו הפאַראַזיטים הללו מערימים ליטול איזו פרוסה מאוצר הציבור, מה שהיה מעורר, כמובן, דין-ודברים הרבה. דין-ודברים הרבה היו מתעוררים גם בשעה שה”ישָנים" היו הולכים למשמר ומשתדלים ליטול עמם לחם יותר מכפי העולה על חלקם. דין-ודברים הרבה וענין רב היה גם בשעת שיקול הלחם לכל אגף ואגף, כשהראשים והממונים מדיינים בנידון יושר ושאר דברים נחוצים ומחשבים ספָרות שונות באצבעותיהם, והכיכרות בשעת מעשה שטוחות על פני השולחן, והחיילים הישנים, שאין האימה רבה עליהם כל-כך, מתגנבים ומולקים חתיכות מן הזנבות החרוכים, והעֵר עומד ומגרשם וצוֹוח… היו מחזות מעניינים בתוך הכתלים האלו! –

סוד הלחם בעיקרו היה גם במנות-הבשר שעל הקיסמין ובשיעור הגריסין בשביל דיסה. האונטר-אופיציר סיביליץ היה אוהבה להדגיש את הדבר בשעת הלימוד של תורה שבעל פה. הוא היה שואל: “פלוני בן פלוני! כמה אונקיות גריסין צריך אתה לקבל בכל יום ויום?” – “שמונה-עשרה!”… – “שמונה-עשרה… ומקבל אתה אותן?” החייל הנשאל אינו יודע היאך לענות: בחיוב אי-אפשר, שהרי אינו מקבל, ובשלילה – שמא יראה למתרעם… – “אינך מקבל! אינך מקבל, גולם!” – ממהר המורה לעזרת תלמידו – “מבשל-הדיסה והממונה דואגים שלא תקבל” – יש שהוא מוסיף בהנאה מיוחדה. סיביליץ בעצמו היה נשלח בתור ממונה אל המבשלה לא לעתים רחוקות – והיה דואג שלא יקבלו…

בשעת הארוחה (שתי קערות היו מובאות בשביל כל אגף ואגף, ומהן היו אוכלים ביחד בכפות-עץ) היה יושב יאַשיק האונטר-אופיציר ופקידיו לטכיננקו ופרסקוקוב, שנתמנה גם הוא ליֶפריטור ונעשה לשר הפלוגה השניה שבאגף ויחד עם החיילים הישנים הם פותחים במשפט החיילים הצעירים ועוסקים בשבחם ובגנותם יום-יום. איזה טירון מבקש עוד פרוסת-לחם – והרבורדה המחלק נותן לו תחת זה קצת דברי מוסר ותוכחה בסגנון “לאכול אתה רוצה – ולעבוד אינך מסוגל”. ומיד סילוקוב הצייד, זה העובד כבר השנה האחרונה, מתעורר גם הוא ומתחיל נאנח: הטירונים של הימים הראשונים היו טובים מאלה. בשעתו – כלום היה דרוש להזכיר לטירון שילך להביא דיסה? והיום – עד שלא תצווה עליו בפירוש: “לך להביא דיסה!” (בלשון הקסרקטין: “Bали за kашей” לא ילך. מעצמו לא יתעורר ללכת. לא יאכל ולא ילך. גם את הקערות אין מנגב. יומו של מי היום?

– אל התפילה!.. כלום אינכם שומעים?..

בעצלתים קמים לברכת המזון. “מו-דים אנח-נו לך, אדו-נ-נו”… וכו'… התבשיל היה מים צלולים. מהדיסה עלתה לכל אחד ואחד לא יותר מכף אחת. קערות-הפחים נשארות עומדות על השולחן, עד שלטכיננקו מרים קול זועות. אז מתעורר קונשין, חייל צייתן מפלך וַרשה, מוציא מתחת המזרן שלו קרעי תחתונים מסואבים, מקנח בהם את הקלחות, מעמידן בארון הכלים של האגף ומשים את קרעי התחתונים אל תחת המזרן בשביל יום המחרת.

על-פי הנהוג, השעות שבין הראשונה והשלישית, למן עת ארוחת-הצהרים עד התחלת הלימודים השניים של היום, שעות מנוחה הן לחיילים, והרשות בידם לעסוק בכל מה שלבם רוצה: בשינה, בתיקון מלבושיהם, במשחק שאינו מעורר שאון, ואפילו בקריאה בספר – אם רק יש על הספר רשיונו של שר-הגונדה. לכבודה של האמת צריך לומר, כי ידיהם של שרי-הגונדות אינן עיפות ביותר מחתימת רשיונות על ספרים, ויש שקפיטאנים בני חמישים, אשר בכל ימי שלטונם לא אירע להם כלל שיגישו למו ספר לחתימה, מלבד סידורים ומחזורים, שמביאים לפניהם החיילים היהודים בימי אלול. למינץ היה קובץ-סיפורים מאת מופאסאן, וכשמצאוֹ שרו הבלתי-אמצעי היֶפריטור לטכיננקו, עשה העויה משונה ומסר את זה להאונטר-אופיציר יאַשיק, האונטר-אופיציר יאשיק פנה אל הפלדפבל, והלז, תחת להביא את הספר לפני שר-הגונדה, הביע רק אי-רצון על המאורע הבלתי רגיל, ומשום שהיה מאורע בלתי רגיל עבר על מידת הדין ומבלי בלבל בזה את ראשו של רום-הוד-אצילותו ציווה, על דעת עצמו, להחזיר את הספר לבעליו. אין צורך לומר, שלקרוא בו, אף על פי כן, לא הספיק מינץ מעולם, כי אך היה נוטלו בידו, והנה לטכיננקו מוצא עבודה בשבילו ובאמתלה, שהרי פלוני מנקה את הרובה, פלוני מפצל כלונסאות נחוצות, פלוני לומד לסדר אצטלתו, פלוני כותב מכתב (מכתב אחד היה נכתב בהמשכים שבועות שלמים!), פלוני שותה תה (לשתיית תה התייחס לטכיננקו בהערצה מיוחדה!), הכל – עסוקים, רק אתה, מינץ, אינך עושה דבר… ולפיכך… הנה לך… בל תשב בטל…

שתי השעות מן הראשונה עד השלישית היו, איפוא, כאמור, מוקדשות למרגעה, ואפילו כשאופיציר נכנס בהאי שעתא, דין הוא שלא יקראו לפניו “סמירנא!” בכדי שלא להעיר את הישנים. ואולם, במציאות, לא היתה השינה אפילו עולה על הדעת. רבות היו העבודות השונות ותדיר היו. ישן קצת על ערסלתו המיוחדה היה סיביליץ, אך גם כן לא עד השעה השלישית, אלא עד השניה, שאז היה הוא מתמודד מלוא קומתו ומרעים בקולו הפראי להכעיס:

-שבו אל הלימודים שבעל פה!

הטירונים מתאספים, מניחים את כובעיהם על אצטבאותיהם, מעמידים ספסלים (העמדת הספסלים היתה חזקתם של טרנופוב וקונשין; הם התרעמו כפעם בפעם על מה שהם, ורק הם, עושים זה, והם, רק הם, עשו זה כפעם בפעם!) ויושבים במעגל ובדממה. סיביליץ ניגש, מפהק ומתחיל ללמד על פי דרכו את חובות איש-הצבא ומה הוא איש-צבא ומה היא מלחמתו את האויבים החיצוניים והפנימיים; באיזו גונדה, בטליון, לגיון, בריגאדה וכו' עובדים, מה עושים כשמשכימים בבוקר, כמה ומתי מקבלים שכר-החודש ודמי-האמוניציה, מה חובות העֵר והחייל הניצב על המשמר, שמות משפּחת המלך ושמות השרים עד עצמו ועד בכלל, מה טיבם של מאסר פשוט, מאסר חמור ומאסר מעורב, כיצד מחווים אותות הכבוד לאופיצירים, כמה כוכבים בכתפותיו של קאפיטאו ומה כתפותיו של גנראל מן האינפאַנטריה וכן הלאה יום-יום.

משנתו של סיביליץ, לרוב, לא היתה ברורה לו לעצמו וסדר לימודו היה לא להגיד מתחילה את הדבר, אלא להתחיל בשאלה מיד: “האם לא תגיד לי, סטכורשציץ, מה הוא הדגל?”

סיביליץ לא נטה מן המסורה והיה מתבל את לימודו בפלפלין חריפים של חרפות פרימיטיביות ובעקיצות כלפי היהודים, ביחוד בנוגע לאויבים הפנימיים. ובעקיצות כלפי היהודים, ביחוד בנוגע לאויבים הפנימיים. בכדי להביע זלזול כלפי איש-הצבא שאינו יודע לענות לו יש שהיה מסתפק רק בחזור אחת ושתים על שמו: טרנופוב, טרנופוב! – ובנענוע הראש. בלימודי המערכה לא היה מסתפק בזה מעולם. סוף-סוף, תורה – ואין לדקדק בזה יותר מדאי. השיעור היה נמשך עד ביאתו של איוואַנוב, שאז היו עומדים ללימודי המערכה.

– קונשין! – מכריז סיביליץ.

קונשין קופץ ממקומו כמדקירת מחט ועומד.

– האם לא תגיד לי, - עוגב עליו סיביליץ – מה אתה עושה, כשהנך חפץ ללכתץ העירה?

– העירה, אדוני האונטר-אופיציר? – ממצמץ קונשין בעיניו לנוכח מורהו.

– כן, העירה, העירה! – מתהדר סיביליץ.

– הוא מתלבש והולך! – מתלוצץ האונטר-אופיציר יאַשיק מן השדרה האחרונה, כדרכו של זה להמתיק את הדינין.

– אל לבלבל! – גוער סיביליץ בחברו – נו, הוא פונה שוב אל הנשאל: - לא תגיד?

מתחילים העונשין של לא-ישיבה עד תום הלימודים, של ישיבה עם “הידים במתנים” על הספסל, של ציווי לשבת, אך בנזיפה ומתוך ביטול גמור: שואלים את פי אחר. מתחילה מבצבצת ועולה מדרגת הכשרון של חושי האיכרים הרוסים, מתעוררים יודעים אחדים לתמוך בחבריהם הבלתי יודעים, ונענשים גם הם. מגיע הדבר עד לידי יאניביץ, היהודי, הביא- ליסטוקאי, השוען.

יאַניביץ, כמובן, יודע את כל מה ששואלים. כשצריך הוא ללכת העירה, הוא פונה אל היֶפריטור, שר פלוגתו, שרו הבלתי אמצעי. היפריטור שואל את פי שר-האגף, שר-האגף נוטל רשות מפי הפלדפלב. אז מתלבשים כראוי ומתראים לפני הממונה על הגונדה לאותו יום, נוטלים את הסימן והולכים בקומה זקופה. כשנפגשים באופי צירים…

– די! די! – מפסיקהו סיביליץ – אל תען על מה שאינך נשאל. שב! הראיתם? ז’יד! לעולם לא יקיים מה שהוא יודע – אבל הוא יודע!…

לפעמים כשהיה המורה סיביליץ במצב-רוח מיוחד, או כשהיה רואה את איוואַניוק, האונטר-אופיציר הריגאי, עומד מרחוק, והיה מתעורר בו החפץ להראות לו, להמלומד, כיצד נוהג ה“הדיוט” האונטר-אופיציר הראשי סיביליץ, היה הוא מגולל הענין ע"ד חובתו של איש-הצבא לסבול כל רעב וכל מחלה, לקבל באהבה כל יסורין, לבלי לקבול ולהתאונן ולקיים בלי שום שקלא וטריא, בלי כל דחיה ואמתלה, את כל מה שיצווה השר. וככלותו בזה, היה מוסיף:

– נו, ואני מה לכם?

– שר, האדון האונטר-אופיציר! – עונים הכל פה אחד.

– ומחויבים אתם למלא כל מוצא פי?

– כן נכון, האדון האונטר-אופיציר!

– גהרו לפני! שכבו על הארץ לרגלי! – מפקד פתאום סיביליץ. לא בקולו.

כל השורה היושבת, כל הבחורים המגודלים מתנשאים כהרף-עין ומשתטחים על הארץ.

– קומו! – מפקד סיביליץ בחפזה.

הכל קמים כרגע.

ועיני איוואַניוק רואות.

איוואניוק מצדו היה ממונה על חצי-השעה ללימוד הקריאה והכתיבה שאחרי לימודי המערכה אשר לפנות ערב. ואולם הוא בעצמו, כהאופיצירים וכהחיילים, התייחסו לזה כלדבר שאין צורך בו ולא דיקדקו בזה. למד מי שרצה! היה למתלמד נייר – טוב; לא היה – ג"כ לא רע. התחילו:

– ה-צ-פו-רה ע-פה…

ושוב סיביליץ בא:

– העתודים אינם יודעים עדיין למי ואיך נותנים אותות-הכבוד… חדלו מזה… אי, הסתדרו, התיישרו!…

את החניך שאינו עושה חיל, שאינו מחזיק את האצבעות כהוגן, שאינו צועד לכל החוקה וההלכה הוא מעמיד לפני הראי, לאמור: עמוד לפני הראי, אשמאי! הסתכל בפרצופך, למד!

או:

הוד-אצילותם השטאבס-קאפיטאן איוואנוב מתאוננים (סיביליץ דיבר תמיד על האופי צירים גם שלא בפניהם בלשון רבים), שהשדים אינם יודעים לענות להם שלום. אי, הסתדרו, ונלמד קצת, רק עד ארוחת-הערב.

מסתדרים, לומדים. הגרונות ניחרים ממענה בלתי פוסק: “לשלומך נדרוש, הוד-אצילותך! לשלומ-ך נדרוש, הוד-אצילותך!” דעתו של סיביליץ מתבדחת עליו, והוא מנסה באחרת:

– שימת לב… שמעו לפקודתי… ענו לי כמו שעונים להקומאַנדיר הבריגאדי.

הוא מכעכע, משים לפניו מעין הבעה של גנראל זקן וקורא בקול רם ורך:

– שלום, חביבים!

– לשלומך נדרוש, הוד-רום-מעלת-אצילותך!

הוד-רום-מעלת-אצילותו, סיביליץ, “ברקיע השביעי”.

ארוחת-הערב היתה באה בשעה השביעית – תבשיל גריסין שמעין ריח של חֵלב נודף הימנו ושטעמו היה תמיד הרבה גרוע מזה של תבשיל הצהרים, ואיש, אמנם, לא נסתאב בו.

אחר-כך, כשהיום היה כתיקונו, וסיביליץ לא חפץ להכעיס את מעוניו בלימוד שלא בזמנו, היתה מנורת הפחים היחידה בכל הקסרקטין דולקת, והחשיכה התפשטה בכל זוית, והגופות דבוקות אל המזרנים והנפש נוטה לגעגועים קצת… לגעגועים… ואז היה מופיע טאַראַס קירילוֹביץ זמיקוֹב, “הפלדפבל שלנו”, ומשמיע בקול נמוך, דומה קצת לחירוק-שִנים:

– נשתטחו על המזרנים… עצלנים… לשמירות! היכן הממונה? יתאספו לזמירות…

הממונה רודף והכל מתאספים. אלה בהתעוררות: יראו בני הגונדה האחרות, מה רבה השמחה בגונדה הי"ד!.. ואלה – כמי שכפאם שד. מתייצבים במערכה. מֶלניקוב, האונטר-אופיציר הצעיר, מתחיל ומנצח. יש שמביאים גם הארמוניקה אובּאַלאַלאַיקה, וסטכורשיץ מחווה קידה ויתר הנפלאות של בהונות רגליו.

ככה צורחים שעה ויותר. הצריחה נושאה בקרבה איזה אהא-האַ-האַ… אהא!..

בכל הנגינות לא היתה אף מילודיה אחת נעימה, מלאה המיית נפש; בכל הקולות – לא אף ריח של כוסף שירי, לא אף זכר לצעקה על עזיבת הכפר ועבודותיו, על צערם של האבות הנעזבים שם, על הגורל הקשה כאן. תוכן הדברים היה שונה. היו נגינות רגילות, נגינות של בחורים זכרים על “שלוש המושבות ושני הכפרים”, “שמונה הבתולות והוא האחד”, “אל המקום שהבתולות הולכות, לשם גם הוא הולך… אל הגן, אל היער – הוא לא ירף מהן, הוא אתן”…

!Куда девки туда я

!Я, да я, да я

היו שירות אוטומטיות—פטריוטיות:

!Ура! Ура! Ура

!идем мы на врага

Рады умереть

за батюшку царя

ואחריהן – שירי זנות במובן היותר תמים של המלה:

מסביב לביצה,

מסביב לאחו

חולף זוג…

כאן הכל מתלהבים, היא מתחננת:

אל תהתל, אל תהתל, איש-הצבא, בי.

אלכה ואגידה. ואגיד לאמי, שעוללת לי. –

על זה עונה הוא - - -

…טיר-טיר-טיר-טי… התוף… ה“הודעה”!

-אל הפיקודים!.. הסתדר, התיישר, סמירנא!.. לראשון ושני התפקד!..

כאן היו באים גם טילמאן ואיצקוביץ מן ה“שוואַלנה” – בית-האוסף של אנשי-צבא חייטים וסנדלרים מכל הלגיון, הנכנסים לזמן ידוע לחשבון הגונדה שלא מן המערכה. בלגיון המ-אי, עפ“י החוקים הקשים ששררו בו, היו אלה בעלי-המלאכה, לאחר שעבדו כל היום וקיבלו מזונותיהם ב”שוואַלנה" מחויבים לבוא ללון אל העזרות של גונדות המערכה.

“הפלדפבל שלנו” היה יוצא, כדרכו, בצעד מתון ובקול מרחם, בחינת אבא ואמא, והיה מזהיר וחוזר ומזהיר לבלי לעשן בקזרנה. הקזרנה – זהו ביתנו; הגונדה – משפּחתנו. ועוד זאת: קיפולי הרגלים, בנים, קיפולי הרגלים – זהו העיקר. זה-ו“באַשמאַקי”. זמיקוב אהב להשתמש בתואר זה בנוגע לנעלים. “בּאַשמאַקי” ולא “סאַפּוֹגי”. היכה התוף כבר את ה“שחר”?

– היכה!

– א"כ, לכו אל התפילה.

אפילו לא “שאַגוֹם-מאַרש”!

בתפילה משתתפים מבלי משים גם טילמאן ואיצקוביץ. אי-אפשר היה להימלט מזה – וההכנעה היתה באה מאליה.

– אי, התפשט ושכב!.. בלי שאון!.. התפשט ושכב!

האונטר-אופיציר יאַשיק, לפני נר מיוחד לעצמו, גומר את מלאכת רקמתו על ערשו.

– מינץ! שלוף את נעלי מעל רגלי!..

– הנני!..

– אי, שכבו, שכבו! – צועק הממונה.

– אני כבר שוכב, האדון הממונה! – לוחש טרנופוב מתחת השמיכה.

ואיש לא ידע את סוד מהירותו. שעה אחת לפני הפיקודים, מיד אחרי ארוחת-הערב, היה הוא מסיר את פוזמקאותיו וחיתוליו מעל רגליו ונועל נעליו על רגלים יחפות, ערומות, בכדי שאחר-כך, כשיפקד הממונה: “התפשט ושכב!” יחלוץ את נעליו אלה כהרף-עין, בנקל ובמהירות – וישכב.

 

פרק יג: מחורף לקיץ    🔗

אמר המחבר: נפלאים דרכי הכתיבה, ומפני סיבה אחת כמוסה גם ממני, ניטל עלי למסור פרק זה דוקא באותה הצורה שנתן לו רעי המספר המנוח בתוך מדבר בעדו.

