מגילות חתוכות    🔗

מגילה א: כסליו. חנוכה.    🔗

בבית-המזון של “מיאַסה” יש שהוא עולה ומאיר לי.

“עולה ומאיר” – סלקא דעתך?.. מליצות לעת זקנה?.. לא נאה!

וביחוד שאכתי לא ידענא דבר, אכתי לא ידענא… בריה משונה, יחידה, בריה משונה, יחידה, בריה בפני עצמה, יציר שאינו נפגש בכל שעה… אבל כלום סומכין על רושם ראשון?

ואני הלא ראיתיהו פעמים, רק פעמים ראיתיו…

ביום אֵד, ביום “פוגה”, ב“ערב נר ראשון”, באפילה בצהרים נגלה לי לראשונה…

נגלה לי…

מתוך המון ששת המיליונים, אשר בכרך גדול זה, נזקר הוא, זר בא מקרוב. פתח את הדלת ונכנס.

קומה רמה, חזקה, כתפים רחבות, מכונסות קצת לתוך עצמן, סבר פנים בריאים, קשים, מושחרים…

– חשמונאי!.. לגמרי לא יוצא ירך יהודים!.. – חלפה מחשבה.

מסביב ישבו עוד מנינים אחדים, יהודים בלתי מוטלים בספק. דיברו על העונה של חוסר-עבודה, על האֶכּספלואַטאַציה, על האֶמיגראַציה. “יש הבדל גדול – ביאר שלום ליברמאן לעלם אחד – בין אֶמיגראַציה ואימיגראַציה. שמע-נא: “אמיגראציה” – פירושה…” דיברו, קראו את ה“יומן”, אשר הכנסתי, התווכחו שלא לצורך, מתוך הרגל, הוכיחו איש לרעהו איזה דבר, ואכלו מרק ולחם. הוא ישב אל השולחן אשר בפינה רגעי מספר, אחר-כך קם, ניגש למיאַסה, בעל בית המזון, וביקש גם הוא מאתו פנכה של מרק. המרק היה כהה, של דוחן, הפנכה קטנה, אבל הוא אכל לחם הרבה. –

הוא קם בכל מלוא קומתו הרמה, הרמה מאד – נתבלטו מגבעתו הפרומה ומדי אדרתו המטולאה, אשר מתחתיהם הוציא ושילם שלוש פרוטות בעד המרק, שמונה בעד הלחם הרב – ושוב ישב נשען אל השולחן.

האופל התגבר ונתעבה. היה שתי שעות לאחר חצות היום. העלו אור – והוא עודנו יושב ושותק ופניו עיפים וגלויים.

איני יודע… ירא אני מפני הבדותה… אבל זו, כמדומני, אמת היתה, אמת. –

כשנפל על פניו המלאים והמשופעים הנוגה הפתאומי של הגאַז, כשהוא שוחק ונתלה ברפרופי האֵד ובזהרוריו, אשר על הפנים ההמה ואשר על שערות הזקן המסובך, השחור-אדמדם, המוּרם בקצהו – הוארה באותו רגע בזכרוני בעין עליית שחר בארץ-מולדתי שם, במולדת-שמשי אשר בספרה של שחרות-חיי – ב“חומש”…

זה היה לפני ארבעה ימים. עוד פעם ראיתיהו אתמול, בעמדי בזוית שלי – והוא עבר…

מגילה ב: עשרה בטבת.    🔗

אח, כן, עשרה בטבת… מתשעה באב עד עשרה בטבת… יותר מחמישה חדשים עברו, איפוא, מיום בואי הלום. שפיר!

יותר מחמישה חדשים. תקופה שלמה. תקופה שלמה – וחשבונה.

חשבונה?.. מתפרנס אני בכל העת הזאת ממכירת עתונים יהודיים, ביחוד – “היומן של סרטן”. עסוק אני בזה כל היום ואשמורה בלילה. גר אני בשכונתו של שלום ליברמאן העלוב, באולמה של “אגודת ההסתדרות האינטרנאַציונאַלית של מסדרי האותיות שבלונדון”, אשר בדירתו של שמעיה טאַלר העתונאי וראש-האגודה. ניזון אני מן המאכלים אשר אצל הפונדקאי המפורסם מיאַסה מכניס-האורח. נכנס אני לפרקים למעונות הסמוכים של מכרי מבני הגולה ורואה דלות נודדת, נודדת, חסרון לחם, חסרון פרוטות בכדי לשלם לרופא – יסורים ויסורים, יסורים בלתי רצויים, יסורים נוזלים, נוזלים ומשתפכים בלי סוף ובלי תכלה… בושה וכלימה!.. הריני מתחיל שוב בשלי…

לא, לא. הריני מפסיק. בן עשרים וחמש שנים אנכי. גליתי ובאתי לגיטו יהודי שבאחת הבירות האירופיות… כן, כן – האירופיות. נוּ? כן. זר אני להשפה המתהלכת, זר ליושבי הארץ הנכרים ורחוק מאחי בני עמי, אשר עתוניהם אני מוכר להם. משולל כל סביבה גשמית, כל צל של חברה מענגת, כל סיפוק-נפש רוחני; עיף ויגע מן העבר של “חדרים”, “ישיבות”, אֶכּסטרניוּת, חיי “אורגאניזאציות”, תפיסות, עבודה בצבא, פוגרומים. אעפי"כ כל זה אינו מפרנס אותי, אינו ממלא אותי: בשעות הפנאי ממכירת העתונים, בימי השבתות, אין מה לעשות ואין לאן להימלט מפני השעמום הקשה, התדירי, השתקני. אולי תעמוד לי הרוָחה מן המחלה הממארת, הקיבתית, הפנימית, אשר בוא באה, אשר התחילה זה כבר, אשר כרימה תקוסס, תקוסס את הבשר…

אבל לא, לא, לא! חלילה וחס! את זה איני רוצה לכתוב, איני רוצה! את זה לא צריך לכתוב, לא צריך! יוסר-נא הפיהוק מן הפה והבעתה של אי-התעניינות מתוך העין! לא אוסיף אענה את עצמי בפזמון ישן וחסר -תוכן זה, אשר היה לזרא. אמת, אמת. פזמון ישן זה הוא, אמנם, האחד, היחידי, אשר לבבנו מלא אותו; המעשיה היחידה שלנו, שאנו מספרים ושומעים, האגדה היחידה, שגם סופה אחד, אותו הסוף של כל האגדות, אפילו של המעניינות. הן חיים אלה, אלה ולא אחרים, הנם בהכרח חיי אני וחיי כל בני גילי, בין אלה שנעתקו ממקומם ובין אלה שנשארו שם. ואַל להאפיל על הדבר בלשונות מדברות גדולות. ידברו הלשונות הגדולות על הדברים המעניינים: על תקיפי הרוח, על חפשי הבשר, על גיבורי המעשה, על יוצרי מהפכות; ישירו על בתים מלאים רפואות למחלות רעות ונגינת פסנתר, על גזילת העני וגעגועי יופי… אח, אני מדבר מה שלא צריך! אח, אין מבטא לי!

מילא, איך שיהיה: צדקו, צדקו הם. אין מה לחזור פעם יתירה על הידוע, על שלטון העוני והצער, ואפילו בקול שוקט. כי, אמנם, הן שוקט קולי, שוקט. אבל לא זו הדרך. אַל נהי, אַל מנוד-ראש ואַל סיפורי רחמנות. חזון! חזון!

מגילה ג    🔗

כן, חזון, חזון…

חזון!… אבל החזון מאין ימָצא? מאין ימָצא החזון? –

מאין ימצא החזון, אם שכון אשכון בדירתו של שמעיה טאַלר יחד עם שלום ליברמאן –

לאט! לאט! מי זה שמעיה טאַלר? מי הוא שלום ליברמאן?

– – – – – – – –

שלום ליברמאן הוא מסדר אותיות ועובד בבית-הדפוס של “היומן של סרטן”, זה העתון המשמש גם למקור פרנסתי אני, במכרי מגליונותיו שנים-שלושה “תריסרים” מדי יום ביומו. זה – ליברמאן שכני, ולא העתון-היומן, ואף לא האדון הגביר מר סרטן, בעל העתון, שעל כל זה אפשר שידובר להלן בפרטיות, בבקשי “חזון” – הוא בחור צעיר כבן פחות מעשרים, כמוני לא ימים רבים לעזבו את רוסיה, צהוּב שערות מסולסלות, רכרך, בעל פני צפורת-כרמים, בעל עינים כחלחלות, לחלחות, מאירות, נעימות. שלוש שִנים חסרות לו מלפניו בשדרה העליונה, והשאר – קטנות, צהובות כשערותיו, זעיר שם רקובות, ואפילו מום זה – בצירוף למלבושיו הדלים והישנים, שהוא לבוש בהם תמיד – כאילו ישווה לסבר פניו איזו לבביות, איזו התקרבות לכל. אכן – יאמר-נא בעל ה“חזון” – הרבה נערים יקרים בין בחורי עמנו, העם הנבחר; הרבה נערים יקרים בין הפועלים הצעירים שלנו, אשר כמוהם לא תמצאו לעולם בסביבה זו אצל עם אחר! ליברמאן הוא, אמנם, גם בר-אורין קצת, יודע לסדר כל מיני כתבי יד, וההתאוננות הרגילה בפיו לפני היא:

– שמעה, אחא, שמעה! דבר נפלא באמת, האין זאת? רבים המדמים כי מסדרי האותיות בכלל אינם כל-כך בורים והדיוטים כשאר בעלי המלאכות. טעות היא, טעות מעיקרא. מסופקני, אם יש בין המון שאר אגודות הפועלים מספר כזה של בורים והדיוטים כמו באגודתנו. מבהיל! מבהיל! אני הלא הנני מזכיר בה, באגודתנו, שלא על מנת לקבל פרס, כמובן, ואני יודע מה שאני שח. עמי הארץ – המון מבהיל! ובכלל – גסים, ריקנים, בלי כל שאלות-ומעלות. אני כבר העירותי על זה לא פעם לנשיאנו, לטאלר. אומר אני לו: מה יסכנו לנו האספות הריקות? צריך היה לסדר להם שיעורים מדעיים בסוציולוגיה, פיזיולוגיה, היסטוריה וכיוצא באלו. זאת ועוד אחרת: מפני שאסיפותינו ריקות, החברים מתעצלים לבוא, אולם אם ילמדו איזה דבר באסיפה – אז יבואו ברצון. אמונתי היא, כי כל איש רוצה ללמוד איזה דבר. שאלו אותם – אני אומר לו לטאַלר – על העבודה שלנו גופה, דברי ימיה, ענפיה השונים, ולא ידעו להשיב דבר, לא ידעו בין ימינם לשמאלם. מאמין אנכי, שאפילו מי המציא את חכמת הדפוס, מי היה גוטנברג ומתי היה – לא ידעו! דבר נפלא באמת, האין זאת? כך אני טוען לטאַלר. אבל דבר אל העצים ואל האבנים… (באנחה עמוקה) הלא יודע אתה את טאַלר…

ואת טאַלר, ראש האגודה האינטרנאציונאלית של הסתדרות הפועלים מסדרי האותיות בלונדון, אשר בדירתו, באולם אסיפות האגודה, אגור עם ליברמאן, אמנם יודע אני ויודע. זהו אברך אירופי מן היהודים במיטב שנותיו, בעל קול של פיקח, קול כבד, מדגיש, מטעים, מיושב וממושך. הוא בא ללונדון שנים אחדות עוד לפני ה“ריבולוציה” (הרוסית, כמובן, ולא הלונדונית), וכבר הוא אז ספקן, נקרן, פסימי, כופר בּכּל, לועג לכּל בלבו ו“אפיקורס פרינציפיאלי” בפנימיותו ולפני אנשים קרובים ביותר. מחוז חפצו בעזבו את רוסיה היתה אמריקה, אבל חסרון כסף ומחלת הטרכוֹמה שבעיניו עיכבוהו בלונדון. ויהי כאשר התבסס במקומו החדש בהיותו לעוזר קבוע בשבועון אנארכי-ז’ארגוני, וכעבור עוד שנה, והוא למד אנגלית עד כדי לכתוב בה דברי ספרות, גם כן באורגן אנארכי-קוֹמוּני קטן, ויחד עם זה מזכיר-בשכר באגודת פועלים אחת, הביא אליו את ארוסתו ממינסק עיר מולדתו, את חיה-רחל, אשה קטנה, סערנית, פיקחית ומעניינת – והם חיים יחדיו. בנים אין להם, כי על כן שניהם חושבים את הדבר הזה ליתר, לדבר שאינו צריך לגופו. האנשים האלה, כאמור, הנם פיקחים. חזו של טאַלר צר ואבריו זעירים, אבל בריאותו תמיד כתיקונה, ומחלת עצבים לא ידע מימיו. עיניו גדולות, עגולות, נוחות ובולטות ובת-צחוקו קרה, מעוקמה ומתעלמת מן העין. מתגלית משהו היא רק בשמעו מספרים ע"ד אנשים אידיאליים, על מסירות נפש, על חיים מוסריים… ברם הוא, טאַלר בעצמו, מדבר דוקא ובארוכה על ענינים כאלה, וביחוד דן הוא בזרמים החדשים שבחיים הסוציאליים, ביחוסים החדשים שבין אדם לאדם ובין מין למין. הוא רשאי. פרנסתו בזה. עוד זאת: אגודות-הפועלים, אשר הוא נשיאן ומנהיגן בשכר, נקראו אינטרנציונאליות על ידו, וטאַלר, בחברת מרעיו, מרשה לעצמו לנגוע בזה בקצה לעגו. הוא אינו מוצא לו לנכון להתחפש דוקא, שהוא מאמין בהפרינציפּ האינטרנציונאלי. להיפך, יש שהוא בוחר לעגל את אמרותיו בנידון זה ולהטעים, כדרכו, במקרה מלות בודדות, עיקריות ובלתי עיקריות, לאמור:

– מדברים אנו, נכבדי, בקריאת שמות ובמה שמסתתר תחת השמות. לא כך? והנה אם נואיל להקדיש איזו שימת לב לנידון, נבוא לידי מסקנה, שתהיה מעניינת במובן ידוע מבלי שנשים לב להתנפלות הדימאַגוגית עלינו, שהיא מאפשרת במידה ידועה. אינני רוצה ללמוד מזה דבר, ובכלל מה זה נוגע, חה-חה, אבל מתכוון אני, בכל זאת, חה-חה, לעובדה אחת קטנה. הנה עובד אני, נאמר, בשתי אגודות-פועלים: של החייטים ושל העובדים בבתי-דפוס, ושתיהן אינטרנציונאליות, כמו שגלוי וידוע לפניכם, חה-חה. היוצא מזה? עובדה קטנה, פאַקט: באגודת החייטים כולנו, בנעורינו ובזקונינו, אחינו בני ישראל, בֶּרלים-שמֶרלים, נכבדי – ולא נמצאה זכות לנו, לשמנו. מה הוא, הלאה, מצב הדבר אצל מסדרי האותיות? שוב הכל יהודים שביהודים, אם לא לחשוב את שטקטורוב, שבוודאי יתייהד גם הוא בקרוב. הנה לכם, נכבדי, פחדכם אשר אתם מפחדים מפני השם! חה, חה, באגודת החייטים האינטרנציונאלית אין אפילו שטקטורוב…

ושטקטורוב, פיודור שטקטורוב, מוסקבאי הוא, אחד הרוסים הגולים המעטים, אשר משאם ומתנם בגיטו היהודי, בעל גוף המלא ישות הגונה והנתון, בין בשעת עבודתו ובין בשעת הפנאי, בכתונת-בד כחולה, אשר טור כפתורי עצם קטנים לבנים ירכס את פיה האלכסוני ממעל ופתיל של צמר עבות אדום יקיפנה ושתי גולות משזרות, מעשה-גבלות, נופלות מעליה על מתניו של פיודור שטקטורוב. נדנוד טבורו בשעת מהלכו של שטקטורוב עושה רושם של הפחת נאד ובחלקו התחתון, במחילה, הוא כאילו נמשך לקרקע. מכונאי הוא שטקטורוב ועובד באותו בית-הדפוס, ששלום ליברמאן עובד בו – אצל “סרטן אֶט קוֹמפּ”. נוסף לזה הוא צעיר פרוגרסיבי מאז, לא אנטיסמיט, חי זמן מרובה גם בין הסטודנטים העברים אשר בברן ובג’נבה, סוציאליסט נאמן וחושב לו לחובה ולנכון להיות לחבר אגודת הפועלים המדפיסים ולבקר את האסיפות שלהם בכל שבוע ושבוע בלילות התקדש השבת (במוצאי שבתות – אסיפות החייטים!) אשר בדירתו של טאַלר.

דירתו של טאַלר היא בת שלושה חדרים: באחד, חדר-עבודתו של בעל המעון, ששם שולחן-כתיבתו ועתוניו, נמצאות גם שתי מיטות ואיזו רהיטים; בשני, אולם רחב ופנוי, מוקצה לאסיפות, על מיטת ברזל בזוית, רבודה בשק-תבן, בכר ובסדין, מוצאים משכן חברי ליברמאן ואני; ובשלישי חדר-הבישול, האוכל והישיבה הרגילה, ישנה חוה, אחותו של טאַלר, עלמה עושה-מגבעות כבת שבע-עשרה, שזופה, זקופה, חמה, נחפזה (ליברמאן היה מוסיף: סימפאטית), בעלת פנים נוחים רגע ורוטטים רגע.

וכך, כך. מכיון שבאתי עד חוה זו, הבה וארשה לי הערה צדדית בעקבה. בגליון שלפני זה, כמדומני, שדיברתי על ה“שעמום”, ואכן נפלאה היא חוה זו בנידון זה! עונה של חוסר-עבודה גם לה עתה ויושבת היא כל היום בבית, כי מעטות רעותיה, ואעפי"כ כאילו אינה מרגישה בשום שממון! אם ישנה היא, ואם יושבת “כך” – כולה אינה אלא כמו צופיה, מחכה, רותחת… לא תשים כל לב גם אל אי-הרצון המובע ברור מצד אחיה וגיסתה על ישיבתה הבטלה ולחם-החסד שהיא אוכלת בביתם. הדבר כאילו לא יגע בה אף במשהו. כל-כך מלאה היא מעצמה, כל-כך מלאה היא גיל וחיים… עד כאן.

אחזור לעניננו: ביתו של טאלר. הליכות הבית הזה צופיה, בעזרת השפחה האנגלית ובכשרון רב, אם גם לא בכשרון-הקמצנות, חיה-רחל הקטנה, ההומיה, הבוּנדאית לפנים והנעימה גם עכשיו, ביחוד בבואה לפעמים לקרוא שיעור פופולארי בקלוב-הפועלים. אמנם, זעיר שם, זעיר שם עוד עקבות של חיי המפלגה שבעבר ניכרים בחיה-רחל זו של עכשיו גם בעניני ביתה, אבל, בעצם, רחוקה היא כבר מכל אלה! גָבר בה, סוף-סוף, לגמרי יסוד – לא אומר: המשפּחה – אך יסוד הבית! רק שחוקה – שחוקה הרם, האי-טבעי, שחוק שפתיה הדקות והיבשות – יזכיר ימים שעברו עליה לכתלי דירתה…

ובתוך הכתלים האלה אשכון גם אני.

ויש אשר אהגה:

לרכך את הגסות הבלתי נעימה, שבית זה, ככל הבתים, טבול בה – שד משחת! – יכול היה תינוק בריא בעריסה, אשר ישככו את צעקתו, יטפלו בו, ייחלו לצחוק-שפתיו ולצחוק-לחייו הנאוה וישקעו בסודו. אבל חיה-רחל, מרת טאַלר ה“משוחררה”, אינה אם. חמש פעמים ביום היא אוכלת במנוחה את מעדניה ומשמניה – פרי עמל השפחה – ובן-זוגה הוא שמעיה טאַלר.

“הבו חזון!”

– – – – – – – –

מגילה ד    🔗

עולם משונה ללא-אלוה, עולם משונה ולא גדול, בעצם; ובתוך עולם משונה ולא גדול זה עוד עולם פעוט מיוחד – בית-הדפוס של האדון אַיזיק סרטן. ואל האדמיניסטראציה של העתון “היומן של סרטן”, הנדפס כאן, אשר בירכתי הקומה התחתונה שבבנין בית-הדפוס, אני בא יום-יום לקבל גליונות העתון – העתון של סרטן.

העתון של סרטן. באנגליה ובארצות-הברית קורין, לרוב, ל“דֵיליס”, ל“וויקליס”, ל“מגזינס” ול“ריביוס” שלהן על שם בעליהם וכמתוקנים שבהם: " היומן של סרטן".

וסרטן זה העשיר, בעל היומן, הוא ג“כ יהודי רוסי, ויש שבמקום “ויֵדזֶ’ס” (שכירות) הוא אומר “ז’אַלוֹבאַניה”, אבל מתגורר הוא בלונדון זה יותר מעשרים שנה. שנותיו הרבה למעלה מחמישים, אבל גלוח הוא תמיד למשעי, וגם את השפם יגלח כדרך האנגלים. קרחה לו בראשו, אבל קצות שערותיו, ירחים עוברים עליהן ללא קציצה, ובבוקר אחד יעלה עליהן הכורת עד לבלי השאיר להם שריד. מקורבי הגביר מבארים את דבר ההבדל שביחוסו לפאת זקנו ולשערות ראשו בזה, שהגילוח נעשה בידי עצמו והתספורת עולה לו בדמים, ולפיכך כשהוא מחליט בלבו שעה חדא לבוא לגלב ולהסתפר, רוצה הוא, שבשכרו יוסרו שערותיו עד היסוד. קמצנות, קמצנות של זקן, אבל בכלל עוד כוחו של סרטן במתניו וזקנה אינה קופצת עליו; קולו צעיר ומתפנק, כקול יחסן בן יחסן, נגיד בן נגיד, ובדרום–העיר, מקום רמי המעלה מבני עם הארץ שוכנים, בבית נבדל רם ויפה אחד, בתולה בת-אצילים עניה אחת שוכנת, אשר סרטן, אומרים, יתנה אתה אהבים. למצער, סרטן משתדל לסובב פני הדבר, שישוחחו בעיר עליו כך: מדבר אתה ע”י הטלפון שבקונטורה במעמד אחר, באופן מכסה טפח ומגלה טפחים, בקול רך, לא יהודי, קוקֶטי, וכשמאן-דהו מבני העולם הקטן המיוחד הזה – מסביבת העתון ואביזרייהו – יתעה באקראי לאותם המקומות, לדרום-העיר, ועבר על פני אותו הבית היחשני, ואמר בלבו: “כאן מתגוררת שלנו, “זו” של סרטן” – ורגש של גאוה יתעורר בתוכו.

