רקע
יוסף אריכא
לבנים נקיים

צנום, גבוה וקרח היה, כתורן שהסופה תלשה את מפרשיו. צניעותו הכריחתו להתכופף משהו בלכתו, שלא להסב אליו את עיני העוברים והשבים. הוא הלך כמתחכך בקירות. מעולם לא הרים את קולו בצחוק, וכשתקפתו עטישה בפומבי, היה מסמיק מבושה. רק לעתים רחוקות הגחיך את שפתיו הקמוצות והחיורות.

במושבה לא עמדו על טיבו וקשה היה להגדירו, כי שתקן היה, מכונס ומשיב צנה בפני האנשים שנזדמנו במחיצתו, אם כי מעודו לא הוציא מפיו דבור של קנתור.

שני שולחנות-עץ ארוכים היו במטבח הפועלים, ואליהם הסבו הבחורים שלש פעמים ביום. עם קשקוש הצלחות, ומעל לאדים המהבילים של הנזיד, ניתכה תמיד עליצות גועשת. אך משהופיע הוא – הגבוה – וישב בקצה ספסל והגיש בשתיקה על כפות ידיו הגרומות את פניו המארכים וקדקדו הקרח, ורבצה פתאום קדרות על פני כל והאיצה בצוהלים לסיים את סעודתם. אותה שעה שנאוהו הפועלים, ורבים, כשפגשוהו ברחוב, שטו מעליו.

הוא התהלך במושבה כמנודה, אך הדבר לא צערו, כנראה. הוא לא בקש קרבת נשים, ולא התידד עם גברים. הוא השלים עם קללת גורלו וידע, שאחרים במצבו אינם מחכים למועד האחרון ומקפחים את חייהם בעצמם; אך הוא – לא קם בו הרוח הזה והמתין לקץ בסבלנות גמורה.

רופא נדיב-לב, אשר בדק אותו לאחרונה, הבטיחהו עשרות שנות חיים, אם ידע להתנהג בתבונה ולא לעבוד קשה: “לא להפעיל ביותר את הלב הזקוק למנוחה”. הוא הקשיב לדברי הרופא, כפתר את כותנתו הצחורה באצבעותיו הצנומות-ארוכות שרעדו, והשיב בבטחון גמור:

– עוד שנתים אחיה. בן ל"ב אהיה במותי.

הרופא סקרו ברוגז מעושה:

– בן-אדם! נטרפה דעתך עליך?

אך הוא יצא שקט לרחוב כמי שזכה בדבר ועניניו כשורה. אז נתק את הקשרים עם מיודעיו המעטים, לא שמר טינה בלבו לאיש. אך שתקנותו גברה מאד, הלך-רוחו הסגרירי הקדיר את קלסתרו, והוא דגר על סודו.

קבל עבודה אצל אכר רוק, שלא הקפיד ביותר על אטיות פועלו, ושניהם גרו בכפיפה אחת, בלי להכביד זה על זה. דן היה שמו – אך אחד מן הפועלים כנה אותו בשם קונרד וייט. כשנודע לו במקרה הכנוי הזה, העלה על שפתיו בת-צחוק חטופה, שנקרשה מיד: “לא לאורך ימים…”

את כספו לא הוציא על בגדים ושאר חפצי-תלבושת קטנים, כדרך הבחורים. כנגד זה הרבה בקנית לבנים, התקלח והחליף את לבניו יום-יום, ביחוד בימי הקיץ הלוהטים; הוא טהר את עצמו לקראת הרגע האחרון וחשש מאד, פן ימצאוהו יום אחד, מוטל בבית, ברחוב, או בשדה ללא רוח חיים ולבניו מזוהמים… לא פעם ראוהו בני המושבה, כשהוא עומד בחצר, כפוף על אגן הכביסה, ולבניו מתנפנפים ברוח.

הוא מנה את הימים ולבו התפעם בינתים שלא כסדרו; הדפיקות נדמו כמעט לגמרי, או שחזקו שבעתים, כרוצים לחרוג יחד עם הלב העלוב, החלוש. אז היה מזדקף באמצע השדה, מרצין את פניו ומקשיב לפסיעותיו של זה הודאי ההולך בעקבותיו.

לפי חשבונו נשארו לו שמורים באוצר החיים עוד ששה ירחים…

ודוקא באותם הימים הודיע לו האכר, שאנוס הוא, לצערו הרב, לפטרו. המשק אינו מכניס הרבה והוא יוכל למלא בעצמו את העבודה.

התהלך לו דן ימים מספר בטל, ואחר-כך הלך והציע בכל-זאת למכירה את שריריו הרופפים. אך קופצים לא היו על סחורה תשושה זו, הדומה לגל של עצמות חי ומתנועע.

בוקר אחד ארז את לבניו, העמיס את ארגזו על גבו, פנה לעבר תחנת הרכבת ונשם בכבדות: “נגזר עלי למות בכרך, כנראה”. נכנס לקרון בלי חשק. כאשר זזה הרכבת, קרב לחלון: קיר לבן, צבר ירוק, סיעת יונים ממריאה, פרה המחזירה את ראשה תוך כדי העלאת גרה… בעיניו העצובות, שהרעיפו על המושבה מבטי פרידה, נמתח דוק דמעות ובגרונו נתקעה פקעת הצער.