וכך אמר:

– אם הרושם שכל דברי עד הנה עושים עליך הוא, שאותה השנה היתה אימה חשיכה ארוכה אחת מבלי כל קוים לבנים, אינך אלא טועה, אחא רחימאי! דבר כזה אינו במציאות. החיים הלא הם ענין מורכב ומסובך כל-כך. בחיים הלא כל-כך מדרגות, מדרגות, עליות וירידות, החיים הלא הנם סכום של כל-כך הרבה צללים חולפים, עוברים, בודדים, שונים… נשלחתי לקלוף תפוחי-אדמה, והסכין החד נפל בגורלי – מה נעים!.. נשלחתי לגזור עצים ועלה בידי להעניק חתיכות הגונות לאותה העניה – מה נעים!.. עלה בידי להשתמט מבקורת-בוקר אחת – כמה אושר!.. ובהזכירי עתה רגעים ידועים מאותם הימים – פחד של מסתורין תוקפני… חצר היתה שם… ואני התנודדתי בה… לבוש באצטלה רחבה… הקור משל בי… ואני נרדפתי ורצתי ריצה של פקודה… חטבתי עצים… נשאתי מים… נשמתי… חייתי… סבלתי… נתקרבתי אל הקץ, כשם שאני מתקרב עתה אליו בכל דיבור ודיבור ובכל תנועה ותנועה… קיוויתי… יחלתי…

כי, אמנם, גם עשבי תקוה ותוחלת צצו בקבר הלב אז… עשבי תקוה!.. חלומות על עונת השחרור שאחרי עבור ארבע שנים וניצוצות של תקוה למיד…

וגם ציפיה היתה, ציפיה… ציפיה בלתי ברורה, בלתי מכירה את עצמה… הנה בקרוב, בקרוב…

בשבועות הראשונים היינו כנדהמים… אותו הבלבול והטשטוש שבמוח של כל בא למקום חדש, מוזר… נתקענו בצפרי הדיסציפלינה – והוצאנו לשוננו… ואולם הנה בקרוב נתרגל, נתרגל… בקרוב יתנו לנו קשתות – ונידמה לאחרים… בקרוב נתחיל ללמוד אפני הדקירה – ונדע מעט יותר מכל אותם הדברים שצריך לדעתם… בקרוב יתחילו ללמד אותנו חובות העֵר ואת המשובחים שבנו יתחילו גם להעמיד “עֵרים” בתוך הבית פנימה – בחינת אנשי-צבא ישנים… בקרוב יתחילו חגיהם וינתנו מנות כפולות של בשר ולא יענו בלימודים… בקרוב יתחילו להוביל פעם ביום אל ה“שוואַלנה” למוד, כביכול, את הבגדים התפורים – וירווח מעט… בקרוב תעבור עונת הנבקרות, ה“סמוֹטרים”, - וישונה המצב… בקרוב נהיה כבר אחר השבועה וניחשב לאנשי-צבא ישנים באמת, לא יענו ככה בלימודים ונתחיל כבר לילך לחיל-המשמר… בקרוב יבואו ימי האביב ונתחיל לצאת לעבודה אל האוַנה, לבנות את אהלי המחנה בשדה… והנה קיץ וחיי אוָנה – מצב אחר לגמרי… ומתי זה יעבור הקיץ ויתחילו ה“מאַניברות”, החינוכים הגדולים, ואחריהן השתחררותם של הישנים ו“העבודות החפשיות” בכפר ובעיר?.. והנה, הנה ביאת חניכים חדשים, טירונים חדשים – ממלאי מקומנו…

היו שינויים, שינויים לשעה, שמסכו בלב קורטוב של איזו נחת-רוח, מהול, אמנם, תמיד באימה האיתנית שמסביב, ברשעות ובזדון שמסביב, אבל, סוף-סוף – נחת-רוח. בהבטליון שלנו, בהגונדה שלנו או בבטליון אחר ובגונדה אחרת, שאז מוליכים את כולנו בסיעה לשם, מתכוננת מטעם הנהגת הלגיון שיחה רליגיוזית-גלחית או היגינית-רופאית. הדברים נושאים עליהם חותם של חובה ופורמאַליות, מעוררים שויון-נפש צחקני ואינם נכנסים לשום אוזן, ומה שנוגע ליוצאי הכפר – הם, בכלל, הם אינם מסוגלים להבין מה שאחר מדבר בדברים העומדים קצת ממעל לעניני הרגע שלהם. ברם, בין כך וכך, והשעה עוברת באופן אחר קצת. וקולו של סיביליץ אינו נשמע כה תכוף…

הרבה יותר ענין ויותר תענוג, אם כי, כמובן, מקולקלים ע“י הרעש, הרדיפה, החובה ללכת והצוחה שאינה פוסקת, היו בהליכה לבי-מסותא, מה שהיה צריך לארע כמעט פעם בשני שבועות. יש, אמנם, שעפ”י הסדר היה עולה לנו, להבטליון שלנו, להיות מובלים כעלות הבוקר, ואז היינו מוּשבים משם עיפים ורחוצים עד השעה התשיעית בבוקר, מועד לימודי המערכה, וכאן היה עולה בבת אחת: חיפוש אחרי חבל, תליית הלבנים הכבוסים על-פני החבל, היראה והדאגה מפני הגניבות, עשיית תחבולות שונות לזה בחפזון מוכרח לעמוד כהרף-עין בשורה… אולם תחת זאת, לרוב ולדאבון-לבו של סיביליץ, היתה עונת בי-המסותא מן השעה התשיעית עד ארוחת-הצהרים. עוברים בהמון, באצטלאות בלי חגורות, כשהקור גדול ביותר – ב“באַשליקים”, עוברים ברגל אחת, כל הבטליון, זקנים וצעירים יחדיו, חולפים את בית הפקודות של הלגיון. אופיציר נפגש; “סמירנא!.. הישרת השורה מימין!” החבילות תחת בית-השחי. צרה!.. לטכיננקו מסר לי גם את כותנותיו לכביסה… המעט לי שלי… ומקום פנוי אין… כל הספסלים מקשקשים ומזים מים ובורית… גם הקרקע זרוע יושבים, כורעים וכובסים… עולם של אנשי-צבא ערומים… אולם החדרים מרווחים, גדולים; חומת הבנין של בית-הרחצה חדשה. הכל צוהל וסואן. יוצאים אדומים, נקיים ונאים. החיילים מתגודדים מסביב לעוגות ולמשקאות. נערות עוברות לתומן. הנאה ושחוק.

צריך לומר: עיקר הצרה בכל דבר היה החפזון. הכל נעשה במהומה, בצעקה, בהפחדה. תמיד ותדיר הנך מן הנחשלים, מן המפגרים, מן המאחרים. “אי, כמה כותנות עוד לכבוס?! הכל כבר יוצאים… ואלה הכותנות כבר כבוסות?! ככה כובסים?! ז’יד! ז’יד!”… תחת זאת מה טוב ומה נעים היה, כשקרה ללכת לבי-מסותא “בלי קומאנדה”, מפני שבשעת ההליכה הכללית היית בשליחות אחרת, פרטית, או לשוב מבלי “קומאנדה”, מפני שהועמדת לשמור את חבילות הבגדים בשעת הרחיצה הכללית, ונשארת לאחר שה“עולם” החל מתלבש, להתרחץ יחידי… כמה הנאה! הכל הולך למישרים, הכל בלי רעש, בלי חפזון, בלי אימת חפזון תלויה עליך ככידון ומרעילה את הויתך…

אימת החפזון הזאת – לא הקושי שבדבר – היתה מרעילה גם את הטיולים הארוכים של כל הלגיון בימי השבתות בבוקר. לכאורה, הלא כל-כך לא רע: יוצא כל הלגיון… נושא אתה את הקשת… קשתך זו, שמספרה 183,576… שוה לכל… היום יום חורף שמשי…. בשעות ההפסקה אתה קונה לך עוגה ונפגש עם מכרים מבני הגונדות האחרות… מה נשמע? לכאורה, הלא כל זה כל-כך ממנהג העולם… ואולם הנה איוואַניוק וסיביליץ מתחילים עוד בערב שבת מבעוד יום בקולותיהם: “הכינו לכם, למען השם, פוזמקאות חמים, נעלי-יד חמות, נעלי-יד, למען השם… מחר נעבור שלושים פרסאות… התראו, בני הגונדה הי”ד! הראו את עצמכם… יהיה מפקד הלגיון בעצמו… אל תזחלו!" ומרעים הדבר ביותר, מה שאלה הצועקים מבליטים כל-כך את הנאתם על שמחר יהיה קשה לנו… ועם האשמורה האחרונה, בשעה החמישית – אהה, שוב קולות וברקים: “בני הרוטה הי”ד! התלבשו, מהרו, צאו, הכל כבר יצאו" – בעוד שלא דובים ולא יער: כל בני הגונדות האחרות ישנים עוד.

והנה השעה השנית בצהרים. אך שבנו, עדיין לא הספקנו להעמיד את הקשתות בפירמידה, להחם את הידים הקפואות, לסעוד קצת מן התבשיל שנתקרר בדוד, עדיין האזנים תצלנה משום מה – ושוב אימת חפזון: “בני הגונדה הי”ד! חדדו את הקלשונות-המגרדות! הוציאו את המזרנים החוצה! תיכף ומיד! התחילו לנקות! כבדו מתחילה את הרצפה!"…

גירוד הקרקע שבשבתות שלנו וערבי שבתות שלהם היתה פרוצדורה מיוחדת במינה. מסורה היתה שלא לרחוץ את הרצפה במים. גזירה שמא תמהר להירקב עי“ז, אלא לגרדה בקלשונות עד שתתלבן. לתכלית זו היה קלשון לכל אחד ואחד מהטירונים. וכך היו עושים: היו חותלים את ארכובות הרגלים בסמרטוט, בכדי שלא יטונפו המכנסיים ה”קאַזיוֹניים", כורעים על הארץ ומגרדים קרש קרש בכל הכוחות. העבודה הלזו היתה מן הקשות, מאלו אבות-מלאכות, שהיהודים משתמטים מהן: בשוחד, באמתלאות, בהזיית מים, כביכול. יהודי שלא השתמט ונטל גם הוא קרש לעצמו לגרדו – חזקה שעבודתו פסולה והקרש יהא נשאר שחור כמקודם.

עם גירוד הקרקע היה רוח של חג יורד לקסרקטין, וסיביליץ היה נוטל אחד מרעיו-ידידיו הקצינים תחת זרועו (לימים זכה לזה גם קוניצקי) ומטייל ארוכות וקצרות במקומות הנקיים, הלבנים, שכבר עבר בהם הקלשון, וגועה בקולו איזה שמר, בהוסיפו לכל התחלת חרוז את המלה “да,,”

да, черная галка

да, чистая полянка

да, ты-ли, Марусенька…

נשמה יתירה היתה שוֹרה על סיביליץ באותה שעה. ה“רציחה” שלו היתה מתרככת. זכרון הבית, אשר בו יבלה כל יום המחרת, שופך רוח מיוחד עליו, והוא אינו שם לב לכל דבר. הדלת נפתחה, והעֵר אשר על הבטליון קורא:

– פּראבוֹסלאבים, הכונו אל בית-התפילה!

וסיביליץ אינו חוזר על הפקודה הזאת, כדרכו תדיר לחזור על כל פקודה נשמעת בקול פראי, כאילו עכשיו אין הדבר נודע לו כלל. רוח של ערב חג נח על סיהיליץ.

– האונטר-אופיציר סיביליץ! מי מהאגף השלישי ילך לגרד את הרצפה אצל הפלדפבל? – שואל העֵר שעל הגונדה.

לנקות את מדורו של הפלדפבל לכבוד שבת ולעזור לאשתו בכל דבר היו נשלחים ארבעה אנשים – איש-איש מכל אגף.

– שאל את היֶפריטור! – עונה סיביליץ ואינו רוצה לעסוק בהזה בשעה זו.

– האונטר-אופיציר יאַשיק! מי מהאגף הרביעי ילך לגרד את הרצפה אצל הפלדפבל?

– מינץ ילך! – קופץ לטכיננקו וגוזר.

יאשיק בעצמו גם הוא אינו עוסק במלאכתו התמידית – מעשה רקמה – אלא שהוא עומד לפני הראי ומתגלח. גם דעתו נוחה עליו יותר מבשעה אחרת, והוא קורא לכל אנשי אגפו ונכון לגלח את כולם חינם בחלפו הקהה ובלי שריית-בורית מתחילה. עינויי הגילוח ההם היו מיוחדים במינם. –

כן, אחא, היו שינויים, שינויים וגם ניצוצות; לולא דמסתפינא הייתי אומר: ניצוצות של אורה. הנה נשלחתי לגרד גם את הרצפה אצל הפלדפבל – דבר השנוא והמאוס עלי כל-כך – וסקטין וסטכורשציץ נשלחו מאגפנו לחטיבת עצים. אולם בן-לויתו של סקטין אל רצה ללכת אתו למלאכה זו, באמרו, שהוא, הז’יד, ידוע גם עד חארקוב בזה, שאינו יכול ואינו רוצה לעסוק בזה. אז, בהרמנא של האונטר-אופיציר יאשיק, מתחלפין היוצרות: סקטין הולך לגרד את הקרקע של הפלדפבל, ואני חובש את חיתולי האזנים, לוקח את המגירה והקרדום והולך עם סטכורשציץ אל העצים. אתי מסכים סטכורשציץ ללכת. מינץ שאני. הוא, אמנם, דל-כוח ככל היהודים, אבל הוא אינו משתמט כמותם מעבודה. יוצאים אנו, והנה שלג, שלג. הנה אנו באים אל האורוה אשר העצים בה, והאורוה נצורה מנשים וילדות, זונות זקנות ובלות, בנות דלת העם אשר בשכונה, בקצה העיר, עטופות בסמרטוטים, שבאו לקושש קיסמין מתחת הקרדום. הנשים הללו היו חיות ונזונות מן הקסרקטין, משמשות לצרכים רבים, עומדות אחרי הארוחות עם דליים לאסוף לתוכן שיורי-התבשיל, קונות ממבשל-הדיסה קליפות הבולבוסין שוברי העצמות, מכבסות בשביל היהודים וכיוצא בזה. לרובן היו משום מה פני זכרים. והחיילים, אעפ"י שהתייחסו אליהן לא כמו לזכרים, מכל-מקום קיסמים לא היו נותנים להן חינם בשום אופן, בטענה: הנה אנחנו נתן לכן, ופתאום יצא הממונה ויראה שאנחנו נותנים קיסמים מעצי הרשות – מי יהיה אחראי בעד זה? אילונית את מן העומדות, בראותה אותי, נוהרת כולה מחדוה: הנה החייל הטוב הולך, הוא יתן קיסמים.

מחטיבת העצים אנו שבים – ומחטי הקור בכל בשרנו – כבר עם חשכה. הקזרנה ריקה. הפרבוסלאבים רובם ככולם הלכו אל בית-תפילתם. באגפנו נשארו רק הפולנים, היהודים (השנאה ההדדית התמידית מתפרצת משום מה ביותר באותה שעה!) וקוֹנשין מן הפרבוסלאבים. קונשין היה, כמו שנזכר כבר, סמל הצייתנות, אבל מהליכה לבית-התפילה אהב להתחמק, ולתכלית זו היה מוצא לו רגעים אחדים לפני היציאה איזו עבודת פיטורין, כגון שיוף הטס של חגורת שרנו הבלתי אמצעי וכדומה.

ריקניות הקסרקטין מוסכת איזו מנוחה בנפש. שופעת בה איזו נשימת מרגעה. עכשיו אפשר להינפש כמעט קט, לחשוב רגע, לשתות תה את קונשין זה, הישן אתי על אצטבה אחת, ולכתוב בשבילו מכתב לאבותיו. מה נעים הדבר לכתוב בשביל קונשין מכתב לאבותיו!

 

פרק יד: המשך. פרצופים וצללים    🔗

בימי החגים והמועדים שלהם לא היה העֵר מזדרז להעיר את הגונדה בשעה הקבועה (חצי שעה במאוחר מן הרגיל), ויש שלא היו מעירים כלל. איש-איש מן החיילים היה נעור מעצמו וברגש ברור של “היום חג”… טנדנציה, שלא הביעו אותה ברור, היתה, אמנם, בקסרקטין לשלוח בימי אידיהן את בני האמונות האחרות, את היהודים ואת הטאטארים, לכל שירות תחת הפראבוסלאבים, וביחוד בחגי הנוצרים הגדולים, בשעה שבני הדת השלטת הולכים “להתוודות” ו“להיטהר”, או איך הם קוראים לזה, ואף על פי כן היו גם היהודים משכימים בהכרה נעימה: “היום חג”… “היום לא יהיו לימודי המערכה, לא יהיו!”…

בקורת-הבוקר הרגילה לא היתה גם כן בסדר היום, מאחר שלרוב האנשים ניתנו על יד בגדים חדשים, שבלאו-הכי צריך היה אחר-כך ל“בדקם”, כשיצאו אל התהלוכה, שהיתה נערכת בכל חג. לטכיננקו, איפוא, היה מתהלך כאמן שגזלו ממנו את מכחולו. בשבתות שלהם הרגילות היה, אמנם, מוצא איזו תנחומין בבדיקת הארגזים, כחוק: היה מצווה להוציא את כל הארגזים על פני השדרה שלמפנים, לפתוח לראות, אם הכל מונח בסדר, אם יש קני עץ לנקיון הקשת והחגורה בכיסים עשויים לכך, אם אין דברים אסורים… והיה מעשה, שלא יכול להבליג על תאותו, ובחג-הלידה גופו פקד להוציא את הארגזים על-פני השדרה, אלא שלא הספיק לבדוק אפילו ארגז אחד, וכבר שקל למטרפסיה מהאונטר-אופיציר למופת איוואניוק, שקרא לו בעד זה: “הדיוט ומין. חילול חג הלידה!”

ה“עולם” בקסרקטין היה “עולם” פשוט, איכרי כפר שלמים ב“דעותיהם”, מאמינים תמימים בני מאמינים פראים, ועם כניסת מועדיהם היה נכנס בחוש איזה רוח פעמוני אל העזרה. מוזר וקרוב היה אותו הפזמון הנמשך השגור, שהיה הולך ונשנה ערב ובוקר וצהרים: “כריסטוס קם מן המתים”… – Смерть-ю смерть поп-равь…

וחשבונות נפשיים על ענין האמונות, על אותו האיש האומלל, על חידת ההויה המשונה והחיים האלה המרים והמוזרים, היו מתפרצים ועולים לבקרים.

ההוא גברא… אבל, בעיקר הדבר, כל אותם האידיאלים היפים והדברים היפים – “חוזק” ואפס-כוח… האסתטיקה של איוואנוב, איוואניוק וסיביליץ מכריעה את הכל. הנה הם כולם עומדים ומוכנים ללכת לבית-התפילה להשתחוות להר-קדשו, לכאורה. “מאַרש!” – הם דוקרים; “ידו!” – מיידים…

איה הפתרון?

חיי הקסרקטין והאנשים האלה – מי קודם למי? מה משפיע על מה? הקסרקטין יוצרים חומר אנושי כזה, או מפני שהבריות הם יצורים כאלה יש אפשרות לחיי קסרקטין?

והאנשים האלה – אכן אין פרצופיהם החיצוניים ותנועותיהם החיצוניות שוים בכל, ואפילו צורת סימן-היֶפריטור של קוניצקי עושה איזה רושם אחר מזה של פרסקוקוב, אבל העצם, סוף-סוף, הלא אחד הוא, הטבע אחד, חתיכה אחת…

הנה הם מסתובבים. להרבורדה ה“מחלק” פנים עגולים, חלקים ונוחים, ואעפ"י שהוא עובד כבר את השנה הרביעית, האחרונה, ובהיותו מאזרחי הקסרקטין המכובדים ביותר אינו תלוי כל-כך ביאשיק שר-האגף שלנו, מכל מקום הרי הוא מגיש לו כוס-תה בדחילו ורחימו ובהעויה חונפת. אמנם, הגשה זו עוד צד אחד בלתי נראה יש לה, והוא: אידיאלו של הרבורדה הוא לבלי לשוב הכפרה כשישתחרר, אלא להישאר בעיר ולהיות ללַקֵי באחד מבתי המלון. הוא מתלמד, איפוא, ומתחנך בהגשת תה…

הנה קירֵי, “בן השנה השלישית”, עוסק בהלבשת מונדירו ה“חפשי”. הוא, בעל הפנים השחומים-הצנומים ובהרות-הקיץ משני עברי חוטמו, הנהו העשיר בין כל חבריו הפולנים, העשיר והמיוחד בהם לשימת לב לחיצוניותו, לפראַנטיות. הוא הנכרי האחד, שיש לו החפץ והאמצעים לתפור לו מונדיר משלו, “חפשי”, עם צוארון אדום גבוה וכתפות צרות. בין היהודים, ביחוד בין בעלי-המלאכה שבהם, יש הרבה “בעלנים” לכגון דא; ברם בין הנוצרים, ואפילו בין הפולנים, אין זה חזון נפרץ. (בדרך אגב: קירי היה חשוד על הגניבה וכבר גם נאסר בעבור זה לחמישה ימים בכלא-הלגיון). עיניו החתוליות של קירי אורבות, אורבות להתבונן אל הרושם ואל הקנאה המתעוררים מסביב למראה תלבשתו. והוא מסתובב ממקום למקום בלי כל צורך. יראו את תלבשתו גם באגף הראשון, גם באגף השני – מה יזיק? האגף השלישי – יתעוורו כולם! – רואה גם בלאו הכי. הנה גם איוואניוק בעצמו ניגש אליו. מי תפר?… רעת לבו של קירי, הטבעית, הנחשית, הולכת ופונה לצדדין. שפמיו מתנודדים.

הנה אוֹסיפוֹב בעל הקומה הממוצעה והאיתנה, מן האגף השלישי, אוסיפוב הגברתן וטוב-הלב, אוסיפוב הוויאַטקאי, ששפתיו כדובדבניות יבשות ועיניו של פר תמים. סרוח הוא על האצטבה בהבעה נעימה על כל פניו וחולם בוודאי על הסוד, אשר בינו ובין מלניקוב הצייד בן-ארצו. מלניקוב הצייד, האונטר-אופיציר הצעיר, הרובה המצוין, מי שעובד בצבא מאשתקד ומי שכבר הספיק לנוד עם האופיצירים הציידים בכפרים, ובפיו תמיד סיפורי נפלאות על אותם הבתים הקטנים שבכפרים, שהתאכסן בהם, ועל עלילותיו בבנות-ובנשי-הבתים ההם, הוא בעל מהלך עקום קצת, צדו השמאלי הולך תמיד לפני הימני, יותר מכפי חוט השערה. מן הטבע וגם מרגילות להתחפש ולמלא איזה תפקיד בפני חבריו החיילים. מלניקוב היה האקטוֹר בגונדתנו ועליו גאותה וכבודה בפני אחרות, שאין מלניקוב להן. לעיני בני הגונדה הי“ד היה מלניקוב מחקה בנשפים כיצד איכר מושך סוסתו מן הביצה – ו”העולם" היה מתמוגג משחוק. עכשיו, בחד הגדול, המתיק הוא סוד עם רוסיפוב, שיהא זה האחרון המנהל, והוא, מלניקוב, ישיג עור זאבים, יתעטף בו ויתחפש לזאב, וילך על ארבע וככה יעברו בנשף הבא את כל ארבע הגונדות של “הבטליון שלנו”!… אוסיפוב שכב, ועד כמה שהיה מוכשר לחלומות בהקיץ – חלם על זה.

איזו שלמות בלתי חוקרת ודורשת, שלמות ישרה ואכזריה, איזו שתיקת דומן, היתה בכל הפרצופים הללו. היה קונשין, שערות צהבהבות, סדקים צרים במקום עינים, איכר בן איכר, מוכשר לכל עבודה, הכל היה עולה יפה אצלו ביחוד, קשה לכעוס, ואולם אם נתמלא “רציחה” היתה היא מן המדרגה היותר ישרה, היותר איומה… בבואו לעבוד לא היתה כל אפשרות להאמין, כי האיש הזה יהפך לחייל טיפוסי, לבז לאיכרים, למתהדר בפני ממונים… ואולם הימים עברו והוא נתהפך… ונדמה היה, כי אחרת אי-אפשר היה שיארע… יתר על כן: כאן לא אירע דבר… כאן לא היתה כל מהפכה.

חוק, כמעט בשביל הכל, היתה הגאוה הצבאית, שבימי החגים היתה מתגלמת ביותר. הגאוה הזאת צמחה מהכרת עליתם של חייהם ההוֹוים על חייהם בכפר. לפיכך היו, אמנם, בימי החגים ובכל עתות החופש מתפרצות תגרות הרג ודם בין החיילים ובין צעירי העיר אשר בשכונה. התגרות היו, כמובן מאליו, על עסקי נקבות. העירונים חשבו את עצמם לבעלי חזקה, חזקת מקומם. החיילים מצדם היו בטוחים בכוחם, כוח האדמומיות שבמונדיריהם ובקשקוש שבצעדיהם, על אותו המין היפה, לעומת ה“חפשים”, “עקומי הרגלים”.