הריפוטאַציה של סרטן בחוגו היא, כי אין נכונה ברוחו, כי אינו גביר טיפוסי, אינו דומה לבני גילו. בראש וראשונה היתה קמצנותו למלה, אך עדיין לא זה הוא העיקר. העיקר הוא השתנות מזגו מן הקצה אל הקצה בּן רגע. אפילו יעקובזון משרתו, המנצח על מסדרי האותיות בבית-הדפוס, בר-נש גאליצי קרוב לארבעים, אברך במראהו, עסקן נורא לטובת בנין בית-חולים יהודי, בעל שפם עשוי, ערמומי ביותר ולבוש תמיד בגדי שבת, אפילו זה החונף מורה וטוען, כי על דברי “בעל-הבית” שלו אין לסמוך. עכשיו – כך, ובעוד שעה – אחרת. “כשאומרים משוגע”…

גם השעון הגדול, התלוי בקומה התחתונה, מידת אדונו לו, מידה משונה: בבוקר, בבוקר, בשעה השמינית, כשהפועלים צריכים להתאסף לעבודתם, הולך הוא ומתקדם בעשר מינוטות; לעומת זה בערב, בשעת ההליכה הביתה, נמצא הוא מתאחר משום-מה ברבע שעה… אולי, אמנם, יד עכו"ם באמצע – יד השומר הנכרי, מיסטר הֶררי, אנגלי קטן וחזק, מי שעבד לפנים בצבא בהודו, ועכשיו הוא מתגורר בדירה הנקיה המוקצה לשומרים עם אשתו הגבוהה ועקרת הבית ועם ילדתו הפעוטה והחולנית – אבל לא, לא! אנגלי בטבעו אינו חשוד על כגון דא. “משוגע הוא השעון – מבטיח יעקובזון – משוגע כאדונו”…

והאדון ה“משוגע” יש שהוא משכים בבוקר ובא דחוף ומבוהל אל בית-דפוסו לפני השעה השמינית. הבנין הגדול עם חדריו, תאיו, מכונותיו, דפיו, עמודיו, ברזלו ותיבות האותיות המוכנות, המלאות, המסודרות, הדוממות, נדמה באותה שעה שלוה לענקי ביותר, לעטוף הדר. וכל זה שבת בטל כל הלילה, יותר משתים-עשרה שעות רצופות, ולא הכניס מאומה!… מר סרטן, מבלי להקדים את פני מיסטר הררי ב“גוּד-מוֹרנינג”, עולה בטיסה אחת על השלבים, אל מקום מסדרי האותיות. מדוע עדיין אין איש? מדוע? ריק, ריק לגמרי… גם שטקטורוב איננו עוד? ואפילו יעקובזון? הוא ידע את תנואתו… והאדון הרידאקטור?

את התואר “האדון הרידאקטור” אין מר סרטן מוציא משפתיו אלא בכדי לשבר את אזנו של השומר הנכרי. בלבו ובפני אחרים אין הוא חושב את אותה הבריה הרפויה, הכפופה, השמנה, המקבלת שתי ליטראות לשבוע, את מר קטלנסקי – לרידאקטור, אלא, לכל היותר, להעוזר הראשי שלו, של מר סרטן, למרות מה שקטלנסקי המגוחך, אמנם, בתנועותיו, בהמטפחת הכרוכה על לחיו תמיד מחמת כאב-שנים או בועות עולות, במהלכו המרושל ובכל אשר אתו, היה בשעתו קוריספונדנט קבוע מלונדון ל“המליץ” ול“הצפירה” גם יחדיו, והוא, מר סרטן, קורא בקושי את שפת החדשות שב“יומנו”. אין הדבר עולה בחשבון! בעל-הבית ובעל-הדבר הלא הוא, “סרטן אֶט קוֹמפ.” , הוא המפקד, הוא המצווה, הוא העורך, הוא ההשפעה. ומר קטלנסקי? זה אינו אלא משרתו, אשר יקיים את פקודותיו. הוֹ , ינסה-נא להמרות את פיו, את פי סרטן, באיזה דבר – ופרחו להן שתי הליטראות לשבוע! היכן הוא קטלנסקי?! השעה השמינית כבר!

אך הנה קטלנסקי, הנה יעקובזון, הנה שטקטורוב, הנה ליברמאן, הנה הנערים החניכים, הנה יתר הפועלים, הנה הנערה המשרתת בקונטורה, הנה גם חוה טאַלר (היא באה בימים האלה לעבוד כאן בתור מקפלת-הגליונות) עם קווצתיה הכבדות, המקופלות על ראשה כזר, הנה שפינר “עושה-החדשות”, הנה המגיה, הנה שאר אנשי ה“רידאקציה”, הנה, לאחרונה, גם אֶפּלבוים ה“מֶנֶגֶ’ר”, מקבל המודעות ומחלק העתונים למפיצים – ודעתו של סרטן נחה עליו מיד.

– יעקובזון! היום אני רוצה, שיצא העתון בשעה מוקדמה, לכל היותר, בשעה העשירית.

– איך אפשר?… הדבר תלוי בהעורך…

– בלי דיבורים!… – נפגמת רוחו של סרטן – אין פה עורך… אני הוא העורך… איני מקבל את העתון, כשהוא יוצא בשתים-עשרה… צא וראה, כמה גליונות מוחזרים מן המכירה לאחדים… משום מה?… איני רוצה, שיבואו פועלי בשעה מאוחרה כזו… אני הוא בעל הבית… נראה…

סרטן שופך מלים ומשפטים בלי קשר חיצוני, אבל בקשר פנימי – מהרהורי לבו. מתחילות: עקשנות, אמתלאות, צעקות, ציווּיים מוחלטים. יופיע קטלנסקי. האשמה לא בו תלויה: אשמת יעקובזון היא. “לא כי! – צווח יעקובזון – ינתנו-נא כתבי-יד בעתם”. וסרטן מאיים: הוא יחדל מהוציא את העתון. אם לא יהיה בעתו – יסגור את בית-הדפוס. לא לשם רווח הוא מוציא את העתון. הוא אינו רואה בו כל רווח. הוא מוציאו לתועלת הרבים. הוא, הוא…

והפרטים, ריבוא ריבואות הפרטים, שמהם החיים נעשים, מסתובבים, מסתובבים, מסתובבים…

“הבו חזון!”

סרטן יש בעולם, עתון יש בעולם, מקדים הוא לבוא, מאחר הוא לבוא – ממנו אני מוצא את לחם חוקי, עליו אני חי, עליו אני חי.

מגילה ה    🔗

עליו אני חי. באחת-עשרה שעות בבוקר אני, בתוך הכנופיה של בני גילי, נושאי-עתונים, מביא בחזרה לאפלבוים ה“מנג’ר” את הגליונות, שנשארו לי בלתי-מכורים, ואת כסף הפדיון – וממתין על שיופיע “הנוּמר החדש”. הנומר מופיע. מונים לי את סכום הגליונות הדרוש; אני חוטפו וממהר אל זויתי בקרן וַייטשפל-בריק-ליין (איש הזוית! מאותה הזוית ראיתי גם אותו בפעם השניה) ושם אני עומד ומכריז: “היומן של מחר! היומן של מחר!”

היומן של מחר. על הגליון של יום ראשון כתוב “שני”, על השני – שלישי, על זה היוצא ביום ו' – כתוב: יום א'. הגליון יוצא בארבעה עמודים. מלפניו ומאחוריו מודעות גדולות, אותן המודעות הצהובות טובות-הטעם. בתווך: חדשות מעתוני אנגליה דהשתא ודאשתקד, עשויות בידי שפינר, בעל החדשות, יהודי העוסק בשאר שעות היום בהוראת לשון-קודש על-פי מתודה אנגלית, אדם עליז תמיד ברוחו, ההוזה, אעפי“כ, לכתוב טרגדיה קורעת לב מחיי הנודדים, הריבולוציונרים ובעלי ההגנה העצמית ולהציגה בתיאטרון היהודי המקומי – “עד כדי שיגועו הרואים מהיסטריקה”. קטלנסקי בעצמו, ה”אֶדיטוֹר" (העורך), ה“בעל-יועץ” (שעה, שעה בכל נשף, הוא, עפ"י מצות אדונו, עסוק בקונטורה בנתינת עצות לנשים עגונות, חלוצות, ליהודים “יורדים” ואביונים, לכל בא ולכל דורש) כותב כמעט יום-יום, תחת השפעתו הבלתי אמצעית של סרטן, את הרובריקה: “מהנראה והנשמע” על ישיבות הפרלמנט ועל עניני המדינות בכלל ועל מוסדות ציבוריים הדורשים תמיכה ועל סקנדאלים מקומיים ועל שאלת המקוואות בשביל נשי ישראל ועל חזנים שסרחו. השאר יתמלא ע“י גזירת מספרים מן ה”פריינד" ומשאר עתוני חוץ וע“י רומאַנים וברושוּרות שונים, הנכנסים כולם אל העתון “על קרבם ועל כרעיהם”, ולא נודעו כי באו אל קרבו. יתוסף לזה בשביל המפיצים והנושאים ה”פוסטר" – מודעה בעלת אותיות “מאירות עינים” על החדשות היותר עיקריות בקיצור: “יהודי בן שמונים שנה נושא עלמה בת חמש-עשרה; אשה אנגלית חונקת שלושת ילדיה וממיתה גם את עצמה אתן; פוגרום נורא חדש בקהילה יהודית… מאה הרוגים ושלוש מאות פצועים… בגליון של מחר נביא תמונה מפורטה מן החללים” –

ואני עומד בפינה שבווייטשפל וחוזר ואומר:

– קנו יהודים, את העתון… קנו… היומן… היומן… חצי פֶני, חצי פני… סרטן של מחר, סרטן של מחר…

בשמאלי – הגליונות; תחת זרועי – המודעה עם הפוגרומים, האמיתיים והמדומים…

על פוגרומים פרנסתי.

ובערב אבוא למעוני. מעון טוב. דיסהרמוניה גמורה ביחס להשאר. שאר נושאי-עתונים אינם מתגוררים במעון כזה. ליברמאן קורא לאור המנורה את גליון העתון, אשר סידר ואשר ניתן לו חינם בקונטורה. “שתי בתולות, עונו ונשארו בחיים, את האחת, שמה מַריַשַה שניידר, עינו בהיותה גוססת” –

ברק מוזר בעיני הקורא.

– חוה ישנה כבר…

ולאחר רגע הוא מוסיף:

– שטקטורוב היה פה. יותר מדי התחיל להיות מבאי הבית. טאלר מסב עמו נשפים שלמים. מה כונת טאלר בזה – איני יכול להבין!

בחברת אנשי האגודה חושב ליברמאן תמיד לחובתו להגן על כבודו של טאלר ולהמליץ עליו בכל מה שאפשר נגד הקמים עליו. בלבו הוא, אולם, אינו חושבו לאיש כזה, שיתרועע עם מאן-דהו בלי כל פניות.

– שנאת חינם היא, – מתוודה ליברמאן – אבל לא אוכל אחרת! לא אוכל נשוא את שטקטורוב! חושש אני, שגם בסוציולוגיה שלו לא רב כוחו. מארכּסיזם! יודע הוא הרבה במרכסיזם, פוֹניה זה!

– מתי יתן לי, לאחרונה, מר ליברמאן איזה דבר למקרא? – מפסיקה אותו חוה מדיבורו, בצאתה בבלוּזה נפוחה, ביתית, מלאתי חדוה, חיים.

– חוה אינה ישנה עוד?… – מתחפש ליברמאן לשליט-ברוחו ומישיר את עיניו באומץ – ואני דימיתי… אח, לקרוא…

כשהיא חוזרת לחדרה היא נושאת אתה, יחד עם תנועותיה הקלות, הנעימות, איזה תמהון ואי-שביעת-רצון במבטה. ליברמאן משפיל את עיניו את העתון ואומר:

– גסותו של שטקטורוב עושה עלי רושם רע מאוד. לא אוכל לסבלו. גם זו, בעלת מעוננו, אשת טאלר… אינה מוצאה חן בעיני… על ידו. אומרים: חיי משפחה, אושר, ידיד בחיים – אֶה!… צריך היית לראות מה היה פה כשבא הפוֹניה לכאן וטאלר לא היה בבית… חיה רחל… אמותינו לא היו כך… באיזו עינים… היא אומרת, כי נפגשה עמו עוד ברוסיה… גם היא, גם בעלה.. ברוסיה…

נושנות בּאנאליות. פרצופים מבית-הקברות. שממון וסכסוך, ולכל, בעצם, הלא פנים אחרים מזה שנראה לעין. פנים בלתי נתפסים. שוחה אפלה. פחד העולם. לנשום היום, לנשום מחר – הכל נושמים. לחוש הדקירות היום, לחוש מחר… לא, מחר עוד ירע, עוד ירע! אין אונים ואין איש. איכה אשא לבדי, איכה? אל מה אשא עיני, אל מה? אַל צעקה…

“ח-חזון”!… “חה-חה-חה…”

מגילה ו: שלהי טבת.    🔗

אין כל חדש. חורף. פחמים ביוקר. גם לחם. באטליזים נפל איזה סכסוך גדול: שוחטים אלו, שוחטים אלו, בשר כשר, בשר-טריפה. הציונים גובים מס המפלגה. הסופראַג’יסטיות דורשות זכות הבחירה. שני-עשר אלף מחוסרי עבודה תועים ברחובות. שלושה מהם נאסרו. איזו בחירות לאיזה מכון ציבורי נעשות. מרכבות מרקדות תרקדנה ברחובות. בוחרים מוּבלים בהן. “מיטינגים” בקרן כל רחוב. עושים תעמולה גם ה“מיסיונרים”. ארבע מאות וחמישים וששה איש מצאו קבורתם במכרות-הברזל. עולם כמנהגו.

הכל הולך למישרים. וילונות חדשים תלתה מרת חיה-רחל על החלונות, ובשבוע זה היתה עם שטקטורוב לראות במחזה חדש “הנוצרי” של איזה הוֹלל-קֵין. טאלר מקנא לה ועסוק ערב-ערב בפרנסתו. המלה “פרנסה " כאילו חקוקה על מצחו של טאלר בדיו אדומה – באנגלית. קנאתו לאשתו ודאי שהיא כל מה שנשאר לו מיחוסו הקודם אליה – אם היה יחוס כזה. שטקטורוב בא אחת לשלושה ימים. אין לו פנאי, – הוא מתנצל – עסוק הוא בהשתלמות עצמית. טאלר מצדו חושב לנכון לקרבהו ביותר. שמא מיראה? בבית-הדפוס של סרטן הורעו תנאי העבודה: במקום ההתחלה בשמונה שעות מתחילים עכשיו בשבע. שמועה עוברת, כי הוא אומר להכניס לבית-דפוסו מכונה של סידור, השקולה כנגד ששה מסדרים ביד, ואלה הששה, שלום ליברמאן בתוכם, ישארו בלי עבודה. עתיד מזהיר. לע”ע נדרש שם משום-מה מסדר חדש. ליברמאן אומר, כי המודעה המוצגת בחלון: “דרוש מסדר-אותיות הגון” הוצגה מטעם סרטן בכונה מיוחדה שלא יכירו בחדשה, שהוא אומר להנהיג בבית-דפוסו. בכלל אין ליברמאן פוסק מלהתאונן. ביום השבת ובכל שעה פנויה מקריאת ה“יומן” הוא עסוק בסידור חפציו ובהתאוננות. הרבה ארגזים לו לליברמאן והרבה כותנות, צוארונות, רבידים, עתונים ישנים, סמרטוטים, והוא מסדר ומעביר חפציו וסמרטוטיו מארגז לארגז, ממקום למקום, תולה מכנסיו הרבים וכותנותיו התחתונות והעליונות פעם על יתד זו ופעם על משנה, תוקע מסמרים חדשים בכתלים. ותולה, בורר מה שלא צריך לו עוד ונותנו במקום מיוחד, ובפעם הבאה הוא בורר שוב… שוב יש לו פיתוחי חותם מכל המינים, גדולים וקטנים, ביהודית וברוסית, לשמו ולשם עירו: ש. ליברמאן, שלום ליברמאן, שלום בן חיים ליברמאן מדוּבנה, ש. ח. ליברמאן מעיר דובנה – והם מונחים בתיבה קטנה מיוחדה לזה, והוא עוסק בהם לעתים קרובות. בהם – ובהתאוננות. סיבת התאוננותו היא עוד פעם אותה הסיבה הישנה: שממון, ריקנות, חוסר-תוכן. אדם אדם ושממונו. לליברמאן העויה מיוחדה, עצובה, של ניפוח-השפתים באופן מיוחד, ובהעויה זו הוא קובל. אין מה לקרוא. ספרים רוסים אי-אפשר להשיג, וביהודית אין מה לקרוא. “להפרוליטאריאט היהודי אין מה לקרוא” – הוא נזכר במימרה שנונה משבועון ססא“י אחד. עוד זאת: הוא היה שייך להאגודה “ארץ”, – מקצת טריטוריאליסט הוא – אבל באגודה עתה אין חיים. “הארץ מונחת באדמה” – הוא מתלוצץ. חוץ מזה מתגעגע הוא לנישואין, ותקוה לזה אין לו. “בשביל הפרוליטאריאט – נזכר הוא שוב במימרה אחת מברושורה אחרת – חיי נישואין אינם אלא “מותרות”. יודע הוא עובדות מעובדות שונות. יסורי-גיהינום. פרישות מוכרחת, קשה; פרישות מאשה אהובה. ובאמת, כלום רשאי הוא להוליד בנים? במה יפרנסם? היוכל לתת להם חינוך הגון? ובכלל אינו אדם בריא, חולה עצבים במקצת – היש לו רשות להעמיד דורות רעועי עצבים, חולים? ובכלל – היכן אפשר למצוא את ההגונה? נשים בחייו ידע אך מעט מאד… השעון מטקטק ואני, הכותב, שומע את התאוננותו של ליברמאן, היוצאת בקול חלש, רפה, נדכה, מאזין לחשבונותיו הרבים בתוכן: מה יכול הוא לתת לאשה ומה אשה יכולה לתת לו? – ונופל ביותר בעיני עצמו. יתר על כן. כל האנשים הנוחים, השקטים, המוסריים, החלשים, כל האידיאות המוסריות, ה”היסטוריות”, היהודיות-הנוצריות, השקטות, החלשות – מקבלים בעיני צורה של “חוזק”. מה תושיענו חולשה ואי-יכולת? תחי חוה, יחי מהלכה, שמבליט אותה, ויחי גופה אשר היא נושאת! באיזה אופן משונה קצת, אבל פשוט ואיתן בעצם, היא הולכת ונושאת את גופה, את בשרה. היא שבה מעבודתה ואוחזת בשמלתה, שמלת עלמה. ליברמאן מתגורר אתה בבית אחד, נותן לה את “הסונאַטה הקרֵיצרית” בתרגום ז’ארגוני-אמריקני למקרא, וחזר לא יחזר עליה – תמהה היא עליו. תמהה. בוגרת היא, ולחיות היא רוצה. היא למדה ממהלכו אתה ומתנועותיו, שאינו רגיל בנשים ביותר – וחשיבותו פוחתת בעיניה לגמרי. בוודאי יוטב לאשתו-בעתיד מזה, גברים כאלה הנם אסקופה נדרסת תחת רגלי נשיהם, אבל איך שיהיה, והוא לא אדם, לא אדם…

מגילה ז    🔗

בקיצור – הכל על צד היותר טוב. לא, על צד היותר טוב באמת! חולה הייתי שני ימים, יומיים שכבתי על ערש דוי – ונחלמתי. ליברמאן סעדני בחליי, ובכ"ז, טוב להיות בריא, טוב לעצמו וטוב לאחרים. –

מגילה ח    🔗

סוף-סוף ראיתיו גם בשלישית! ולא עוד אלא שעתה מצאתיו, מצאתיו, עתה אחזיק בו, אחזיק…

שלושה מי יודע? – שלוש אני יודע! שלוש פעמים, שלוש פעמים…

הוא הדבר אשר אמרתי: טוב להיות בריא, טוב! הודו כי טוב!

כי אלמלא הייתי בריא, לא הייתי הולך לבית-הדפוס לקבל עתונים, ואלמלא הייתי הולך, לא היה עולה בידי מה שעלה.

הוא רם-הקומה מאד, לבוש-קרעים ושמו מנוחין, אברהם מנוחין. ברחוב בבוקר פגשני, כשהוא תועה ומבקש דרך אל הסמטה, אשר בית-הדפוס של סרטן בה. הוא ראה את המודעה ב“יומן”, כי דרוש שם מסדר נוסף. כמדומה לו, שכבר נפגש עמי…

– בבית-המזון?

– בבית-המזון. כן.

– אבל רק פעם אחת… – גימגמתי – רק פעם אחת… יותר לא נראה שם… יותר לא היה…

הוא היה עוד פעמים אחדות. היה. בתכיפות יתירה מזו לא היה צורך. לא היה צורך בבית-מזון. (בשחוק קל) בהקפה הלא אין נותנים שם לאכול.

– אלמלי אני הייתי בעל בית-מזון! – לבשני רוח צדקה עליזה.

אני? – הוא הביט בי ישר – זה מובן. פני, אפשר לומר, צריך הוא לומר, הם מאלה, שכשהוא נתקל בהם, הוא חורתם בלבו: ממשפחתנו…

כך אמר בקירוב.

ברמה ובגיל צחקתי גם אני ורוח ששון לבשני. “ממשפחתנו”… אגיד את האמת. גם לי מידה כזו. אבל בנוגע לו… לרשום אותו כ“מבני משפחתנו” אין עוד די, אין עוד די. הבו יראת הרוממות ואהבה לאנשים גבוהים!

ונלך יחדיו.

