רקע
יוסף אריכא
צער־בעלי־חיים

א

שמעון היה יושב במלוא גוו המסורבל סמוך לשולחן מסואב במסעדה שבקרן רחוב הקצבים, ואף כי טורח היה על אכילה קלה, אפוף זבובים טורדים, מייגע היה תוך כדי־כך את מוחו בפרשת שחיטת בהמות מחוץ לבית־המטבחים שנסתבכה במקצת ונעשתה כרוכה בקשיים רבים: שליחי הרשות, מפקחים ושוטרים עטו עליהם, על הקצבים, להצר את צעדיהם ועקבו אחריהם. עתים כדי להביאם לדין, ועתים כדי להסב לשולחן על כוס בירה ושיחה נאה שסיומה מעשי ביותר. דוד׳ל שותפו קבע לו פגישה בשעה זו, והואיל וטרם בא וריח צלי שפודין עריב עלה באפו, עמד וזימן לעצמו סעודה זו שאין להחמיצה בכל עת, וטפש קלסתרו המטופח העיד עליו כי אמנם אינו יושב בתענית חלילה.

משסיים סעודתו נאנח אנחת־הרווחה, מחה בזרועו השעירה את אגלי הזיעה שכיסו את מצחו כפַזֶרת של שחין צחרחר, והחל צופה נכחו לעברו השני של הרחוב המוצף נגוהות שמש ותנועה עסקית מבוהלת של הבריות. תוך־כדי־כך הופיע דוד׳ל. זריז וקל־תנועה, מצוחצח ומגולח למשעי, כולו אומר קורת־רוח ודריכות של זינוק לתוך הרפתקה, אם רק יהא צורך בכך, שכן שופע מרץ הוא, ידו בכל ואין אימת הבריות חלה עליו. הוא נתן עיניו בשמעון המהורהר, חייך למראה שיירי הסעודה, שכן יצאו לו מוניטין לשותפו, כזולל וסובא שאין מְשלו, ומיד פתח בלשון שנתברכה בבדיחות הדעת ובעוקצנות גם יחד:

– אהא! ר׳ שימלי סועד את לבו החלש… והרי אתה כחוש כעז ירושלמית מזופתת; ממש עור ועצמות!… לא יכולת להמתין עד שאבוא לסייע לך, מיסכן שכמותך?

שמעון העיב פניו ועשה תנועה של קוצר־רוח ורוגז:

– הנח לי. כל הלילה לא ישנתי.

– ומפני זה אתה מצוברח היום?

– יש לי כמו תולעים בראש — עמד זה להסביר לו.

– תולעים? זבל יש לך בראש!…

צחוקו של בעל המסעדה פרץ כמתוך המארב, ספוג הנאה של ממש. השניים היטו ראשיהם ונתנו בו עינים זעומות על שפרץ לתחום לא־לו… דוד׳ל הפסיע ונכנס פנימה, העיף עין בוחנת בריעו, כרוצה לעמוד ברגע אחד על הגיגיו ולחשוף את צפונותיו שהדירו שינה מעיניו הלילה, שכן אף כי שותף היה לו, ומקבל מרותו בדרך־כלל, חושד היה בו כי לעתים הריהו מערים עליו ונתפש לעסקי בשר שלא בידיעתו. במקרים כאלה רגיל היה לעכר לו את סברתו בשאלות נוקבות או מטיח בו פרץ דברים שנונים שהיו מביאים את שותפו המסורבל במבוכה ומגלים טפח, אלא שהפעם בא אליו בדבר עסק שיש לבצעו ללא שהיות יתירות, ולפיכך פתח בנעימה מעשית:

–את מצב־רוחך המזופת תחוב לכיסך הפעם! נחוץ לנו עוד היום בשר בדוק ומאושר מטעם הרופא הוטרינרי, ויש לנו כבר בהמה לשם שחיטת אונס.

–מה פירושה של שחיטת אונס?

–פירושה שאונסים את הרופא להרשות שחיטתה של בהמה בריאה.

–כיצד תכריח אותו לשחוט בהמה בריאה מחוץ למיכסה?

–גולם שכמותך! פר בן־בקר שמוח אין לו בקדקדו! הרי משום כך מכנים עסק זה שחיטת־אונס… רואה אני כי תם אתה ולא תדע דבר. שמת לב, יא חביבי, כי שלמה קלוץ וחבריו שוחטים בזמן האחרת בהמות בריאות דוקא, מתוך אונס…

– כן, אבל איך?