גדולה היתה הכרת ערך עצמם של הצבאים, וביחוד אם באה עליה הסכמת אופיציר. האבטוריטט של האופיציר היה דבר מן הטבע, דבר שאין מהרהרים אחריו.

סמל הגאוה הזאת היה סטכורשציץ המחוֹלל, לאחר שהיה מצחצח יפה-יפה את כפתורי אצטלתו ונותן את האצטלה על גבי כתפותיו, לא בבתי היד, למה שקורין “שינֶל ו’נאַקידקוּ”, והבריח מאחוריו מרוכס דוקא על גבי שני הכפתורים המצוחצחים, הנוצצים – מי היה דומה לו באותה שעה!…

ורגיל היה סטכורשציץ המחולל לספר תמיד, במשכן חיל המשמר ובה“בופיט” של בית-המבשלות, בלכתו לעבודת האַוַנה בקיץ בשדה ובשכבו על מזרנו בהרחבת הדעת, אותו הסיפור המסרתי על דבר איש-הצבא הפיקח, הערום, ששירת אצל הגנראל ורימה את בת הגנראל באחד הלילות לאמור: מאהבה הוא… וכו' וכו'…

הקלוב של החיילים, בימי המעשה היה, כמו שנזכר כבר פעם וכמו שמונח במצב הדברים, בית-הכסא: שם היו מעשנים באין מפריע, שם היו יושבים שורות-שורות שלמות ומתלוצצים ומתחדדים בחרפות ומשוחחים על כל עניני חייהם. אולם בימי החגים היה מקום הקלוב בה“בופיט” אשר בבית-המבשלות. שם היה אפשר להשיג שיכר, יי“ש (בסוד גדול), נקניקים, חלות-לחם. ועיקר התכונה היה מתחיל שם כעבור שעה אחרי ארוחת-הצהרים. עד אז היו חובות בקסרקטין: בית-התפילה, התהלוכה, ביקור האופיצירים בגונדה וברכת חגם, סידור ופיזור, פיזור וסידור, אכילת הסעודה ברוב הכנות; אח”כ – פשיטת מלבושי הכבוד ונקיונם, מסירת כובעי הכבוד החמים עם הכתובת: “בעד הצטיינות” שעל גבם, פאר-לגיוננו ומעלתו, אל ה“קאַפטינאַרמוּס” השוקק ומרעיש עולמות; ושוב – עבודות שונות בלתי צפויות והעמדת העֵרים בפנים ובחוץ – טרדה, טרדה…

(אמר מר: ביקור האופיצירים בגונדה וברכת חגם. מתחילה היו מוז’איסקין, מפקד-הלגיון, וזרבנוב, הקומנדיר הבטליוני, באים אל המבשלה וטועמים מן התבשיל והדיסה, אשר היו מכינים לפניהם בקלחות מיוחדות. מפקד-הלגיון היה מתפעל מאד מטוב המאכלים וזרבנוב היה ג“כ מתפעל, אלא שבלכת הגדול ממנו במעלה, היה הוא, הבטליוני, חוזר לבדו ומוצא איזה פסול, בכדי לבלי להחסיר פעם את הפקודה החביבה עליו: “איש צבא! מסור את דבר הערתי לשר-הגונדה שלך!”… מיכאילוב, שר הגונדה הי”ד, היה בא באצטלתו הישנה ישר אל הקזרנה בתנועה מלבבת ופשוטה, כשהוא נושא את כרסו לפניו בחריצות, ומברך את החיילים בהעויה חרדית, יראה-שמימית, בקול הורים ומן הלב, מה שהיה עושה רושם אדיר ונעים מאד על ה“בנים”. “בהכנעה מודים אנו!” – היו עונים כולם בכל כוחם על ברכתו של הקאפיטאן. ליבקובסקי לא היה בא כלל. תחת זאת איוואנוב היה בא מגוהץ ומטופף על המדרגה היותר משונה, אינו מדקדק הפעם במענה “לשלומך נדרוש”, ואולם ברצונו להידמות להמפקד הבטליוני, היו עיניו מכל מקום אורבות גם הוא בכל פינה, שמא ימצא איזה פסול…).

(ואמר מר: אכילת הסעודה ברוב הכנות. מין גבינה מתוקה היו אוכלים מתחילה. הלקקנים היו מלחכים בלשונם את הפרג מעל חתיכות הלחמניות, שהיו נותנים להם, ואת מנות הבשר הגדולות, הכפולות, לא היה אוכל כל אחד לבדו, כמו בימות החול, אלא מפוררים הכל את מנותיהם לתוך קערות-התבשיל אשר עיני שמנוניות לכולו, ואוכלים ביחד לשובע).

טרדה, טרדה רבה, עד שעה אחרי ארוחת-הצהרים. אולם הנה גדודים, ברשיון הפלדפבל, מתחילים מתכנסים ללכת העירה תחת השגחתו של איוואניוק והממונה על הגונדה. הנה משק לבישה וצעדים ו“רפורטים”, הנה אורחים מתחילים באים מבני הבטליונים האחרים, מן ה“שוואַלנה”, מן “הלהקה המתלמדת”, אלא שסופן להיות אונטר-אופיצירים, מה שאפשר להכיר כבר בצעדיהם, תנועותיהם ומבטיהם. הנה בא סביטיץ הגיבח והמהיר עם חזו הדומה לתיבה עגולה והוא מתהלך, מגודל “התמדה”, עם ה“אוּסטאַב” בידו, אעפ“י שאין הוא מעיין בו. הנה בא גם קוליק, החייל היפה בעל העינים האפורות והבבות הנאות, משרתו של ליבקובסקי, לדרוש לשלום אחיו בגונדה, והוא ניגש אל סביטיץ בתנועה מכבדת, עירונית, ובקול נעים של עלמה יבקשהו, שהוא, סביטיץ, היודע לכתוב, יואל-נא (כך הוא אומר: יואל-נא!) לגמור לו, לקוליק, את אגרת השלום, שאחד מחבריו התחיל לכתוב בעדו זה יותר מלפני ירח ימים. סביטיץ מסרב. אז הלז, קוליק, מציע לפני סביטיץ לעבור אל ה”בופיט" – והם עוברים. כך מתחלת החגיגה.

ובה“בופיט” שבבית-המבשלות כבר מתאבכים גאות העשן וריח השיכר ובאשת הנקניקים וצהלת הדברים והמנגינות והז’ארגון שבקסרקטין! Не форси! (אל תתגאה ואל תתראה!) – צועק אחד למרעהו ומלעיטהו כוס אחר כוס. Здорово! (טוב וחזק!) – עונים לעומתו ומשפרים את מעשהו והכל שמחים, שמחים על שחג היום משפיל להשתחוות" – מקריא סביטיץ לקוליק את המכתב שהוא כותב לו על גב הגיגית הניצבה, וקוליק, ה“חַלוּי”, “העכבר שלא מן המערכה”, בלשונם של החיילים, שעל פי המסורה בזים לו ובעצם מקנאים בו על משרתו הקלה אצל ליבקובסקי, קורא “Сойдет!” כלומר: יכשר המכתב ומוסיף: שתה, סביטיץ, שתה! – “Не валяй дурака!”

וסביטיץ שותה, וסילוקוב הצייד שותה, והרבורדה שותה ופרסקוקוב שותה. שותה כל מי שנשלח לו רובל כסף מבית-המולדת, כל מי שעלה בידו להוציא איזה סכום מיד היהודי שבאגפו. לפנות ערב שבים כל אלה אל הקסרקטין בתנועה של “פנו דרך!” ונפגשים ונתקלים באלה ששבו מן העיר בתנועת “מה אתה בא עלינו בהפחדה! גם אנו שתינו לשכרה!”… הפלדפבל יוצא להגיד מוסר – ולשונו בכבדות תתנהג. גם הוא שיכור. אפילו הטירונים אינם עצבים כרגיל, אלא שסיביליץ שב גם הוא מן העיר ואינו שוכח להזכירם, כי ינוחו מעמלם. יום תמים ינוחו. תחת זאת ייטיבו מחר לקפוץ…

מופיעה הבּאַלאַלאַיקה. התכונה רבה. יוצאים גם המיוחסים: איוואניוק, סופר הגונדה וחבריהם מן העיר. מתפרץ הביתה הזאב, מלניקוב הצייד, האקטור, ואוסיפוב הגברתן נוהג בו. קונשין מתחיל להקיא. ידי הממונה מלאות עבודה. מפקד הערב אינו נוהג. בשעה התשיעית הכל סרוחים.

 

פרק טו: המשך. יהודינו    🔗

בימי החגים היו באים גם למינץ אורחים-מבקרים מן הבטליון השני: חיים “סתם” (שם משפחתו היה ליפשיץ) וליביל וייסינקר, בני גילו אלה, שהתוודע אליהם עוד ביום הראשון של הקריאה לצבא, בהיסגרו בחדר הפנוי הריק ושאחר-כך היה נפגש אתם לפעמים בטיולי הלגיון בימי השבתות בשעת ההפסקות. מיוחס נכה-הרגלים, כפי ששמע, נמסר לעבוד בלגיון השני אשר בעיר ולא זכה לראות פניו מאז לכתם בדרך הלום.

ליפשיץ עבד בגונדה השביעית, וייסינקר – בשמינית, בבואם היו יושבים על הארגזים מסביב למינץ ומתחילים לספר דברים על הפלדפבלים שלהם, שריהם הבלתי אמצעיים ותנאי ואפני חייהם. הפלדפבל של חיים היה איש לא רע בטבעו, אבל אוהב ביותר את העבודה, מתגאה ומתפאר בה, קל-הדעת, אוהב להרעים ולהכעיס ע“י מידתו זו, ובהפך מהפלדפבל של הגונדה הי”ד, שהתנהג בחסידות, ביראת שמים ושם לב רק לצד הרכושי הביתי, של הגונדה ואת כל עניני המערכה שלה מסר ליד האונטר-אופיצירים לעשות בה כטוב בעיניהם, היה מאַטוויאינקוֹ, הפלדפבל של גונדתו של חיים, המוציא והמביא בעצמו, ובצאתו את גונדתו ל“מארשי-רוֹבקה” בבוקר, קלו נשמע על פני כל הכיכר. מאַטוויאינקו היה נהנה מאד מקולו ומפקודותיו: “צעד יותר רחב, יותר רחב!” היתה איזו תאותנות, איזו אֶכסטאזה.

עוד היה חיים מספר סיפורי נפלאות בטירון אחד בגונדתם, שהוא מכיר באינטרסי המפלגה הפרולטארית, “קלאַסן-בעוואוּסט” ממש! (המלה “קלאסנבעוואוסט” בפי חיים היתה מקבלת צלצול מיוחד). אותו הטירון – דיבישינסקי שמו – אינו מקבל עליו את העול בשום אופן, מורד בשרים על כל צעד ושעל, ובוודאי שישלחוהו בימים האלה אל המאסר, אל ה“הויפּטוואַכטה”. הוי, אלמלי יהודי היה מחולל עלילות כאלה של דיבישינסקי היו כבר-כבר עצמותיו נרקבות בבית-האסורים. ברם דא עקא, שדיבישינסקי זה אחד הוא. על כל יתר החיילים אין מה לדבר: סוסים, סוסים. תקוה לעשות ביניהם דבר-מה – אין. הוא, חיים, נוכח עתה בזה. אסון. הוא, חיים, נוכח עתה גם בשנאה המיוחדה של בני חם אלינו. אוי, מתחילה לא ידע עד היכן הדברים מגיעים. מקודם חשב את כל בני-האדם לאחים…

בנוגע לחיים עצמו, זה הרזה והדל, אבל לא החלש ביותר, בנוגע לחייו הוא, לא היו תאניותיו עוברות כל גבול, כאלה של וייסינקר. ואף רישומו החיצוני של הקסרקט עליו לא היה מדהים. דבר שאין צורך לאמרו הוא, כי הוא לא נהפך לאחר ולא נהיה לרע. הקסרקט רק כאילו מחה קצת איזה דבר ממנו והשוה אותו לכל. הקזרנה עשתה ממנו נסורת בקופת הדומן, אולם רק לכאורה, רק לכאורה…

כאן היה וייסינקר בן העשרים וארבע (הוא הלא עמד שלוש שנים רצופות לבחינת הצבא!) מריח טבק מקופסתו ומתחיל פזמונו. אוי, הצרות, הצרות, אין כוח להכילן, אי-אפשר לשאתן. הפלדפבל שלו, מלה אחת בפיו: “מה לעשות, שעבוד!” הפלדפבל שלו הוא חיה, חיה ממש, ערום כנחש ובעל זקן גדול, כי על כן החיילים קורין לו “מטאטא”. והיה מעשה, שהפלדפבל דיבר אתו קשות, היכהו על פניו ונתבלבלה עליו דעתו, של ליביל, וקרא “מטאטא!” במתכוון קרא, וכפשע היה בינו ובין הבטליון הדיסציפלינארי.

ושוב היה וייסינקר מספר על הנס שלא נעשה לו מיד לבואו אל הגונדה. הוא החליט אז: יעבור עליו מה, והוא לא יעבוד. הוא הלא רפה-כוח מאד, והיה בין אלה ההולכים לבקורת שניה. הרופאים גזרו שיתנו לו מדי יום ביומו מנה כפולה של בשר, בכדי לחזק את גופו, אך הוא לא לבד שלא אכלה מחמת טריפה, והיה נותנה לשר-האגף שלו, אלא שהיה זהיר גם באכילת לחם יותר מ“כזיתים” אחדים ליום. הוא התפלל כל העת, גמר את כל התהילים בכל יום ויום וצם יום אחר יום, יום אחר יום צם, עד כי כלו כוחותיו לגמרי ולא נשארה אונקיה של בשר בכל גופו. בטוח היה שיארע לו נס וישלחוהו הביתה, אבל הנס לא אירע, הוא נשלח בחזרה אל הלגיון והוא עובד. ולא עוד, אלא שהכל שוחקים על משבתיו וחייו אינם חיים. בינתים, והוא לא למד את כל “חכמותיהם”, ועכשיו משנה-קושי קשה לו. מענים אותו בלילות. מעירים אותו בחצות הלילה ומענים. כשהפלדפבל עומד בשעת הגימנסטיקה, הוא מצווה עליו לחזור ולקפץ מעבר לקורה עד עשר פעמים רצופות ויותר. “טוב” מכל צד. אך יעמוד להתפלל – מיד יסובוהו ה“ערלים” כדבורים, ימשכוהו ברצועות תפיליו, ידריכוהו מנוחה. שנאת הגויים ליהודים הלא אין לשערה.

– כיום הזה – היה ממשיך וייסינקר – רק דרך אחת לפנַי: בית-החולים. אין לך יום שלא אוּבל לבית-החולים, לבדיקת הרופאים. הפלדפבל אינו יכול להיפטר ממני – אני מאכילהו גחלי רתמים. גם הרופאים יודעים אותי. אוֹ, ליביל – אותי יודעים. שני רופאים שם, רופאים צבאיים, שניהם צוררים, ביחוד סודקוב. הוא בעצמו בעל-שחפת. זהו שקרא בגונדתכם את הדרשה ע"ד המחלות הרעות. “דעו, איך אתם צריכים להתנהג להבא!” – לימוד טוב, תהא לו שנה כזאת. סיפיליס, שַׁנקר, טריפר, סיפיליס – גוי-חזיר. תמיד כשאני בא: “הוצא את לשונך, ליבקה!” אני מוציא את לשוני והוא מטפח בידו על גב לשוני. שיקוי משלשל הוא מפקד לתת לי. השמעתם?! משקה משלשל למי שכל גופו כואב עליו. הוא שונא את החייל בעצם. אינו יכול להביט בפניו. גוי טרוף. קרפיצינסקי (הרופא השני הנמוך ממנו) טוב ממנו. זה שיכור תמיד. הכל שוחקים עליו. הוא מגוחך כל-כך. כשערל בא אליו, הוא אינו בודק אותו כל עיקר, רק רושם בספר: “לשחרר מעבודה לשלושה ימים”. לא כן כשאני בא, כשיהודי בא. “היהודים – הוא צועק – יורידוני לבאר שחת”. בנוגע ליהודי הוא יודע רק אחת: лодЫрь, אל הגונדה! הפלדפבל דוקר את עיני בזה, ואני הולך שוב ביום המחרת. להכעיס אני הולך. יהי מה – ואני אבלה כל ימי בבית-החולים. ערלים טמאים! אני לא אגור בגונדה. אני אעשה לי איזה מעשה. להכעיס את קרפיצינסקי אעשה. ידע השונא-ישראל עם מי יש לו עסק. אֶ, פּאַני מינץ, שנאת הגויים ליהודים – אין לשערה!

והשנאה ליהודים כאן מצד הרופאים, החיילים, המונים, הרוסים, הפולנים, הנמוכים, האופיצירים, השנאה ליהודים מצד כתלי הקסרקטין, תקרת הקסרקטין וקרקע הקסרקטין, היתה באמת זו שאין לשערה, שנאה עצומה, טבעית, איתנה, אינסטינקטיבית, מסרתית, מובנת מאליה. יוצאים מן הכלל היו רק הטטרים האחדים ששימשו בגונדה, אלה בעלי העינים השחורות, הפנים השחומים, החביבים, הנעימים, בעלי הכתב המשונה והשפה הבלתי מובנה בהחלט. מלבדם היו היהודים ממש לצנינים בעיני הכל. עליהם תלו את כל הקללה, בהם ביארו את כל התלאה. הם – המארה.

אולם לא קטנה היתה השנאה-המארה של היהודים ביניהם לבין עצמם. בגונדה הי“ד, מלבד העובד-לרצונו זילברמאן, שהתגורר במעון מיוחד בעיר, שימשו שבעה יהודים. ארבעה ישנים: וולף המתופף; טילמאן ואיציקוביץ, החייטים, בני ה”שוואלנה"; סקטין, סנדלר-הרוטה, ושני טירונים, מלבד מינץ, שבאו אחריו: בוּראַק ויניביץ. והנה כל אחד ואחד היה פוגש בחברו באי-רצון נובע מעצמו, בעקיצה מתאפקת, כמי שפוגש במתחרה, במסיג גבולו. כל אחד היה מתבייש מפני קיומו של חברו.

נקודת היהודים בקסרקטין בכלל היתה מן הנקודות המבישות, הפוגמות, ולא רק מפני שהיהודים היו ברוחם למעלה מאפני החיים השגורים, הקזרניים; לא רק מפני שהם היו הדורשים במופלא, המתפלספים המקשים קושיות, המבטלים הרבה עיקרים, המתאוננים; לא רק מפני שלהם, ואפילו לוייס ינקר ולקזלס בן-הרב שבגונדה הט"ו, שהיה למלה באי-הבנתו את השפה הרוסית, למרות זוהמתם מנקודת ההשקפה הצבאית, היתה איזו עצמיות מיוחדה, קשה במקצת, בלתי נמוחה, - לא רק מפני כל אלה, אלא עוד, בעיקר, מפני שכוחם לא היה כוח, מהלכם לא מהלך, צורתם צורת “חוזק” ופניהם פני תולעים לעומת החמורים הוייאַטקאים והחאַרקובים. וייסינקר בפרישותו ובהתבדלותו, בזהירותו מאכול טריפה ויתר מנהגיו, היה, אמנם, מעין יוצא מן הכלל, בכל אופן לא-טיפוסי, אבל הקוֹמיזם האסוני שבו שעורר בוז ושחוק, היה טיפוסי כמעט לכל החיילים היהודים, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, כיניביץ השוען בן “הגונדה שלנו”, למשל, שפניו היו נאים כפני אמזוֹנה, ורגליו מהירות וחזקות ושיעור-קומה לו של גבר בגוברין וכוחו כוח-גברא וזכה להיכנס בדין ודברים עם אוואַניוק, שתיקן אצלו שעונו. וזה (יניביץ ולא איוואַניוק), אמנם, ברח מן הצבא בימי הקיץ.

הבדל חייהם בעבר של היהודים והנוצרים היה, אמנם, גורם חשוב בהבדל חייהם בהווה. הוויאַטקאים והחאַרקובים היו באים אל הקסרקטין ישר מן הכפר, מקום שידעו רק עבודה קשה במאד-מאד ואכילת פת קיבר. העבודה כאן, אם לא לחשוב את הכרחיותה, היתה קלה לאין ערוך מבביתם והמזון היה ג“כ טוב מאשר שם. כל פעם שאירע להם לשתות תה, לא היו יכולים לבלי להזכיר, שבביתם לא שתו תה. אל ה”ז’אַלוֹבאַניה“, השכירות הניתנת לחיילים, 35 קופיקות לשני ירחים, היו מתייחסים כאל שכירות חשובה, רבת ערך, והיו מסתדרים איש אחרי רעהו לקבלה מידי שר-הגונדה בכובד-ראש איכרי ובציפיית נפש; על הרובל השלם במי טעונה, שמקבלים פעם בשנה, היו הם חיים ב”מחשבתיהם" חדשים רצופים… לא כן הטילמאַנים והאיצקוביצים. הם היו כל ימי חייהם אנשי אויר, באופן היותר רע: בעלי-מלאכה עירונים משתכרים. בהמזון של ה“דוּד” לא היו נוגעים, ולאו דוקא מפני שהיה טריפה. השכירות של 35 קופיקות, אם כי קיבלוה באהבה, שהרי “גם זה כסף”, אבל לא יכלו לבלי להתאנח בכל פעם בשעת מעשה: זהו שכרנו!.. ושלילת החופש והשעבוד האגדי היו כל-כך קשים מנשוא לטילמאן הכפוף והסבלני כל-כך…

טילמאן ואיצקוביץ היו שניהם יהודים פולנים מפלך לובלין. שניהם חייטים לבגדי נשים, שניהם בני שנת עבודה אחת (“Годкм” בהז’ארגון של הקסרקטין), שניהם מיוחדים בטיפשותם-תמימותם הבולטת, הפולנית, שניהם שטופים בנתינת שוחד להפלדפבל, לשרי אגפיהם ולשרי פלוגותיהם. ביניהם, כמו בין כל היהודים שבגונדה, היה הרגש המתחרה, המקנא: זה הלך פעם יותר העירה וזה לא הלך, לזה הגיד הפלדפבל מלה טובה ולזה לא. ואולם יחד עם זה היה ביניהם גם איזה רגש ידידות משונה, קסרקטי. לטילמאן היתה אשה בבית ואיצקוביץ היה פנוי. טילמאן ידע את עבודת המערכה יותר מאיצקוביץ, וזה האחרון שמח יותר מרעהו על שהוא עסוק בעבודתו שלו, עבודת התפירה, ואינו מחויב לבוא אל הגונדה אלא ללון, וביום השבת – גם ללימודי המערכה, גזירה רעה זו, שכמובן אפשר היה להעבירה בתפירת כסות חדשה בשביל אשת האמרכל? טילמאן היה צנום, שתקני ועצוב. איצקוביץ, להפך, היה שמן קצת, בדיח ועונה בשמחה ובשחוק טוב על כל שאלה. כשהיו שואלים אותו, מה שלומו, היה עונה: “מרמים את פוֹניה!..” רצונו לומר: “פוֹניה הלא רוצה, שאעבוד במערכה ואשר ואסבול, ואני הריני ב”שוואלנה" ותופר בשביל החיילים מכנסים ומונדירים. לפעמים אני משתכר רובל גם בעבודת עצמי". מרמים את פוֹניה!..