– ושביתות לא תארגן אצלי? – דיבר אתו סרטן בשעת קבלה, ולתמהונו לא קיבל שום תשובה על שאלתו המחוכמה.

כדי למחות את הרושם הבלתי צפוי, נתעוררה ידו של האדון לרגע לטפח על כתפו של פועלו החדש, אבל גם מזה נעצר משום-מה.

– אבל הלא מסדר טוב אתה… מסדר הגון… כך אתה אומר?… אתה מבטיחני… אל תחשוב… הנני, אמנם, בעל-הבית פה… אבל אדם אינטליגנטי הנני… הנך מסדר בלי שגיאות?…

ענה מנוחין: אי-אפשר בלי שגיאות. אבל השגיאות מתקנין עד כמה שאפשר. הנהו גם מגיה טוב – אם יש צורך בזה.

– כך? – ניענע סרטן בראשו – מאד אשמח…

ואל הנערה מנהלת-הפנקסים פנה:

– בּרטה! רשמי את זה בספר-הפועלים!

– ווֹט אִיז יוּר נֵים! – פנתה אל הניגש הנערה האנגלית-היהודית באותה תנועת אי-הרצון החיצונית, שנערה אנגלית יהודית חושבת לה לחובה לפגוש בה כל יהודי רוסי; אבל כרגע הביטה אל העומד לפניה ותירגמה ביהודית מגומגמת: – מה שמכם?

הוא הגיד. איזה קול לו!… לא מצלצל, לא עדין, לא ענו, לא נעים… אבל…

אבל הן גם היללה העמוקה הפנימית על מות אם אהובה אינה עדינה ואינה נעימה. היא אינה אפילו יפה. –

ואכן מעולם לא שמעתי אדם מבטא את שמו בקול פנימי, לבבי ועמוק כזה. אברהם מנוחין!…

מגילה ט: ליל-שבת.    🔗

בנות ישראל רחצו וסרקו את קווצתיהן היפות. נחמתנו האחת. בכל בתי-הכנסת והקלויזים אשר ברחוב זה – ב“אגודת האחים מזריביוויטש”, ב“לכו נרננה בני פנורובקה”, ב“קלויז אוהל יעקב” וכו' וכו' וכו' וכו' קיבלו את המלכה הזקנה. ברוב הבתים של חולין ניכּרים גם כן שינויים חיצוניים. ישמחו בזה אלה הרואים בזה נחמה משום-מה. גם באולמנו סידרה המשרתת של חיה-רחל, בפקודת גברתה, כל מה שדרוש. על השולחן הקטן, שעל ידו כסא, הניחה מפה אדומה-כהה מרוקמה והעמידה עליה צלוחית מים וכוס, כמו שנוהגין להציג לפני דורש-ברבים. רק ספסלי העץ הפשוטים נשארו עומדים בלי סדר. שאר כל החדר, מלבד מיטתנו אשר בזוית, היה רק ראי לא-גדול ממול הפתח אשר מימין. יוצאת חוה בכל שש שמלותיה, זו על גב זו, מוכנה לטיול, עומדת רבע שעה ויותר לפני הראי, עושה תיקונים מתיקונים שונים בתלבשתה, חוזרת אל החדר הפנימי ויוצאת, עד שהכל בא על מקומו – והיא הולכת. שלום ליברמאן שוכב במלבושיו על מיטת הברזל והוזה. דממה וציפיה. הדלת נפתחת, ומר יעקובזון נכנס מן החוץ, מגוהץ כולו, ומהלכו הנחפז כאילו מכוון כלפי הכפיפות שבגופו, שלא יכירו בו. בת-צחוק מוכנה על שפתיו. ברגע זה אני רואה מן הצד איזו שפתים לו, איזו שפתים!

יעקובזון (בצחוקו המוכן): ערב טוב! שבת טובה! שבוע טוב!

ליברמאן (נעור): מר יעקובזון? מעשרה ראשונים!

יעקובזון: אם לא אנכי – מי זה? הרבה אנשי טריד-יוּניוֹן כמוני לכם?

ליברמאן: מר יעקובזון הוא נאה דורש ונאה מקיים. נאה באמת.

יעקובזון (מחכך ידיו): ובאמת, עדיין אין איש? (בהנאה) שערוריה, שערוריה… בכרטיסי ההזמנה כתוב “בשעה השביעית”. אתה כתבת!

ליברמאן:דבר נפלא באמת, הלא? בקרוב יהא צורך להועיד בכרטיסים את ההתחלה לשעה הששית – אז אולי תהא אפשרות להתחיל בשמונה. כמו שכתבתי אני – לא טוב; יען כשכותבים ב“שביעית” מפרש כל חבר וחבר כך: מכיון שכתוב “בשביעית”, משמע שמכוונים לשמונה, ודאי שיתחילו אחר התשיעית, וצריך, איפוא, לבוא דוקא לא קודם לעשירית…

יעקובזון: מנהגי יהודים… באגודה שלהם אין הדבר כך. זהו מה שאני טוען וחוזר וטוען: צריך להיספח עליהם…

ליברמאן: גם בסעיף הזה צריכים לדון הנשף. ועוד בכל כך סעיפים חשובים: המסדר החדש בבית-דפוסנו; הצעת השביתה…

יעקובזון (בשלו) : טוענים: האגודה שלהם הכללית לא תקבל אותנו. מדוע לא תקבל? אמנם, תנאי העבודה שלהם שונים, אצלם אין מקבל פועל בשכרו פחות משלושים ותשעה שילינגים לשבוע, זוהי השכירות הטריד-יוּניוֹנית הקצובה… אבל מה בכך? אדרבא, היא הנותנת. מחמת שתנאיהם שלהם אחרים וטובים משלנו לאין ערוך – לא יאבו, שאנחנו נקלקל את ערך מדרגת העבודה, ויקבלו אותנו, להיות יד אחת. יקבלו – מדוע לא יקבלו?

ליברמאן (בקולו של מטיף): כל אחד ואחד מאתנו, אם הוא ראוי לכך, יכול להיות חבר לאגודה שלהם, אבל אגודתנו היהודית – או יהא ה“אינטרנציונאלית” – צריכה להיות לבדה. הא לחוד והא לחוד. כך היא דעתי. כך אומר תמיד גם טאלר.

יעקובזון: שערוריה, שערוריה. השעה השמינית ואין איש. (בתנועה לצד החדר הפנימי) הוא בעצמו כאן?

ליברמאן: טאלר? לא, גם הוא הלך. יבוא בוודאי בעתו.

יעקובזון: ושטקטורוב?

ליברמאן: (ברוגזה): מהיכן עלי לדעת?

יעקובזון: ואני יודע. לא יבוא… (ברמיזה) אין לו פנאי… (בהנאה) לא נאה לגנב לבוא למקום הגניבה… הבתולה שלנו הולכת אליו… בכל יום אחר העבודה…

ליברמאן: (בצער): אה… דיבורים בעלמא למה?

יעקובזון: בקיצור, בקיצור – לדידי יהא “דיבורים בעלמא”. דאגותי הנוראות! יעשה שטקטורוב מה שהוא רוצה, ובלבד שלא יתאמת הדבר השני… זה כבר נוגע לנו, לכולנו…

ליברמאן: למה יתכוון מר יעקובזון?

יעקובזון: על מה אני מדבר? ע"ד מכונות-הסידור, שסרטן מביא לבית-דפוסנו. ההכנות כבר נעשות. כולנו נישאר בלי לחם.

ליברמאן: בסעיף הזה צריכים אנו לדון הנשף. אבל מה ענין… מה ענין שטקטורוב לזה?

יעקובזון: התמימים אינם יודעים דבר! אומרים, ששטקטורוב ועוד אחד הולכים בינתים בחשאי לבית-הספר של הסידור-במכונה בכדי ללמוד את הענין על בוריו.

ליברמאן: כבר שמעתי, אבל איני מאמין.

יעקובזון (בצחוק הנאה): ומדוע?

ליברמאן: הבלים! שטקטורוב יסדר ביהודית?

יעקובזון: ילמד. מספרים, שהוא – מי שהיה סטודנט!

ליברמאן: היה, אמנם, תלמיד בית-ספר טכני, אבל יהודית לא ילמד לעולם. אגרופים לפוניה-גנב זה, אגרופים חזקים להכות, אבל לא ללמוד שפות.

יעקובזון (בעקיצה): חוה שלך תלמדו…

ליברמאן: שוב ניבול-הפה… (מחפה על כאבו) והשני המתלמד מי הוא?

יעקובזון: הו, אלמלי הייתי יודע! אלמלי היתה הזקנה זקן – לא היתה זקנה… אבל משער אני, שהשני הוא המסדר החדש.

ליברמאן: המסדר החדש? (באכסטזה) מר יעקובזון אינו יודע את האדם הזה…

יעקובזון: ולא אחפוץ לדעתו! הוא לא יעבוד אצלנו בשום אופן. קראת לו לאסיפתנו?

ליברמאן: שאלה היא! הוא יבוא. אדם שכזה, אם תאמר לו ההסתדרות שלנו שאינו רשאי לעבוד בבית-הדפוס – לא יעבוד. נוכל להיות בטוחים בזה. לע"ע אמרתי לו אני, שעד שלא יהיה לחבר אגודתנו אין לו הרשות לעבוד, ואמר, שיבוא ויהיה לחבר.

יעקובזון (צוחק (: אבל מי יקבלו? אני אהיה הראשון בעד זה – שלא יקבלוהו. באגודה האנגלית נוהגין, שאין מקבלים שום חבר, עד שיבואו ויעידו בו, כי הוא שהה בעבודה זו שבע שנים וכי הוא משתכר שלושים ותשעה שילינגים לשבוע. ומי יעיד בזה כאן? דבר יפה! והמעט לנו חברי אגודתנו ההולכים בטל, כי נקבל איש זר מן החוץ וניתן לו מקום מוכן ומזומן?!…

ליברמאן: ואני אומר, כי אדם שכזה נחוץ לקבל בכל אופן… (אוחז בראשו) דבר נפלא הלא? הפועלים שלנו ראויים למלקות. מילא, אם משאר בתי-הדפוס אין בא לאסיפה כזו של הנשף? – אני מבין עדיין (בסרקזמוס) – מה הדבר נוגע להם? הלא רק פועלי סרטן ישארו בלי לחם – הם ולא אחרים. אבל שלנו…

יעקובזון: שערוריה, שערוריה. נורא הנעשה בבית-דפוסנו. ה“משוגע” שלנו שליט יחידי ועושה כל מה שלבו חפץ. מוציא הוספות בכל עת שהוא רוצה מבלי להתיישב בדבר, אם אפשרי הוא בשביל הפועלים ואם לאו. להרידאקציה – מאי אכפת לה? נוטל קטלנסקי וגוזר עוד חתיכות אחדות נוספות מעתוני אמריקה – ודי. אבל לנו?… ומי יאמר לסרטן מה תעשה? מסדרים חדשים באים ותופסים את מקומותינו, בעוד שלנו בעצמנו אין די עבודה – ואין חולה על זה. והכל בשביל מה? בשביל שאנו בנינו במה לעצמנו ולא נהיינו ענף להאגודה הכללית. הוֹ, אילו היינו נספחים על האגודה הכללית – דיבורים אחרים היו אז. מחצית שנה אני נלחם בשביל זה שניספח על האגודה הכללית וכבר ניחר גרוני מקרוא. (מוציא את שעונו) קרוב לחצי התשיעית – ואין איש. אלכה-נא גם אני קצת. אשתה כוס שיכר אצל סמית.

ליברמאן: וכי לא טוב לשתות אצל מיאסה?

יעקובזון: למיאסה אינני הולך. מאוסה עלי חברה של קבצנים. אבל אַל דאגה, ליברמאן מזכירי! מי, מי – יעקובזון ישוב בעתו. (רוכס כפתורי בגדו העליון).

ליברמאן (בדאגה): הכל הולכים!… (מצער לשמחה) אבל הנה מר טאַלר!

יעקובזון: (נשאר): מה נייחל לטוב – אם הראש בעצמו מאחר…

טאַלר (במהירות רגילה של עיסוק): גם היום עדיין אין איש? עסקים רעים, נכבדי.

ליברמאן: דבר נפלא, הלא? כל אחד ואחד פותח את הדלת, רואה שאין איש – והולך לו. באופן הזה אין לדבר סוף ואימתי? דוקא בשעה שדרוש לדון בענינים כל-כך הרבה.

יעקובזון: באגודה האנגלית קנס מוטל על מי שאינו בא שלוש פעמים רצופות, ואם אינו מצרף לזה נתינת טעם וסיבה נכונה – מוציאים אותו מן האגודה.

טאַלר (בהטעמתו הבלתי נכונה): חבר יעקובזון הוא תמיד בשלו ושוכח, כי אנחנו והאגודה האנגלית איננו לגמרי זוג שמלות. האגודה האנגלית היתה, הוֹוָה ותהיה תמיד ולעולם קונסרוואַטיבית בפרינציפיה, בעוד שעלינו לשאוף, כי אגודתנו תעמוד בהתפתחותה יותר ויותר על מרומי הקדמה.

יעקובזון: (מטיל אנחה בפני טאלר): מה נייחל לטוב, אם הראש שלנו הוא אַנאַרכיסט, ולא בעל טריד-יוּניוֹן.

ליברמאן: (בהערת ביטול כמתלוצץ): דא עקא…

טאלר: דברי מר יעקובזון – הערה נכבדה של חבר נכבד, אבל, לגודל-ששוני לא אמיתית. ההבדל שביני ובין חבר יעקובזון הוא הבדל פרינציפיאלי. גם יעקובזון הוא טריד-יוּניוֹני וגם אני טריד-יוּניוֹני, אבל אני עמל תמיד לראות את האגודות שתחת ידי עומדות על מרום פסגתן במגמותיהן האקונומיות-הריבולוציוניות, ולא רק בתור אגודות פרופיסיונאַליות צרות, קונסרוואַטיביות, בעוד שמר יעקובזון חושב את עצמו ל טריד-יוּניוֹני כשר ונאמן רק מפני שהוא משתכר את הסכום, שאחרים אינם משתכרים; טריד-יוּניוֹני – בגלל שהוא “עושה חיים טריד-יוּניוֹניים”, בגלל שהוא מקבל שכר טריד-יוּניוֹני…

יעקובזון: ל"ט שילינגים עדיין אינו שכר טריד-יוּניוֹני אמיתי. אבל אני אומר, שזה אמת: אגודת פועלים מחויבת להיות רק אגודת פועלים, היינו להיטיב את המצב, ולא לשאוף למטרות אנאַרכיות! והראש שלנו, מר טאַלר, הוא, לדאבון-הלב – מחויבים אנו להודות על האמת – אַנאַרכיסט!

ליברמאן: אבל, ריבונו של עולם, עד מתי נתווכח? הלא צריך לפתוח את האסיפה…

יעקובזון: במעמד מי?

ליברמאן (בשמחה של עקשנות ונצחון): במותב תלתא! וכי לא כך?

טאלר: את ענין סרטן נמחק מסדר היום.

יעקובזון וליברמאן (יחדיו): איך אפשר?!

טאלר: ראשית, אין עת כבר, נכבדי; שנית – על דבר המכונות שיכניס סרטן אין דבר ידוע עוד ואין אפשרות לחבול שום תחבולות… מי מכם דיבר עם שטקטורוב? צריך היה להתייעץ אתו… ואפילו אם יכניס, נאמר, מכונה אחת – אין השד נורא כל-כך: הן הוא, כפי ששמעתי, ניגש להוציא גם את “השבועון של סרטן” – ותהא עבודה. וחוץ מזה, נכבדי, – בינינו לבין עצמנו – למה נכחד? האומנם, מדמים אתם, אפשר להילחם בהכנסת מכונות חדשות? עברו הימים, שבהם היו משברים את מכשירי הפרודוקציה המשוכללים; עם פרוגרס התעשיה אי-אפשר להילחם… בקיצור, צריכים אנו עוד לחכות ולראות, איך יפול דבר. הלאה: מה שנוגע להרעת המצב – גם בזה עדיין אין לדון… רואים אתם, חה-חה, בנוגע לענין המסדר החדש – בזה מוכרחים אנו להוציא החלטה מיד, בלי איחור. לא כך? בפרינציפּ, אמנם, חה-חה, איני יכול להיות נגדו, אם יאבה להיכנס לחבורתנו, וכאשר אמרתי, שמהאגודה האנגלית אין אנו יכולים ללמוד: אין אנו “טרוסט”, אין אנו “סינדיקאט”… העיקר, נכבדי, נקודת הכובד בנידון זה הוא זה, שבזה, שהכניס סרטן לבית-דפוסו פועל שלא מן האגודה, נתן לנו אות למלחמה – ולמלחמה הננו נכונים תמיד. אנחנו…

ליברמאן (מפסיק): הראיתם, אני אמרתי שיבוא… הנה המסדר החדש…

מנוחין נכנס ויושב מן הצד בשתיקה. השעון משמיע את השעה התשיעית. רגעים עוברים. נכנסים, אחד-אחד, עוד פועלים מבית-הדפוס של סרטן. שטקטורוב איננו. באים לאחרונה גם “מנין” של פועלים מבתי-דפוס אחרים. עומדים כעדרים-עדרים קטנים. מבית-המרזח של סמית הקרוב מביאים כוסות שיכר. נוצצים הצוארונות הלבנים הזקופים שעל גב צאן-האדם השבּתי. חצי השעה העשירית. האסיפה נפתחת. מנוחין יושב… אצא לי, בכל זאת, החוצה!

מגילה י    🔗

צער בעלי חיים, צער בעלי חיים! דוקא עכשיו, בשעה שליברמאן זה הוא במדרגה היותר חמימה של אהבתו; בשעה שכל חשבונותיו “היסכון הוא לה ואם תסכון היא לו” כאילו בטלים, נמוגים; בשעה שגם על “מה יהיה אחר-כך? התוכל אשה כמוה להיות נאמנה לו?” אינו רוצה לחשוב, “הואיל והוא אוהב אותה, אוהב, אוהב בכל משמעת המלה הזאת, אינו יכול להביט עליה במנוחה… לא שהוא חומד אותה… דבר נפלא… תשוקה בהמית אין בו אליה… אלא”… וכו' וכו'; בקיצור, בשעה ש“אבד ראשו” והוציא אפילו מקצת פרוטותיו אשר לו בהקולוניאל-בּאַנק והתחיל מדקדק במלבושיו ביותר, והתחיל חושב על טיול עמה כעל משאת נפש יחידה, והתחיל רץ אחריה אל התיאטרון, והתחיל מחליט בלבו החלטה גמורה לשפוך לפניה את לבבו במכתב, רק במכתב – דוקא בעונה זו ובקנה אחד עלה הצורך להכריז שביתה בבית הדפוס של סרטן, שביתה, אשר אחריתה מי ישורנה! החלטת הדבר תצא אל הפועל בהאסיפה שבליל שבת הבאה, ואפשר עוד קודם ע"י “מיטינג אכסטראורדינארי”. לא טוב איפוא…

וכאן – שטקטורוב, שטקטורוב זה, שאשת טאַלר, אמנם, התחילה “לשם קוריוז” ללמדו: “דייטש”, האלפא-ביתא היהודית, דקדוק שפת אנגלית ושאר דברים הנחוצים לגר, כמו ששמעיה הבעל מתלוצץ בענגו. ליברמאן לא התאפק והביע לו לטאַלר הבעל חששו הכפול על לימוד יהודית זה (“דייטש לא דייטש; קצת דייטש הן שטקטורוב יודע עוד מימי מגוריו בברן; ולמה לו דייטש בכלל”?). והרי תרתי שמע מינה. שמע מינה, ראשית, שנכונה בפי השמועה, כי שטקוטורוב רוצה להיות לאופריטור במכונת הסידור היהודית.. ושנית… שנית… מי יוכל להגיד… חוה… חוה בת העיירה הליטאית – אינה “בריה גדולה” ברוסית… אנגלית אינם יודעים שניהם… ולפיכך… לשם התקרבות… חוה… ולשטקטורוב הלא כבר יש ארוסה בעיר… ואולי לא אחת…

טאַלר ישב והגיה את ספר-התקנות החדש של אגודת החייטים; “דיוּס, פֵי, מָני, דיוּס, פֵי מָני”… כששמע שם שטקטורוב-חוה, הרים עיני הטרכוֹמה שלו והעיר:

– אחותי?..