דוד׳ל נתקרב אל ריעו, קבע בו את עיניו הכהות שגבות עבותות ושחורות סוככות עליהן ומשוות להן נופך של אופל וזמם, טפח בכף ידו על שוקו השמנה של שמעון עד שזה נזדעזע, ופתח בהסברה מתונה שנעימת היתול ורצינות משמשת בה בערבוביה:

–גולם שכמותך… כעת נודע לי הדבר. שחיטת־אונס – פירושה שאם הבהמה סובלת מאיזו מחלה, או שהיא נוטה להתפגר, או שאירע לה שבר־רגל, או שנדבקה בה אחת מן המכות שאינן כתובות בתורה – מיד מבהילים אליה רופא וטרינרי ומודיעים לו בזה הלשון: ידידנו הרופא הטוב והרחום לקצבים, אסון קרה את בהמתנו החביבה ויש להחיש לה פדות והצלה, כי אין לה תקנה אלא סכין… הואילה־נא איפוא אישנו הרופא לבדוק את בהמתנו המסכנה שאיתרע מזלה, והרשה נא ברוב חסדך את שחיטתה, כדי לגאול אותה מיסוריה הקשים, מטעמי צער בעלי־חיים, ושלום על ישראל!..

– אה… מצוין! ואם הרופא מסרב?

– כופין אותו עד שישנה את דעתו.

– הכיצד?

– אמצעים אינם חסרים, ברוך־השם, ואם רופא וטרינרי פלוני גוזר ואומר שהבהמה בריאה היא, ואין סכנת מות מרחפת חלילה על ראשה, הרי שרופא וטרינרי אלמוני יכול לאשר גם את ההיפך הגמור. שכן עסק להם, כידוע לך, עם נפשות אילמות, וכשתעודת הרופא בידך, מופיע אתה לפני הרופא הוטרינרי שבבית־המטבחים, מביא אתך את הבהמה ומנפנף בנייר שבידך לעומתו: בבקשה!. תעודה כשרה כדת וכדין!… וזה מסתכל בתעודה, הופך בה והופך, מביט בה כתרנגול ב״בני אדם״, ובסופו של דבר חייב הוא להרשות את שחיטתה, והריהו מודיע לרשות כי מטעמי צער־בעלי־חיים נאלץ לעשות כך… מבין אתה, גולם שכמותך. הרשות בידי הרופא להרשות שחיטת בהמה הנוטה לגסיסה, בהמה שתקפתה קדחת לאחר לידה, בהמה שלבה נחלש בה, בהמה שהובלה למרעה ושברה את רגלה, בקצור – כאן קירב את כסאו והמשיך – בהמות אינן חסרות, מחלות ישנן ברוך השם, וגם רופאים וטרינריים ישנם בימינו שמקצועם הוא לא רק בהמולוגיה כי אם גם פרנסולוגיה, וכבר אמר אברהם אבינו לשרה אמנו: כבדהו – ושחדהו…

– כך?… — גיחך שמעון נהנה מהסברת ריעו.

– כך!

– ומה מחלתה של בהמתנו?

–סוד כמוס… — עצם דוד׳ל את עינו הימנית לשוות חשיבות יתירה לעסק ־ הזדרז, חביבי, ובואה אתי תיכף ומיד, כי השעה דוחקת וכל הקודם זוכה. יאללה! הכל יהיה בסדר!

– מבין אני… — גיחך שמעון.


ב

משנכנסו השותפים לרפת השרויה באפלולית, הבחין שמעון בבהמה דמשקאית שחורת־שיער וצעירה שעמדה בקרן־זווית ולעסה מתוך המספוא. שמעון נתקרב וגחן עליה, משש את שוקיה הדרוּכות, טפח על עכוזה, העביר כף־ידו על גבי מפרקתה והרתיע את עצמו לתת בה עינו מן הצד. כאומר לשער את טיבה בבת־אחת; משבחן אותה יפה בטביעת־עין של בעל מקצוע, ובראותו אותה עומדת הכן על ארבע רגליה אמיצה וצעירה, פנה לדוד׳ל בנעימה של רוגז כבוש:

– חושש אני כי הרופא שיבדוק אותה יסרב להרשות שחיטתה, לפי דעתי, עד כמה שאני בקי בענינים כאלה, הרי הבהמה בריאה בהחלט ויכולה להאריך ימים עד מאה ועשרים!