צורת ה“חוזק” של היהודים לא היה רישומה ניכר כל-כך בלהקת המוזיקנטים. ואולם אל הלהקה ההיא, כמו אל כל המקומות הפריביליגיים קצת, לא היו מקבלים יהודים בחפץ-לב, ואפילו אלה שהיתה להם נטיה למוזיקה, אלא דוקא אם היו “כלי-זמרים” מביתם. לפיכך היתה כל אותה הלהקה מלאה בני חפ פּרמאים, שלא ידעו בתוי נגינה בין ימינם לשמאלם, והיהודים, בני הנגינה, לא היו שם אלא מעט מן המעט. תחת זאת היה המתופף כמעט של כל גונדה וגונדה – יהודי. בגונדה הי“ד, כו שנזכר כבר לא פעם, היהת המתופף וולף. מתופף זה היה מתגאה בהתוספאות האדומות שעל שרווליו ובסוף ימי עבודתו זכה אפילו להיות המנצח בלימודי הנגינות של תופפי הבטליון ומחצצריו. וולף זה היה ערמומי שבערמומים, נוהג תגרנות בבגדים ישנים ושיח ושיג היה לו בזה עם תגרני היהודים שבעיר ועם הפ. (כך היה וולף קורא להפלדפבל בראשי תיבות!) ובעל כשרון גדול בתחבולות-הערמה, בהשתמטות מעבודה ובהתגנבות ללכת העירה בשעה שאי-אפשר היה ללכת ברשות. לא היה כמותו בזה בכל יהודי הלגיון, מלבד, אוליף בוראַק הטירון, בן “הגונדה שלנו”, שעלה עליו בכשרון ההשתמטות. בוראַק, מותר לומר, היה גאון בתחבולות ובהשתמטות. בביתו שבבריסק דליטא – גם וולף היה ליטאי – היה עגלון וידע פרק הגון בסוסים, ואלמלא היה גוץ, ודאי היה בא אל חיל-הפרשים. ברם חכמתו עמדה לו להקל את חייו גם בגונדה של חיל-הרגלים. אבותיו היו שולחים לו סכום של ממון בכל חודש וחודש, ו”הפץ שלנו" היה מציגו למופת בשעה שהיה דורש לפני הגונדה בשבח אסיפת ממון ב“סבֶּרֶגאטילנאיה קאסה”. “לאסוף פרוטה לפרוטה, בנים, זהו העיקר – היה זמיקוב טוען בשעת פיקודי הערב – פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול. ראו את היהודי בוראַק ולמדו את דרכיו”, ולימים, כשהיה בוראַק כבר חייל ישן, וסיעה היתה נאספת בפקודתו של הפלדפבל ללכת העירה אל הבּנק עם הקונטרסים ביד, היה הוא, בוראַק, מתמנה ל“ראש הקומנדה”, ובדרך היה נשמע קולו הניחר: “התיישרו, אופיציר הולך וקרב”…

קובע ברכה לעצמו, אחד מכל היהודים החיילים, היה סקטין הסנדלר. הוא היה מתנגד לקסרקטין ומורד בדיסציפלינה לא מקושי פיזי, לא מפני שלו בעצמו קשה הדבר, אלא מפּרנציפּ, מכוונה, במזיד. והפּרינציפּ שלו היה דוקא לא זה ששואבים מספרים, אלא הוא נבע מעומק נפשו. סקטין היה “עם-הארץ”, לא ידע לקרוא ולכתוב (כמה הצטער על זה וכמה התבייש בזה!), ואולם הפסיכיקה שלו, נשמתו, היתה בלתי נכנעת, נשמה מובדלה. הוא היה מצוין בהתרגשות, בהתרעמות ואיזו דקות. בשנאתו החזקה, במשטמתו להרוח הכללי שבקסרקטין, להפוֹרמה החיצונית המשוה את הכל, היה הוא, בעניותו ובהאיבה אשר איבוהו מסביב, מוסר את נפשו על “מונדיר” שתפר לו בכספו, ועל “נעלים חפשיות” – וכל זה לא לשם פראַנטיות, כקירי הפולני, חס ושלום, אלא לשם מצוה, לשם פרינציפּ. נעלים חפשיות… סופו של סקטין האומלל היה, שחרה בו אף שר הגונדה, הקאפיטאן מיכאַילוב, ושלחו אל הגדודים הרחוקים שבאַמוּר הרחוקה, ולא נודע היכן נספה.

סקטין לא ידע מעולם לא אב ולא אם, והוא היה אוהב לדבר בכוונה על “ממזרוּתו”. בלי חופה וקידושין, מלתא זוטרתא – בלי חופה וקידושין!.. הוא היה ממוצע-קומה ובגונדה הי"ד היה הוא עומד באגף השלישי בשורה הראשונה, ואולם משום הדקות המיוחדה והקיצונית שהיתה בכל פרצופו, וביחוד ברגליו הנתונות בנעליו החפשיות, הדקות, המחודדות, היפות, מעשה ידיו להתפאר – יש שהיה נדמה אפילו לגבוה. מהלכו היה של העובר על החבל, חוטמו מעוקל ודק עם חטוטרת קטנה בקצהו, ומבט עיניו, הכואב והזועף תמיד, נטה לצדדין, וגם בגומות העמוקות שבתחתית לחייו הצנומות ריחפה מעין העויה של התחבבות ושל מזג טוב, מפליא.

בסקטין זה, אדם שלא ידע אבות מעולם, היתה, אמנם, הרבה אהבה, אהבה שלא נסתננה במשפך ולא נתרככה בנופת-ה“דעת”, אהבה שלא ידעה את דרכה, אבל אהבה, אהבת לב! הוא בעצמו האמין בה, באהבה זו, בכל נפשו. סקטין בעצמו היה בטוח, כי הוא הנהו אדם טוב וישר. הוא היה בטוח תמיד בישרתו ובצדקת טענותיו. והוא, אמנם, לא חדל מלקבול ומלטעון.

– מאי איכפת לך, מאי איכפת לך, - היה הוא דובר לחיים “סתם”, כשהיה הלז כוהה בו על התרעמותו התמידית, הבלתי כּוריה, הגורמת לו רק יסורים וחלי – אוֹ, אני יודע, יודע… ממזרים יודעים…

הוא, אמנם, ידע והבין הרבה, ומכיון שהיה מתחיל לשפוך את מלותיו הבודדות, הבלתי מקושרות, שהיו דומות לגל של אגוזים, אשר בנגעך באחד מהם וכל הגל מידרדר, שוב קשה היה להפסיקו. שרירי פניו הצומקים היו רועדים מהתעוררות וקצף, שפתיו הדקות, הכחולות, היו מעוקמות ברוק מתייבש, ורק עיניו הכהות והזועמות הפיקו גם צער של גודל-לבב. לאמור: אני, סקטין, יודע מה שאני דובר… אני דובר מעמקא דלבא… מלתו של הרוח הטוב על לשוני…

על כל מה שסבל סקטין בטירוניותו עד שלמד להיכנע, ולו רק מעט, היו מספרים בגונדה דברים איומים. זמיקוב, “הפלדפבל שלנו”, השקט, היה מתפרץ מחדרו בצעקה: “עקדוהו! הביאוהו בסוגר!” פעם אחת העמידוהו לשם עונש “תחת הקשת” עם הטעונה המלאה. זאת אומרת: טעונה מלאה וקשת עליו – משא של קרוב לפוד וחצי וכך היה צריך לעמוד שתי שעות מבלי הפסק ומבלי נוע. ההכנות ארכו הרבה, הרבה – ופיו היה מלא כולו רוק-קצף. אח"כ העמידוהו והתקלסו בו. עובר רבע שעה, הוא עומד – ושוב מתקלסים בו. עוד רבע שעה – שוב קלסה. אז נתמלאה הכוס והוא עשה דבר שלא יֶעשה. הוא השליך לארץ את הקשת מעל כתפותיו! נס היה בזה, שהתנהגו אתו שלא כדין יתר על המידה ויראו לספר את הדבר לפני שר-הגונדה, והסתפקו רק בזה ששלחוהו שלושים פעמים לעבודה “שלא בתורו”, זאת אומרת, ל' פעמים יותר מכפי שהיתה חובתו; אלמלא שכך, אלמלי סיפרו הדבר לאופיציר, היו עצמותיו נשברות בהבטליון הדיסציפלינארי עוד קודם שנשלח לאַמוּר.

בראשית החורף היה הוא סנדלר-הגונדה, ואלמלא מידותיו הסקטיניות היה הוא נשאר במצבו הזה לטוב לו ולאחרים, אבל הוא הקדיח את תבשיל“שוואלנה” – אך ורק בכדי להיפטר ממנו כמעט קט.

מובן, שגם שם לא הונח לו.

הנה ארוחת-הצהרים בה“שוואלנה” נגמרה. החיילים העובדים מטהרים את כפות העץ שלהם בלקיקת הלשון ופונים איש-איש לעברו. קערות הנחושת המזוהמות והמוחלדות, שזה עכשיו נתרוקנו מהמאכלים שהיו נתונים בתוכן, נשארות עומדות על הספסל שבכתף הבית (ב“שוואלנה” נוהגין לסעוד על ספסלים!), ושוליהן וקרקעותיהן מתחילות קמעא-קמעא מתייבשות ממקצת שיורי ה“שטֹשי” ופתותי הדיסה הלבנה שהיו מעורבים בתוכו (ב“שוואלנה” נוהגין לערב “שטשי” ודיסה ולאכלם ביחד!). איצקוביץ, העֵר לפקח על הסדרים באותו יום, מתחיל, אמנם, כנהוג, לקרוא בהרוסית המיוחדה לו לבדו ובקול זועף ומחקה לקולו של “שררה”: “אֵי, מוֹלוֹדצי! בני-חיל, למה עזבתם את ה’באקים' מטונפים?! יומו של מי היום? יומו של מי? מה? כלום ניטל עלי לעבוד בעדכם?!” ואולם – גם זה כנהוג – שומע אין לו. ראשית, הלא בנוהג שב“שוואלנה”, כי תעמודנה הקערות מבלי הדחה עד ארוחת הערב, שאז ממלאים אותן מחדש בתבשיל חם, ומדוע, איפוא, ישימו לב לדברי היהודי העֵר? והשנית, הלא “שוואלנה” בכאן, “שוואלנה” ולא “רוטה”, шваль. לדברי האמרכל, חוסר דיסציפלינה, ומי זה, איפוא, יבָּעת מזעקת העֵר, יהיה מי שיהיה?! ולפיכך הרי היא זעקתו של איצקוביץ כקול קורא במדבר. החיילים אינם פוסקים מהתנודד על-פני הבית, מפהק ומגהק, התאבק והשמע מרגע לרגע את הקריאה החביבה ב“השוואלנה” השובבה: Осталос~l… לומר: נשארה עוד עת קצרה, שנתים, שלוש שנים, להתענות…

איש אינו שם לב – וסקטין הוא האחד, שאפילו צעקת איצקוביץ אינה עוברת עליו בלי רושם. לא שהצעקה הזאת מטילה עליו אימה. לא. כי מי פתי יתיירא מצעקה כזו? ואולם עצביו של סקטין כל-כך דקים, כל-כך נגרשים, כל-כך מלאים זעזוע בעלמא, עד שבשמעו קולו הנעור של איצקוביץ: “עד מתי אקרא ואין עונה? הא? איש מכם הלא ילך לנקות את הקערות!” – כבר נישאות רגליו הארוכות והדקות מאליהן אל מקום הקורא למלאות את המצוה… ברם באותו הרגע ממש, רגע הליכתו, מתמלא המוחה-המורד שבו חימה עזה, וכהרף-עין מתלקחת המלחמה בקרבו מה לעשות.

– מה הוא מצפצף הז’יד הלז! איזו שֵדים חונקים אותו! ברדיטשוב!.. מה מפריעים לו ה“בּאַקים”… אי, נש-אר!.. – לועג בתוך כך בוֹנדרנקוֹ, אחד החיילים, לאיצקוביץ המתרגז.

והלעגה הזה משיב אחור את סקטין. הוא, אמנם, מצטער על הכינוי “ז’יד”, שלעולם אינו יכול לשמעו במנוחה; ברם, איך שיהיה, וצדקת בוֹנדרנקוֹ ברורה היא.

– נו, זהו ידוע עד חארקוב גופא! – חוזר סקטין בעצמו על הפתגם השגור בפי בני עֵשו בנוגע ליהודי – “עור מכוּר” ותו לא… רוצה הוא, כנראה, להיות לנציב… צועק… אי-אי… שמח על שהועמד לעֵר… ממונה… לעמוד בטל ולצעוק יותר נקל מלשבת ולעבוד… השוחד הכל עושה… איצקוביץ… ידוע הוא… האמרכל…

אילו היה האמרכל מצווה להעמיד אחר עֵר, ואין צריך לומר, אם היה מצווה להעמיד אותו, את סקטין גופו, ואיצקוביץ היה מתיישב לצערהו באיזה דבר, הרי אז, בלי שום ספק, היה סקטין ג“כ קורא תגר ואומר: “איצקוביץ מפני יחוסיו המיוחדים להאמרכל אינו מופקד מעולם לעמוד עֵר”. עכשיו שהדבר הוא להפך, לא ימנע סקטין להפוך את הסדר ולהאריך ב”אני מאשים" שלו עד שאיש-ריבו, בין-גונדתו, משסעהו במענה לשון חדשה ובהזהרה: “סקטין! בלי התפעלות… אל תאמר, כי הנני טירון לך… רק הישמר לך ושמור לשונך”…

לא יספיק סקטין להתנפל על אויבו בתדרת שפתים חדשה, והקריאה המשולשת של בוֹנדרנקוֹ “Осталось l” משפיעה עליו משום-מה להיעצב ולדום. ובמהלכו הבלתי-ישר, הדומה למחול, הוא עובר אל הסדנה של הסנדלרים ומתחיל לעסוק בפטיש ובאימומו.

איצקוביץ מתחיל צווח שוב.

 

פרק טז: מימי השבועה    🔗

מעין אותה החשיכה הכפולה, המתגברת, אשר בטרם בוקר, היה באותם הימים שלפני ה“בחינות”, שאחריהן באה ה“שבועה”. אמנם, גם אחרי השבועה לא היה אור מלא ולא הוקל הרבה; כי אז החלו ה“פקודות” של הקומנדיר הבריגאדי, נציב-הדיביזיה וגבוהה מעל גבוה, אותן הפקודות-הבקרות עם המהומה הנוראה שלפניהן והחפזון האיום וצחצוח-הקשתות ונקיון-הבגדים וקבלת הטעונה והוצאת כל הכבודה לראוה והפיקודים המשונים והמכות המצלצלות וההכנות שאין להן סוף, אלה ההכנות הממושכות העושות את ההויה לשלשלת אחת של יסורים ועינויים ופגעים מרבה להכיל. כן, אור לא היה, ואי-אפשר היה לו שיהיה, אולם התקוה לאור, לבוקר, ליום, היתה. קיוו החיילים הצעירים מאליהם וגם איוואניוק וסיביליץ דיברו באזניהם השכם והערב, כי הנה הבחינות והשבועה תעבורנה, ואחר-כך – הליכה לעבודה אל השדה, לבנות אהלים. אחר-כך – הרי הם חיילים ישנים, דומים לכל. ולפיכך צריך לעת-עתה לשנס את המתנים, לעבוד במסירות נפש. – Подтянись l

הזמירות בערבים לא נשמעו, ובמקומן באו לימודי התורה שבעל-פה. סיביליץ עבד בכל כוחותיו והיה מלמד, שבשעה שהשר שואל איזו שאלה, דרוש לענות לו מיד ובקול רם, אעפ"י שאינך יודע מה לענות, ובלבד שלא תשתוק ותביט בפניו כגולם. הם בעצמם אינם יודעים הרבה! – לצורך השיעור היה מתיר לו איזו קלות-ראש בנוגע לאופיצירים – נוּ, מה יודעים הוד-אצילותם פורוצ’יק ליבקובסקי? כַּזֵב, איפוא, שַקֵר, ובלבד שתענה להם דבר-מה, ובקול רם! שמת לב – בקול רם! לצרוח צריך… Знаешь, не знаешь, ори на всю!

להוראותיו של סיביליץ נספחו כדין צורך-שעה גם הוראותיו של איוואניוק, שעם הישנים לא היה לו מה לעשות, ושניהם עבדו לטובת הלגיון וארץ-המולדת. ההכאות המשונות נתרבו, ואירע הדבר, שדוקא סטכורשציץ איש-החיל נתקל באקראי באיזה מקום, ומשום כך קיבל נגיפת יד מאת איוואניוק עד שנפל ארצה נפילה שיש בה סכנה, והנוגף הלבין כסיד… היו מוציאים את כל הגונדה אל הכיכר, וגונדה היתה מתחרה בחברתה. יצא אפילו ה“פלדפבל שלנו” מגדרו פעם אחת והלך בראש הגונדה כשדלילו מתנודד עליו וחרבו מתנודדת בנדנה, מפני שלא היתה צמודה אליו היטב. נתרבה רוח-ה“רציחה”, ועד החיילים היותר נוחים הגיע. “אינכם רוצים, בנים יקרים?! – היה סיביליץ מתגרה במשועבדיו, כשאיזו תנועה לא היתה מוצאת חן בעיניו – אינכם רוצים לעשות כמו שמצווים עליכם. משחיתים, ראו, ירע לכם מעתה!.. אינכם רוצים, אה? הבה, איפוא, ונראה. “מירוץ!!!..” הצעירים האומללים, המתאמצים בכל יכלתם, בכל כוחם, נפגעים ברגש-ישרם, נפגעים ברגשם היותר קדוש, היותר מסור לעשות הכל כמו שראוי, ושרויי זיעה מריצה בלתי פוסקת, היו מאשימים בלבם את חבריהם, שהם בוודאי העושים לא על הצד הטוב, ואת עוונם הם נושאים, ולפיכך היו דוחפים בהולכים לפניהם באיבה ניצחת, באיבת נקמה. בלילה היו הכל גונחים מעצמת הכאב שברגלים, והרוח הרעה, הקזרנית, הרוח הרעה במקורה, שררה על השינה. שום חשבון מעין זה, שהאי ע”י העינויים הללו יחלשו החיילים, וביום-הדין לא יוכלו להתראות כבני-חיל – חשבונות כאלה לא היו. בעיקר-הדבר, הלא לא היו הבחינות הבאות מעין אלו שבאיזו אוניברסיטה, ומעולם לא נשמע שיפסול מפקד-הלגיון איזה איש-צבא צעיר ויאמר: “לא עמד זה במבחן”. לכל היותר, גונדה שסרחה – נוזפין בה בפקודת הערב ודי. כאן היתה רק בחינת “מכיון שניתנה רשות למחבל”… כאן היה רק פתץחון-פה בשביל סיביליץ וחבריו לגבות חובותיהם ולמלא תאות העינוי שלהם: יום-הדין הולך וקרוב! אם לא נמצא חן בימי הבחינות – ואבדנו! הנה אשתקד “נפלה” הגונדה הט"ו בבחינות, ולאחר זה, בשעה שהכל נפשו מעמלם, היו הם יוצאים יום-יום אל המערכה. הקושי והבושה מי יביעם.

אותה המידה שבבחינות והכנותיהן היתה גם בכל יתר הפקודות מצד השרים העליונים וההכנות אליהן. אימת ביקורם והטלת האימה היו קשות מן הביקור בעצמו. בשעה השלישית לפני אור הבוקר היו משכימים ומגרדים את קרקע הקסרקטין, מייפים ומסדרים, מנערים את המזרנים, עושים סדרים בארונות-האגפים, בתיבות-היחידים (שמא יפתח הוא, הגנראל הבא, איזו תיבה וימצא דבר שלא על מקומו ונמצא הכל אשמים, הכל אבודים!), רצים אל בית-האוצר ומביאים בגדים חדשים וחלקים אותם לכל אחד ואחד ומפקדים לתפור ולתקן כל הדרוש תיקון, מבליטים את הלולאות, משייפים את טסי החגורות, מביאים את הזוג השני של נעלים ומצחצחים אותן, מביאים אמתחות-המהלך וממלאים אותן: כותנות, תחתונים, כלי הצחצוח, חמש ליטראות של חתיכות הלחם החרבות, בכדי להראות לו שהאנשים יודעים מה לתת לתוך שקיהם, מסתדרים ונבדקים ומקבלים חרפות והכאות. הכל יודעים, שהשר אפשר שלא יבוא לגמרי, ואם יבוא יסתפק בכניסה וב,שלום, אחים!" – ויצא. הכל יודעים, שהשר יודע, כי המאכל הטוב והסדר והנקיון, כל זה נעשה רק לכבודו, ומיד לצאתו ישוב הכל להיות כשהיה, אלא שהוא רוצה שירמוהו וצריך לרמות. ברם, איש אינו חושב על זה, ואי-המחשבה שבדבר מגדילה מבלי משים את ההיפּנוֹז האיום, את הבלבול לשם סדר, שאין דוגמתו…

מעין אותה הקוֹמדיה היתה גם בהלימודים ע"ד ההתאוננות וזכות-ההתאוננוּת – ענין היום. חייל שעשו לו איזה דבר שלא כהוגן, שלא כדין, הרשות בידו להתאונן לפני השר הבא לבקר. מובן, מוסיפים בתוך כדי דיבור, חייל טוב לא יתאונן לעולם. חייל טוב צריך ומחויב לקבל הכל באהבה: קור, רעב, הכאות. ומעשה באד שהתלונן, וציווה השר ליסרו על זה. אולם אם החייל רוצה להגיש קובלנה, צריך הוא לספר את הדבר לשרו הבלתי אמצעי, להיֶפריטור; היפריטור ימסור הדבר להאונטר-אופיציר וכו' וכו'.