נסתתמו טענותיו של ליברמאן. אולי נשמע לו בקולו של שמעיה טאַלר הצלצול: אחותי – ולא אשתי, הרי אז “אוֹללרייט”… אין אני אפוטרופוס לאחותי… תבחר את מי שתבחר… הן אנו איננו יראים מפני ה“גויים”…

וגם ממנוחין אין ליברמאַן הטוב שבע רצון. האגודה לא קיבלה אותו, את מנוחין, ופסקה פסק גמור, שאסור לו לעבוד בבית הדפוס – והוא אינו שומע לקולה ועובד! ממנוחין לא פילל כזאת. אמנם, הוא, ליברמאן בעצמו, היה בכל תוקף בעד זה שיקבלוהו, אבל מכיון שדעתו היתה דעה אחת, דעת יחיד, נגד קול אחד של הכל, ודעת הרבים החליטה: לא – צריך להיות לא, שהרי אם לא כן – אין לדבר סוף! אומרים, כי הוא, מנוחין, הוא גם השליח לדבר עבירה: ללימוד הסידור במכונה, וראיה לדבר, שהוא מניח את מלאכתו שעה אחת מקודם לכל. לאיזו תכלית? אבל בזה קשה לו לליברמאן להאמין. מנוחין אינו מוכשר לגנוב דעת הבריות, ואלמלי היה עושה כזאת – לא היה מסתיר דבר. הן רואים, שאדם זה אינו דומה לכל, שאדם זה הוא יחיד בתבל. אבל גם אם רעה זו לא יעשה, ואי-אפשר שיעשנה – נפלא הוא, איך אינו נזור גם מחברתה: איך אינו בטל ממלאכתו לאחר דברי בית-דין? אמנם, שום איש אינו חפץ למות ברעב – אבל אם כן, מה הוא ההבדל בין מנוחין ובין אחר? מנוחין צריך היה להיות מנוחין, והוא לא הא… לא נחת בליברמאן. – – –

מגילה יא    🔗

לפני שנים רבות היה הדבר. אֶכּסטרן הייתי אז ומורה מתנדב היה לי, ג"כ מיוצאי בית-המדרש, תלמיד המחלקה האחרונה של בית-ספר גבוה, אדם מיוחד, נפשיי… נזיר היה בחייו, אבל טוהר געגועיו של האיש הזה ימים רבים-רבים היה: למצוא אשה צעירה אשר תדבק נפשו אחריה. ברעיון זה שבמסתרי נפשו היה סובב נשפים בגנים, ברחובות ובאודיטוריות שונות. בדרך של חיפוש היה שואף להתוודע לכל עלמה. ימים עברו – והאשה לא באה. מלאו לו עשרים ושמונה שנה. אני הייתי מבאי מעונו. פעם מצאתי אצלו נערה קטנה ורכה, כבת שמונה-עשרה, אשר באה לעיר הבירה מעיר מולדתו שבפרובינציה להשתלם בלימודים. לב האיש הלך שבי אחריה מן היום הראשון. ממחרת ידעה זאת גם הנערה – ותשמח. ואולם עוד טרם יגיד הדבר לנערה, עוד באותו הלילה שלאחר יום התוודעותו, הקיץ באשמורה התיכונה ויחש כאב בכל חוט-שדרתו. הכאב לא היה פתאומי, – בשורתו הקדומה היתה בשכבר הימים – אבל הרגשתו באופן חד היתה פתאומית. אושר האהבה של העת הראשונה כיסה, אמנם, על הכאב-הגנב לימים מספר, אבל גרש לא גרשוֹ וכלה לא עשה בו. הכאב הגיח מן המחתרת, חדר עד התמצית, ירד וניקר. הרופאים לא אמרו נואש – אך ללא הועיל. הגיעו לו אז ימי תקוה ויאוש, ימי מתלאה ובעתה. לה לא הרהיב-עוז לגלות הכל, אך אנכי האחד ידעתי. לאחרונה השאיר להקטנה והרכה רק פתקה קטנה: “סלחי לעץ רקוב”. אולם פניו האילמים, האפורים, כשמצאתיהו – הראשון – מוטל דומם על הספה, היו כחולמי חלום. הבעתם היתה: “היאנקו דום… האושר והכאב באו יחדיו ויחלפו יחדיו”…

קור עובר בכל בדי עורי. אותה ההבעה החיה מעל פני איש, ששתה סם-רעל, יען אשר מיאן בהויה מלאתי בוז, התחלתי רואה בימים האלה פני אדם חי העומד ועובד באמונה בבית-דפוסו של סרטן – על-פני אברהם מנוחין.

יום-יום אני נפגש אתו.

הוא בן שלושים ושש, בערך, על עברו אינו מדבר, ורק אגב גררא נודעו לי איזו דברים חיצוניים, כמו, לדוגמה, שהיה שנים אחדות חבר נאמן ל“בּוּנד” שבליטא, אז, “בעוד שעל האורגאניזאציה חופף רוח-קדושה!”, שהיה אחר-כך מארגן פלוגות להגנה עצמית בערי רוסיה הדרומית; שהיה בגלות סיביריה שלוש שנים והיה מלקט, מאפס עבודה, צמחים שונים במדבריות וביערות. תורת הצמחים לא למד מעודו, ולקרוא להם בשמות לא ידע, אבל הוא אוהבם, ומאהבה הוא יודע להבחין בהם ולהבדילם. אלבומים שונים, מעשי ידיו, אלבומי פרחים שונים וגידולי קרקע שונים שמורים אתו באמתחתו.

אגב, את טאַלר ואת אשתו הוא יודע מרוסיה. יש להם אפילו איזו זכרונות משותפים. הוא ידע גם את אחיו הבכור של שמעיה טאַלר, אדם מצוין מאד, אשר מת לעיניו ממחלת השחפת בסיביריה. המנוח היה קשור בחיה-רחל, אשתו של טאַלר, בבתוליה, – יתומה מאב ומאם היתה – אבל היא אהבה אדם אחר… גם את שטקטורוב נפגש בעת ההיא, כמדומה. אבל הם כולם אינם מכירים אותו כאן, עכשיו – ונוח לו זה. אוהב הוא להיות רואה ואינו נראה. הסביבה ה“אינטליגנטית”, בכלל, אינה חביבה עליו ביותר.

– האינטליגנציה, האינטליגנציה… – גיחך – בכלל.. לאו דוקא שלנו… שוכני בתי הקהוה… אנשי אמרים פרופיסיונאַליים… דברני קריה… רודפי מבטאים מלוטשים… כך הוא הדבר, כך.

הזכרתי לו את שאר מכרינו. כמה ממהר הוא לתפוס טיבו של כל אחד ואחד!

וכעבור עוד רגעים הגיעה שיחתנו המרוסקה, שרובה הפסקות ושתיקות, גם עד הרוח ה“חדש” שבדור-האינטליגנציה החדש שלנו ברוסיה ובשאר מרכזים עבריים, כפי שאנו למדים כאן מפי השמועה העוברת: שלילת כל עול; אפיקורסות, שפירושה אפילו לא שלוה, אלא – הנאה.

אברהם הפשיל את עיניו, כשואל: מפני מה אני נוגע בתוכן זה ולא בהשלג דאשתקד? אחר-כך אמר:

– הרוח החדש… הרוח… מוץ לפני רוח…

ושתק. אבל בהמשך הנשף הוסיף עוד אמרים מרוצצים בנידון זה.

…אשר האיש אשר לא ילך בדרך מטיפים ואשר לא יעמול להצעיד את הכל בדרך אחד ולהפוך לכּל לב אחד ומידת חיים אחת. כל איש ואיש, בין אם מזימתו תשכון עמו ובין אם אין כל מזימה לו, חי הוא כפי יכלתו – יחיה כפי יכלתו! כך הוא הדבר. שלות האני הפרטי והנאת האני הפרטי – מה יש צדק ואמת מזה, אם רק יש יכולת גמורה לזה? אבל… הוא הדבר: שלוה… הנאה… מצינו, שמימי עולם ועד עכשיו היתה היכולת הזאת רק אצל הפחותים שבבני-אדם, אצל הקהים, האכזרים, הרפים, התלויים בעזר אחרים… המעולים, האיתנים, חפשי הגוף והנפש, בעלי המופת – דוקא הם אינם יכולים. אני מזכיר לו את הרוחות החדשות המנשבות, את התורה ה“חדשה”, הקוראת: חיים! חיים! – אבל זו שוב אינה אלא תורה, תורה בפי אנשים, שכל מהותם, לרוב, מתנגדת לה…

ושוב פעם אחת, שמעתי מפיו דבר מעין זה:

– יש כּיעור בעולם, יש. ואיזהו בן-האינטליגנט המכוער ביותר? זה שכוחו לא כוח והקרקע שתחת רגליו לא קרקע, ועם זה הוא – במימרות ידועות – כאילו משתחרר, כביכול, מפסימיותו, מחולשתו, להיות דומה לאחרים, לבלי להיות עוד איש-הפינה… מתועב הוא זה, שאינו יכול “לחיות” ומתחפש, שיכול הוא, אוי, כביכול, כמה עוד יכול הוא… ראשית דבר: הנאמנות אל עצמו! זה שאינו יכול לחיות, זה שאינו דומה לאחרים, יהא אפילו מחולשה – אל יצא מעורו להיות בר-הכי, להיות “דומה”, ואם הוא עושה כן – הקומיזם מתגבר ביותר. הפּסימיסט המתחפש ללא זה – מגוחך הוא ביותר; הפּסימיסט המכיר בעצמו מהו – אינו מגוחך. אחרת הוא, אם יש כוח באדם להיות באמת מעבר לפּסימיות, אבל למי יש כוח זה? אם אפשר עוד להעלות על הספקנות הזולה, השכלית – מי זה אשר ישבר את עול ההסתר, יחלץ מסבלון הקיום, ישתחרר מתעתועי-, תעלולי- ונפתולי-החיים? בכל אופן, לא הרגיליות והבאַנאַליות, החיים כמו שהכל חיים, מובילה אל איזה מעבר. אם דרכים ומסילות, אזי, בכל אופן, אחרות, מסילות לגמרי אחרות, צריכות להיות אל המעבר. הדבר פשוט, למצער, בשבילו.

* * *

מגילה יב: שלהי שבט.    🔗

עכשיו נתאמתה השמועה. בראשית אייר כבר תהיה מכונת הסידור בבית-הדפוס – ואוכל יכָּרת מפה. ה“מֶנֶג’ר” גילה את הדבר לתכליתו, הוברר מפיו ג"כ, כי לא מנוחין הוא המתלמד להיות “אופרֵיטור”, אלא אדם אחד מן החוץ. היו אסיפות ספציאליות. מנוחין לא בא, למרות מה שמרת טאַלר הביעה את רצונה לראותו בביתה: היא שמעה הרבה על אודותיו וגם שמו לא מוזר לה. החליטו לקדם פני הרעה בשליחת דלגאציה להאדון סרטן, שיתחייב בכתב להודיע שלושה חדשים מקודם לפועליו – אם ירצה באיזה זמן לפטרם – ולשלם בעד כל העת הזאת, בעד ג' ירחים שלמים, ואם לאו – יכריזו שביתה מיד ויגרמו לו נזקין. –

הלאה, איפוא, שעמום וריקנות מרחובנו! הלאה חולין ויום אחד הדומה לרעהו! ריח של שביתה וענין מסביב.

מגילה יג: נכנס אדר. יד ישראל רוממה.    🔗

בשעה שחיה-רחל מלמדת את שטקטורוב “דייטש”, ובכלל, בכל שעה שהיא יושבת אתו, מתבלט ההבדל הגדול שבין עיני ישראל לעיני אומות העולם: עיני חיה-רחל גדולות, פקוחות, אלא שהיא מקטינתם בקריצתה, בצמצומה ובכל להטיה אשר היא עושה בהן; עיני שטקטורוב, להפך, אינן אלא שני נקבים קטנים, שני חלולים זעירים, שני סדקים קצרים, אלא שלרגעים הוא משתדל לפתחם, להרחיבם – ולהביט ברוָחה.

ו“דבר נפלא הוא, הלא?” – אומַר, כמו שליברמאן אומר: פיודור שטקטורוב אינו איש-דברים, הוא אולי אינו גם איש-מעשה ביותר, אבל מה שנחוץ לו הוא מוציא אל הפועל באופן אלמנטארי, טבעי. בכל אופן, בכוח הדיבור לא חונן – לכולא עלמא. נוסף לזה הוא אדוק כל-כך בהמלה “פּוֹמילוּיטיֶה”, שהוא מתבל בה כל משפט ומשפט, עד שאינו יכול לספר כהוגן – דבר דבור על אפניו – אף הענין היותר קטן והיותר פשוט. ואף על פי כן – מה גדול כוח ההתהדרות לפני בתולה! בפני חוה סיפר אתמול בקולו הדומה לנקישות של גרזן רומאן שלם מעברו. הרומאן הזה עניין אותי גם מצד אחר, מצד יתר הנפשות העושות בו.

שטקטורוב הוא יליד מוסקבה, אבל אז, בעת ההיא, בסוף שנות התשעים למאה שעברה, בעת שנפסקו הירחונים “המלה החדשה” ו“החיים”, והמרכסיזם השולט גרף גם אותו בזרמו, נגזרה עליו מטעם הפוליציה לעזוב את עיר מולדתו, ואז בא לעיר הפלך מ., ששם היו לו קרובים, סוחרים אמידים, מצד אמו, אשר היו בעזרתו. הוא נתקבל בתור תלמיד לבית-הספר הטכני אשר בעיר, אבל דעותיו המתקדמות לא נתנו לו מנוחה, ובמהרה התוודע שם אל ראש הסוציאליסטים היהודים – של ה“בונד”. ראש הסוציאליסטים היה שם המורה הפרטי, אחיה המנוח של חוה, יזכר לטוב. היא, חוה בעצמה, היתה אז בוודאי עוד ילדה, משחקת בקליות, והוא, שטקטורוב, אינה זוכרה מן הימים ההם, וגם אותו מר טאלר, יזָכר לטוב, אין הוא זוכר היטב. אחיו מר טאלר אשר פה נבדל מאותו מר טאלר בהרבה דברים. פּוֹמילוּיטיֶהֱ ! בקיצור, הוא שטקטורוב, הנהו איש הולך ישר בכל, לא יחת מפני כל, והקונספיראציה תועבת נפשו. הוא, מותר לומר, היה המרכסיסט היחידי בכל עיר-הפלך מ. נוּ, מהרה נודע גם לפוליציה המקומית ממנו. קרוביו העשירים הוכיחוהו על דרכו, אבל הוא לא שמע אליהם, חירפם, גידפם, עד כי, לאחרונה, לא היה לו עוד מקום ללון, ויוכרח להיסתר בהחדר הקונספיראטיבי של האורגניזאציה המקומית. מר טאלר המנוח, אמנם, לא היה רצוי לזה – הוא, יזכר לטוב, היה בונדיסט קנאי וישטום את המארכסיסטים הרוסים באופן איום – אבל היה שם עוד חבר שני לו, יהודי הגון, לא “אִיז נאַסיך” כלל, לא “משלנו”, לא “וֵי-וֵי” – והוא היה על צדו של שטקטורוב. בחדר הקונספיראטיבי היו שני הקטוגראפים, תיבת אותיות יהודיות, תיבת אותיות רוסיות, ומכונת דפוס קטנה – עושר שלם. אותו החבר השני, לא טאלר, – שד משחת! כוח זכרונו שלו, של שטקטורוב, לא חזק וגם את שמו של אותו האיש שכח לחלוטין! – היה יושב שם כל היום ועובד עבודת האורגניזאציה של כל הגליל, ובלילה היה סוגר את החדר על מסגר. בכדי שלא להאריך – שטקטורוב לן שם לילות אחדים ונאסר. לא נעים! החלה דרישה וחקירה. הוא, שטקטורוב, התנהג, כמובן, כראוי, באופן נפלא, לא קרא בשם איש, אבל מה יהא בסופו? אבד!… אולם, כפי שנודע לו בסוף, לא נחו גם חבריו וחשו לרוחתו, לישועתו. מר טאלר, כאמור, היה פאנאטיקן קפדני, והוא, אמנם, טען, כי אין לסכן נפשות-חברים בשביל בן מפלגה אחרת – והוא שטקטורוב, הלא אינו “בונדיסט”, אלא מארכסיסט רוסי – פּוֹמילוּיטיֶה – ומה אפשר לעשות? אולם גם בזה ניצחהו חברו, אותו חבר, והוחלט: להצילו, להציל את שטקטורוב… כאמור, היה פלוני בן-חיל… היכן יכול הוא להימצא עכשיו? ודאי נפל בין חללי הריבולוציה… רבים חללים נפלו… בקיצור, “את המעשיה מספרים בזמן מועט, אבל לא בזמן מועט יֵעשה הדבר”. פעם אחת באה פקודה להעביר אותו, את שטקטורוב מתפיסה לתפיסה, אך ההעברה צריכה היתה לצאת אל הפועל בערב, ובינתים הכניסוהו אל חיל-המשמר – וישב שם. פתאום ניגש נער אחד בלתי-ידוע לו אל איש-הצבא ושואל: “האסור שטקטורוב כאן?” – “כאן!” – “ימסור-נא לו הגלוסקה הזאת ודג-המלוח הזה”. איש-הצבא היה אדם טוב ומסר לו את המנחה. התנאים, תנאי המאסר, לא היו אז כל-כך קשים ומלאים חשד כמן עתה, בימים האלה: עתה לא מוסרים, אבל אז מסרו. “אנשים טובים הם היהודים, – דיברו אנשי –הצבא ביניהם לבין עצמם – לא רק לבני בריתם הם מעניקים כל טוב, כי אם גם לנכרים”. אדהכי, והוא, שטקטורוב, שם את הדבר אל לבו. קדירת מוחו עבדה! נפנה לצד אחר, מקום אין רואים, בצע את הפת ולא מצא מאומה; חצה את הדג – א-הה, יש פתקה רטנה: “היה נכון! מירַבּוֹ”. זו היתה הפארוֹלה, כלומר… הוא הבין את זה מיד. חוה לא היתה מבינה, היא אומרת? הוא הדבר; אבל הוא הבין מיד. יותר כבר לא היה צריך. הוא, שטקטורוב, בשעת הסכנה, הנהו עז כנמר. נו, טוב. בנשף מונו עליו שני אנשי-צבא עם קשתות בידיהם להובילהו אל התפיסה האחרת. היה ליל-חושך והרחובות היו ריקים מאדם. הרחובות היו כמעט בקצה העיר. והנה… עודנו הולך מוּבל בין אנשי-הצבא, והנה מרחוק אנשים מסתובבים… אחד עובר על פניהם ושואל: “מי הוא ההולך?” זה היה טכסיס גרוע… החיילים הריחו בזה תיכף ריח רע, נמלאו חשד ועברו מן המדרכה אל אמצע הרחוב… אולם כעבור עוד דק אחד, עובר יצור שני לנגדם וקורא: “מירבּוֹ”. “איזה שד!” – קרא הראש מאנשי-הצבא, אבל הוא, שטקטורוב, הבין, כי באה עתו, ויתחמק פתאום מתוך שומריו וירץ. לירות לא היתה להם רשות, כי על כן בתוך העיר היה הדבר, ויחלו לצעוק. אז ניגשו אליהם – כך סיפרו לו אח"כ – ארבעה אנשים מוכנים מתוך האורגניזאציה, אשר עמדו עד אז בקרן הרחוב, ויבריקו לנגד עיני החיילים במאכלות לטושות, וירפו ידי אנשי-הצבא, וידומו. ואותו, את שטקטורוב, חטף איש חזק אחד תחת אצילי ידיו, החליף עליו את הכובע דרך ריצה, בכדי לשנותו במה שאפשר (כובע של בית-הספר הטכני היה עליו, ומצילו שם עליו כובעו הוא, כובע חם מעורות כבשים), וירץ עמו כחצי שעה דרך גנים וחצרות עד בואם אל בית טאלר. כבואם החדרה – רק נר של חלב קטן דלק שם – שטפה הזיעה משניהם כמסוסים אשר בחיל-הפרשים בשעת מלחמה, אבל הם היו ניצולים, הם היו מאושרים. פּוֹמילוּיטיֶה! הצלחה כזו ועוז כזה, אבל, נוּ, בן-חיל היה גם גואלו ומצילו – אין מה לדבר. כעבור רגע נעלם, כי עוד רבות היה לו לעשות בלילה ההוא (האורגניזאציה הוציאה פרוקלמאציה לכבוד המאורע ההוא וכל העיר היתה ממחרת כמרקחה: היהודים הצילו אחד משלהם, חה-חה-חה-חה!), אבל לפני יציאתו של אותו החרוץ היתה סצינה מעניינת, סנטימנטאלית: הפודה-ומציל – אשר הוא-הוא שסידר את כל הדבר! – וטאלר התנפלו איש על צואר רעהו וישקו זה לזה חליפות. איום!… ממחרת שב הוא, שטקטורוב, באופן קונספיראטיבי למוסקבה. ולאחר כך – – –

– נוּ, די, פֶדיה! – הפסיקתו שועמתו לאחרונה – ידעתי כי הנך גיבור! השאר תספר לי בדרך, גיבורי! נצאה לשוח קצת. הולך אתה?…

מגילה יד: תענית אסתר.    🔗

אין לך דבר שאין לו שעה. עכשיו הגיעה שעתו של בית-המזון של מיאסה מכניס-אורח, או ה“קוֹמוּנקה”, כמו שהוא נקרא כאן ברבים, על שם שאין בו הרחבה, רווח (מיאסה היה גורס: “רווח” תרתי משמע), הידור, גיהוץ, משרתים לבושים מחלצות, נקיון חיצוני ורפש פנימי ושאר דברים הנוהגים בריסטוראציות שבעולם הגדול, אלא הרפש שבכאן פנימי וחיצוני הוא בחדה מחתא, וקבצנים מכל המינים יושבים בו וכובעיהם בראשיהם ונהנים ע“י שירות עצמם מפנכה מלאה תבשיל גריסין בחצי הפּני, ולרוב בהקפה. אמנם, אפשר להשיג מן ה”בּוּפט" ע“י מיאסה עצמו גם בשר, גם פרפראות, גם שיכר, גם תה, גם קהוה, אבל בדברים כמו אלה בעל-הבית אינו נוהג בשירותו מנהג פונדקאי או אופי של בית-קהוה, כי אם לא יותר ממעשה-עזרה, עזרת אח לאח. Dame du comptoir אינה יושבת הכא בתור רואת חשבונותיו או ממונה על כספיו של מיאסה, ובמקומה יושב אצל הפתח או מעבר ל”בופט" הוא בעצמו, העצל, הכפוף, המרושל, הנאלח, מי שהיה כבר עובד-אדמה בארגנטינה ונגר בפילדלפיה, וזה כשלוש שנים פונדקאי בלונדון, ושמיום שמתה עליו ילדתו היחידה הקטנה תקפתהו מחלת פּוֹדגרה, ואין הוא אלא שבר כלי חרס. בחדר-הכירים עובדת אשתו החולנית והרגזנית כחמור, ובחדר-האורחים יושב הוא, ונותן בהקפה, וקורא למבקרים בשמם, ומחניף להם, ומתלוצץ עמהם, ומקלל קללה נמרצה את אלה, שבצר להם אכלו אצלו, ועכשיו, כשהוטב מצבם, נעשו “פריצים” ועזבוהו, או את אלה, שאינם משלמים לו את חובותיהם, ועל הכל – דורש ארוכות וקצרות, כשעיניו מתרוצצות בחוריהן.

– כמים לדג מלוח כן שביתה למיאסה הפונדקאי. מי היה בא הלום ביום שמתעַנִין בו? ועתה מלא כל הבית כבוד אורחי היקרים. מי חסר כאן? אפילו ר' ליבוש פה. מר' ליבוש אי-אפשר לדרוש, שיטעם דבר-מה כאחרים, – הוא מתענה – אבל הוא כאן. הכל כאן. אדרבא, התייעצו, התייעצו – ומלקו את ראשו של מוצץ-הדם. תחי השביתה אצל סרטן! יחיו השובתים, יחיו ויאכלו אצל מיאסה. אין דבר, מיאסה יקיף. תחי הדלגאציה, אשר לא נתקבלה! הידד, הדלגאציה!