בשכונת הצריפים שכר לו חדר עשוי ככברה. הדייר הקודם הניח מטת-ברזל חלודה וטעונת פשפשים. כאשר הלך לחנות המכולת הסמוכה לקנות לחם, פחית דגים משומרים וחתיכת סבון, לא שכח לקנות גם בקבוק נפט. ישב בחדרו על-גבי ארגזו המוגף, בצע בעצב את לחמו, כשהוא מתבל אותו בפריכים זעומים של הדגיגים ומקפיד בשעת מעשה, שאף טיפת שמן אחת לא תלך לאיבוד חלילה.

גמר לאכול, החל גוהק. לבו התפעם בחזקה. הוא הזדקף, התאמץ לשאוף רוח, אך נשימתו קצרה, והוא נאנח בדממה. לבסוף, אחרי שנרגע לבו במקצת, נתקלו מבטיו בבקבוק הנפט העומד לרגליו, והוא נגש לבער אחרי הפשפשים. הנפט הבריח אותם מן החורים והנקבים ומן הקפיצים – לעשרות.

מזרן לא היה לו. במושבה השאיר את הישן, המרופט, שקרביו המרוטשים בצבצו מתוכו כמתוך בטן חיה שסועה. הוא פתח את ארגזו, הוציא ופרש על המטה את אדרתו ועל גביה סדין. גם את לבניו הבוהקים הוציא ובדק אותם לאור נגוהות השקיעה, שחדרו מבעד לחלון, כבת-כפר זו, המזינה את עיניה באריגי הנדוניה שלה. בינתים זחלו הדמדומים ופשטו בחדר. הוא העלה נר, התפשט, החליף את לבניו ושכב.

עיף היה ונרדם מיד. הפתילה הבליחה. קדרות ירדה מתקרת הקרשים העלובה, גלשה מן הקירות, זחלה על פני הרצפה המסואבה ורבצה מסביב למטה כלרגלי בר-מינן. בשעה מאוחרת בלילה הציצו אליו קרני הסהר מַבעד1 לחרכים והטילו בחדר רצי-כסף.

בעיר עברו עליו ימי רעב קשים, מדכאים. שנת משבר היתה, ורק המחוצפים ביותר מבין מחוסרי העבודה הצליחו להסתדר איך שהוא, עד יעבור זעם. אבל דן סבל מתוך שתיקה והשלמה עם הגורל. ידע, שימיו ספורים הם, ופעם גם תמה על לבו זה, המתאמץ עדיין לדפוק ולהזרים דמו בעורקיו הרפים.

והנה זימנה לו הלשכה יום עבודה.

בבואו בבוקר למקום ראה, שהפועלים מתכוננים ליציקת גג – עבודה שהיתה למעלה מכוחותיו. אך הוא לא נסוג. מזמן שלטה בו ההכרה של “הינו הך”. אבל כאשר עמד על הפגום, והוא מעביר מיד ליד את הדליים המלאים, עמוסי הבטון, החוירו פניו מאד, לבו התפעם בתכיפות וברהיטות מבשרת רע, וכאילו עמד בו לרגע… ידו לא קבלה את הדלי המושט, ברכיו פקו, והוא עמד לצנוח.

פועל, שעמד למעלה, התרעם על ההפסקה הפתאומית, התפרצף לעומתו והרעים עליו:

– מה לך, עוג מלך הבשן, שנרדמת?!

– אני…

– מה אתה?!

דן הוריד את ראשו וירד בזהירות ארצה. אלה, שעמדו על ידו והציצו בפניו החוורים, נרתעו אחורנית ופינו לו את הדרך מתוך מתן עצות:

– לך ותנוח.

– תסור אל הרופא.

הוא שרך דרכו לאטו בחולות, בדרך לחדרו אשר בשכונת הצריפים. עד שבא לשם, היה כולו שטוף זיעה קרה, והוא תשוש, חלוש. בחדר צנח על ארגזו וישב רגעים מספר משמים ואובד עצות. אחר-כך התרחץ מן הזיעה והאבק, החליף את לבניו ושכב.

הפעם היתה נפשו מרה עליו ביותר, וגם אימה גדולה נפלה עליו; הפעם החל מהרהר פתאום בימי ילדותו, העלה רפאים מקברותיהם, ועמד על כמה וכמה פרטים, שלא הרהר בהם מזמן. במוחו הסתובב סרט חייו ועיניו פלחו את החלל לקראת הזכרונות, שלבשו דמויות בהירות.

חלפו לפניו פרקי חייו. ראה, איך גודל וטופח בחיק העצב והדוי. יד חיים נוקשה הובילה אותו בשבילי יסורים, זרועי ברקנים ואבני-נגף; יד אם רחמניה לא טפלה בו ולא הרטיטה לבו – שהושכן בחזה צר – בכסופים להרגע תחת כף ידה או להתיפח בחיקה בצר לו. נפשה היתה מרה עליה. היא נתאלמנה ומכרה כעכים בקרני רחובות. בערבים חזרה, והיא: שמלה בלה, מרופטה, מטפחת ישנה, סל נצרים, ידים אדומות מכפור, ועינים שחורות, המגלגלות דמעות חמות על פניה, על קלף היגון. עול הדלות העיק והכביד עד דכא. ולצערו וכאבו של הילד דן לא היו צנורות. ומאז נמשכו חייו כשלשלת ארוכה של עלבונות מדאיבים, ללא קרני פנוק ורוך, ללא נחמה.

עיף ויגע היה, אך מוחו העביר לפניו את המראות בזה אחר זה. בלילה התעורר לקראת הרגע המכריע. תקף אותו שבץ-הלב. הוא גנח חלושות. אנשי חברה-קדישא מצאו אותו קרוש בלבניו המבהיקים.

בן ל"ב היה במותו.


  1. “מבער” במקור המודפס, צ“ל: מבעד – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48824 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!