– סטכורשציץ! הגד! המותר לחייל להיות איש-תלונות?

– בשום אופן לא, האדון נֶ’טר-פֶ’צר, אסור.

– אסור. שב!

– קונשין! ואימתי רשאי אתה להתאונן?

– רשאי להתאונן, אדוני האונטר-אופיציר? כשאני מספר לשרי הבלתי-אמצעי.

– כן. שב!

איוואניוק, שהיכה את סטכורשציץ אותה המכה המסוכנה, משליך עליו, מכל מקום, מבט בוחן, ושואל:

– אבל האם טוב הוא, ילדים, כשחייל מתאונן?

– בשום אופן לא! – עונים הכל פה אחד – בזה אנו עושים רעה לעצמנו.

– רעה לעצמכם! – ממלא איוואניוק – מבינים אתם? השרים טובים אלינו ויש לנו הרשות להתלונן, אבל השמעתם מימיכם, כי יתלוננו? לא שמעתם! השר בא: – “כל תלונה אין?” – “בשום אופן לא, הוד אצילותך הרמה” – “בני-חיל!” – “שמחים להשתדל, הוד אצילותך הרמה!” הנה ימי הבחינות באים. יעברו-נא רק הבחינות…

ויום הבחינות בא וגם עבר. הוציאו את כל הגונדות אל הכיכר הרחבה אשר בסביבת הקנצלאריה של הלגיון והעבירו אותן במאַרש צרמוניאַלי אחת ושתים. כאב-הרגלים נתנדף לאותה שעה וכל כוחות הגוף והנפש נמתחו למצוא חן, לבלי להבזות את כל הגונדה, אל יפתח פה לשטן, ולהיענש על זה. ניגש מוז’אַסקין, מפקד-הלגיון, אל הגונדה הי"ד. ריתתה הגונדה, וזרבנוב הבטליוני הולך אחרי אדונו וקורץ לגונדה בעיניו, כלומר: לוו את המפקד בעיניכם, לוו את השר בעיניכם. עבר מוז’אַיסקין את כל השורה ושב, התחיל לבחון בתורה שבעל פה. ניגש אל טרנופוב. “אבדנו!” – חלף צל בעיני סיביליץ המורה – “דוקא אל זה הגולם הואילו כבוד מעלתם הרמה לגשת. השדים נשאוהו דוקא אל טרנופוב!”.

– ומה אתה עושה, אח, – התחיל מוז’איסקין לבחון את טרנופוב – אל תירא מפני… ענה במנוחה… נו, מה אתה עושה, כשאתה, נוּ, הנה, למשל, עומד עֵר בחוץ, ואיזה רע-מעללים ניגש אליך ומתחיל מדבר עמך, נוּ, דברים רעים… דברים שטותיים… נוּ, נגדי, נגד שר-הגונדה שלך, כדומה למשל, נו, מה הייתה עושה עמו?

– הייתי אוחזו, הוד מעלתך הרמה, והייתי מוסרו אל הממונה, הוד מעלתך הרמה.

– טוב. ואולם כיצד היית מתנהג אלמלי אותו הנבל, נאמר, ז’יד, למשל, סטודנט, חזק ממך… או מדבר על לבך… דברים שטותיים, כמובן… איך היית מתנהג אז?

– הייתי דוקרו בכידוני, הוד מעלתך הרמה.

– שפיר, בן-חיל!.. נו, מדוע אינך עונה?

וטרנופוב שב אל עצמו:

– שמחים להשתדל, הוד מעלתך הרמה!

– קאפיטאן מיכאַילוב! – פיקד מפקד-הלגיון – הובילו את הגונדה שלכם הביתה!

– שומע אני. הגונדה! הימי-נה!

והגונדה הי"ד שבה לביתה צוהלה ושמחה.

החיילים הישנים המתינו בקוצר-רוח לתוצאת הדבר. מצד אחד היה רצונם, שהטירונים יכשלו בבחינות, בכדי שאפשר יהיה יותר להתעמר בהם. מצד שני חסו על כבוד הגונדה – על כבודם.

– נו, – סיפר סיביליץ בהתלהבות לא רגילה – חושב אני: השדים הובילוהו אל טרנופוב. זה יחולל צרות לנו… מקשיב אני: מהו שואל אותו… שאלה לא מצויה… לא למדנו את זה כלל… אלמלי היו שואלים אותי, לא הייתי יודע מה לענות, באמונתי! אבל לא… בן-חיל, טרנופוב, בן-חיל! רק “לענות” שכחת…

לענות “שמחים להשתדל”.

המורה ותלמידו – שניהם ברקיע השביעי.

לעת ערב יצאה הפקודה: הצטיינה הגונדה הי"ד!

וכעבור יומיים בא גם יום השבועה, ושוב אותה הכיכר ובגדים חדשים ותכונה רבה. הוציאו את הדגל בעצמו, דגל הלגיון! הבדילו בין פראבוסלאבים, קתולים, יהודים, מחמדנים. באו כוהני כל הדתות. הסתובבו אופיצירים וגלחים ברב פאר והדר. ביניהם נראתה גם צורתו המדוכאה של הרב-מטעם, היהודי, עם הביבליה המכורכה שבידו. הכל דרשו בגודל השבועה ובקדושת חובתה, והוציאו אמרים, שהחיילים היו מחויבים לחזור עליהם מלה במלה. “אנחנו… אנחנו… נשבעים… נשבעים… שלא… שלא… נחלל… נחלל… את… את… השבועה… השבוע”… גם הוא, הרב היהודי, הוכרח לדרוש ודרש, אלא שאצלו לא יצא הדבר כל-כך בטוח, כל-כך חזק. נשמעה ברור התרמית שבנגינת קולו והוכר מצבו הקשה. החיילים היו נכנעים ושלוים כבכל הימים. על ערך השבועה לא הגו ולא דיברו, אל כל ה“פרוצדורה” התייחסו כאל כל “פּאַראַד”. בשעה השניה שבו אל הקסרקטין אחרי השבועה רעבים, ריקנים, מושבעים, ומינץ הועמד עֵר, כשהוא כבר אחר השבועה. נעימה היתה אותה עמידה. איש לא שלחוֹ לשום מקום ושהות היתה לחשוב אותה המחשבה היחידה.

 

פרק יז: מחוץ לעיר    🔗

רשמי החיים אשר באוהלי הקיץ בשדה היו חדשים. התקוות להקלה, לאויר אחר ול“קוּרס” אחר, לא נתקיימו כמובן. חופש השמים והטבע, חמימות ואור השמש ממעל ונעימות ירד הדשא אשר מתחת – כל אלה הבליטו עוד יותר את השעבוד הרע, הבלתי מושכלי, את השלטון הקשה, הסוסי. יום יום היה שחר עולה, ומסביב – סביב היה דבר אשר אין לו שחר.

באותו שדה חנו שני הלגיונות מן העיר ב. ושני לגיונות מן העיר ג. הסמוכה – ארבעה לגיונות, דיביזיה שלמה. על ידי אחדוּת הדיביזיה הורגש עוד יותר אותו הכוח האיתני, המיליטארי, הכוח המדכא, הממית.

נמשכו, נמשכו, הלאה, הלאה, הרחק, הרחק שורות-האהלים של בעלי הכובעים השונים עם הפסים האדומים, הכחולים, השחורים והלבנים. גונדה, גונדה על אגפיה ופלוגותיה. הלבינו יריעות-הבד והובלטו ראשי היתדות. מלפנים השדרות היה שדה, אשר עשביו נדרסו בצעדי הלגיונות, ומאחורי השדרות – “השורות האחרונות”, נהר שוטף ובורות ושיחין חפורים בידי אנשי-צבא, אורוות הגונדה שלא מן המערכה, בית-החולים הזמני, המבשלות והמרפסות לאכילה, ה“בופיט” הלגיוני, בית –הסוהר האוָנתי.

שלוש-ארבע פרסאות הבדילו את האוָנה מן העיר, ולא היו הולכים לשם אלא לעבודת המשמר. בדרך היו חניות נעימות על פני הדשא, חניות שלא היו עומדים ועוזבים אותן אלא מתוך גערה כפולה של ראש-הסיעה. מפקידה לפקידה היתה מחצית גונדה נשלחת ל“מקרה-בעירה”, ואז היו חונים מעת-לעת בעזרת הגונדה. העזרה היתה ריקניה, תוהה, מעלה ריח של סיד, וכמו כל דבר חרוב, עזוב, היתה גם היא מעלה מחשבות סודיות על העדר והשתנות המציאות. הרי זה לא כבר ניסר כאן כל-כך ברמה קולו של סיביליץ: “על העקב הסתובב, על העקב! שכם אחד! שכם אחד!” – ועכשיו… עכשיו לא היו מוצאים שם אלא את סילוקוב הצייד, חביב-הפלדפבל, שנשאר לשמירת הקסרקטין ואשת הפלדפבל הרכה והרחמניה, שהיתה עוברת מסביב לאצטבאות הערומות עם סל נצרים וקישואים בתוכו.

יום היציאה מן הקסרקטין אל האוָנה הוחג, כמובן, ברב תוכנה וטרדה, ככל הנעשה באותו מקום. התכוננו לזה, על פי הפקודה, ימים שלמים והעבידו את האנשים עבודת פרך. בא היום – והלגיון יצא בשירה וזמרה ומתופפים לפניו. הביטו בריות סקרניות מ המעקות והחלונות. ילדים ונערים נשאו רגליהם מכל הצדדים ועלמות ושפחות הסתובבו מסביב עטופות במטפחות ונוהרות. החיילים צעדו באון, בקושי,בגודל-לבב, והחיים נחלו את נצחונם. הורגש, כל הדבר הוא כמו שהוא צריך להיות, על צד היותר יאה ונאה לבני אדם וחוה.

התפללו לאלוהים חי וערכו קידות ומנגינות בשעת הצגת הדגל. גלח שמן-עורף ועגול-פנים מילא את חובותיו באמונה. נצחון החיים היה מלא; הורגש, כי מילוי כל סעיפי ה“אוסטאַב” בדיוק הרי זה הדבר החשוב היחידי, הדבר שאי-אפשר להתקיים בלעדיו.

נתפזרו החיילים על פני אהליהם – וגשם שוטף היה בארץ. טיפטפו הגשמים מבעד היריעות. החיילים התכנסו באצטלאותיהם האפורות והגו: “הקשתות…. הקשתות…. צריך יהיה להפרידן פעם יתירה….” על זה שהטפטף ישָנה עוד לא פעם – לא חשבו.

בגימנסטיקה לא עסקו יום ויום בלימודי הצבא בשדה, אלא מזמן לזמן. כנגד זה היו פיקודי-הבוקר יותר מדויקים מבחורף; שמו לב ביותר אל הקשתות, ולטכיננקו, שבינתים נהיה לאונטר-אופיציר וקיבל את האגף הרביעי במקום יאשיק, שנתמנה לראש בבית-המאפה, היה אחר פיקודי הערב מצווה לנכנעיו להסתדר מאחורי האהלים, והיה, בחיקוי להפלדפבל, מגיד מוסר באזניהם ומזכיר להם את הקשתות, הקשתות… שהרי חייל בלי קשת – מה הוא? חייב חייל לאהוב את הקשת יותר מאת עצמו, לדאוג לקשת יותר משהוא דואג לעצמו…

תורה שבעל-פה לא נהגה ג"כ באוָנה, אלא אם כן היו הגשמים טורדים ואי-אפשר היה לצאת אל המערכה. אז היה סיביליץ מאסף את הכל אל תוך האוהל אשר הוא שוכן בו ומתחיל לחזור על כל מה שדיבר מאה אלף פעמים. מה הוא איש-הצבא? מה הנה חובותיו של הער. באיזו רוטה אתה עובד? מה שמו של שר-הרוטה? פעם אחת ניסה מתוך הספר לדבר גם על חובת המארב בשעת מלחמה, אלא שלשונו הכשילתו, וכולו הפיק בערות שלמה, ומיד מצא תואנה להפסקת הענין.

כוחו-גבורתו של סיביליץ, בכלל, נתמעט במקום הזה. השפעתו כאן היתה כבר – לא הא. הוא היה, אמנם, שר האגף השלישי כמקודם, אבל טירונים לעשות בהם כטוב בעיניו – לא היו לו עוד. ממושל בכיפה, משליט גמור, נהפך לממונה פשוט, ממונה כשאר ממונים, ולפיכך, בכדי שלא להידמות אליהם בכל, יש שהיה בוחר להיות חבר למשועבדיו, ובעתות הפנאי ממציא לשם זה משחקים שונים: מעמיד את אגפו כנגד אגף ראשון, שורה מזה ושורה מזה, צוחת “אַשוּר! הוּרה!” – ויד איש ברעהו. זה מושך לכאן וזה לכאן. מי ילכוד? סיביליץ בעצמו בראש המושכים.

יש שנדמה, כי הוא בעצמו כאילו רוצה להינפש מעט וגם לכפר קצת את פני מעוניו על כל דמם אשר שפך. יוצאים ללימודי המערכה בבוקר, מחכים לאופיציר שיבוא, והוא, סיביליץ, מצווה בינתיים: “אל תעמדו כך, אל תעמדו בטל, התרגלו בקליעה אל המטרה, התרגלו”… לפעמים הוא מוסיף אפילו: “הוי, נבלים! סוררים!”. אבל כל זה כבר לא באותו הקול, החרפי; כל זה הוא כבר כמעט בדרך חיבה…

– עכשיו, מה אני? – היה סיביליץ מדבר ברור בהיותו מבוסם קצת – עכשיו הריני רץ בשורה כמותכם… עכשיו האדונים האופיצירים ג“כ אתנו… האדונים האופיצירים – לא האח שלנו… האופיצירים! מי היה בה”ברקאות" שלהם? מי ראה, מי ומי באים אליהם מן העיר? נקבות. אחים, נקבות… הילולא וחינגא, ימים כלילות… וגם אלה ¹XXXX גם האדונים האופיצירים רצים… חיים כדגים במים – וגם הם שופעים זיעה… עכשיו הוא עולמם של הרוכבים על סוסים, של העליונים….

ואמנם, עולמם של העליונים היה – של השטאב-אופיצירים. וממדרגה למדרגה היו עולים. בתחילה גונדה, גונדה לומדת לבדה; כעבור שבועיים – לימודי הבטליונים; באמצע הקיץ החלו לימודי הלגיון; אח“כ – הבריגדה; בסוף הקיץ “למדה” כל הדיביזיה ביחד; בה”מניברות" התאחדה ונלחמה בדיביזיות אחרות של הקורפוס. הצד השוה, שהאצטלות הנודפות לחוץ מתייבשת מקופלות והכותנות הלבנות המרופשות טפוחות בזיעה מדריכה, מסיבוב ומריצה…

קשה היתה ההשכמה בבוקר. עיפות הגוף וקרבת השדה הטילו שינה עזה. ביחוד קשה היה מעת שהתחילו היציאות אל היריה, והיה צורך להינער בשעה השלישית, אם הוזמנת לצאת עם ה“אינסטרוּקטוֹר” להעמדת המטרות והאומנות שמאחוריהן. אולם, בכל אופן, היתה בכל זה גם איזו נעימות, איזה מרחביה, אשר השכיחה את אימת החורף של הקסרקטין, את אימת הטירוניות. בפרט אם עלה בידך להיות מאלה הנועדים אל ה“מוט”, אל המקומות המועמדים מאנשי-צבא לבלי הניח לאיש לעבור, בכדי שלא יארע אסון להולכי דרך ע"י החצים הנזרקים. שם במרחק קול היריות, קול החצוצרות, הבדיקה במטרה, המשמרות השונות, ערמומיות זמיקוב הפלדפבל לרשום “חצים” לאהוביו ולגרוע משנואיו, התלהבותו של איוואנוב ואיבוד-חצים מצדו מבלי כל תועלת, התמכרותו החייתית של מיכאילוב לעבודה זו וקולו הצווח: “אחורים קיטאיים! למה אתם מעקמים את הקשתות?!” השגחת זרבנוב והסברותיו על מצב הרוח ומצב היעף, רעד לב החיילים והתאמצותם הכבירה לבלי החטיא את המטרה, הפרדת הקשת באופן מהיר, נחפז, על גב האצטלה, חסרון נעורת, חסרון שמן, צעקת האונטר-אופיצירים: “אל תגיפו את קני הקשתות! אל תסכרו קני הקשתות!”, יראה מפני מטר פתאומי – גיהנום, גיהנום. וכאן – המקום נסתר ונשכח מרגל ושוכב אתה לבדך עטוף באצטלה, חפשי לחלום כאות נפשך. מה נעימה היא השכיבה! מה נעימים החלומות!

אל לימודי היריה “בחצים אמיתים” היה בא, מוכרח לבוא, גם זילברמאן, העובד לרצונו של הגונדה הי“ד. הוא היה אדם אמיד וכותב פיליטונים בעתון פרוגרסיבי, אבל ליריה לא היה מוכשר כלל. איוואנוב, למרות זה שבעצמו לא ידע ביריה בין ימינו לשמאלו, היה משתמש באי-יכלתו זאת של ה”יהודי" לצערו, לבטלו, להזכיר בבוז את “כתיבתו” בסגנון:“רק לזה ‘כבודו’ מוכשר, לאיזו כתיבה, למריחה ע”ג נייר, אבל לא לענינים ממשיים!" ופעם אחת, כשהוציא זילברמאן עשרה חצים רצופים והחטיא את המטרה כפעם בפעם, נטל איוואנוב דין לעצמו ואמר לו: “אתה”, כמו שאומרים להדיוט, אעפ"י שאין נוהגין כה בנוגע לעובדים-לרצונם. זילברמאן היה קטן, נופל באותו רגע בעיני עצמו כל-כך, עד שלא השגיח בזה, נשך את שפתיו מכאב – ושתק.

האוכל באוָנה היה הרבה יותר טוב מאשר בחורף. אוכלים היו ביחד במרפסות, מקבלים את התבשיל בסדר, איש אחרי רעהו, בהשגחתו של הפלדפבל המפקח ולפעמים של סגן-המפקח על הגליון – האופיציר – ומנת בשר היו נותנים לחיילים בכל יום ויום. קול התפילה היה איתן, קול של לגיון שלם בעת ועונה אחת. Накройсь! (כסה ראשך!) – היתה נשמעת בסופה מלה יוצאת מפי האופיציר, ולא היה נודע, אם פקודה היא זו, או ג"כ דבר השייך לתפילה.

ליבלבו ופרחו האילנות אשר בינות למשכנות האופי צירים, ליבלב ופרח הניר המשתרע לפני אהלי החיילים, ובתוך האהלים התגוללו המזרנים הדקים, המעוכים, העלו צחנה ובאשה השמיכות המזיעות ופרחו… פרחו ה“גניבות”. לעתים קרובות היה האוהל עזוב מאיש, וניתנה האפשרות לקירי הפולני, ליאטשקובסקי וחבריהם להצטיין במעשיהם. למעשה הגניבה היה שם מיוחד באותו מקום, שם מושאל מ“מקצוע” ידוע, שאינו יכול לבוא בדפוס כצורתו. לאחר המאורע, מאורע-הגניבה, היו מוציאים החוצה את כל הארגזים, עושים בדיקה, וזמיקוב הפלדפבל היה מטיף תוכחה. כשהדבר הגנוב היה חשוב ביותר, היה הענין מגיע גם עד אופיצירי הגונדה. ברם מעולם לא נשמע, שישָלח איש-צבא רוסי לבית-אסורים, או כי יעָנש קשה בעוון גניבה. עונשין קשה היו בעד אי-הקשבה, בעד הליכה אל העיר שלא ברשות בעד אי-זהירות בעבודה השמירה. בעד אי-הקשבה קלה, התגנבות אל העיר וכיוצא באלו היתה הזכות ביד האופי צירים לשלוח אל בית-הכלא הלגיוני לישיבת-יחיד וללחם-ומים, בלי כל משפט אלא באמירת פה גרידא, ישיבה לזמן מסוים, מחמישה עד שלושים יום. בעד אי-זהירות בעבודה השמירה, ואין צריך לומר בעד שינה על המשמר, היו מוסרים “לדין” ומענישים בבית-הסוהר הצבאי, בבטליון דיסציפלינארי, עד שליחה לעבודה פרך. קדוש היה גם הקנין הפרטי של הרשות, ועליו היו יותר מדקדקים. אולם גניבות שבין החיילים גופא, בין איש לרעהו, “גניבות ביתיות” כמו שהיה זמיקוב קורא להן – אלו היו ממעשים בכל יום ובכל לילה. החקירות והדרישות היו רק לפנים, והגנבים לא נמצאו אלא לפרקים רחוקים מאד ובאופנים בלתי מצויים.

הרפיון העצלותי שרר בכל דבר במידה אשר לא תאומן, אם תתואר. להישלח לעבודה נחשב בין העונשין היותר חמורים, אף על פי שהעבודה באוָנה לא היתה קשה כלל. ולדבר שהיה יכול להיעשות בידי שני פועלים היו שולחים עשרים, שהיו משתטחים על-פני העשב שעות ארוכות בטרם שיתחילו לנקוף אצבע. גם היו מוצאים תחבולות שונות ומחוכמות להימנע מעבודה והיו ממציאים טצדקאות² נפלאות ואמתלאות משונות. לא לחינם היתה למלה האמתלה של איש-הצבא!

על מינץ היו מאוסות רק שתי מלאכות: נשיאת שקי קמח מבית-האוצר של בית-המאפה וכיבוס הלבנים. הראשונה מפני קושיה שהיא לא לפי כוחותיו, והשניה – מפני הלחץ והדחק שהיו במקום הכיבוס, אולם בכלל היתה לו העבודה שבאונה – חפירת בורות קטנים, נקיון השדרות, קצירת העשבים – למשאת-נפש. בעונג מיוחד היה נוטל את האלונקה והולך אל “השורות האחרונות”. שם היה מחטט בביבים ומשוחח את החיילים על מהות העבודה בצבא, שומע את דעותיהם והבעת דעותיהם, וחיבה יתירה נודעת לו לעבודה זו, שרק על ידה יכול היה להיפטר לפנמים משמוע את צפצוף קולו של הבטליוני זרבנוב, כשהוא רוכב על סוסו הלבן ובפיו חסר-השנים וברגש הנאה שאין דוגמתו הוא טובה ומטביע מאות אנשים באגם של תנועות אין דעת כמו: “השמע צעד! השמע צעד! בשמאל! בשמאל! אַט-דוַה-טרי! אַט-דוַה-טרי! בשמאל!”.