וה“דלגאציה” היא ג“כ כאן, וחבריה: אחד, יהודי בן ארבעים, מסולסל-פיאות, שחור-זקן, עדין-פנים ורפה-כוח, שמרוב חולשתו אין הוא מסדר מעומד, כרגיל, אלא בישיבה על גב כסא רם, והשני, ר' ליבוש הזקן, הנזכר לעיל, שׂב אדום כבן ששים וחמש, חצי-חרש, אבל מהיר בתנועותיו וחלים בגופו, הדומה למכתש, – חזיון בלתי רגיל כלל בעבודת מסדרי האותיות – איש ריב ומדון, טרחן גדול וממצמץ תמיד בעיניו, כאילו תוהה הוא על המקום שהוא נמצא בו: באיזה אופן הוא נמצא בו?… ר' ליבוש הוא יליד וארשה אשר בפולניה, וארבעים ושמונה שנים רצופות עבד עבודת הדפוס, ביחוד מהיר הוא בסידור אותיות של רש”י, ואצבעותיו וכפות-ידיו רגילות כל-כך בהדי חתיכות של סידור-אותיות, עד שבלי חציצות ומבלי אשר ישרה אותן מתחילה במים, הוא מרימן ונושאן לכל אשר יחפוץ. בעת המבוכה של העבר הקרוב ירא הוא להישאר ב“עיר ההרגה” ונדד עם יוצאי חלציו ללונדון. הוא שוכן אצלם ולחמו נאמן, אבל להיבטל ממלאכתו אינו רוצה “עד יום מותו אי”ה", אלא שמן בית-הדפוס שבזה אין דעתו נוחה כלל: אין כל סדר! הכל לא כרגיל, הכל לא על מקומו, הכל מהופך… החלונות פתוחים… הקור גדול… והנה האלקטרון… את זה אינו יכול לסבול כלל וכלל!… הוא היה עובד עוד שעתים בכל יום, הוא היה בוחר לעבוד בלי משקפים, ובלבד שתסור ממנו הצרה הזאת – אור האלקטרון…

את המַלאכות הכבודה הזאת שלחו לסרטן אֶט קוֹמפ. בדרישת הפועלים בנוגע למכונת הסידור אשר יביאו – אך היא הושבה ריקם. סרטן כעס. אין הוא פוֹן-פלֶבֶה, כי ישלחו אליו פֶּטיציות. מי אשר דבר לו אליו – יבוא וידבר. איש-איש יכול לבוא ולדבר. הוא בעל הבית ואין הוא חייב לאיש דבר. הראיתם? גם האנגלוֹ-דז’וּאיש אַסוֹסיאֵישון" שולחת דלגאציות למקום שצריך, וגם ה“יוּניוֹן” של קבצנים שולחת דלגאציות. אין הוא מקבל!

אז הוכרזה השביתה. זה שלושה ימים, שה“יומן” אינו יוצא. סרטן רץ כמשוגע מביתו לבית-הדפוס ומבית-הדפוס לבית-המשפט וחוזר חלילה, מבוהל ואבוד-עשתונותיו. אפלבוים המנג’ר חוזר אחרי מפירי שביתה ומוצא, אבל לא עד כדי לסדר את כל העתון. הפועלים השובתים – חצאי-מהות – ממלאים את בית-המזון של מיאסה, שותים תה, מתייעצים על צפונותיהם, משיאים את נושאי העתונים, שאם יצא, באיזה אופן, גליון של פורים, לא יפיצוהו, מעמידים שומרים על פתח בית-הדפוס, לרגל את מוצאו ומובאו, מעמידים פנים נזעמים כמוסרים נפשם על קידוש-השם ונהנים, בעצם, מהפסקת העבודה, מימי הבטלה, מדמי השביתה, שמקבלים לע"ע מקופת האגודה, מן הענין הניתן… טוענים, מתרעמים, שוקקים. הכל מלאים איתערותא. דעת-הקהל, שמיאסה הוא בא-כוחה, שלטת. מי שאין דעתו נוחה אינו מדבר בגילוי-דעת, אלא ברמזים, בגמגום…

פועל א': מה יהיה הסוף?…

פעל ב': רע…

פועל ג ': הימלא את כל דרישותינו?…

פועל ד': בוודאי ימלא…

פועל ה': הלוואי היה ממלא את החצי…

פועל ו': הרבינו לדרוש…

מיאסה: מה?… הרביתם לדרוש? המ… כיצד הרביתם לדרוש? חמש דרישות. – הרבו לדרוש… מה הן הדרישות? הדרישות הן: א) דרישת הדלגאציה, שיודיע שלושה חדשים מראש. ב) שהמסדר החדש יוסר ממקומו לאלתר. ג) שעות-העבודה כמקודם – משמונה עד שבע. ד) התנהגות טובה. ה) השבת נזקי הבטלה. – נוּ, זה הרבה?…

פועל א ': אם נאבד את השביתה – אז יודע אני אשמת מי היתה…

פועל ב ': שומר אחד משלנו הוכה ע"י שוטר…

פועל ג ': מובן, גם השוטרים הם על צדו…

פועל ד ': אבל הראיתם את הפרוקלאמאציה שלנו? טאלר יודע לכתוב: “פרעה מלך מצרים בלונדון”…

פועל ה': אבל אומרים, שסרטן יתבע לדין את האגודה שלנו: אסור לכתוב כן…

פועל ו': גם הם הוציאו פרוקלאמאציה – מעשי ידי קטלנסקי ; מתנצלים על שלא קבלו את הדלגאציה… אמנם במקצת צדקו: לֵידי אחת באוטומוביל המתינה לסרטן על יד השער בשעה שבאו שלנו אליו…

מיאסה: לידי באוטומוביל? תשקע באדמה הלידי עם האוטומוביל גם יחדיו! כשפועלים שולחים דלגאציה מחויב הוא לקבל אותה, ולא להשגיח בלידות…

פועל א': ודאי אהובתו בת-הלורד היתה באוטומוביל…

פועל ב': לא אוטומוביל היה, כי אם מרכבה מרקדה.

פועל ג': ואני אומר: אוטומוביל.

פועל ד': בפרוקלאמאציה שלהם כתוב “אוטומוביל”, אבל מי יודע את האמת…

יעקובזון: עכשיו ידע המשוגע לרוץ ולצעוק: “אני בעל הבית בכאן”…

פועל ה': יד מי על העליונה לא ידוע עוד…

פועל ו': מי יודע אם לא ימָצאו עוד מפירי שביתה…

מיאסה: מה? מפירי שביתה? ואתם כלום אינכם יודעים מה זה עושים למפירי שביתה? הראיתם את הלויה, שהיתה לפני ימים אחדים ברחוב זה? זו היתה הלויה של הֶריס החייט, שקיבל סטירת לחי הגונה בשעת שביתת החייטים הכללית.– “הריס! מה אתה עושה? למה אתה הולך לעבוד?” – שאלתי אותו אז. – “ילדי הקטנים אינם צריכים לרעוב” – הוא עונה לי. נוּ, עתה כבר לא ידאג למו. אל תדאגו להם גם אתם: רעבים הם כראוי… מבינים אתם? סטרוהו פעם אחת, חלה כחצי שנה – ומת. כך עושים למפירי שביתה. ואתם… מה? (מתעשת) המסדר החדש אינו עובד? פה איני רואהו…

יעקובזון: הוא היה עובד מסתמא, אלמלא היה ירא. אבל שטקטורוב אמר, כי יהרוג את כל מי שיהין להפיר השביתה…

ליברמאן (שאינו שמח כל עיקר על כל המעשה): מנוחין אינו ירא את שטקטורוב. הוא אינו עובד מפני שלא איכפת לו לבלי לעבוד ימים אחדים, הלא על כן הוא מפחית מעבודתו שעה אחת בכל יום גם בלאו הכי. אבל הוא אומר בפירוש, מבלי כל יראה, כי סרטן צדק. בעל-הבית שלנו, הוא אומר, אמנם, לא היה צריך להערים ולכסות על זה, שהוא מכניס את מכונת הסידור, אבל בשביתה זו צדק…

יעקובזון: בפני שטקטורוב לא יאמר זאת: מכת לחי היא מחלה מתדבקת… האין זאת מר מיאסה? הראיתם כיצד כיבד את בעל-הדלגאציה שלנו בשובו רועד ואומר, כי הוא ילך לעבוד, כי כאשר אבדנו – אבדנו… עוד מעט וכל שניו היו נושרות מפיו… (בפאתוס מרובה) הכלל, רק בשביל איזו מעילה מצדנו תוכל השביתה ללכת לאיבוד! לדעתי, צריך לפנות לעזרה להאגודה הכללית, האנגלית; אם היא תעמוד על צדנו – אז נצליח.

טאלר (ניגש מתוך חבורה אחרת): ענין סרטן, נכבדי, בשביל אגודתנו היא שאלת החיים והמוות. To-be-or-not-to-be – כמו שאומר האנגלי. או הוא, או אנחנו. הוא מתחיל לתבענו לדין – וזה לא טוב. חבר יעקובזון אומר: נפנה להאגודה האנגלית. אבל עלינו לבלי לשכוח, נכבדי, כי האגודה האנגלית אינה אלא סינדיקאט, ולא אגודת פועלים ריבולוציונית. ולנו – אסור לבצוע: פשרות, קומפּרומיסים – חס ושלום! דא עקא, שקופת אגודתנו ריקה, חברים, ומעתה רק שש פֶּנות ליום יוכל כל אחד מאתנו לקבל דמי שביתה, ובשש פּנות אי-אפשר לחיות, ביחוד מי שהוא בעל משפחה. צריך, איפוא, להתייעץ מה לעשות. צריך לפנות לעזרה להאגודות האחרות, לאגודת החייטים האינטרנציונאלית… צריך לשלוח דלגאציה חדשה… אני ויעקובזון נלך…

פועל א': בוודאי…

פועל ב': כלום יש להרבות בדברים?

פועל ג': שש פנות הרי זה דומה ללא כלום…

פועל ד': קץ לדבר לא היה מזיק…

פועל ה': אומרים, השבועון היה צריך להופיע בשבוע הבא… אז היתה עבודה!…

פועל ו': נשאר רק לשלוח שוב דלגאציה…

ר' ליבוש הזקן (יושב בתענית).

מגילה טו    🔗

טועה אני בו, – אמר לי אברהם מנוחין בנוגע לעצמו – אינו רך ואינו מהדואגים לעולם. הדואגים לעולם דואגים לכל העולם ורוצים שהעולם יהיה דוקא כך כמו שהם רוצים, והוא, – אין לפניו אלא מה שהוא רואה עין בעין, ואל השאר לא ישים לב. אינו גם בעל-מוסר, אם כי את המלה “מוסריות” אינו ירא, ופורקי עול אינם בעיניו המובחרים שבבני-אדם (“נושאי כל עול ופורקי כל עול – בד בבד ישאו”), ובמעשים טובים, ביחוסים רצויים, הוא, אמנם, רואה את הדבר האחד, שבלעדיו אין דבר כלל… בכלל, למה לי להגדירו, וההגדרה כוזבת, לרוב. אם יודע הוא דבר על עצמו, הוא, אולי, רק שני קוים ובשלילה: שאינו עלה נידף ושאינו אוהב לעמוד באמצע הדרך. טבע של עקשן בעל-כוח לו וגם של מעז-פנים… קצת כוח-רצון, קצת אֶנרגיה… נוּ, באנו לידי קוֹמיזם: דיברנו על עצמנו דיינו… אם כי, מאידך גיסא, בשעה זו אין מה לעשות אחרת… אלך ונלכה למעונו – ונתגולל קצת על המיטה… אינו ירא את הבדידות, אדרבא ואדרבא, אבל מעון מצַעֵר לו…

בעלת מעונו של אברהם מנוחין היא, אמנם, אשה לא נעימה. בוודאי לא הגיעה עוד אפילו לארבעים – וכבר היא כולה קמטים וחנופה. כשאין איש אתו, היא נכנסת לחדרו עם בתה הבוגרת לשפוך את לבה לפניו ולספר לו דברים, שרק “לו לבדו היא יכולה לספר”. מובן, שאילו היה רווק אחר מתגורר שם – גם אז היתה רק לו לבדו יכולה לספר. מנוחין הוא שליט ברוחו ואינו מביע את רגש-התיעוב המתעורר בו על כרחו; ואולי אין רגש כזה מתעורר בו כלל – מי יודע… אסונה של אשה זו הוא, שיש לה בת, והיא חושבת לה לחובת עצמה להציגה לראוה לפני כל נפגש… הבת – נערה אנגלית-יהודית, ריקנית ובטלה, תאותנית, קוקטית ופתיה, ואני ביחוד איני יכול לסבול את סנטרה השמן ואת שערותיה המשוחות… אלמנה היא בעלת מעונו של מנוחין, אוכלת לחם-חסד, לחם קרוביה, והיא אינה נותנת לנו מנוחה בעשרה הקודם, מלפנים, ובמדרגת ההשכלה של בתה… חינוך הבת תופס המקום היותר נכבד בחייה, היא אומרת… צריך היה ללמדה צרפתית ואשכנזית – אויה!… והכניסה למעון אברהם אף היא נעשית בתחבולות שונות. נשף אחד – הבת נכנסת תחילה לפשפש, כביכול, בארון שלהם העומד בחדר, והאם נכנסת אחריה לראות בשלומה – ונשארת… ממחרת – האם נכנסת תחילה לכבד את ה“ג’נטלמן” ב“ערבא טבא”, והבת צועקת מאחורי הכותל: “מוֹדֶר! מוֹדֶר!” – עד שגם היא נכנסת… “בתי, תחיה, אינה יכולה לחיות בלעדי!” – מצטחק הפה המקומט והאומלל…

שילם להם אברהם שכר המעון ומיהרו האם והבת לקנות איזו “מַנטיליה” לבנה, שנתלתה בארון אשר בחדר, והביקורים לראות בשלום ה“מַנטיליה”, ללבשה ולהסירה, לרכס כפתוריה הגדולים, נעשו יותר תכופים. “בתי אינה יצאנית! – קובלת, כביכול, הזקנה האומללה – הרי זו בתולה-זהב… (כלומר: ולכבוד יחשבו לכם ביקוריה בחדרכם…) אינה יכולה לעזוב את אמה לוּ לרגע… אֶספֵשֶלי, נפשה של בתי מרה עליה בימות החורף הזה… אשתקד התגורר כאן תלמיד של קוליג' לרבנים… גם אישי היה אז בחיים, עליו השלום, אבל הוא היה “דילֶר” לעת זקנתו… אתם “ירוקים”, ואינכם יודעים, בוודאי, מה זה דילר? דילר – זה הקונה דברים ישנים… לפנים היינו סוחרים גדולים וגרנו בלידז, אבל חנותנו נשרפה ונשארנו בעירום ובחוסר-כל… ולל, אישי לא היה שבע רצון מהתלמיד שבביתנו… הוא – בעלי, עליו השלום! – היה כבר אז נוטה למות ומשתעל כל הלילות, והם, הבנים הצעירים, היו יושבים עד השעה המאוחרה, לומדים יחדיו, צוחקים, צרפתית היה מלמד אותה, כנהוג בזמן הזה… עינים לי לראות, וראיתי, שאין הסטודנט יכול לחיות בלי בתי אפילו שעה אחת… כשלא היתה בתי יושבת לאכול – לא היה הוא יושב בשום אופן… על שולחני היה סמוך… בבוקר, מיד ליקיצתו משנתו, הוא יוצא בתחתוניו, במחילה… מה שלומה, מה שלומה של בתי?… כשהיו חברים באים אליו מתלמידי הקוליג' והיו באים בדברים עם בתי, לא היה הוא יכול לסבול את זה מקנאה והיה גוער בהם: ‘אלי באתם ולא לבֶטי, לא לבת בעלת מעוני’… הנה עד היכן הגיעו הדברים!… מה יש לדבר – הבנים של עכשיו… וגם בתי אהבה אותו, אהבה – מה יש לכחד… כי כלום פנים כאלה היו לה אז? בריאה היא, ברוך השם, גם עתה, שכולה אין בה, אבל… לא זה… ראשה כואב כמעט תמיד, בחזה יעיק לה ושערותיה נושרות… אה, שערותיה… שתי צמות היו לה… פעמַים היו מסובבות את ראשה… מה אפשר לעשות… היא אינה שוכחת…”אבל, אמא, היא טוענת, אמא, מדוע אינו כותב אפילו, מדוע? הוא עתה באוֹכספוֹרד – מדוע אינו כותב? וכי כך צריך לנהוג אדם ישר?" כמו שאתם רואים אותה"…

– מוֹדר! – גונחת הבת-הקרבן, העומדת על הסף, כשהיא מושיטה צוארה ובעיניה יגון, יגון בלי זוהר כל שהוא, אותו היגון הקודר של משחק-בקוביה, אשר שם את כל רכושו במשחק והכל אבד. החלומות הנעימים על בעל משתכר ארבע ליטראות לשבוע, על “מַנטיליות” בלי סוף, על שתי שפחות, על קנאה מכל צד, על “דרוּרי-לֵין-תיאטרון” – נגוזו, נגוזו. הכל אבד. ביעותי לילה ובוקר ריק לאחריהם…

– מעון לא טוב מחליפין, – אמר לי הוא, אברהם מנוחין – את זה כבר יודע הוא, אבל כאן אי-אפשר… למעונו יש עוד מעלה זו, שבלילות הוא יכול להכניס לתוכו את כל מי שהוא רוצה ואין מוחה בידו… גם הנערה הלזו העומדת על המפתן – מעכבת בדבר… אי-אפשר להשאיר ככה בלי כל סיוע “נערות עומדות על המפתן”.

– אסור?

– לא “אסור”, לא “אינו רשאי”, לא “חייב אדם” – אם המלות אינן מוצאות חן בעיני מחוכמים, שעילעלו בספרי פילוסופיה, או חיברו ספרי פילוסופיה, ונפשם – אבק פורח. אבל כך הוא הדבר, כך. האדם לא נברא ישר במובנם של אותם ריקנים. ויהא “ישר” – בכל אופן, לא חלק. נפש חלקה – טעות היא. אין ההן על צד החלק. לכאורה, הדבר פשוט כל-כך: הזכר צריך לנקבה, הנקבה צריכה לזכר או לכלכל את גויתה בבשר וביין – והחיים מניחים על זה את חותמם, את הסיסמה שלהם: פשטות. אולם טעות היא. כשהיה נער בן חמש-עשרה, בן שש-עשרה, בן שבע-עשרה שנה, ובעיר גדולה, ובסביבה ידועה – נדמה לו גם הדבר לפשוט, לרגיל. בריאותו הטבעית גרמה לזה שלא חלה, למרות אשר הגדיש את הסאה חמש שנים רצופות. אולם פעם לן שם, ב“בית” אחד, ארבעה לילות רצופים, וביום החמישי בבוקר קם ושאל את עצמו: “מה אני עושה?” – ומאז לא דרכו רגליו שוב במקום ההוא. קרוב לעת ההיא נפגש וגם נתקרב לאותו טאלר, ואותו טאלר הכניסו תחת כנפי האושר העליון – ואז נפקחו עיניו לחזות אחרת. לא. לא להוכיח בשער (אין אדם מורה לחברו אפילו במשהו), לא לאחוז בקרני הציווּי-לכּל, לא להסיח דעת, סוף-סוף, מן האסון, שבעומק הכל, מן האסון שבכל אופן – רק להכיר, שכך הוא הדבר, כך. כך הוא הדבר וכך הוא בעצמו – ואינו צריך להיות אחר. הוא ואותו טאלר היו אז ראשי הצ“ק המקומי. שני גופים – ונשמה אחת. הוטלה אשה קטנה בינותם. עתה הוא – במקרה – רואה לפרקים את האשה הזאת, נפגש עמה אפילו, יודע מה עלה לה, ומבין כי מעיקרא דדינא פירכא. אולם אז היתה כולה טהרה וחן-קודש. כך נדמה. טאלר דבקה נפשו בה, והיא, הקטנה, נמשכה אליו, אל מנוחין. גדול היה הנסיון – ודברי ריבות צמחו בינותם, בין ה”צרים“, ה”מתחרים“, דברי ריבות פחותים, מכאיבים, עוקצים, מלאי עשן קנאה ונקמה, דברי ריבות עולים-מאליהם על כל שאלה מצערה, על כל פרט קטן שבקטנים. אם אמר האחד כך – היה מובן מאליו, שהשני יאמר אחרת. כאב גדול! בינתים, ואותה האשה הקטנה, אשר בתום לבבה המדומה היו בטוחים גם שניהם, סיכסכה, סקרה וציפתה. לא היה מוצא מן הדבר, ומי יודע מה היה סופו… פעם אחת עמדה על הפרק הצלת נפשות. טאלר אמר “לא”, לבלי ללכת ולהציל, אבל גם ה”לא" הזה לא נאמר בטהרה, כי אם רק מפני שבאמרו “הן”, היה על מנוחין להיות מן העולים, וטאלר לא רצה להעמיד את נפש עמיתו-אויבו בסכנה, ושוב בעטיה של אותה האשה: אם מנוחין יעלה ויצליח – בערה הקנאה, ואם יפול בנופלים – מה יהיה אז את לבבה?… לא, לא, לא צריך ללכת… יש בחיים פלצות. אבל עליה נשמתית אחת יִשרה כל עקוב.. הוא, מנוחין, בחום עלומיו, קפץ לתוך ים-הסכנה תחילה, הצליח, ואת המוצל הביא ישר למעונו של טאלר!… רודפים אחרינו – עמי אתה, איפוא, בסכנה! בסכנת נפשות! אח ורע!… וטאלר הבין. הוא לא פילל לכזה – וכל הפרצה האיומה נתמלאה בכהרף-עין. שלמות גמורה, נשגבה, הושגה ברגע אחד. איש נפל על צוארו של אחיו-אויבו – והחדר הכהה והמלא חרדה נתמלא אורה. גופותיהם נפרדו בהכרח, בגזירת הדבר אשר לו עבדו, עוד באותו הלילה – אבל נשמותיהם כבר היו בלתי נפרדות לנצח, בלתי נפרדות… דבוקות לעולם ע"י נשיקת אש אחת… אותה הנשיקה… מי אשר יעמוד על טיבה…

מגילה טז    🔗

מציאה מפליאה. האדרת הקרועה, אשר מנוחין היה לבוש בה כל החורף, היא מירושת טאַלר, של אותו טאַלר, של טאַלר המנוח. מחמת החום שבאביב הסירה אברהם מעליו, ושנינו נתכסינו בה בליל זה, שלנתי אצלו. בבוקר, לאחר לכתו לעבודתו, תקעתי שלא במתכוון את רגלי בפרצה אחת שבשולי הבגד – והגדלתיה. אז נפלו לי משם, כפתקאות משמיא, קטעי מכתבים ישנים, מכתבים שלא נגמרו ולא נשלחו לתעודתם, וכולם חתומים בט' רומית. עפ“י המועד המסומן שם נכתבו בסיביריה בשנה האחרונה למותו ובתקופה, שכבר לא היה שייך לשום אורגניזציה. נזכרים שם שמותיהם של שמעיה אחי הכותב, של חוה אחותו וגם של חיה-רחל. הכתב מעוקל, רוסי וקשה לקריאה. אבל זעיר שם אני מוצא גם קטעים אחדים בכתב נקי וביהודית רשומים על דפי ספר יומי. ממעל לאחד, לדוגמה, רשום “מעין הקדמה לצוואתו של נע-ונד רוחני”, והוא מתחיל: “והימים ההם, אברהם בני, באמת אינם רחוקים ממני” – ושם להלן: “ועתה לא באתי, אברהם, לספר לפניך ע”ד השינוי אשר נהיה בי למן העת ההיא, כי על צד האמת אין בני-אדם משתנים בנשמתם, ואין הנפש ניזונית אלא ממה שיש בה מתחילת יצירתה” – מחוק הרבה וכתוב: "…מן הימים ההם נשארו לי רק: אחריות בפני כל ובעד כל – ורחמים… "רחמים… זו המלה… עד כמה לא תרפני… והן בימים ההם העירה בי רק בוז.. “רחמנות”! – הייתי מושך בכתפותי ומשים המשקפים על עיני הכואבות וחוטמי הגבנוני – “חזק הייתי בדעתי ומלות חזקות היו על לשוני. בתוך-תוכי ודאי, שמעולם לא חדל למשול אלוהי החמלה והחנינה, אבל בחיצוניותי, בכל ההתגלמויות של חיי, היו: בדידות, זעף, גאות, בוז לכל אלה החיים של בעלי-בתים ולכל אלה בעלי-הבתים. אם אכזריות היתה מוזרה גם אז לי, בן אברהם, יצחק ויעקב, אם לזו המידה האחת לא היה מקום בהויתי, הנה איזו תקיפות היתה בי, תקיפות, שדנה הכל ברותחים ביני לבין עצמי, תקיפות שנקבה בדינה את ההר, שחרתה אותיות במצחם של בני-אדם: זה בורגני, זה שפל, זה מאמין בהבלים – ולפיכך: פרי מעלליהם יאכלו – “שמע אברהם! אל תיבהל ברוחך ואל תירא ואל תפחד, בני הטוב! אין אני מתכוון, חס ושלום, לאמור לך, שעתה חדלתי מבדידות ונהייתי לנושא תיבת מנגינה (כלום יש כזו בסיביריה?), שעתה עזבוני התקיפות והשנינה, אילו האחיות הטהורות, והכל הושוה בעיני, שעתה חדלתי מזעף, מגאות ומכל אותן המידות המשובחות, המעלות את ההויה – חלילה לי! כל מה שהיה בי אז,הרי יש בי גם עכשיו, ולא עוד אלא שכל מה שיש בי עכשיו היה בי גם אז. כל זמן שהנשמה עדיין בקרבי, כל זמן שאני ממשיך בעל-כורחי את הויתי, יש מקום רק להתגלויות חדשות ולא לבריאת יש מאין… ואני אומר עתה, אמנם, רק לחוות לך ממה שנוסף בי, נוסף ולא נולד, נוסף ע”י מה ששברתי את המשקפיים מעל חוטמי הגבנוני ועיני הדולפות מתוגה… “היא– – – שורות אחדות מטושטשות – ושוב: “וחבל, שאיני יכול להגיד לך, אברהם הכל בנשימה אחת. בשביל שתבין (עד כמה שאפשר בכלל להבין נשמת אחר) את כל מה שאני רוצה להגיד, צריך הייתי להגיד הכל בנשימה אחת, צריך הייתי להסיר את כל החוחים והתיאורים השונים והכסויות שאינן צריכות לגוף. אבל, רחימאי, לא בידינו טובנו, ואין אנו יכולים להביע הכל כרצוננו ובדרך שאנו רוצים. ואתה הקרוב אל לבי, ידוע תדע, שמוכרחים אנו לאחוז, לרוב, בדרך הנוטה לצדדים, ושם בארות-בארות חימר, ויש אשר נשקע שמה בטיט, ואלוהי החמלה, אחי הטוב, יכפר בעדנו, בניו האומללים” – מכאן ואילך קרוע. ולהלן, על הדף שבקצה הפנקס, רשום: “קצת מדברי איש, אשר הלך למנוחות”. הסגנון מבולבל עוד יותר ואֶכסטזה רליגיוזית מחלחלת בו. הרי ההתחלה: “מותי קרוב – עשיתי חשבון-הנפש. כי משיצא אדר – מרבין בשמחה ובחדותא דנשמתא. כך אני גוזר, אברהם! הראוי לגילויו ישתבח והמוכן ומזומן לקבל תורה מפיו, אני חי וקיים. כי יצא אדר ופטרנו את עצמנו מלומר “ארור המן וברוך מרדכי”, ונעלינו על ראש הצורר גופו, ה”נאַטשאַלניק קראַיה” שלנו, וידי בגתנא ותרש וסריסיו ואחורי היושב בשער המלך מתנגדו, ושכחנו אל כל הענינים והמשא-ומתן והמסירות שלהם, והסרנו מעלינו את בגדי החורף שלנו, על אף הקור הנורא והחזק, וסיימנו את האספות והדרשות וקול הקריאות שבמינסק, ופתחנו בנשיאות ונשיאים – אברהם! אברהם! “בנשיאות ונשיאים וגשם ורוח. יום-יום עולה על חברו, יום-יום שונה בנשיאו, יום-יום צומח וגדל, יום-יום ומקריב את קרבנו שלו. – אברהם, הנני! “ניסן. הללויה! כל הנשמה תהלל יה! ואם אין מפלט מן הגסות שב”יוּרטוֹת” אם אין מנוס מן הזוהמה שבחצרות, אם אין דרך מפני הטומאה הרצוצה הבוקעת ועולה מן השוקים (שם שוקים, ופה כפן – הא בהא תליא) – אם אין מחסה ומסתור מפני קולות הימים – הנה פינה שוקטה לה' צבאות, הנה יש כעלות-הבוקר לה' צבאות, והנה יש אנא לה' צבאות… |ואם תמצא לאמור: אין ה ' צבאות – אנא יש…”אנא, כלומר, אני ואברהם ופינתנו הסיבירית וכעלות-הבוקר שלנו וה' צבאות אשר בנו. ואחרי תום נדודי כל הלילות, אחרי כלותנו לראות אל כל שלא ניתן לשום עין לראות, אחרי חוטי ההפסקה הבאים ומלפתים את ממשלת החושך, אז – טרם יבָּקעו עפעפי שחר – יש שאנו מתכנסים לתוך פינתנו על אותה האבן ומחכים לגילוי… “ויודע אני, אני, אברהם! הראוי לגילויו ישתבח וכו' כנ”ל, שכגון דא בודאי חשוב ורצוי ומקובל ושהויתנו בעלמא הדין בודאי שטובה היא ושאין מדרגה יותר גדולה בעולם הבריאה מתשוקתנו לאצילות ולגילוי ולקרן-אור – "אגב אורחא: על עצמותי תאמרנה, שאנו קרן האור בעולם הזה ושאנו יש, אנו ותשוקתנו לגילוי – "ואני קורא: היגלה! אברהם! אברהם! – ויאמר: הנני. “ויודע אני, שהיום ההוא לא ירחק חוק” – – –

מגילה יז    🔗

הכל על מכונו, אבל מראש חודש ניסן ואילך – עתה כבר ב' דחוהמ“פ – הנני גר ביחידות. ליברמאַן הלך מזה, באין רצונו לגור בכפיפה אחת עם טאַלר, ש”מסר ממש את השביתה אל סרטן, בעוד שהקהל הגדול היה על צדנו, והרס בידיו ממש את כל אגודה“. מילא, יעקובזון נשאר נאמן לשיטתו: האגודה האנגלית מצאה, כי סרטן צדק: אי-אפשר לעצור בהתפתחות התעשיה – ולא רצתה לבוא לעזרה, ולפיכך הלך גם הוא, ה”אֶנגלישמן“, ומכר את עצמו לבעל-הבית, ביראו מאימת הדין… אבל טאַלר – טאַלר מאי עבידתיה?!… ליברמאַן הוא עתה בלי עבודה, אוכל, “מן המוכן”, לן אצל מנוחין וכל היום הוא סובב מבית-מקרא-הציונים אל בית-מקרא-האנגלים, ומשם אל שני בתי מקרא של המיסיונרים – לשוב אל בית-מקרא-הציונים. מקווה הוא, בכל זאת להשיג עבודה בקרוב. החיים, בעצם, אינם כל-כך רעים, כמו שיכולים לדמות… גם משפּחת טאַלר תצא בקרוב ממעון זה לצפון-העיר – לסטוק-ניואינגטון. אגודת החייטים מתפתחת וצר לה המקום באולם זה ורוצה היא לשכור”לוקאַל" אחר, שלא יהא עוד שייך לטאלר. לבר-מן-דין בוקעים כבר פה ושם קולות של אי רצון נגד טאַלר בכלל, ש“ביטל אגודת פועלים באיסט-אֵנד ושינה את הפרונט; אין הדבר חסר מעתה, אלא שיהיה לציוניסט אופיציאלי”. ואמנם, בעת האחרונה, כשבאה השליחה הבונדאית מאגודת “המעוררת, סניף ל”בונד“”, אותה שליחה הדומה לצפור שחורה בלי כנפים, לצבור כסף באגודת החייטים האינטרנאציונאלית לטובת ה“זיוּן”, כמימים ימימה, לא נתן לה טאַאלר הפעם לבצע את זממה, ונאם, כי אגודת פועלים באה רק להיטיב את המצב האקונומי, ולא למטרות ריבוליוציוניות. חבל שלא היה מיסטר יעקובזון באותו מעמד!

מגילה יח    🔗

סערת הרוחות בין אורחי מיאסה עולה על כל מידה. לא מכונת סידור אחת מכניס סרטן לבית-דפוסו, אלא שתים; אחת בשביל היומן ואחת בשביל השבועון ועבודות ארעיות. ה“אוֹפריטוֹר” של האחת יהיה שטקטורוב, של השנית – יעקובזון. עורך השבועון יהיה – טאַלר. נוראות ונפלאות!

מגילה יט: קיץ, קיץ…    🔗

האויר – נוח היה לו, ל כבוד קיץ, להיות קצת יותר פושר, קצת פחות אֵדי, אבל בכלל… בכלל – קשה, אבל לא רע ביותר… כל-כך לא רע, עד שכמעט אין שום חפץ לרשום דברים בספר… לא! אפשר לחיות, אפשר… ודוקא ברחוב נקי ושלו, קרוב לגן-טיול, כאותו שטאַלר מתגורר בו… אידיליה על אידיליה. בקומה התחתונה מתגורר אחד מכלי הקודש היהודים-האנגלים, אב להרבה בנות יפות, אשר הבכירה מהן כבר נישאה בימים האלה לאברך מדופלם מאוקספורד, והוא סמוך על שולחן חותנו; אבי-המשפּחה הלז הוא אדם טוב-לבב ושמח בחלקו, עוסק בחיבור על חמישה חומשי תורה בשם “גיל ורנן”, שקצת כבר נמסרה לדפוס, לגילו ורינונו של ר' ליבוש הזקן, אשר נכספה נפשו וכלתה כל-כך למלאכה באותיות רש“י, וגם לרוחתו-לישועתו של אברהם שלי, אשר, אם לא זה, לא היה יודע מה לעשות: עכשיו הוא מתפרנס מהגהת הספר הזה, ביחד עם הגהת השבועון, שנמסרה לו. בקיצור, טוב מכל צד. הבנות היפות, אמנם, שמעו מאמן, כי אבא ה”רֶבֶרֶנד" משקיע בזה כסף הרבה – ויהי הדבר בעיניהן לחידה מלאתי-צער… להשקיע “מָני” בדבר בלתי מובן כזה, בעוד שהצרכים האחרים רבים כל-כך… אבל צערן הוא עד ארגיעה: סוף-סוף יש אמונה בלבן, שאבא ה“רברנד” לא יעשה לעולם דבר שלא יביא פירות… עד כאן קומה תחתונה. למעלה מתגורר האדון טאַלר, עורך השבועון של סרטן – הוא וחיה-רחל אשתו. חוה נשארה לגור במזרח אצל אחת מרעותיה, כי רחוקה סטוֹק-ניוּאינגטון מבית-הדפוס, והיא עושה שם במלאכת קיפול העתונים מן הבוקר עד הערב. הצרכים במקום החדש מרובים, ההונורר של עריכת השבועון לע“ע מועט – ואי-אפשר לוותר על עבודתה של האחות-הגיסה. בכלל, בלונדון אין הולכי בטל. עלמה כזו צריכה להשתכר לפרנסתה. פרוטה לפרוטה מצטרפת. ביחוד עתה ב”קורס החדש“, במקום החדש… מתרחשות, אמנם, אי-נעימויות שונות, אי-ההרגל שבמקום, ובחצר – איזה בית-מדרש הומה, אבל בכלל – ברוך שפטרנו מאיסט-אֶנד! שם הבריות כל-כך מטרידים, באים, ממלאים את הבית… מה מתוק לחיות לבדד ולקבל רק מבקרים מובחרים מעת לעת!.. את ה”לֵין" שבוונטווֹרת-סטריט אין לה לחיה-רחל מעתה שום מגע-ומשא, מלבד מה שהיא שולחת לשם את השפחה לקנות צרכי אוכל. אז היא מלווה אותה עד המעלות ברצינות ובדאגה רבה ואומרת: “לוק היר… הביטי הנה… את הבשר תקני שם, במקולין הראשונים וב”קוֹרנר" תמצאי כרפס ותקני.. אבל הכרפס צריך שיהא דק… התביני? חיה-רחל ממוללת באצבעותיה ומסבירה את דקות-הכרפס כבעלת-בית זקנה. ענין ארוחת-הצהרים בשביל זה, שיבוא בעוד שעות אחדות מן הרידאקציה, הוא, כנראה, הרבה יותר חשוב מהמחלוקת עם “איסקרה” לפני רבות בשנים. – ובחדרו הישן של מנוחין – קולוניה “רוסית” שלמה: הוא, ליברמאַן, אנכי, אחרים… בעלת-ביתו הבלתי נעימה אינה מקפידה על זה: אוהבת היא, שהמון גברים יסתובבו לא הרחק מבתה… ואם גברים עניים – הרוסים הכל יכולים… אנשים משונים… היום עניים, ומחר – מי יודע… לכולנו הרבה פנאי – ואברהם אבינו (כך אנו קוראין לו) אוהב לחיות ויודע לחיות. הוא אומר: – לפני עת מועטה דיברנו, כמדומה, על ההנאה. בעיקר הדבר, אין לנו בעולמנו, באמת, מלבד העונג. אנכי, למשל, מתענג בתקופה זו על כוחי, על בריאותי. לפעמים, כשאני יוצא החוצה, והשמש מאירה, אני מרים מאלי את ידי באויר. מתענג אני על כוחן, על החיים שבהן – על השלמות שבי. והחוצה אנו יוצאים כולנו לעתים קרובות מאד. יציאות טיולים ארוכים על חוף טמזה הנהר. מה לנו ולאנגלים? את הלחם אנו קונים בהמון, בחדוה, ברוב ענין. מים חמים ולחם לרוב. סיבובים עליזים בחדר חלוצי נעלים, יחפים. מ“גיל ורנן” אנו ניזונים. נמשכים החיים. חה-חה… לעזאזל הכתיבה!

מגילה כ    🔗

כשמנוחין יוצא לעבודת הגהתו, יש שאני מעלעל באלבומי הצמחים שלו. נפלא הדבר, מהיכן ירק זה יונק וחי… – גידולי קרקע כשהם לעצמם הוא חובב, – אמר לי אמש בקולו הצלול, הנמוך, העמוק והשוקט, בשבתנו באכסדרת הבית לאחר חצות הלילה – יכול הוא לומר: מאד חובב. צמחים, דשאים נאים, אביב, קיץ – זה הלא הכל, שהחיים יכולים לתת. החיים מוגבלים בהיקפם ומוגבלים ביכלתם. אין לדרוש מהם דברים אחרים, אושר אחר; אין לדרוש מהם יותר ממה שהם יכולים לתת. כך הוא הדבר, כך. בדרישות גדולות אפשר לבוא אל האדם, אל עצמו. וכאן תתם ותשלם ממלכת הצומח. כאן גם גבול החיה: עד פה תבואי! כך הוא הדבר, כך. אדם – הוא אומר – אדם, לא אדם-אל, לא אדם-עילאה ולא אדם-חיה. להיזהר ביותר דרוש מפני האדם-החיה, אבל לא מעט גם מפני האדם-הצמח. ילוד-אשה אינו צמח, אינו יכול להיות רק צמח ואינו צריך להיות רק צמח (הפסקה). האני, שומעו, איני יודע, לשם מה הוא מפטפט? וכי לא טוב לשבת דומם קצת? (שוב הפסקה). לו אירע פעם – לפני שנות הרבה היה הדבר, והוא, כמדומה, כבר סיפר לי זאת – שהלך ושיחרר מידי הרשות ילוד-אשה אחד, שהיה עלול לסבל הרבה, ועתה, אמש, נפגש בו, כשהוא עסוק בעלמה אחת, וראה, כן, שזה לא אדם, אלא חיה-צמח. יחס האדם לבת מינו אחד הוא. אדם בריא הוא, מנוחין, בריא ברמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, ויש לו הרשות להגיד זאת. מובן, שלהתחרט על זה, שהשליך אז את נפשו מנגד בעבור הלז, אין מה, אבל הטעות היתה טעות. האושר אז היה, אמנם, במעשה השחרור כשהוא לעצמו, במסירת הנפש שבשחרור ולא בתוצאותיו!… ואף על פי כן… אח, כן, כן… חיי אושר אין, אין אושר בחיים, גם אם לא יזכיר את המוות, אבל יש אושר, ואושר אמיתי, ברגעים ידועים. יש אושר ברגע. הגבורה היא לא ברגע, כי אם בהתמדה, אבל האוֹשר… כך הוא הדבר, כך. הגבורה… כן,כן, חייו בסיביריה הורוהו: לא ברגע הגבורה, כי אם בהתמדה, בהן תמידי, במעשי ובחיי יום-יום. יודע הוא מן הנסיון: נקל ואפשרי להיות אמיץ לשעה, להתגבר על נסיון קשה, למסור את הנפש ולעשות פעם מעשה שלא יֵעשה, לצאת בפלוגה של הגנה נגד קהל רוצחים במונדירים ובלי מונדירים ואפילו לצאת לגרדום. אבל כשהתחיל לחיות בערבות סיביריה יום, שני ימים, שלושה ימים, ארבעה ימים, ובכל יום ויום לדאוג שלא למות ברעב, בכל יום ויום לראות את הכליון שמסביב, בכל שעה ושעה להיענות מגלות-סיביריה בכל פרטיה ובכל קטנויותיה, ובכל זאת, לא היות תוהה על הראשונות, לא נופל ברוח – אז הבין, כי המדרגה היותר רמה היא: לעמוד על משמר של חשיבות-האדם בלי הפסק, שעות, ירחים ושנים, להתייחס כאדם תקיף אל כל הנפגש גם – ביחוד – בפעוטות, בנמושות, בשונות… להיות בחינת אב לכל יתמות שבעולם, ואב לא לרגע, אלא לימים ולשנים. היעמוד בו לבו אם יפָגש בזה במציאות? – על כגון דא, ורק על כגון דא, יש לדאוג, אלמלא היתה הדאגה בכלל מן המידות הבלתי מהוגנות. הצורך לזה – יודע הוא ברור – נובע מעצמותו; צורך זה, להיות כך ולא אחר, שלו הוא, לא מבחוץ בא אליו, אבל מה בכך – היכול יוכל? כוחו המיוחד הוא בזה, שאינו תלוי במפריעים קלים, חיצוניים, שאינו מתיירא מפני אי-נעימות שונות, העומדות בדרך כצר… אבל בכל זאת… כלום די בזה?… אח, ככה? השעה השנית כבר?.. ברקאי…

מגילה כא: תמוז.    🔗

“בין המצרים”. מֵצר. בעיקר הדבר, לא אירע כלום, או אם אירע – אירע מה שהיה מוכרח לארע, מה שהיה ידוע מראש. ואף על פי כן – מֵצר, מֵצר… אירע מה שהיה מוכרח לארע. היא בת שמונה-עשרה, בעלת דם רותח ולא חשבנית ביותר. סבבה, סבבה את הבחורים העברים בבית-הדפוס, באספות, בקונצרטים, והם דחו אותה בקש ובגבבא; ספר למקרא, הערה סוציאליסטית, קומפלימנט, לכל היותר – קניית ממתקים. היה זה ליברמאן – באופק, וגם הוא נתמזמז קמעא, קמעא… אפילו לנגוע בה באצבע קטנה לא ניסה מעולם! את ה“ערל” עשו האלוהים אחר… אירע מה שהיה ידוע מראש. ההבטיח לה שטקטורוב דבר מראש, ועכשיו הוא חוזר בו, או כל הדבר נעשה, כרגיל, בלי הבטחות מסוימות, אלא במשיכה עיוורת ובדברים נעימים ומבטיחים בעלמא, שהכל יהיה טוב ונעים – למאי נפקא מינה? ה“כרקטריסטיקה” של שטקטורוב אינה מן הדברים העומדים ברומו של עולם, העיקר הוא, ששטקטורוב עונה עתה אחת ושתים. אחת: אינו בטוח, כי הוא האשם… שנית: אין בדעתו לישא אשה… נבלעה גם חכמתו של טאַלר-האח הפעם. הוא היה אומר תמיד כמיתמם: – חבל שאני נשוי; חבל, שאני נשוי. אסור בעבותים. впрочем מה בכך שאני נשוי? אם יש לי גן לבדי – משום זה אסור לי לטייל בגן אחר? כך יכולה לחשוב רק חיה-רחל שלי. האי עלמא, נכבדי, בי הלולא. חטוף עלמה! חטוף אשה! הושט ידך וחטוף! הטבע חכם ממנו. הטבע אינו רוצה לדעת חשבונות סוציאליים. עכשיו כבר יחרה אפו: – אם שטקטורוב אדם ישר הוא – הרי טוב, ואם לאו אתבעהו לדין!… באנגליה אין עוברים על דברים כאלה בלי להיענש… לדין… גרונו של שטקטורוב חזק למדי לירות חו-חוֹ-חוֹ. יודע הוא גם כן, כי לא נעים יהיה לו לטאַלר לעורר שערוריה בפומבי: אדם שקנין-הקהל הוא… עדיין הדבר אינו נישא על כל פה. אבל היא, המאושרה האומללה, מגלה את סודה לכּל שלא ברצונה. לסתותיה נפלו, פניה לא היו לה ושרטוטי צורתה כאילו נתמזמזו. כבד עליה גוה ועיניה נתרחבו. מֵצר. מֵצר. מֵצר!