מינץ אהב ביותר גם את עבודת השמירה, ביחוד את השמירות הקלות, בלי קשת, שעל-יד העצים, על-יד הבארות, על יד הספינה שבנהר. עת השמירה, חצי מעת-לעת, היתה משתפכת לגוש אחד, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, וכל שעמום וכל קוצר-רוח לא היה. אפשר לישון – ישן; טובה השינה וברוכה. לא – ג"כ טוב. אין כלום בעתיד, אין לאן למהר. חובת השמירה, שנחשבה בעיני כל החיילים, וביחוד הממונים, לקללה רובצת, להדבר היותר קשה בחיים, היתה לו לאחות גואלת, לקו אורה, ביחוד בימי הקיץ.

 

פרק יח: עבודת השמירה בחורף ובקיץ    🔗

כתוב בספר המדריך: “עבודת השמירה היא רבת האחריות ביותר בשעת שלום. משמרות יוצאין: לשמור על רכוש הממשלה, לשמור על אנשים זקוקים לשמירה, לשמור על הסדר החברתי ולנתינת כבוד”.

אנשי חיל המשמר מוזמנים, איש-איש למחנהו ולמקומו, עוד מבעוד ערב, משעת המפקד שלפני השינה. למלאות ידי חובתם הם יוצאים לפני חצות היום, מתלבשים כפי הדרוש ועומדים הכן במקום המיועד. הממונה לאותו יום על הלגיון, שפוגשים אותו בנטילת הקשתות “על המשמר!”, יוצא וניגש לכל אחד ואחד בשורה; וזה, שממונה קרב אליו, קורא: “אל משמר-הלגיון, הוד-מעלתך!”, “אל משמר פלוני, הוד-מעלתך!”. – “מה הנה חובותיך שם?” – מעמיק הממונה לשאול. החייל נבעת ועונה את אשר ישים אלוהי הזכרון בפיו. הממונה מוסר את הפָּרוֹלה בכתב לראשי המשמרות, כתום ה“פּרוֹצדוּרה” החיילים מצטווים ללכת למקומותיהם. אז הם הולכים, באים, מחליפים את אלה מדאתמול – והכל נוהג כמנהגו.

בחורף, מפני הצינה, אין התכונה של שילוח-המשמרות רבה כל-כך כמו בקיץ. החיילים, אמנם, ממתינים שעה ארוכה בחוץ עד צאת הממונה. ובינתים הפלדפבל המפקח בא ובודק ופוקד לפתוח הקופסאות, ומעיין בחצים ומחרף וגוער; אולם מכיוון שהאופיציר יוצא, מיד הוא מרגיש את הקור על גבי עצמו ואינו מאריך בשאלות ובבדיקות. לא כן בקיץ. אז גם ההמתנה רבה, גם הבדיקה נמשכת, גם השאלות ארוכות. אז, בכלל, יש שהות. המשמרות מתרבים, משמרות-האוָנה ומשמרות-העיר. השורה ארוכה-ארוכה; משמר אל הדגל, משמר אל בית-התפילה, משמר אל הנאסרים, מפקח על בית-החולים, מפקח על בית-החמין, מפקח על הקנצלאריה, מפקח על בית-המאפה, מפקח על כל בתי המבשלות, מתופפים עֵרים, שומרי-לילה סובבים בעיר ובמקומות הסמוכים לאוָנה, וכל העסק מקבל צורה של רוב ענין.

המשמר היותר קשה היה משמר-הלגיון, זאת אומרת: המשמר העיקרי, שמשם בכל שתי שעות מתנהלים החוצה אחד לשמור על אוצר-החצים, שנים – את בית-הנשק ואוצר-הטעונה, ואחד לעמוד על-יד החלונות של הנאסרים. האונטר-אופיציר, ראש-המשמר, היה תמיד מפחד מפני המקרים, שבהם כל המשמר יוצא “אל הזיון!” לאחר שהחייל השומר קורא: “קאַראוּל ווֹן!”, מפחד מפני ביקורו של האופיציר הממונה וכיוצא בזה. ולפיכך היה מדקדק, שיהא הכל כהלכה. שעה ארוכה היתה נמשכת המסירה-הקבלה של הבית, החפצים והנאסרים. היש במציאות כל הכוסות שברשימה? יש, אלא שאחת פגומה. האין איזה דבר אסור אצל הנאסרים? – אין. – נעשתה בדיקה. אין. האם הכל בסדר במקומות השמירה? – הכל. – “ראה נא, המנהל, שתבדוק יפה שם. דייק בבדיקה. ראה-נא, שלא יהא צריך להיות אחראי בעדך!”

מן החללים הקטנים אשר בחדרים הסגורים היו מציצות עיני הנאסרים פעם בשויון-נפש ופעם בתקות-ציפיה: שמא בא ראש-משמא טוב-מזג ולא יאסור על הסרים למשמעתו להגיש כוס תה אל הנפשות השוקקות. הגשת חמין היתה אסורה אפילו בשביל אלה שאכילת תבשיל היתה מותרת להם, היינו, שמאסרם היה מן ה“קלים”. מאסר “קל” היה: אכילת תבשיל פעם בשני ימים ושינה על אצטבה חלקה, בלי מזרן. אולם הזכות לשכב על האצטבה החלקה לא היתה אלא בלילה. מבוקר ועד ערב היתה גם האצטבה מסולקה לצדדין וסגורה על מסגר, ולנאסר היתה רשות רק להלך ולשבת. לשכב על הקרקע ג"כ אסור היה.

משלים את ההרמוניה של שיעולי הנאסרים העמומים, פיהוקי החיילים הנתונים באצטלאותיהם, – ודומים לחומטים– חגורותיהם, קופסאותיהם ובאשליקיהם, ראשי-קני-הרובים החלודים מקרה וכפור, התגוללותם של היֶפריטורים-המנהלים, שהרשות היתה בידם, לאחר שגמרו את משלחתם, לשכב באין מפריע, – משלים את ההרמוניה של כל אלה היה הטלפון שבבית-המשמר! מכונה קולטורית זו, שהיתה לרוב מקולקלה כאן, נדמתה כאילו גם היא נעשית פראית בתוך האטמוספירה המשונה, הפראית. “טיר-טיר-טיר”… החיילים לא נתרגלו לעולם להתייחס לזה בקרירות נפשית.. “טיר-טיר-טיר”… “מי הוא המצלצל? ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה, לא נשמע דבר. מה? מה? לא נשמע… מפריעים ממקום אחר… מה יצווה הוד מעלתו? לשלוח חצי גונדה לעזר הפוליציה המקומית… חצי גונדה… שומע אני… אקיים… שומע אני”…

החיילים היו שבים ממשמרותיהם קפואים וכל עוד רוח בהם. צריך לשתות תה. צריך להחם את המוליאר. מי ההולך? מי? “מה – מתעורר היֶפריטור – האני אלך להחם את המוליאר?!” “ולמה אני דוקא?” – קובל זה שהולך תמיד והוא הולך גם בפעם הזאת. הקיסמין לחים, אינם מתלבים. שופכים קצת נפט מן העששית. השמש בא ומרים קול זועות: הא, כל הנפט גונבים ממנו! החיילים קובלים גם הם: ריח נפט נודף מן החמין!

לישון אסור ביום – והרי הנמצאים בבית יושבים ומביטים אל מול פני הלהקה המתלמדת, העתידה להעמיד מקרבה אונטר-אופיצירים, ששכנה היה בחדר שמעבר לכותל מימין ולימודיה בכיכר אשר לפני הבית. רדוסטוב, רדוסטוב – הנה גם רדוסטוב שלנו בתוכם. איזה מהלך! איזה צעד! חד-תרי! חד-תרי!.

בלילה היו יושבים ומשוחחים ודנים בהענין הנוגע והמעניין האחד: בתי-ההפקר, שוכנותיהם ומבקריהם וכל המסתעף מזה: הריגות, גניבות, גזילות. תוכן אחר לא היה. ובעיקר, הרי גם סיבת המאסר של רוב הנאסרים אשר פה היה אותו דבר. האופיצירים, אמנם, התייחסו ברצון אל מבקרי הבתים ההם, אבל דוקא כשהדבר נעשה בהיתר, בהרשאה ובלי כל פגימות. אולם הוה עובדא, ופלוני שב משם בחצות הלילה, פגש בליבקובסקי ולא הראה לו אות-הכבוד, והרי הוא “יושב”. Нагорело!“”

יותר קל ממשמר-הלגיון היה “המשמר היֶפריטוֹרי”, כלומר שלושה חיילים ויֶפריטור-מנהל על גביהם, שהיה נשלח אל מערת אבק-השרפה אשר בקצה העיר. הדרך לשם היתה, אמנם, רחוקה והשיבה משם ביום המחרת מאוחרה בשתי שעות, מקום המשמר הרחק מאדם-העיר ומהלך אימים. ברם היא הנותנת: ריחוק-המקום ומיעוטי-האנשים גרם, מצד שני, שיהא הרוח השורר בבית-המשמר אחר קצר, שוקט ונקי במידה ידועה.

היפריטור, בטרם שנתגשם חלומו להיות לאונטר-אופיציר, היה רוצה להתלמד והיה מביא “אוסטאַבצ’יק” עם הז’ורנאל “Досуг и дело”, הספר היחידי בהביבליותיקה הגונדתית, והיה משתדל לקרוא משם כל העת, ושני החיילים שלא על המשמר היו שוכבים ביחד על האצטבה ומספרים זה לזה את האגדה הנצחית על הסוס-הנחש ובן-המלך הגיבור. מינץ אמר פעם להקריא לפניהם מסיפוריו של גליב אוּספנסקי, אבל בני גילו לא שמעו לו אלא דקים אחדים. אם לסיפורים – הרי סיפורי ה“דוֹסוּג אי דילו” יותר טוב לשמוע!

מינץ חיבב את העמק ההוא, מקום המערה, עם ההררים התלולים אשר מסביב-סביב ועם ערימות השלגים אשר תחתיהם. מכל האופיצירים הממונים על הלגיון לא היה מתעצל לבוא לשם בעגלה, אלא אחד: אותו הננס המלומד מן הרוטה הרביעית, שכל שניו היו רקובות בפיו ושמפיו זה יז קצף. הוא היה עז כנמר ורץ כצבי לעשות רצון הגבוהים ממנו, והחיילים העריצוהו וסיפרו הרבה על ידענותו של זה, שלמד בבית-הספר השטאַבּי-הגנראַלי, ועל קפדנותו ועל דייקנותו ועל שגעונו. לא איש-צבא אחד נמסר לדין על-ידו. הוא אדם מסוכן. כשתרדמה נופלת עליך בעמדך על המשמר, הוא מוצאך במצב כזה, הוא מתגנב בלאט ומסיר את הכידון מעל קשתך – והרי קצך בא.

לנקש בקשת אסור היה במקום ההוא, גזירה שמא מפוזרים שם איזו אבקים ותתפרץ בעירה. מינץ היה עומד ומנקש בהנאה רבה כל אותן שתי השעות הממושכות. ואולם פעם אחת בתקופת טבת, בין השעה הראשונה והשלישית בלילה, ליל קרה עזה, עמד מכווץ באדרת הכבדה ולא ניקש. המפקח על הלגיון היה אותו הננס ונתיירא הוא, שמא יבוא זה פתאום וישמע את ניקושיו. הקור חדר על כל אבריו וגידיו והבעתה היתה ממנו והלאה. הוא הסיר את קנה-הרובה מעל שכמו, נתנו אל ארכובותיו, ואת כפות ידיו שם אשה בשרוול רעותה. הרוח היה מעבר לסוכה, והסוכה היתה לו מערפו. העבים שכנו כדור ממעל וכוכבים לא היו. אז הוציא גליב אוספֶּנסקי לשון מבין זקנו המפותל, המסוכן, וישלחנה ישר אל זקנו של אותו הזקן: “כתוב אגדות בשביל ההמון, כתוב בשבילו, שוטה!”. אותו הזקן לא ענה – ומינץ פקח את עיניו וינועע בידיו בקפואות, הבלתי משולבות. חום-בהלה עבר את כולו ופחד לילי, פתאומי, נקב את חזהו ממעלה למטה. מי שהיה צריך להחליפו לא בא עדיין, זמן עמידתו נדמה לו משום-מה לאיזו יובלים חולפים, החליל היה תלוי עליו והקשת בין ידיו לא היתה. כפות רגליו ניתנו על גבי מחטים ונתקעו בשלג ופירפרו בו. ביניהן היתה מוטלה קשתו No. 183,576 והכידון לפניה. כהרף-עין הרימה והיא לבנה כשלג.

---

עֵרי הגונדה – בימי הקיץ יוצאים שנים: האחד סובב-הולך מסביב לאהלים ובתוך האהלים ומפקח על הסדרים; השני עומד על פני השדרה שמלפנים, פניו אל השדה וחובתו היא למסור בקול רם שאין למעלה הימנו את כל הפקודות היוצאות מפי הפלדפבל המפקח: “צא אל עבודת המערכה”, “צא לארוחת-הערב!”, “צא למנגינות!”, “צא לנקות את האונה!”, “צא להשיג מים חמין!”. הצוחה צריכה להיות כל-כך רמה עד שישמענה העֵר השני ויצוח גם הוא, ועד שישמעו כל האנשים אשר באהלים וב“שורות האחרונות”. ביחוד קשה היא חובת העֵר בימי הקיץ, זה של העומד מלפני השדרה, מפני שהוא צריך להביט תמיד בשבע עינים, אם אינו עובר אחד השרים שלכבודו צריך לצעוק: “המפקחים אל השדרה!”, “המפקחים של הבטליון הרביעי אל השדרה!”.

• לחזור…

• לחזור!

• לחזור!!

• לחזור!!!

תחת זאת קלה היא לאין ערוך עבודה השמירה עם הקשתות, והסיבה מובנת מאליה: העת היותר קשה בעבודת השמירה שעם הקשתות היא הלילה הקר; אולם בתקופת הקיץ הלילה הלא קצר וחם. יש שהמטר מרטיב; תחת זאת רואים שמש בזריחתו ובשקיעתו. בצהרים עולות מתוך המרחב הנערות הגדולות והקטנות שבשכונה וחיות הבית מטיילות עמהן. בבואך מן המשמר חלונות הבית סגורים, אבל אתה עובר על חובתך לשבת בבית פנימה ויוצא קצת אל החצר ונפגש עם אזרחי בית-החולים (בחיל-המשמר שעל הלגיון עסקינן הכא, ובית-החולים התמידי גם הוא היה באותה חצר), היוצאים בסותותיהם החוצה ומספרים אניקדוטים בקרפיצינסקי הרופא – שנוּא-נפש-וייסינקר. במוליאר-הנחושת, השחור משנים ומחלודה, אין צורך להשתמש כל כך הרבה, וכמשתמשים – הקיסמין יבשים ומתלבין מהר.

עם תקופת תמוז הובא לבית-האסירים אורח חשוב, דיבישינסקי בן הגונדה השביעית, זה שחיים ליפשיץ היה מספר דברים למינץ על אודותיו. דיבישינסקי ברח לפני השבועה מן הגונדה, נתפס ולא נמסר לדין, אלא ישב שלושים יום ב“הויפט-ואַכטה”, בפקודתו של מפקד הלגיון, והושב אל גונדתו. לפני הפסח ברח בפעם השניה, ושוב נתפס, והנהו יושב במשמר-הלגיון עד יום דינו הבא. זה היה איש-חוץ מוסקבאי, ובהפך מהכרקטריסטיקה של חיים “סתם” לא היה “קלאַסנבעוואוּסט” כלל וכלל ולא ידע מכל תיאוריות, אלא אהב את חיי החופש ושנא את השעבוד באופן טבעי ובקלות-דעת מצויה. קלות-דעתו זו גרמה לו גם להיתפס על נקלה. בפעם הראשונה תפשוהו בבית-הפקר, בשניה – בבית-מרזח. משלח-ידו במוסקבה היה סירוּס-כיסים, והוא דיבר על זה בלי התפארות, אלא באופן פשוט וטבעי למאוד.

לתכני השיחה של החיילים נוסף עוד דבר אחד: חקירה, מפני מה דיבישינסקי זה נתפס פעמים ורוב היהודים הבורחים אינם נתפסים. הנה בשנה זו בלבד ברחו פטליצקי ונוסוביץ מן הגונדה השלישית, גרינשפאן מן השישית, יניביץ מן הארבע-עשרה – ואיש מהם לא נתפס. הלא דבר הוא. ביחוד חרה אף החיילים ביניביץ. אותם בעלי המומים – יקחם אופל, אבל יניביץ זה – זה היה כלל לא יהודי. הוא היה מכובד על הכל – והוא ברח!

יניביץ היה באמת יוצא מן הכלל, והגיע הדבר לידי כך, שפעם אחת נשלח אפילו, בשעה שהיה “דוחק באנשים”, בתור חייל-שומר אל הדגל ואוצר-הכסף, כבוד ויקר שלא נעשה ליהודי בשנים האחרונות בלגיון המ-אי, שהיהודים היו בו יוצאים מן הכלל לגבי הרבה והרבה דברים – והנה גם זה ברח!

היינו דאמרי אינשי: הדוב לעולם נמשך אל היער. יהודי לעולם יהודי הוא. אפילו יהודי יוצא מן הכלל. אפילו יהודי שנשלח פעם בתור שומר אל הדגל.

מה שיניביץ נשלח פעם אל הדגל – את זה לא מחלו לו מי שהיו בני גילו בשום אופן.

 

פרק יט: חגי ישראל    🔗

שלושה-עשר יום בשנה החיילים היהודים משתחררים מעבודתם ונפטרים ללכת העירה להתפלל בציבור: ארבעת ימי חג הפסח, שני ימי חג השבועות, ארבעת ימי חג הסוכות, שני ימי ראש השנה ויום כיפורים. ואולם חגיגת יום-טוב באמת עולה בידם רק בחג הפסח. בחג השבועות הם נמצאים באוַנה, מחוץ לעיר, ונשלחים העירה תחת נשיאותו של אונטר-אופיציר, וכשאיש רוצה להישאר ללון בעיר, צריך הוא לכתוב פתקה ולהגיש לשר הגונדה שיחתום – דבר העולה בכבדות. בחגי הבציר האנשים מעט בקסרקטין: הללו נשתחררו והלכו לארץ מולדתם, והללו הלכו ל“עבודה חפשית”, ואין מי שישא בעול בקסרקטין, ולפיכך הרשיון ללכת העירה “על יום-טוב” עולה גם אז בכבדות, למחצה, לשליש ולרביע. לא כן בחג הפסח. מצב-הרוח בקסרקטין הוא מרומם. חלף החורף, הולכים לבנות האהלים בשדה, לימודי מערכה אין, הבחינות של הצעירים ובקרות השרים העליונים ספו, תמו. על פי דין, אמנם, אין להניחם, את היהודים, אלא ללכת לתפילה, אבל המנהג גדול הוא מדין, והמנהג הוא, שילכו החיילים היהודים ל“פסחא שלהם” באין מפריע, לכל היום. דבר שאין צריך להיאמר הוא, כי בני ישראל מצדם אינם מפירים גם הם את המנהג המקובל ביניהם ומעניקים להפלדפבל והנמוכים ממנו ביד רחבה. לבלי תת– אינו עולה גם על הדעת. דבר זה היה דומה, כאילו היו אומרים, שישבו בקסרקטין ויאכלו חמץ. חוץ מזה היתה נתינת השוחד מצד היהודים (טילמאַן היה המאסף) מלווה בהנאה, בהנאה אמיתית של מילוי חובה, של כלב מלקק יד, של קיום מצוה.

כפי שהוזכר כבר, היו היהודים, ועמם בני האמונות האחרות נושאים בכל העול בעידן החגים הגדולים של הפראבוסלאבים, וכשהיו נאנחים מכובד המשא, היו מפייסים אותם ומשדלים אותם בדברים: הנה ימי הפסחא שלכם יגיעו, ואז ישאו הפראבוסלאבים בעבודת הקסרקטין תחתיכם, אף על פי כן, כשהיה בא חג הפסח, לא היו הפראבוסלאבים יכולים למחול ליהודים את חופשתם בשום אופן והיו מתרעמים: חג בלתי פוסק ליהודים. כל יום – חג להם. משחררים אותם לימים שלמים. איצקוביץ בשובו מן העיר היה סוכר את פיהם במצות מובאות והיה מוכיח להם: “ראו, בני-עֶשו, אדרבא, מה בינינו לביניכם. לימים שלמים משחררים אותנו – ואנו חוזרים בדעה צלולה. נו, אלמלי היו מניחים אתכם אפילו ליום אחד, הלא הייתם באים כולכם סבואים, שיכורים כלוט, מתגלגלים באשפה”. מענה זה שומעים הגויים ותמהים: “יהודים! סלקא אדעתך, אדם בא ומתפאר, שהיה בעיר ולא שב שיכור משם. אדרבא! להתפארות מה זו עושה? אין על אודות מי לדבר… אבל ה’חַייטשקות' שלהם – מה אתם עושים ב’חַייטשקות' שלכם?”