מגילה כב    🔗

מי יכול לראות בצערו של ליברמאן! מי יכול לראות בצערו! לאיש הזה אין מקום. גם לקרוא חדל. גם לעסוק בפיתוחי חותמיו שכח. גם מלאכתו בימים האחרונים לעשות תמונות על גבי מכתבים גלויים מן הקלישה של צלם פניו אשר לו – דבר שהיה בא בשימוש רב – נעזבה ממנו. יומם ולילה הנהו מתלבט בחדר. בחדשים האחרונים כמעט שהחל לשכחה – להירגע. עזרה לזה הרבה דבקותו במנוחין. עתה – שוב נתעוררו הפצעים. ברגע הראשון לשמעו את הבשורה היה כמי שהיכוהו בגרזן על קדקדו. – “דבר נפלא! אני ידעתי, כי כך יהיה!” – הוציא ברגע השני מבין שפתיו כבעין עונג… אבל ברגע השלישי נתכרכמו שפתיו אלו כל-כך, עד כי נעוו העומדים עליו מראות! – “אין מפלט מפני ה”גויים“, אין מפלט… עד הנה ירדפו אחרינו, אחרי בנותינו”… הוא, ליברמאן, אינו יכול כבר לשאת… הוא צריך לברוח גם מכאן… קצת כסף עדיין יש לו… לאמריקה ילך. לפלשתינה יעלה. – בבית-הדפוס מתלחשים כרגיל – וצוחקים. שטקטורוב נתעלה בעיני הכל, אם כי אהוב לא יאהבוהו. היחס לחוה הוא כיחס למוג-לב, אשר הוכה לחי, והוא לא הגן על עצמו. קטלנסקי, הרידאקטור, ה“בעל-יועץ”, הקונקורנט של טאַלר, מפיח את הדבר עד כמה שיש באפשרותו. סרטן מסוכסך עתה בשלו (ענינו עם בת האצילים העניה, אומרים, קרוב לגמר) ולא היה בבית-דפוסו זה ימים אחדים. אפלבוים המנג’ר, הסוכן על בית-הדפוס ודבר תוצאת העתון, אומר, כי אך יוָדע לסרטן זה, לא יתן לחוה להוסיף לעבוד בביתו זה. חילול-ריפוטציה. אצל אחיה היתה חוה רק פעם אחת וגם זה בהסתר. מתבישים בפני המקום הנכבד, הצנוע והשלו, אשר הם מתגוררים בתוכו. בעל-ביתם – מחבר, חצי-רב ואב לבנות נשואות ובלתי נשואות. המסכנה משלמת בעד רגעי ענגה ריבית קצוצה וריבית דריבית. אחיה כבר העיר את אזנה על “האופיראציה הדרושה”, – הכל כנהוג! – אבל היא רעדה: היא יראה, היא יראה… “פתיה! אחר-כך תשובי לרוסיה, לאמנו”. יותר לא היה דרוש. היא התנפלה על הארץ ותחבוק את רגליו: – רק לאמא אל תכתוב את הדבר, שמעיה’לה… רק לה אל תודיע דבר… רק לא יוָדע לאמא… לאמא… סמל הבלהות של מצבה עמד לפניה כמו חי בתור הודעה קצרה לאמא… אבל לצעוק לא נתנו לה: עוד ישמעו מתחת…

מגילה כג    🔗

ארשום הדבר כהויתו. היום יום ה' בשבוע – יום צאת גליון השבועון של סרטין. טאַלר ישב על מקומו ותירגם מאנגלית באופן חפשי מאמר מפורט על הרומאן “ג’ונגל”, שהטיל רעש. מנוחין ישב נכחו והביט בעלי ההגהה האחרונים אשר לפניו. שאר “אנשי הרידאקציה” ישבו זה בכה וזה בכה. פתאום ניגש אל טאַלר האדון סרטן נגישה משונה, בטיסה, ביעף, ופיזר לפניו צרור אמרות, אשר קשר לא היה ביניהן: – יאמר נא לאחותו… לא יותר… אני פקדתי את זה גם על מר הֶררי… על השומר… לבל יניחנה… צר לי מאד… חבל… איני יודע במי האשם… אבל כבודי וכבוד בית דפוסי… עלמה הרה… קטלנסקי התנודד על מקומו מנצחון. הוא ראה באויבו – בטאַלר – את אשר לא חזה בחלום חזיון לילה. מענה טאַלר היה בקול-מלחשים, עד כי נבלע ולא נשמע ברעש האופנים וצלצולם. אולם כרגע היתה דממה בתוך המהומה. אברהם מנוחין, מבלי קום ממקומו, דחף מעל פניו את עלי ההגהה, ויפן לסרטן: – דבר לי אליך, מר סרטן! – “מר סרטן”? – נשתומם בעל-הבית לרגעים אחדים – ומה הוא הדבר? – הדבר… רוצה הייתי להגידו בעודך לבדך. – סודות?! אין לי כל סודות… כל סודות… הכל ראו, כי האדון נתכוון להוסיף “אִתּך” – ולא הוסף. מנוחין צחק שלא כדרכו. אין סודות? אפשר שיש. לנו לכולנו, למשל, ידוע סוד הפרסים, שהוא, מר סרטן, מבטיח לשלם למגידי החידות אשר בשבועון. המגידים שולחים, כמצוּוה, תוי פוסטה בהדי תשובותיהם. זה עולה לאיזה סכום. ומר סרטן עומד ומודיע, ששלח את הפרסים לפלוני ולאלמוני בהמבורג ובאספמיה – ומי יכחישו? זאת ועוד מיני תרגימא. סודות… – מה?! – לא האמין סרטן למשמע אזניו, אך את מקומו לא עזב ומבטו תעה. מנוחין המשיך. – אולם דבר אין לכל זה ולשום איש. בהדי כבשי דקהלתא ג“כ אין לנו. אלא – אל יצטדק מר סרטן הרבה! אם אינו רוצה, שיוגד לו הדבר באזניו הוא – יוגד בפני כל עם ועדה: אל יצדק הרבה… אילו היו אנשים אצלו, היו כולם כאיש אחד פונים אליו עורף ביום אשר הוא מגרש מן המקום הזה אשה נקיה וטובה ממנו. – העשתה אותך אחותי לאפיטרופוס לה? – הפסיק טאַלר את הדובר. בבית-הדפוס הופסקה העבודה מאליה. הכל הריחו את הבאות, התקבצו ועמדו במעגל. – בעל-החברה הלז נותן את הדבר אל לבו יותר מדאי, – התלחשו הפועלים – אפשר שהוא הוא המזיק ולא ה”גוי"… – שותף הוא בודאי – העירו אחרים. – בעין אחת הוא מביט לקבר, ובשנית… – מוחו לא נתייבש!… אמר אפלבוים. – לאן אתה הולך מזה? – קרא בתוך זה מנוחין לאדונו. בראותו, כי הלז ינוע לצאת ממצבו הנבוך (“כשאומרים משוגע” – דורש יעקובזון בהסבירו את התנהגותו המוזרה של סרטן באפיזוד זה) – אל תדאג לכבוד בית דפוסך ולכבוד עתוניך. הכבוד, כאמור, אינו גדול גם בלאו הכי. “אינך יודע במי האשם” – שקר! יודע אתה… הכל יודעים… הנה הוא עומד… ומנוחין הורה על שטקטורוב. וכאן קרה המחזה הבלתי-צפוי, הפתאומי. שטקטורוב – בכותנתו הכחולה – חָור (בפעם הראשונה מאז יצא הדבר לגלוי), עמד וחטף מאת יעקובזון את הפטיש, שהיה ביד זה לישר את דף הסידור, ויאמר להורידנה על ראש היהודאי המדבר. אז אחזו היהודאי בידו ויבט לתוך עינו: – שטוקטורקה – מירבּוֹ… את כובעך המוחלף אינך זוכר… לא היכיתיך מעולם… יש חזיונות מרעישים בחיי האדם.

מגילה כד    🔗

מיאסה מכניס-אורח הוא בוחן לבבות גדול. הוא אומר: “ליברמאן הנהו על הספסל!” ב“על הספסל” מגדיר מיאסה את הרווק, שהחליט בתוכו לישא אשה – ויהי מה. מיאסה כבר מכיר הוא, מבלי אשר יאמרו לו, מי הוא “על הספסל” ומי לא. “אין מנוס – אומר מיאסה – מפני הספסל. היום אתה – מחר הוא. מקודם, לאחר זמן – ומן הספסל אין מנוס. היום הרי אני שומע מפי איזה בחור: מי? אני? אני אשים צוארי בעול? חס ושלום! וכי איני רואה את ההצלחה של מכרי, שהקדימו נעשה לנשמע? לכאורה, דברים הראויים להישמע… וממחרת – ראה, הוא בעצמו, על הספסל!” “גם את זאת ראיתי”, כלומר, ראה הוא, מיאסה: "כשבחור יושב על הספסל באמת, אין הוא מדקדק אז, אם ראשון הוא לבחירתו ואם לא. בקיצור, רבותי, ליברמאן הוא, “על הספסל”! וליברמאן הוא, אמנם נתון עתה בין שני מגניטים. מגניט אחד: לצרור את כספו המעט אשר נשאר לו ולנסוע לארץ-ישראל, “למרות מה שהוא טריטוריאלי בפרינציפּ”; מגניט שני: לקבל את המשרה בבית-הדפוס של אמרסון, אשר הציעו לפניו, ולהישאר לגור דוקא במעון זה, שמנוחין גר בו ושאותה הבתולה שדוד-לבבה נסע לאוכספורד, מציעה שם את המיטות… – דבר נפלא… – יש שהוא מדבר למנוחין – לך, אברהם, אני מגלה הכל, כל הספון וטמון בקרבי; אתך אני מדבר בהתגלות-לב גמורה; ממך, אברהם, איני מכסה דבר… אגיד לך האמת… איני רווק זקן… אבל שעתי הגיעה… איני מכוער, כמדומה, אבל חן מיותר אין לי בעיני העלמות, אשר אני נפגש אתן… שמא יודע אתה משום מה?… – לך דרוש… למצוא אֵם… לך דרוש ילד, אשר תחבק את גוו, אשר ימשוך בשפמך… אשר יחממך… אשר ידיח המרה-השחורה שלך… נוּ, רגל קטנה, טהורה… נוּ, פשוט… שומע אתה? – אגיד לך את האמת… – הוסיף שלום ליברמאן להתוודות לפני אברהם – הנטיה הטבעית שלי התפתחה בזמן קדום מאד… וזה שנים אחדות, מאז, מסתפינא לומר, נהייתי לבן שבע-עשרה, הנני נושא בחובי פנטסיה לפגוש באיזו חיגרת אומללה, – בגיבנת איני רוצה, גיבנת איני אוהב – אבל להיפגש בחיגרת אומללה ולהידבק בה… בשעה של דכדוך אני משווה בנפשי, איך שגם היא דוחה אותי מעל פניה… מכאוב… צער מרובה… או יש אשר אני חולם להוציא איזו אשה מבית-הפקר ולשאתה לאשתי… מה הדבר בעיניך, אברם אבינו? – אינך בטוח בעצמך, ילדי, – ניענע מנוחין בראשו – וזה רע… – רע, אתה אומר? – נבהל ליברמן – הוא הדבר, הוא הדבר… גם אני חשבתי כזאת… ולפיכך נשארה לי עתה… נשארה לי עתה הדרך השניה: לנסוע מכאן… לנסוע, לנסוע… לברוח… – לפלשתינה… – לאמריקה, לפלשתינה – לכל אשר ישאוני עיני… – לא צריך. איני בעל עצות ואיני מורה-דרך. אבל, שלום, כך נדמה לי: לא צריך, לא צריך להיטלטל ממקום למקום בעלמא. מה תעשה שמה? פלשתינה, עבודת אדמה – דבר טוב… כשאדם עובד אדמה אינו קריקאטורה… כל המלאכות האחרות… נוּ, איך שיהיה, אתה, שלום אינך עובד-אדמה… ובבית-דפוס מוטב לך לעבוד פה… הישאר… קצת כסף יש לך… דבר אחד אני שומר בלבי…

מגילה כה: עשרת ימי תשובה.    🔗

ברחוב היהודים רב הקשקוש הנמשך מימים קדמונים; נשמה בכל אלה אין כבר, כבר… אברהם מחפש אחרי עבודה – ואין. הוא אינו שומע אנגלית, ובבתי-הדפוס האנגלים אין מקבלין אפילו יהודים השומעים את השפה. מה שנוגע לבתי-הדפוס היהודים – שם כבר שמעו על אודותיו ולא לשבח… בינו לבינו נהיה לנושא-סבל. כוחו אתו. – עם עזיבתו את מלאכתו אצל סרטן נגמרה תעודתו הסוציאלית, קרבנו בעד האמת… עתה הוא מתכנן לתקן תיקונים אחרים… לבא-ביתנו נהיה משום מה גם יעקובזון. הוא קרוב לארבעים ונשוי, אב לילדים, ובכ“ז חוש ריחו חזק עוד למדי להריח עלמה פגומה. אתמול, צום גדליהו, בבוא אברהם מעבודת יומו בשעה התשיעית בערב, מצא את הבתולה של מעוננו מוציאה את ה”מַנטיליה" שלה מן הארון השבור. מנוחין נתן בה עיניו העיפות ונכנס עמה בדברים במתכוון. – סתיו בחוץ… לא טוב ללכת… – מר יעקובזון אומר… – יעקובזון ישקר!.. – קרא מנוחין ישר ובגסות לא מצויה אצלו – בבית-הדפוס יש כבר מקפלת עתונים אחרת… זה כבר… לחינם, איפוא, נקראת, ידידתי… מה שם הכבודה? בֶּטי… ראש בריא, בּטי, לא צריך לשים בערש-דוי… בּטי הבתולה אינה אוהבת את “הדוב הזועף” (בעיקר הדבר, דומה אברהם יותר לאריה מאשר לדוב, וגם זעף אין אתו!), אבל יראה היא מפניו, ויראה היא, ביחוד את השפעתו העצומה על ליברמאן… – אם בּטי הכבודה רוצה באמת לעבוד, – הוסיף אברהם – אזי יכול הוא להיות לה לעזר בדבר-מה. בבית-המזון, שאנו אוכלים בו, דרושה משרתת. אשת מאיסה קרבו ימיה ללדת. אַל פחד… בבית-המזון הזה – האנשים המבקרים בו משלנו הם. לא יאונה לאיש בו כל אוון. בית-מזון זה אינו דומה בשום דבר לשאר בתי המזון. אפילו לשחק בקאַרטים אסור בו. כאן נכנסה האם בתרעומות. – במחילה, במחילה, מר מנוחין… ועוד “אברהם אבינו”!.. ממנו לא פיללה, שייעץ לבתה, כי תהיה למשרתת… ככה עוד לא נפלו… “ומר ליברמאן שומע, יושב ושותק… אה, מר ליברמאן?” –

מגילה כו    🔗

אין חקר לרוח האשה המעוברת; נלוזים דרכיה ומשונים. שבוע שלם נאבדה חוה מעין – ואיש לא ידע מקומה איוֹ. ובלעה בכרך הגדול, בין ששת המליונים – ואינה. אצל רעותה, אשר שם גרה עד אשר נודע הדבר, לא היתה. אצל אחיה היה אברהם לדרוש לה, ושם נודע לו, אם לא מפורש, מפי חיה-רחל, כי חפוץ חפצו לקבלה, אך בתנאי שלא תתעקש ותסכים לעצת אנשים מנוסים, לעצת דורשי טובתה… במפח-נפש הלכה משם… לשטקטורוב הלכה… לספר לו, כי אחיה יתבעוֹ לדין… אבל שטקטורוב לא היה ביכלתו להאזין לה: הרוסיות הנאמנה נתעוררה בו בכל תוקף והוא מתגולל שיכור במעונו כל הימים. – משווה אני בנפשי, – מתלהב ליברמאן – משווה אני בנפשי, בכמה תלאה עלה לה שבוע זה… ומשווה אני בנפשי גם בכמה עלה לו לאברהם שלנו ללכת למעונו של טאַלר… חצי שנה לא הלך… לא רצה להיפגש… אתה אינך יודע דבר? אה, והי מעשיה שלמה… אשתו של טאלר – נודע לי – אהבה אותו בימי עלומיה עד לשגעון… אברהם שוה, כי יאהבוהו ככה… גם חוה, כמו שנודע לי, ברחה מחברתנו רק בגללו… היא אינה יכולה לשאת לפעמים את מבט עיניו… לפעמים… בפניו היא חשה את עצמה לחוטאת, אף כי הוא… הוא יתנהג אתה רק כמו שהוא יכול להתנהג, ותמיד בפיו: “אין דבר, חוה, אין דבר… הכל יהיה לטובה… הכל…” אבל היא פתיה… אוי, פתיה… פתיה… (אנחה עמוקה). ה“פתיה” – עכשיו היא מתגוררת במעוננו. אברהם מצא את עקבותיה בבית “אשה טובה”, ואת דרכו אליה – ע“י בּטי ואמה. הוא ספר להאם ולהבת את כל הדבר; הוסיף, עד כמה הנשים אובדות ע”י חרפתן המדומה, ע“י חרדתן הפותה; ביאר עד כמה הוא ירא שלא תעשה ביאושה מה שמייעצים לה, זה הדבר הרע באמת, המתועב, הבלתי טבעי; רמז, כי עוד הכל יכול להיפך לטוב, כי אותה העלמה תוכל למצוא את האיש אשר יאהבה ותתלונן בצל האושר. האם והבת האזינו ברטט; חשבו, כי על ענינן הן תסוב כל השיחה והתעניינו. מהתעניינות רבה ביותר הסכימו, גם לאחר שנודע להן, כי לא בדותא היא וכי אברהם עוסק עמהן בעלמה ממשית ולא במשל כלפיהן, להיות לעזר בדבר. אברהם נטל מליברמאן כל מה שהיה לזה בצלחתו. מזה נתן איזה סכום ל”האשה הטובה" בעד הכנסת האורחים שלה, בעד כונותיה הטובות ובעד זה שלא יהיו לה כל “תביעות” (היא כבר טרחה והובילה את חוה למומחה בדבר, אלא שפלוני אמר, כי כבר מאוחר המועד…); לקחו שכר טרחה גם האם והבת. – עתה אנו ישנים ארבעתנו בחדר אחד. ששון וחום. הריונה של חוה מתחיל מתבלט מיום ליום – רוגז עצביה להתגבר. בכדי לעשות איזה רווח בחדר החליטו להוציא את הארון השבור מכאן אל חדרם הם – חדר האם והבת. נטל אברהם והעתיקו ממקומו ביד אחת. אחזה בו, בארון, גם בּטי, שמצאה מקום להראות את עצמה קצת לגברים וצעקה: “אוי, כמה אני פוחדת… אמא”… אולם חוה פחדה באמת משום-מה מפני הארון, חָורה כסיד ונסמכה על כתפו של ליברמאן… עד היכן פחדה של אשה הרה מגיע לפעמים! פחד ו… אי נעימות. האם והבת אינן עוברות על שכנתן אף פעם אחת מבלי הבעת בוז גלויה. “צרתן” לגבי דידה הלא אינה כמעט כלום. בּטי לא נתעברה, וזו נתעברה מגוי – והילד במעיה… ובועות בפניה… “אין דבר, חוה! – מדבר אליה אברהם בלכתו לעבודתו – שבי בית… הידעת, מה חלמתי הלילה? את אחיך הבכור ראיתי בחלומי… את אינך זוכרת אותו… מותר לך להתגאות בו, בתי… הוא מת על ידי ב”יוּרטה“, בסיביריה… לפני מותו הזכיר לי את שמך… הוא אהב אותך… את אחיך לא, ואותך – אהב…”

מגילה כז: שוב חורף.    🔗

שיעורי הערב ונאומי-הציבור מתחילים. אפילו מרת טאלר קצה כבר נפשה, כנראה, לשבת בית ומחר תיראה בפני הבריות ב“טוינבי הוֹלל” ותדרוש על “תנועת שחרור הנשים באנגליה”. ליברמאן עובד אצל אמרסון; משתכר לא רע. נפשו מתחילה שבה למנוחתה תחת יד-האם הרחמניה של אברהם. אברהם וחוה מבקרים אותו בנשפים במעונו החדש. יתר הקולוניה שלנו – אברהם חוה ואני נדדה למיאסה, לחדר העליון אשר בבית-מזונו. מאותה דירה נפטרנו בבזיונות. בכל החצר ידעו, כי אשה הרה מתגוררת אצל ה“רוסים”, כי העלמה הרה מגוי, וכי אחד – היותר עשיר שבכולם – ישאנה לאשה. – ואני איני יכולה לסבול דברים כאלה, – דיברה האם הזקנה באזני השכנות – הנשמע כדבר הזה… חרפה וכלימה… לא כך?.. הן גם לי בת… בתי אומרת: “אמי, זה לא לפי כוחי לסבול; הראי להם את הדלת; אינם אלה אנשים כלל..” אחת השכנות העירה: – את האחד מהם ראיתי יוצא מבית-המקרא של המסיונרים… – אויה לי! – גנחה בעלת-ביתנו – בתי! שומעת את? עתה מובן הכל… עתה ברור הכל… אולם הכל, באמת – עדיין לא ברור. ליברמאן תוהה ומהסס. לרגעים – הוא מתאונן – היא מאוסה עליו כל כך!… הוא אוהבה, הוא אוהבה, הוא לא חדל לאהבה… אבל… כשהוא נזכר, כשהוא נזכר… – אני יודע, שלום, אני יודע… מדבר מנוחין על לבו – קשה לך… כעין כתם עליה בעיניך… אבל, העיקר, אל תונה את עצמך, שלום, אל תונה… צריך אתה לה, והיא צריכה לך… ועיקר הקושי הוא בזה, שיאמרו הבריות… סלח לי… הבריות יאמרו… נוּ, אתה משווה בנפשך, מה יאמרו הזוחלים הללו… פלוני לקח את הבכורה והשאיר את הפסולת לליברמאן… נוּ, העל זה, העל זה, שהבריות זוחלים הם, תשבר חייך וחייה? – אותו אי-אפשר לשכוח… אי-אפשר… אותו… הערל… יש שליברמאן גונח מעצמת מכאוביו. – מי? אתה?… מה לעשות… מה לעשות… גם אתה תשכחנו… בזכות ילדו תשכחנו… ילד נעים יהיה, בריא, חזק, נחמד… הן רואה אתה, שלום… לך בעצמך נראה לפעמים הדבר פשוט כל-כל… רק כשאתה רואה אותה, מתעוררים בך הרעיונות המרים… אבל זכור: כשאתה חושב לבדד אתך – הדבר הלא מובן לך אז כל-כך… פשוט כל-כך… – אוי, – מתפעל ליברמאן – אמת, אמת… כל זמן שאני רחוק ממנה – אני תמה על עצמי… אני תמה על מה יקשה לי הדבר… אוי אברהם! מהיכן אתה יודע כל זאת? ואברהם ממשיך: – קצת התגברות עצמית נחוצה, קצת התגברות עצמית, קצת נשמה יתירה, קצת נשמה יתירה… מן הטבעיות התחתונה אל הטבעיות העליונה… מן הדרגה הפחותה אל המדרגה שלמעלה… – אני נוּ, אני… – מגמגם ליברמאן – אבל היא… היא… – היא כבר שכחה אותו, שלום, כבר שכחה אותו, אני אומר לך… נמחה זכרונו מלבה, נמחה… היא אינה דומה לאותה, אשר אמרת ללכת אחריה… זוהי אם, רק אם… כל מה שעשתה לא עשתה בכונה תחילה… האם שבּה דחפתתּה לזה… והוא… בידי הטבע העיוור היה הוא לכלי-שרת… רק לכלי-שרת, לכלי-שימוש… לפיכך, שלום, בן-אדם, היה אדם… ילך הכל על פי דרכו… תגור היא לעת-עתה אתי… וכשיבוא יומה – תובא לבית-חולים, תלד, תבריא – ותבוא אליך. היא והילד. מה הוא אותו פר, כי לא תשכחנו? זכר לא יהיה לו… היא אינה מזכירתו זה כבר… וחוה, אמנם אינה מזכירה את שטקטורוב כל עיקר לא לשבט ולא לחסד. השכחה אותו באמת? – מי יודע לבבה. אבל היא אינה מזכירתו, כאילו לא היה כלל בעולמה. יוכל היות כי כסילותה, הבאה לה עכשיו מרפיון-גופה וכובד-גופה, גורמת לזה… אַפּאַטיה! בכלל פניה נעשו כסיליים כל-כך ואבדו חיוניותם וחנם… לבי לליברמאן… לבי למנוחין… מה כבד הדבר גם לשניהם! – היזכור ליברמאן איך שנתן לי את “הסונאַטה הקרוצרית”, היזכור? – חוזרת חוה בכל פעם ופעם אחר אמרה בודדה זו, כאילו כל אמרה אחרת לא יוליד לבה הריק וכאילו באמרה זו כל תשועתה… בסתר לבה היא מחכה לאושר, – בסתר הלב הכל מחכים לאושר – אבל בגלוי היא מודיעה, שאינה מאמינה, כי ליברמאן יסוכך עליה בכנפו באמת. בתום לבבה היא מספרת: יעקובזון פגש אותה והציע לפניה לדאוג לה… הבריות מדמים, מכיון שנפל אדם – הכל רשאים כבר לנגב בו את הידים… לולא “אברהם אבינו” היה מסוכך עליה… מפניו יראים… – ומה תעשי את הילד, חוה? – את הילד?.. אודיע בעתונים… אפשר שיקבלוהו אנשים טובים… לאל ידי אין לפרנסו… דיי אם אפרנס את עצמי… כרסה בין שניה – ולקבל עליה מיד איזו משרה, להשתכר בה את לחמה, אין היא מוכשרה. כרסה בין שניה, והיא אינה נושאת אותה בגאון אשת איש מעוברת, אבל גם אינה עושה תנועות-הסתר יתירות. חברתנו החפשיה משפיעה גם עליה – הפשוטה, ה“בלתי מפותחת” – לבלי להתבייש בהריונה יותר מדי. ההיפנוז של אברהם, כי העוּבר שבמעיה היא עובדה חשובה, רבת-אחריות, עובדה נעימה, גדול מדעת הקהל אשר בבית-המזון ומעבר לבית-המזון של מיאסה. ואברהם עוד יתירה יעש. הוא אינו אוחז באמצעי שתיקה, כלומר, לעבור בשתיקה מכוּונת על הדבר שצריך, כביכול, לשחוק עליו, כי חרפה מדומה בו. לא, אפילו לא חרפה מדומה, כי אם כבוד, כבוד ואושר אין קץ. בכל שעת כושר הוא מחליק שערותיה ואומר: – נוּ חוה שלי, כמה נשאר עוד… מתי תאשרנו בפרי בטנך המבורך… ראית את הקטן של מיאסה, ראית? קטן כזה יהיה גם לך… תניקיהו, תטליהו על כפים… התלמדי, התלמדי… תגדליהו למעשים טובים… ועיני שלום שלך רואות… מתי, חוה, מתי יהיה האות הזה?

מגילה כח    🔗

כתוב בספר בראשית: “ויקרא האדם שמות לבהמה ולחיה”. מלמד, שדרכו של האדם לקרוא לכל דבר בשמו הנכון. ואברהם מנוחין – אדם הוא. שיעורה של מרת טאלר ב“טוינבי-הוֹלל” שלא נקרא, למרות ההמון הרב שבא לשמוע והופעת הקוראת במועדה – בסיבתו של מנוחין לא נקרא. מצד זה לא ידעתיו עד היום: הוא בתור מחולל-שערוריות! חיה-רחל היתה עטופה במגבעת קטנה בעלת שולים כפופים למטה, שדמתה קצת למגבעות, שלובשות הנשים מחיל-ההצלה, ומקושטה בפרחים ובנוצות. היא איחדה בתוכה באותה שעה אֶמנציפאציה, השכל ודעת עם שימת לב לטוּאַליט וחן של אשה. “לפנים חשבו – עגבה על שומעיה לפני לכתה אל הבמה – כי האשה המתקדמת צריכה להיות דוקא מכוערה, כבדה, “פוזמק כחול”. תודה לאלוה! עתה עברו הזמנים הללו!” אולם בלכת הנואמת אל הבמה, ומר טאלר על ימינה, בתור יושב-בראש, ניגש הוא אליהם ואמר בלאט: וכי אין הדרשנים הנכבדים שמים לב כל עיקר לעשות דבר-מה בשביל עצמם ובשרם, שתהיה לאם בקרוב, ושעתה אין לה מקום להניח בו את ראשה? – אה, ערבא טבא… מנוחין… מנוחין היה כולו מכוסה קמח אשר נשא לפני שעה. האשה העדויה הסבה מעליו את תלבשתה, לבלתי תתלכלך, ואמרה: נעים הוא מאד מצד מר מנוחין לבוא ולשמוע את נאומה. ידידים ישנים לעולם ידידים הם… – נאומה? לא בא לשמוע לנאומים. הלא שמעו את אשר שאל… – האם לא ייטיב מר מנוחין – השתמט הזוג בתנועת אי-רצון – לבוא לביתנו… כאשר עשה פעם… עתה לא עת… עיניו הרואות… ובכלל, מה אפשר לעשות – יֵעשה… למרות הכל. למרות איומיו וחברת מרעיו – שטקטורוב יתּבע לדין… סכנה היא לתבעו לדין, – שטקטורוב יוכל לתקוע סכין בגוף אויבו – אבל הוא יתּבע… – טוב… – העיר מנוחין אגב – לדין… אבל מה ענין דין לכאן?… מה יועיל הדין? – נוצריות!… – לא התאפקה הנואמת – לבלי לתבוע בדיני אדם… “אל תתנגד לרע”… “אַל תשפטו ואַל תּישפטו”… אח, בשביל זה אין מר מנוחין רוצה גם לשמוע לנאומי… הנוצריים המודרניים מתנגדים כולם משום מה לשחרור הנשים… – לא לשחרור הנשים, מרת טאלר, – המה אברהם מנוחין – לא לשחרור הנשים. ההתנגדות היא – לזנות ולזונות… –?! – כן לזנות ולזונות, – הרים אברהם את קולו – לא לחירות, לא לשחרור… שחרור… איזה שחרור, ממה שחרור ולמה שחרור לזונות זקנות… זקנות, אם גם שנוֹתן שלושים.. זונות – אם גם בעל טאלר על ידיהן…

מגילה כט    🔗

– – – – – – – –

מגילה ל    🔗

עוד שני חדשים עברו. הכל כלה, הכל. * ואחרי ככלות הכל – מיצר-עולמים, מיצר-עולמים.

מגילה לא    🔗

– – – – – – – –

מגילה לב    🔗

– “וכך הוא הדבר, כך”. כמו שהיה הוא אומר, הוא. כשל כוח הסבל. כשל כוח הסבל. מבלי אשר ראו עיני – בקרוב תמלאנה שנתיים להיותי כאן. עולם ומלואו. כשל כוח הסבל. מחלתי מוצצת, מנצחת. תפסה את החזה. המקה את הריאה. זהו התוכן האמיתי! זוהי האמת היחידה! נהייתי מרוגז עוד יותר ואי-צודק ביחס לעצמי ולאחרים. צדק! צדק! – לעזאזל!… ודאי עכשיו רק דבר אחד: הויתי הדלה תסוף במהרה, במהרה…ירע לי מרגע לרגע, – ירע עד לבלתי נשוא… ונשוא אשא… וחיי יתמו. לא ביופי ולא ברוב ימים… יופי – מה זה יופי?.. לאמנות היופי… רוב ימים – אה רוב ימים… והוא, אברהם מנוחין… חיי אברהם מנוחין… לא אדע את כל החיים ההמה… אבל מה היו? הונאה, הונאה… קושי בלי הפסק… צער בלתי רצוי… ולוּ גם היו איזו ניצוצות – מה בסופם? מה היה יכול להיות בסופם? התנוונות ואפיסה… הרף-עין – וחשכת-נצח… טוב האדם, רע האדם – שקר! שקר! אין טוב האדם ואין רע האדם… יש רק מצוקת האדם, אבדן האדם, מיצר האדם… אבל לקולנו אין שומע, אין שומע לקולנו. וחזר הדין.

מגילה לג    🔗

הוּשב שטקטורוב לארצו ולמולדתו מטעם בית-המשפט – והשאיר כאן שלושה: חולה אחת מתהפכת בציריה, תינוק אחד בחיתוליו ובריה אחת – כל עוד בה מתום. רגע איום היה אותו רגע, בעת להב הסכין של בית המבשלות נכנס חציו לראשו של המגן – רגע-זועה. חרד בית-המזון של מיאסה. אבל החיה השיכורה לא הסתפקה בזה: היא חפצה דוקא גם לפצוע את מנוחין בלבו… – מוסרים אותי לדין, לעבודת פרך… למה גזלת, איפוא, ממני את שלי? השב לי לשעה את שלי… את יהודתי תנה לי… דמי בראשי… את היהודיה החזר לי…איני צריך לה… אבל את שלי – אל תקח!… אהרוג!.. צריחת חזיר מיער היה הקול; התפרצות להבת נסורת היו התנועות. לפני שלושה ירחים היה האסון. ליברמאן המסכן. בינתו לא הסתתרה, בעוד ש“עיניו נפקחו פתאום בנהורא מעליא” כי בטעות כילכל את עצמו כל העת, בטעות ובאשמת “אדם זה, אדם זה”. יחוסיה לשטקטורוב לא נפסקו אף ליום אחד, אף ליום אחד. אלמלא שכך, לא היה הערל מעז פנים כל-כך. מהיכן שאב כוחות-העזה כל-כך הרבה, להשמיד ולהרוג, אלמלא היה בטוח, שהיא שלו, שהיא שלו, ושמנוחין גוזל אותה ממנו בהגנתו? מנוחין מנוחין – הוא שיחת את חייו, את חיי ליברמאן. לנסוע למחוז-חפצו לא נתן לו, לעשות את הישר בעיניו לא נתן לו, במרמה השיא את נפשו, את הפרוטה האחרונה נטל ממנו, עד אשר גם במה לברוח מצרותיו אין לו. אין לו במה לזוז ממקומו, במה לנסוע… אבל הוא נסע, סוף-סוף, מזה. נסע ליברמאן, הלך. גם אני הולך מזה.

מגילה לד    🔗

חוה בכתה. מובן, לא בפעם הראשונה. היא אובדת עצות. הילד אינו בקו הבריאה. מבית-החולים נשאתו למעונו של מיאסה כמעט עירום – ונתקרר. ובכלל אינה יודעת מה לעשות עמו, אינה יודעת איך להתנהג עמו. מבכירה צריכה בעצמה לאם מפקחת. ימות הילד, ימות. אבל הילד אינו מת. חוטם עבה, חוטם של אביו לו, פנים רחבים, גסים… נמצא מקום בשבילה. דרושה מינקת באותו הבית, שטאלר מתגורר בו, בשביל בת הרב הנשואה. טאלר ואשתו אמרו, אמנם, כי יעזבו את המעון, אם רק תהין חוה לבוא לשם ולהשחיר את פניהם. אולם מי ישגיח בהם? ברם, מה לעשות את יונתן, את יונתן בן פיודור שטקטורוב? וחוה אינה יכולה להיפרד ממנו. על מי תעזבנו?

מגילה לה    🔗

אברהם מנוחין עודנו חי! חולה יצא מבית-החולים, ומום בראשו – אבל חי הוא. משענת בידו. אבל יש תקוה, כי בקרוב ישוב לאיתנו לגמרי ולא יצטרך לה. איתן האיש. עור פניו הושחר. הושחר צבע פניו. דומים הם פניו עתה לדמות דיוקנו של אותו האיש בתמונתו של מורילו. כשראני אמר: “יה, יה – מן המיצר”.

מגילה לו    🔗

אשת מיאסה פירשה כפיה ואמרה בקולה הרצוץ: מה היא יכולה לעשות, מה היא יכולה? את כל העולם של ילדים עזובים אינה יכולה להכניס לתוך ביתה, להאכילם, להניקם ולטפל בהם. מה רוצים ממנה? אינה יכולה לדאוג לכל העולם… על זה התחנן אברהם ואמר: “שרה צודקת, צודקת. אבל אנו הלא אין אנו הולכים לחפש ילדים עזובים בעולם בשביל לאספם אל ביתנו. הקטן הלז הלא אינו סתם מן העולם. הוא שלנו. לו אין אב. של כולנו הוא. כל זמן שאנו פה – צריך להיות פה בשביל הילד”. שמע מיאסה את הדברים האלה ומצא בהם רמז, על פי דרכו, כי אם לא תסכים מרתו להשאיר אצלה את הממזר, נעזוב את בית-מזונו – ויחר אפו, ויודיע, כי הטובות שאנו עושים לו בכלל ובזה שאנו גרים אצלו בפרט, יכולים אנו לשקול ולזרוק לפני… – ולא כילה.

מגילה לז    🔗

נעלמה חוה שוב. גם זה אפשר היה לנבא מראש. מרוגזה וחולה הלכה להיות מינקת לילד זר. למרת מיאסה הבטיחה לאצול שלושה רבעים ממשכורתה בעד קבלת יונתן – אם רק לא תיפּסל שם ולא יפטרוה ממשמרתה. אבל היא ברחה משם בעצמה. היא, סוף-סוף, כבת שמונה-עשרה, ושם, בבית ה“רברנד” דרשו ממנה גם כי תבשל ותכבוס, והיא לבשל ולכבוס אינה יכולה! וגם לא התנו אתה מראש על זה! אין צדק במין האדם! היא לא יכולה להישאר שם עוד! נעלמה חוה האם – ועקבותיה לא נודעו. לאן יכלה ללכת? לאמה אשר ברוסיה? – מהיכן נטלה להוצאות הדרך? לא, יותר קרוב לשער: לבירת ארגנטינה הובלה ע"י אנשים טובים. הצורך בבשר אשה גדול שם.

מגילה לח    🔗

עודני, הכותב, על מקומי. שב המקור לפכות את מימיו. וחזר הדין. “הסכום אינו עולה, החשבון מקולקל” – אבל למה חשבונות? מי מאתנו בעל חשבון? כל זמן שהנשמה בקרבנו – מודים אנו… הסך-הכל של חיי אברהם מנוחין אינו כביר, – התרעמתי – אבל המספרים הבודדים… ומספרים בודדים, אחדים, עוד יש. ויהא מספר אחד – אבל מה נשגב? עודנו חי, חולה הוא וחי; עודנו חי. – מתפלל אני עתה – אמר לי האיש – רק לשני דברים, למען אברך את הויתי. לשני ניסים אני צריך, אחד בשבילי ואחד בשביל יונתן, ושניהם בשלילה. לי… כתונת אין לעורי, ואני ישן באדרתי, בקיץ, – אַל תפרח בי הצרעת, ונגעים אל נא יגעו בי לרעה… אבל לא. כל זמן שלא יחלה יונתן – איני ירא גם מפני זה, ובלבד שלא יחלה הילד! אַל יחלה הילד. בטוח אני, שכוחו של אביו ונשמת אחי אמו בו. אַל נא יחלה. באדרת אחי אמו אני מכסהו. יֵעשה נס. יגדל. כל היום הילד על כפיו. “תנועה אחת ילדותית שלו – אומר אביו המאושר – שקולה כנגד עולם כולו ותלאותיו”. יונתן, הילד המלא עם עיניו החיות, צוארו הרך, שערותיו הצומחות. מוחו הרופס… בגילוי אחר שב אלינו הקיץ דאשתקד. נמוכים האילנות הרכים בספרינגפילדס, הגן הרחוק בצפון העיר, אבל יפה הכיכר. נסגרת היא בשמונה שעות בערב – ועל דא ודאי אנו מצטערים. מהליכה רבה עלו גבשושיות באצבעות רגלינו – וקשה לשוב. בלילות מקומותינו שבבית מיאסה שכוּרים לאחרים, למשלמים, אבל חמים הלילות – ואני ומנוחין מטיילים בקומרשל-סטריט ורואים את כל בני גילנו שמה, המתהלכים בלילות. רבים הם…

מגילה אחרונה    🔗

דבר אברהם אשר היה אלי בספרינגפילדס, בטרם אשר נסגר הגן מאחורינו, לאמור: – שואל אתה אותי, החושב אני על המוות ומה אני חושב על המוות? לא רחוק אני מן המוות – וחושב אני עליו, אבל מה יכול אני לחשוב עליו, אשר הוא-הוא המוחה כל מחשבה עליו? – מות אמות בתקופת טבת, בליל-קרח. נסתר מען שוטר שכוב אשכב, סמוך לגדר – ונשמתי תצא בטהרה. בי יהיה הכאב האחרון, והשלג הדק וזכרון ילדותי יישנוני עד אגועה. זכרונות קשי חיים לי מימי ילדותי, אבל באותה שעה של נצח-נצחים יצא הטוב שבהם ללוותני. אבטח בו. – מחוסרי-לחם היו אבותי, ואני למדתי בתלמוד-תורה אשר בעזרת-נשים של “בית-הכנסת הקר”. עניים מחזירים על הפתחים שכנו שם, באותה עזרת-נשים – הם ונשיהם וילדיהם. יום הששי היה, ערב שבת, לימוד-תורה מעיק רק עד חצות היום – חי-רוחי. אז ראיתי בפינה פנים מכורכמים – אשה בוכיה. “אשה! אשה! אשה טובה! מה את בוכיה? רעבה את? לכי ונלכה עמדי. לארוחת-הצהרים אני הולך. קישואים מבושלים היום בביתנו. אמי תתן לך מחצית חלקי”. ותלך האשה עמי… בן שש שנים הייתי אז. – “וכבן ארבעים היה האיש הנמצא”, – יכתוב שפינר “עושה-החדשות” בעתוניו של סרטן וימסור את החדשה לטאלר, כי יקצר את הסגנון וימחק את המיותר – “מלבד הילד אשר בכפיו לא היה דבר אתו”. – אני ישון אישן אז באופל. ולא יהיה איש, אשר יוסיף בהגהה: “הילד היה מודבק אל המת הנמצא וישן שנת ילדים מתוקה”. – והוספה זו נחוצה היא. הילד אשר יתום ישאר אחרי, הילד אשר לא יבוא תחת השבט של מורים ומחנכים, הילד אשר אנכי נטלתיו בזרועותי, אשר אנכי השקיתיהו חלב, אשר אלי היה מודבק ברגע היותר גמור של קיומי החולף, אשר על כפי ישן שנת ילדים מתוקה – הוא יגדל – – – כה אמר אלי בגן-שדה-האביב, בטרם תשקע החמה, אברהם המסדר – המגיה – הנושא – האב. והחמה שקעה: נשקעה בשמנונית אדמדמה ושקעה. האילנות נמוכים שתקו. סגר השומר את הגן.