עֵשו בשלו ויעקב בשלו. הגויים ביי“ש שלהם וב’חַייטשקות”, וזרע יעקב במונדירים חדשים, יום-טוביים, תפורים בכספם, חוגגים, מדושני עונג, הולכים ל“בעלי-בתים” ונסמכים על שולחנותיהם, מסתכסכים קצת עם השפחות, באים גם לבית-מרזח, אבל הכל במידה, במידה. עד כאן בנוגע ל“ההמון”. ברם קזלס בן-הרב, בן הגונדה הט"ז, מתהפך בין שעה אחת לאדם אחר, ומחייל נרדף ועלוב, הוא קופץ ונעשה למנהיג היהודים. זקנו השחור, הקלוש, הקטן, הגזוז (בנוגע לו, ה“פּוֹדרבּינוֹק”, הקלו בזה, שהרי דין הקסרקטין הוא: או גילוח או גידול בלי מפריע, אבל בשום אופן לא תספורת), מסתרק וכמו מתגדל מאליו בכדי להרבות חנו ופני יראת השמים של בעליו. והרי הוא מטייל לו העירה בערב יום טוב, בטרם יתקדש חג. ובדרך הוא מוכיח לחבריו, בני הבטליון הרביעי, ש – אָט, אם רוצים, אפשר גם כאן להתנהג כיהודי. שייך לומר: אונס רחמנא פטריה; ליטול בשבת את הקשת – מה לעשות… אבל להתפלל אפשר. עיין “חפץ חיים!”. שייך לומר: אפשר? אפשר ואפשר! הגויים עוד מתייחסים ביתר חשיבות ובכבוד להיהודי החרד. הגויים מכבדים את היהודי החרד, הוא ראיה: הרי לשום יהודי אין נותנים הרשות בלגיון שלנו לנסוע לבית-מולדתו למועד ידוע באמצע שנות העבודה, ולו יתנו. הפלדפבל הבטיח, שלו יתנו. והכל משום מה?

ה“קומאנדה”, שכולה יהודים לבושים במו נדירים ומשוחחים בצעקה, עושה רושם מגוחך עד מאד ומעלה בת-צחוק על שפתי כל נפגש. מן היהודים יש שמרגישים בזה, והרי הם משתדלים “להלך כאנשים”, אלא שהדבר אינו עולה בידם: ההליכה ברגל אחת ובשתיקה לא לנו היא, לא לנו. ובאמת – מאי נפקא מינה? העיקר – טוען קזלס בן הרב – הוא מאכל כשר. עכשיו הגיעה השעה להשתדל, שיתנו לנו בני העיר מאכל כשר. צריך לעכב את הקריאה: מאכל כשר! עכשיו, יחד עם הדרישה של מצות לחול המועד פסח צריך לתבוע גם מאכל כשר בשביל כל השנה. היאך! אם דואגים אתם שלא נאכל חמץ בפסח, עליכם לדאוג גם שלא נאכל טריפה ר“ל בכל השנה. מה? אומרים לו, שהרוב יאכל טריפה גם כשיהיה מאכל כשר? שרובם ככולם יאכלו גם מן ה”דוד" וגם מן הכשר? אָט, חס ושלום! לא אמת. הוצאת שם רע על בני ישראל. הוא – כמאה עדים יכול להעיד על עצמו ועל הכל. ימסרו רק לו את כל הענין, רק לו…

לאחרונה באים הכל אל ה“חדר-שני”, ששם מתאסף ה“מנין” של אנשי-הצבא להתפלל בפני עצמו. נערי בית-התפילה לוטשים עיניהם על כל האספסוף הצבאי, וביותר על מספר הדראג ונים היהודים, שבאו מן ה“בריגאַדה” שלהם החונה בתוך העיר, כשהם מתנפחים, מזדקפים ומקשקשים בצלצלי-נעליהם: דראַגונים אנו!… מה הוא חיל-הרגלים, ואם תמצאו לומר: אפילו הארטילריסטים, לנגדנו הדראַגונים!… כאן, בקיר המזרח, פוגשים, בתוך יתר בני הלגיון השני שבעיר, בעלי הכובעים הכחולים, גם את מיוחס נכה-הרגלים, והנה רגליו כבר העלו ארוכה לגמרי, ובגונדתו הוא מנהיג וכתבן וראש וראשון לכל, רצוי לכל אחיו ודורש טוב לבני עמו. האופיצירים הצעירים שבגונדה פונים אליו ב“אתם”, והקאפיטאנים, שרי הגונדות של כל הבטליון שלו, מביאים לפניו לקרוא את כל המכתבים בלשון יהודית המתקבלים בשביל החיילים היהודים שלהם, בכדי להיוודע מה כתוב שם, ואין כל ספק שלא יעברו ימים מועטים, והוא “יקבל יֶפריטוֹר”. מבינים אתם?

הכל הבינו ומבינים, שמעו ושומעים, חוץ מקזלס בן-הרב המתרוצץ בבית-הכנסת מפינה לפינה, קורא מרגע לרגע לבעלי-בתים חשובים הצדה, מתלחש עמהם ומחולל נפלאות: צריך לראות, שיהיה לכל איש-צבא יהודי בעל הבית לעצמו, מקום לעצמו לסדר בו את ה“סדר”…. צריך להספיק לנו, אנשי-הצבא היהודים, את כל הדרוש לנו… צריך להקצות לנו, אנשי-הצבא היהודים, מדור מיוחד…. אנחנו.. אנשי-הצבא היהודים, נקח מחר שני ספרי תורה לעצמנו לקרוא בהם, בכדי שתספקנה עליות לכל מי שצריך לתת לו… אנחנו, אנשי-הצבא היהודים.

ובשעה שקזלס בן-הרב מתרוצץ בבית-התפילה אנה ואנה, עסוק בטובת הכלל ועושה פוליטיקה יהודית, מתהלך חיים “סתם”-ליפשיץ בחוצות העיר, מחפש דירה קונספיראטיבית לאסיפה חשאית ועוסק בפוליטיקה כללית. היציאה מן הקסרקטין, ולוּ לשעה, יחד עם רוח האביב המנשב ומלטף, משפיעה עליו, מהפכת את עורו ומשיבה לו את חריצותו האבודה, את התעוררותו שכבתה. סוף-סוף הוא מוצא את הדרוש ומזמין למחרתו את מינץ, סקטין, מיוחס ויתר “אנשים מהימנים, שאפשר לסמוך עליהם”. את וולף המתופף מן הגונדה הי"ד לא ביקש איש, איש לא הזמינו, ההזמנה היתה בסתר שבסתר – אבל הוא בא. מי גילה לו את הדבר? כיצד הריח חוטמו את עקבות הדבר? כיצד?

בין הבאים, כשישה איש במספר – מיוחס לא רצה לבוא – נמצא גם רוסי חארקובי אחד וסטַדולניקוב שמו, אדם עבה ושמן עד שאין צורת חייל לול, מי שהיה כתבן באיזו “ווֹלוֹסט”, ועכשיו הוא נמצא משרת בבית החולים בתור חובש מן המנין. אליו התוודע חיים ע“י וייסינקר. לפנים – סיפר חיים – היה בן-אדם זה אוהב להכעיס יהודים, וכשהיה פוגש בו, בחיים גופא _סטדולניקוב היה לפנים גם הוא בן הרוטה השביעית), כשזה יוצא עיף ומזיע לעשן במסדרון, היה הוא, סטדולניקוב, מעמיד פנים כנגדו, כנגד חיים, ומתחיל: “נו, אני, ז’יד, אני, איני יכול”… וכו' וחיים חשבו ל”סוס ככל הסוסים". אולם בינתיים ואת וייסינקר אירע המאורע: ידיו נחלשו בטפסו על המוטות, והוא נפל לארץ ונקעה רגלו. אם באמת נקעה רגלו והוא חולה, או רק מתחפש הוא – אין איש יודע. בין כך וכך, והוא, ליביל וייסינקר, ניצח: הוא שוכב בבית-החולים. חיים הלך ביום ראשון אחד לבקרהו, ושם הספיק באקראי להתוודע יותר אל סטדולניקוב, ולשמחתו הבלתי-מגבלה מצא בו הכרה, הכרה רבולוציונרית אמיתית, במידה אשר לא פילל לה!

על השולחן עומדים בקבוקים אחדים של שיכר (“חמץ!” – שמח סקטין כילד), אך איש, מלבד סטדולניקוב, אינו נוגע בהם: הבקבוקים הלא הוצגו רק למראית-עין – המצאה קונספיראטיבית. בשביל סטדוֹלניקוב ולכבודו מתחיל חיים את דרשתו ב“רוסית”: “חברים! אסיפתנו זאת היא האסיפה הראשונה לאנשי-הצבא של לגיוננו. חברים! חיי אנשי-הצבא רעים הם במאד, מאד. חברים! במקומות אחרים מתעורר כבר איש-הצבא” וכו' וכו' וכו'. ה“נאסף” (מלבד חיים, סקטין, מינץ, הרוסי, וולף, שבא לתכליתו הוא, היה הקהל – אחד במספר: בחור ישר, בן-עירו של חיים, שבא לתומו) יושב ותמה: הוא הוזמן לבלות קצת את העת, הוא חשב, כי גם המין האחר יהיה כאן ויהיה ענין לענות בו, ומה זאת? מה אלו הדיבורים? סקטין הוא האחד, שעיניו נוצצות מכיל. זוהי השעה אשר קיווה אליה. הוא ציפה תמיד, כל ימי חייו, להארה, לביאור – והנה חיים בא ומאיר ומברר. שפתים ישק! סטדולניקוב מצדו מסכים גם הוא “במאד,מאד”, אלא ש“מוחו אינו תופס” מה אפשר להתחיל לעשות. “לא, בנאמנות: מה אפשר להתחיל לעשות?”

בין פסח לשבועות אירע מאורע רב-הערך. סודקוב הרופא הצעיר מצא פרוקלמאציה רוסית מודפסה “אל אנשי-הצבא” על מיטתו של החובש סטדולניקוב. התחוללה שערוריה. החלה דרישה וחקירה. נזדעזע מפקד-הלגיון. יצאה פקודה לעשות בדיקה כללית בכל ארגזי החיילים שבכל הלגיון. ליבקובסקי היה סגן-המפקח על הלגיון באותו יום, ובאמצע הלילה מצא את “הפרוגרמה הארפוּרטית” בתיבתו של חיים ליפשיץ.

• מה זה? שלך, ז’יד!

• שלי.

• מה זה?

• ספר.

הפורוצ’יק ליבקובסקי עבר דלתות אחדות ויקצוף:

• ספר… המ… רואה אני, שספר הוא זה… אבל… המ…. אתה קורא את זה?

• כן נכון, הוד-אצילותך.

• ואתה מבין את זה?

• כן נכון, הוד-אצילותך.

• אתה משקר!…הנה אני… הנה אני אינני מבין מה שכתוב פה… קורא, ואיני מבין… היכן חותם שר הגונדה? היכן הצנזוריה?

חיים נאסר, ולאחרונה הודה גם סטדולניקוב, הנאשם בפרוקלמאציה, מיד מי לקחה.

הסבלות הצבאית כבדה מאותו יום ואילך. האמונה ביהודים נתרופפה עוד יותר – ותישפך כל החימה על ראשם. גזרו על היציאה לעיר, ובחג השבועות, גם אלה שקיבלו רשיון, לא התהלכו כבר כל-כך חפשים כמו בחג הפסח הקרוב. נשתחררו טובי היהודים רק לשעת התפילה ועל כל יהודי נשלח נוצרי לשמרו. רק וולף היה האחד שהתהלך חפשי בלי שומר.

ולפני חגי תשרי, כשכל הדבר, אשר כל תוצאות לא היו לו, ואפילו חיים בעצמו, הנרקב בסיביר הרחוקה, כמעט שנשכחו מכל לב לגמרי, מצאו “הידיעות מהגוברניה”, היוצאות בב., לחובתן היותר קדושה לצאת במאמרים ראשיים ארוכים בשם “הקראַמוֹלה בצבא וחגי הז’ידים”. “חוטאים נהיה בנפשותינו, – כתב העתון – חוטאים למלכנו ולארץ-מולדתנו, אם לא נעיר את אזנם של העומדים בראש הלגיון המ-אי, אשר הצטיין תמיד במסירותו ובחריצותו למלכנו ולארץ מולדתנו ואשר רק בעקב האַגיטציה היהודית הארורה, אשר כרקב היא בגופנו המיליטארי הלאומי, התלקחה בו, להותנו, בראשית הקיץ העבר, הקראמולה בכל בלהותיה, בכל נוראותיה – חוטאים נהיה, אנו אומרים, אם לא נעירם בעוד-מועד על העובדה הזאת: החגים הז’ידאיים הולכים וקרובים! בחגים האלה וכו' וכו‘, בחגים האלה הם אינם צריכים לדמנו ואינם משתמשים בו בגלוי, כבפסחא שלהם, אבל וכו’ וכו' וכו'. אל, איפוא, למפקדי הלגיון להסיר מלבם אף רגע, אף חצי רגע, כי רק בגלל האגיטציה היהודית נהיה, לבשתנו ולחרפתנו, הלגיון המ-אי לקן הרבולוציה, לפאבריקה של פרוקלמאציות, לביבליותיקה של ספרות אסורה. גלוי וידוע עתה לכל, כי הלגיון המ-אי הוא כעת למופת לכל בני הבליעל החורשים רעה וזורעים את רעל הקראַמוֹלה בצבא. עליו, על הלגיון הזה, כל תקוותיהם, בו הם רואים את עתידם, ולא פעם אנו פוגשים בקונטרסיהם ובמגילותיהם הנשחתים את ההתהללות הפרועה, כי הלגיון המ-אי הוא רבולוציוני כולו, כי הלגיון המ-אי הוא שלהם בהחלט. אם לא נשרש, איפוא, את מקור הרעה בעוד-מועד, אם לא נחגור כל כוחנו, שהלגיון יהיה שלנו ולא שלהם, אם לא נשים חח באף התנין הז’ידאי הפולט ארסו הממית, תתפשט צרעת הקראַמולה היהודית עוד יותר ויותר מאשר עד כה, תכבוש את כל הפוזיציות”.

 

פרק כ: המַניברות    🔗

הקיץ נטה ללכת, ובמחנה אשר בשדה נהג עולם כמנהגו; סדרי ה“אוּסטאַב” לא נשתנו. אולם בזהרורי החמה הלוהטת עדיין, בזהרורים אשר ריחפו בינות לאהלים, היה כמו איזה רוח אחר. מעין אותו מצב-הרוח, שבין היהודים המתענים העיפים ביום הכיפורים לפני תפילת נעילה, היה כאן. הנה ימי המניברות הולכים וקרובים. המניברות! זו תהיה חתימת שנה העבודה, הקשה, המענה, חתימה קשה ומענה כשהיא לעצמה, אבל חתימה, נעילה!

תהיינה מניברות, או לא תהיינה, ואם תהיינה, איך תהיינה, קשות או קלות, לשבועות הרבה או לימים אחדים? – ענין זה היה רב לענות בו בכל עתות הפנאי ועל דבר אחר לא דיברו החיילים באותו עידן. דנו בזה, רבו, התווכחו, הביאו ראיות מאשתקד ומלפני אשתקד. מי שהיה לו בן-עיר או קצת מכיר בתוך סופרי-הקאנצלאריה דרש את פי בן-עירו, אם לא גוּנב אליו דבר ואם לא לקחה אזנו שמץ מתוך הפקודות ההולכות ונדפסות. הסופרים ניבאו עתידות מלבם הם, התהדרו בידיעתם-הכל, בילבלו את הדעות. בוראַק הברסטליטוֹבסקי, בן הגונדה הי"ד, נמלך והדביק בעצמו מחלה רעה על-פי דרך הרמאות כדי שיתנוהו בבית-החולים וינצל מאימת המניברות. הדבר עלה בידו.

מלבד חדשת בוראק באו בגונדה הי"ד עוד שינויים ונכבדים מאלה. ביום גנוסיה אחד בא הקאפיטאן מיכאילוב אל שורות הגונדה, ציווה לאסוף את האנשים וסיפר להם דבר-פלא מחייו. לפני שבועות אחדים היה בבית-התפילה בשעת תפילת השחרית. היה שם נזיר עובר אחד, ארכימאַנדריט. נשק הוא, מיכאַילוב, את ידו של הארכימאַנדריט, והארכימאַנדריט אמר לו: “חדשה תמצאך, בני, אשר תחשבנה לאסון, אבל על ידה יגדל שמך”. וכך היה. היום באה הפקודה. הוא, הקאפיטאן, מתעלה למדרגת פּוֹדפּוֹלקוֹבניק, אבל ניטל עליו יחד עם זה לעזוב את העיר הזאת ולקבל קומאַנדירובקה במקום רחוק מזה. צריך להבין, שזה לא כל-כך נקל. אבל ברכת האב הקדוש תלווהו. ברכוני גם אתם, אחים!

ה“אחים” שידעו רק לענות על פי המקובל, מענה בן נוסח אחד, לא פצו הפעם פה ולטשו על שרם עיני בעתה.

על מקומו של מיכאילוב בא השטאַבס-קאַפיטאַן איוואַנוב. ליבקובסקי נשאר על מקומו, ולמפקד חצי הרוטה הראשונה בא פוֹדפּוֹרוּצ’יק נאה בעל “פאַמיליה” יפה וקלה, – רובין – שזה לא כבר יצא מן “הקורפוס הקאַדטי”, ושהליכותיו הבלתי חפשיות הראו, שעדיין אינו רגיל ואינו יודע בעצמו איך להתנהג עם אנשי-הצבא.

השטאַבס-קאַפיטאַן איוואַנוב נטל את מוסרות ההשגחה בידו וגזירותיו נתחדשו מיום ליום. לא נתקררה דעתו עד שגזר על זילברמאן העובד-לרצונו לבוא דוקא לגור אל הגונדה ולא במעון פרטי מיוחד בעיר. השינויים השפיעו קודם כל על זמיקוב הפלדפבל. שיהפך לאיש אחר ושטבעו יקבל נטיה אחרת לגמרי. טלפי החזיר הכשרים הוסרו מעל רגליו. דומה היה שהקרום הרך, כביכול, אשר היה עליו תמיד, נמוג. הוסר המכסה. המלה подтягивать לא סרה מפיו.

בין כה וכה, וההכנות הפנימיות למניברות החלו באפני לימודי המערכה. החלו להרגיל את אנשי-הצבא בהליכה הרבה ובריצה הרבה; החלו ללמד סדר-מסעות בלילות, בחשיכה, ובריצה הרבה; החלו ללמד סדר-מסעות בלילות, בחשיכה, באפילה, בלי משואות. פעם ושתים הובילו אל התחנה הקרובה ועשו נסיון בטעינת חיילים לתוך אתיקי המסע. ניתנו להם מעדרים קטנים, מעדרי ברזל, על יד, שהיו תולים משמאל לחגורותיהם, והמעדרים היו מסתכסכים בין הרגלים ומעכבים את הצעידה. (עוד רעה אחת היתה במעדרים: גדולים היו ממצוא להם מקום בארגזים, כשאר טעונת המהלך, וצריך היה להחביאם תחת המזרנים, והיו נגנבים לשם הכעסה, ועוברים מיד ליד!). במעדרים לא השתמשו אלא פעם אחת, כשלמדו איך רובים מתוך חפירות, אבל נושאים היו אותם ירח שלם, עד המניברות ועד בכלל. איוונוב לא הסתפק בכל זה ועשה עם גונדתו נסיון-מעברה ביאור שמאחרי האַונה. הוא בעצמו עבר בסירה, והחיילים הסירו מעליהם את נעליהם ומכנסיהם ונשאום יחד עם הקשתות והטעונה ביד ועברו טנדוּ כשרגליהם עד בטניהם במים. זמיקוב התחיל להזכיר יותר ויותר בכל פיקודי הערב, ובקול קשה, כשסנטרו המחודד מתחדד מאד, את חובת איש-הצבא, שיהיו לו שלושת זוגות נעלים. “נעלים, נעלים, שומעים אתם – המניברות הולכות וקרובות!” ולטכיננקו הקפוראל, שר באגף הרביעי, מתח גם הוא את קשת-הדיסציפלינה ביותר והיה חוזר גם הוא בלי הפסק על טענת הנעלים, כשחוטמו, שהיה דומה לתפוח-אדמה, מתעקם ומזדעזע. “נעלים צריכות להיות לכם, בני האגף הרביעי, נעלים, בלי כל דחיות ואמתלאות. מהיכן ליטול – זה לא עסקכם. אתם אינכם אחראים בדבר. מי הוא האחראי בעדכם? אני האחראי, השר שלכם אחראי בעדכם”.

בעת ההיא התחילו יוצאים קולות בלתי פוסקים ע“ד “טריבוֹגה”, החרדה פתאומית כללית, באמצע הלילות. מתחילה מראשית ימי האַוָנה, היו מזמינים גונדה אחת למקרה זה, למקרה של “טריבוֹגה”. עכשיו התחילו כל הגונדות, אף אלו שלא הוזמנו, לפחות מפניה, מפני ה”טריבוֹגה“. הפחד היה לא שמא תצטרך לקום באמצע הלילה ונגזלה שנתך ממך – לזה לא חיישינן בחיי הצבא; האימה היתה, שמא לא יהיו מוכנים לזה, ונמצא הכל כבר עומדים שם, ואתה לבדך איחרת! אז היה הפלדפבל מפקד שלא יסירו את המכנסים כששוכבים לישון ולעמיד את ה”בּאַשמאַקי" וחיתולי הרגלים במקום ידוע, בכדי שבשמעך את הקול המעיר, המפקד “הכל אל השדרה!!” יהא סיפּק בידיך לשים עליך את כליך כהרף-עין. “אולם – היה הפלדפבל מוסיף – אם לא הספקת לשים את נעליך עליך – אין דבר. העיקר, חטוף את קשתך ורוץ. העיקר שלא תצא בלי קשת!”.

לאחרונה יצאה הפקודה הברורה: לצאת למניברות. כמה יארכו המניברות בדיוק לא ידע איש, אבל זה היה ברור, כי לא פחות משבועות אחדים. שבועות אחרים – התאזרו, אחים! שבועות אחדים מניברות – לאו מלתא זוטרתא. המניברות יהיו “אוֹקרוּגיות” – לכל הפחות, קצת נחמה בדבר: נראה בעינינו את שר ה“אוֹקרוּג” (של הגליל) בעצמו!

בהז’ארגון של הקסרקטין התחילו נשמעות מלות חדשות: אינפאַנטריה. מי יהיה הנציב של ה“אֶשאַלוֹן”? פוּראַז'… בדרך, תחת מנות-הבשר יתנו “קוֹנסרווים”.

היציאה אל הדרך היתה ישר מן האוָנה. הסירו ביום אחד את האהלים, צברו הכל, הדלו רצועות חדשות על הקשתות ויצאו חוצץ אל מול פני האויב. האויב שלנו, כביכול, באותו המשחק היתה הבריגדה השניה, שיצאה עוד מיום אתמול. אנחנו היינו המתגרים, המתנפלים, המסתערים. כדי לפגוש בו, במחנה האויב, ולהתחקות, כביכול, על עקבותיו, יצא מחנה החלוץ תחת נשיאותו של האופיציר הקטן, האכזרי, מן הגונדה הרביעית, ועל ידו חונים: “מחפשים” ממחנה הציידים. דגל הלגיון הלך לפנים ומאחורי הלגיון נמשכו עגלות הגונדה שלא מן המערכה עם תנורי הדרך, “הלינֵיקה הַלַזָרֶטִית” (עגלת החולים) וכל הכבודה. ה“אַדיוּטאַנט”, אופיציר צעיר, ליבראלי בתנועותיו ויפה להלל, השתער על סוסו והזמין את כל “האדונים האופיצירים” אל האדון מפקד-הלגיון. מהרה נעשתה מחוגה מסביב ל“מפקד”, והוא דרש לפניהם בהלכות אוונגארד, אַריֶרגאַרד וכו'.

יצאו בשעה העשירית בבוקר. היום יום של סוף אבגוסט בוער. הדרך דרך-המלך מבינות לשדות-שלחין. השמים היו פרושים ממעל כמשפטם. איכרים דלים נפגשו בדרך על סוסותיהם הרזות ומראם היה מדוכא מאד לעומת נוגה ברק הלגיונות. ואולם נוגה ברק הלגיון היה רק בפרסה הראשונה. אחר-כך עשתה רושם מכריע רק כמותו הרבה, הרגלים הדורסות הרבות, אבל יפי הסדר לא היה לו עוד. כובד-המשא עשה את שלו, ואחרי שעה אחת של מהלך נכפפו האנשים, נתפזרו, “אבדו רגל”, צמאו, התחילו מזיעים, נושאים את הקשתות על כתפם הימנית. האלפסים התנודדו וכוסו באבק. כעבור עוד פרסאות אחדות של הליכה בציה, היו הכל כבר כנגררים מעיפות, כאבטוֹמטים, וכשנשמעה הקריאה: “לגיון, עמוד! בטליון, עמוד! גונדה, עמדי!” צעד ההמון עוד צעדים אחדים ויעמוד כמו מאליו, כמו לא לקיים את הפקודה, אלא כך, מאין אונים.

התייצבו לא הרחק מאגם מים, חנו, שתו, מילאו את הבקבוקים מים דלוחים, הגיפום, עישנו. הזוללים שבהולכים הוציאו חתיכות הלחם היבשות מאמתחותיהם וקוססו אותן בשניהם. נמשכה הדרך זו, והם הרעבתנים, מכוסי אבק, קוססו את חתיכות הלחם היבשות, מכוסות-האבק. הדרך נמשכה – והמים אזלו, אבדה ההכרה. הציק הצמאון. להטה השמש.

לפנות ערב נפסקה ההליכה; פרשו אהלים על גבי כלונסאות במקום-ביצה רטוב, לא הרחק מכפר. בטרם התקרבו החיילים להכפר התאזרו עוז, בכדי להיראות כבני-חיל בעיני הנפגשים, וביחוד הנפגשות, מן הכפר. ביום הראשון עוד עלה הדבר ברגליהם. המוסיקה ניגנה. בלילה ערו עד היסוד את כל מה שנותר בגנים ושברו את הגדרות. עם בוקר השכם שמו שוב לדרך את הפעמים. טירד גשם, והפלדפבל הזהיר באזהרה חמורה לבלי הגיף את פי הקשתות בשום דבר. החיילים, כבשעת היציאה אל היריה, היו נוטים לזה, להגפה, בחוסם על הקשתות, לבל יבואו מים לתוכן, ולא ידעו, כי דוקא מחמת הסתימה הקשת מעלה חלודה ביותר מבפנים.

המסעות-בדרך השפיעו עוד יותר על זמיקוב הפלדפבל שינטל ממנו אותו המסוה הביתי, הרך, כביכול, של תקופת עבודתו תחת שלטון מיכאַילוב. ויתגלה בכל אכזריותו האונטר-אופיצירית, הפלדפבלית, הטבעית, הרגילה. הנה השכימו בבוקר, בוקר של ראשית סתיו. השחתת השחת הכפרית במדורות-מדורות אינה מועילה כלום, והקור חודר אל כל העצמות. מתקפלים החיילים באצטלאותיהם ומתנודדים מכוּוצים, לא-רחוצים, מדוכאים. עשן הלהבות אוכל את העיניים. הכל עושים רושם של צער בעלי חיים. רגשו הצבאי של זמיקוב נפגע. יושב הוא בפתח אהלו, שהוקם בידי סילוקוב, צורתו שלו עצמו מעוררת רחמים, ובקול שחירוק-שנים נשמע מתוכו הוא מחרף על ימין ועל שמאל.

• מה, מינץ?! מה לך, כי נתכווצת ככה? אַי, אַי, קר…

סנטרו המחודד – סמל “רציחת פוניה”, רציחה זעירה זו, רציחת פחדנים, רציחה חתולית, רציחה מאחרי הכתפים. רציחה זו פותחת תחילה ב“ז’יד” ומסיימת בקללה הרוסית המשולשת, המצאת הרוסים המקורית.

ב“חיי הבית”, וביחוד בימי שלטונו של מיכאילוב, לא היו שומעים את הקללה הרוסית יוצאה מפיו של זמיקוב בעלמא. להפך: הוא השתדל לעקור את ההרגל הזה גם מפי אחרים. ברם במניברות שאני.

• רֶמֶשׂ! – אינו מסתפק הפלדפבל וממשיך – או שמא אתה נמשך אל אחיך, אל קזלס?.. תלך אליו, בושת אמך!…

קזלס בן-הרב מן הגונדה הט"ז נפל ביום השני באמצע הדרך, מבלי יכולת ללכת הלאה, ויבוא אל “רכבת בית החולים”.

ואולם מינץ לא אבה דוקא ללכת אל קזלס. גם כוחותיו הוא עזבוהו ביום השני ולא יכול לילך הלאה, אבל הוא הלך. לבסוף, בשבוע השני למהלכם, ביום יוקד ביותר, נפל גם טרנופוב – ומינץ הלך. הוא הלך וחש בכל צעד וצעד, כי את הצעד השני, הבא, לא יעשה, אין בו כוח לעשותו, כי מט הוא לנפול – אבל הוא הלך, הלך. דבר-פלא היתה אותה הליכה.

תאות המשחק בסולדאטים אצל הקומאנדיר האוקרוּגי התגברה, והתחילו מסיעים את החיילים מארבעים עד חמישים וורסטאות רוסיות ליום. הפסקות היו עושים אחת לארבעה ימים. צבו הרגלים והעלו אבעבועות. הגונדה שלא מן המערכה אבדה פעם דרך, הלגיון עבר הלאה פתאום למקום שלא ידעה, והיא, הגונדה, עם כל מכשירי האוכלין שתחת ידיה, נקרעה מעל לגיונה לשני ימים רצופים. להחיילים שבמערכה לא נשאר אלא להיזון בשארית ה“סוכאַרים” שהיתה בתרמילם. מי שלא היו לו “סוכארים” – רעב. עברו כפרים, ומי שהיה לו קצת ממון היה נכון לשלם חמש-עשרה קופיקות בעד ליטרה לחם. אבל אנשי הכפרים לא מכרו. “אין לנו לחם לעצמנו, אין לנו לחם” – היו עונים קול אחד.

טיפסו על הרים, עברו בקעות, עברו גשרים רעועים, עברו ביצות. השתטחו על הארץ, רצו, ירו יריות “ריקניות”. עיפו גם האופיצירים הצעירים, שעגלות היו מוכנות לקצר דרכם. התהלכו בנשפים, נתקלו בגיאיות, נפגעו בכידונים. פעמים נעורו פתאום גם באמצע הלילה. כל היום הלכו. באו אל החניה בשעה האחת-עשרה בערב. לא ציוו “עמוד!”, כי כל החיילים נפלו בלאו-הכי מאליהם והקשתות עמהם. לא היה כוח להעמיד את הקשתות ב“תישים”. בשארית אונם העמידו את האהלים הארעיים, לאחר שנחו כחצי שעה, ומבלי כל כוסף לטעום מתבשיל הערב, השתטחו על הקש שהציעו. אך סגרו את העינים – “אל הזיון!”. כאבטומטים קמו, לא מתים ולא חיים, עזבו את הקש, חטפו את הקשתות והלכו.

מקץ שלושה שבועות תם המשחק. הקוֹרפּוּס שלנו הוכה אחור. הכל עלה כמו שחשבו את הדבר מראש. הגיבורים – המנצחים עם המנוצחים גם יחד – התאספו אל ק. עיר הפלך ושם הוחג חג גדול. האופיצירים צרו את העיר והנשים הוציאו את כל התכשיטין מבתי גנזיהן. גם את החיילים איכסנו בבתים פרטיים. ובאותו יום כבר לא נזכרה בפיהם כל התלאה אלא בתורת התפארות לפני השפחות השוקקות. העיר היתה מאושרה בזכותה ובכבודה להכיל את כל החיל הרב הזה. ביום המיוחד עברו במאַרש צרמוֹניאַלי לפני השר האוֹקרוּגי בעצמו. רבים ראו אותו פנים, עין בעין, אותו גופא. אולם אפילו אלה שלא ראו אותו לא הודו על האמת ואמרו, כי ראו. כאלה כן אלה קיבלו רוּבל, מתנת יד השר. איש-איש קיבל רובל, וחשובה היתה המתנה. חילקו גם צנצנות-יי"ש לכל אחד ואחד ואכלו גם בשר גם “קונסרווים”. התגודדו בחוצות והרגישו את עצמם אדוני החיים, הבעלים של המציאות. לא היו ימים טובים מאלה.

 

פרק כא: פרק אחרון    🔗

מרכז הדמיונות והחלומות של כל אותן השנים, של כל ארבע השנים – הנה זה החורף יעבור, הקיץ אחריו מה הוא, קיץ חולף מהר, ומסוף הקיץ ואילך רק שנה אחת, תעבור השנה, תעבור… – מרכז הדמיונות והחלומות הועלה. יום שחרורם של חיל-המילואים בא. באה הפקודה, נתקיימו פורמאליות נחוצות, קראו אותם פעמים אחדות אל הקאנצלאריה, העניקו להם אצטלה ומכנסים ישנים מקופת הממשלה, החזירו להם את בגדיהם ה“חפשיים”, שהתגוללו ב“צכהויז” מאז באו הלום ושלחום לביתם.

מיוחד היה אותו היום האחרון. סיביליץ שכב על משכבו, מיעט בדברים, פיהק ונהם, פניו דומים היו כאילו אכל חלב יותר מדי בבית-המבשלות – ההקאה מציקה לו. איוואניוק – “העור המכור” השני – זימזם על הטנבור שלו והתפלסף שלא כדרכו על טיבה ומהותה של עבודת הצבא. מביט אתה בסילוקוב, בא הוא מן הקאנצלאריה שמח, חפשי הוא, לביתו הוא הולך, אבל עדיין איש-צבא הוא. כל זמן שלא הלך מזה – איש-צבא הוא. הרי מלה אחת שלא כהוגן יוצאה מפיו נגדו, נגד איוואניוק, והוא, סילוקוב, נמסר לדין ו“הולך” אל הבטליון הדיסציפלינארי לשתי שנים חדשות!.

המילאנכוליה של עזיבת כל מקום ששהו בו העיבה באופן בולט את השמחה של ההשתחררות, של השיבה לבית המולדת, לעיר המולדת. כאן נקברו 4 שנים. ארבע שנים. צר לעזוב את המקום הזה. והנה ימי החורף הולכים… מה אפשר יהיה לעשות שם, בבית-המולדת המדולדל? מה יעשו שמה?

פני סילוקוב הצייד נעשו משום-מה סימפאַטיים למאד באותה שעה ובלכתו נשק לכל אנשי הגונדה, ואפילו ליהודים. הרבורדה ה“מחלק” בכה בדמעות שליש ודיבר דברים בלתי מקושרים על משאלת נפשו להיות ל“לַקֵי” ואלוהים, הוא היודע, אם תתקיים המשאלה הזאת, אלוהים הוא היודע…

למחלק-הלחם של האגף הרביעי, במקום הרבורדה, נתמנה מינץ, בהסכמת כל האגף.

בגונדה נשארו אנשים מעטים. הרוב הלך ל“עבודה חפשית”, עבודה זו, שהכנסתה לקופת הלגיון, ורק שליש, אחרי איזו ניכויים, מגיע גם לעובד בעצמו.

מינץ לא פסק מעמוד עֵר בלשון המקום: הוא לא הסיר חגורתו מעליו, עד אשר התחילו שבים בני העבודה מהכפרים ויחד עם זה גם טירונים ראשונים, טירונים חדשים…

המפקח על הגונדה, לרוב, היה לטכיננקו, אולם גם אתו השלים מינץ, השלים.

הוא היה יושב וחושב כל הימים המחשבה הישנה: עוד שלוש שנים, עוד שלוש שנים…

עוד שלוש שנים ומה בכך? ומה לאחר כך? הכל מתחלחל. התגלמות החיים לא אחת היא בכל מקום; חידת החיים והמוות אחת היא בכל מקום. הכל מתנדף…. הקיים?.. גם פה ילודי אשה ואוכלי לחם. אין מקום אחר למצוא מפלט בו.

הוא היה יושב וחושב – ופרטים שונים, צללי מעשים חולפים, חשובים ובלתי חשובים, היו מתנערים בזכרונו מעברו הרחוק ומעברו הקרוב. לפני שבועות אחדים, כשזמיקוב היה הפלדפבל המפקח על הבטליון, נשלח הוא, מינץ, את הקאנצלאריה לקבל את גליונות הפקודה בשביל כל הבטליון.

אז עבר דרך הילוכו על פני החלונות הרבים של ועד-האופיצירים. שם היתה חגיגה. חוללו אופיצירים זקופים עם נשים יפות. נאה הדבר וטוב, שגברים זקופים מחוללים עם נשים יפות.

וביום קיץ אחד בשדה היו לימודי המערכה של הגונדה. הוא היה על מקומו – בשורה האחרונה. חזה חלילה. “קרוּ-וּ-גוֹם” הגונדה התהפכה. הוא היה בשורה הראשונה. על פי צעדו הוא צעדה כל הגונדה.

_____

פעם אחת, ומינץ עומד עֵר בקסרקטין, כדרכו, נתאחרה קבלת הפקודה. הביאוה בשעה השתים-עשרה בלילה. מינץ קיבלה – לטכיננקו יצא החוצה לאיזה צורך – וקרא בה על סיעת הטירונים, שיבואו מחר אל גונדתם ועל קבורת אותו החייל מן הגונדה הי"ג ששלח אתמול יד בנפשו. –

מינץ לא ידע פנים אותו חייל ששלח אתמול יד בנפשו, אבל ספר ספרו לו, כי חייל בריא היה זה ושר-אגפו היה מצער אותו מרבה להכיל. לא אהבו– ודי. בני כפר אחד היו ומביתם הביאו טינה בלב איש על רעהו. אתמול לפנות ערב שלחוֹ הקפוראל אל בית-האוצר לשאת לשם את צרורות החצים. החייל סירב, הוא בא לפני שעות אחדות מחיל-המשמר ובאלו השעות ג"כ לא נח, אלא נשלח לבית-המבשלות לשאת מים, והנה שוב… “אני צריך לצחצח את קשתי!” – טען. שר-האגף ציווה עליו במפגיע ללכת ויכהו על הלחי. החייל ציית, נשא את החצים, ואחד מהם השאיר לו. הוא שב אל העזרה, שלף את נעלו מעל רגלו הימנית, שם בסתר את החץ תחת סגור-קשתו, התגנב אל השדרה שמאחור, כאילו הוא מתכוון לצחצח את קשתו, אשר אתה היה בחיל-המשמר, העמיד את פי-הקנה אל מול פיו, וברגלו היחפה משך את המנגנון. ממחרת ציחצח כבר את הקשת אחר במקומו.

העזרה נסגרה אז מיד ולא הניחו לאיש זר לבוא. מינץ עמד בצהרים בתוך יתר הסקרנים, ולא חשב, שבזמן מן הזמנים הלא יהיה גם הוא באותו המצב, יותר נכון, באותו-לא-המצב, שנמצא זו אותו המוטל על הארץ, כשם שלא חשב על כל ריבוא-ריבואות האנשים, על כל היצורים לאין מספר, אשר חיו-היו לפניו ואינם. רק מעין תמהון מהול בקורטוב של מעין קנאה על להפשטנות שבמעשה הנעשה תוסס בו. לבו היה – חמץ נוקשה.

_______

מינץ התעמק שוב ב“פקודה” ובסגנונה האופיציאלי על אותו שהמית את עצמו. המית… המית… המית… והפקודה חיה. הא? לחשוב איזה דבר – והמוות אינו תופס דבר. תרדמה נופלת. היכן אנו? היכן הכל? פלוני המית את עצמו, איננו עוד בגונדה הי“ג. איננו אתנו. ועכשיו – עכשיו הוא כמו אז, בעת שגם הוא, מינץ, ירדם… ילך מזה ולא יהיה פה… לא יהיה – והכל יהיה. ואח”כ – הכל לא יהיה… מה יהיה?… ילך ולא ישוב – הכל ילכו ולא ישובו… גם כותב-הפקודה… הוא קודם… אחרים קודמים… מאי נפקא מינה? טעות מעיקרא… תרדמה נופלת.

מאי נפקא מינה? קסרקטין – לא קסרקטין… הכל בלתי מובן, הכל אֱוילי, הכל קשה… ותו… החיים יקרים משום-מה, יקרים…. מה יקרים?

החיים… וכל זה, כל אלו הגונדות, כל אלו הפקודות, הרי אינן אלא קרן-זוית אחת שבחיים, חוליה אחת מן השלשלת, התגלמות אחת מן כל הצדדים… מן כל הצדדים העוברים, המוכרחים לעבור…

עברה שנה, עברה שנה… מוכרחה היתה לעבור. גם יתר השנים תעבורנה. עברה שנה. מחר יבואו טירונים. צריך יהיה לתת להם לחם לשובע… גם שנתם תעבור.

עברה שנה. לפני שנה התגורר באותה העיר האוניברסיטאית. אותו הסטודנט לָוה אז ממנו את שלושת הרובלים האחרונים שלו. פלוני הסטודנט – דרכו היה לכתוב מכתבים לעצמו.

הוא התגורר אז באותה העיר האוניברסיטאית. הוא עבד באורגאניזאציה. לטובת האורגאניזאציה דרוש היה, שמעונו יהיה ברחוב שומם. מעונו היה ברחוב שומם. לילה-לילה היה שוכב ומתעטף בשמיכה. לילה-לילה היה בא הרעיון: הלא מחר לא אקום, לא אקום. מתוך שינה לא אהיה, מתוך שינה. הלילה האחרון.

הלילה האחרון… החבל האחרון…

החבל? כן, אותו הקוף אשר צד אז ונתנו בחבל… צד ונתנו תחת השמיכה, תחת האצטלה האמוצה… הכל הוא באופל-האצטלה, בשק-האצטלה… הנה הוא בידו…. הנה הוא אסור בשלשלת, לא, בחבל… בחבל, בחבל…. החבל הוא ככף-איש… ועוד הוא מתקצר, מתקצר… החבל והקוף – חד הוא… אבל לחבל אין שנים ולקוף יש שנים… “ולא עוד – הוא מוסיף – אלא שאותו הסטודנט מנקה את שיניו במברשת קטנה, ואני מחדד את שני במשחזת… גה-גה-גה…. הם-הם-הם…” שניו של הקוף הגדולות, המושחזות, סורקות את הבשר תחת המתנים….

מינץ תמך מבלי משים את מצחו בכפות ידיו – ויתנפל על הקוף בכל כוחו. הדקוֹ, הממוֹ, חנקוֹ. הדקוֹ, כמו שמהדקים את הקשת, כשנוטלים “על היד”. ונפלא היה הדבר: הוא הדק את הקוף – והכאב היה בו, במינץ. ברזל-עשת היה בשר-הקוף, מסרקות-ברזל.

הקוף – וקולו קול זרבנוב – אמר לו:

• אני יכול להרפות ממך, אם רק תתנהג עם פרחי כהונה באופן… שלא יתנגד לכל העבר שלך…

• פרחי כהונה? – תמה מינץ – איזו מלים משונות! איזה שגעון נושא בקרבו הקוֹשמאַר!… קושמאר של מלים… מה הוא יכול לעשות לפרחי כהונה? מה בכוחו לעשות? הם עולים על הדוכן והוא אומר את ה“יהי רצון” – מה עוד? “העבר שלו”… “פרחי כהונה” – הוא מחקה בכעס מתוך שינה – איזו דברים בטלים!…

הוא לא הבין – וצער אי-ההבנה היה גדול מנשוא. המתנים התחלחלו. איכה ישא לבדו צרורות-חצים כל-כך הרבה? לטכיננקו ביאר כיצד, אבל הביאור לא הועיל. פרחי כהונה ישאו – ועליהם אין רחמנות?…

אמר לו לטכיננקו… לא, אותו הסטודנט הכותב מכתבים לעצמו: – אחת היא: “רעים אין לי…” – זה לשונו – “רעים אין לי”… בקסרקטין אין פנאי ואין חפץ לכתוב… אבל אלמלי הייתי כותב, היה בלי ספק יוצא כך… “עושה-שלום” צריך לומר, “עושה-שלום”. “עושה-שלום” עם נפילת-אפים, עם “תחנון”, עם הכל… אך בלי “ובא לציון”… לפסוע ג' פסיעות לאחור – ולומר “עושה-שלום, שלום שלום”… החגורה צריכה להיות הדוקה, הדוקה, הדוקה… – ואתה ישן?!

• בשום אופן לא, קציני הקפוראל! – נעור מינץ ויעמוד לפני לטכיננקו השב מן החוץ: – הפקודה נתקבלה! – הוסיף.

נדן-כידונו התלוי עליו זז ממקומו בשעת נפלו על הספסל, והוא עמד ותיקנו במנוחה.

________

“ממחרת בשעה השמינית בבוקר באו טירונים רוסים חדשים. בחלקו של האגף הרביעי נפלו ארבעה. הוצאתי להם את כל הלחם, שהיה בארוני, והנחתי לפניהם גם חמש חתיכות סוכר שהיו לי משלי. אמרתי: אכלו, אחים, וגם את הסוכר טלו, במטותא, אני הנני המחלק! – הבאים התנפלו על האוכל המושם לפניהם כהתנפל על בית יהודי בשעת פוגרום”.

~
~