דוד׳ל העלה על בוהק פניו את חיוכו המבזה והמבטל כאחד:

– בשכמותך אפשר להטיל מים מכאן ועד ירושלים!… ודאי שבהמה זו בריאה היא, אבל אם קשה להשיג תעודת רופא שלבה אינו דופק בה כתקונו, הרי שאפשר לקצר אחת מרגליה וחסל…

–המממם… כך… — רטן שמעון, רוגז קמעה על שלא תפש את כוונת שותפו מלכתחילה ־ אם כך הוא הדבר, הרי מבין אני. אלה הם דבורים אחרים לגמרי! אבל כיצד עושים זאת?

–פשוט בתכלית הפשטות! קצת שכל וקצת כוח והדבר ייעשה חד וחלק! הגש לי את אופן העגלה המוּנח שם על־יד הקיר, הנה שמה, הזדרז בחור!

שמעון הגיש לו את האופן המאובק שיצא מכלל שימוש: כמה מיתידותיו שבורות היו, אבל כמה מהן תקועות היו עדיין יפה וחזקות למדי. דוד׳ל תפש באופן, התקרב לרגליה האחוריות של הבהמה, ולאחר שדחף אותה כמה פעמים בנחת, כדי להזיזה ממקומה, גחן והרים את רגלה הימנית כאותו נפח האומר לפרזל רגלו של סוס, הכניס אותה לבין השלבים והסמיך את האופן קצת אלכסונית בקרקע בקראו לשמעון:

– תפוש!

שמעון הצמיד את כפו לרגלה של הבהמה החמימה והשעירה; זו נענעה בראשה הנה והנה, תוך פילבול עינים, כאומרת לסרב בניחותה, אלא שהקצב החזיק ברגלה כמו בצבת, ומשראתה כי אך לשוא תתנגד, נתנה לו לעשות בה כרצונה; הרכינה את ראשה למספוא והמשיכה ללעוס מתוך הנאה יתירה. משנתקעה רגלה לבין שלבי האופן, הקדיר דוד׳ל את פניו, לבש רצינות זועפת והטיל מרותו על שמעון הנכנע לו:

– בכוח ובבת־אחת!

מיצמץ שמעון בעיניו כחושש מפני מהלומה שינחית עליו לפתע ריעו, שכן תמיד עליו לכפר על תקלה מדומה או תקלה של ממש, וגם כף ידו השניה נלפתה מסביב לרגליה של הבהמה כטבעת של פלדה. דממה כבדה ועצורה שלטה אותו רגע בחלל הרפת, רק הלעס החרישי של הפרה נשמע יפה־יפה, כשהיא מושיטה מפעם לפעם את לשונה, חושפת צחור טוחנותיה הקדמיות, ומפנה תוך כדי־כך את ראשה הצדה, בוטחת בבריות המטפלות בה וכרוצה לדעת במה הם עוסקים הללו שנטפלו אליה. ולפתע נזדעזעה… הנפץ דומה היה לגזר של עץ בהישברו לשניים מעוצם לחץ: הכאב פלח את גופה של הבהמה, זינק למוחה ההמום והחזיר את גלי הכאב העז לרגל השבורה שניתלתה מדולדלת ורפויה. השניים קפצו הצדה וגעית הקובלנה של הבהמה הרעידה את חלל הרפת עד להחריד! היא טילטלה את רגלה הקטולה באויר, ובנסותה להרים את רגליה השלימות קרסה תחתיה בהכפישה את סנטרה בזבל, נתהפכה והוטלה על צדה כשהיא עדיין מפרכסת ומפרפרת מכאב; געיה שניה, מרה וחדורת זעם טפחה על אזניהם של השותפים אשר ניצבו והסתכלו, קצתם תמהים וקצתם מחייכים חיוך אוילי ספוג רֶשע כדי לחפות על מבוכתם הקלה…

– תם ונשלם! – גיחך דוד׳ל.

– ראית? בבת־אחת! – נשתחץ שמעון שזקף לזכותו את המעשה.

– ומצפצפים על הרופא…

הבהמה הוסיפה לגעות געיות רסוקות כקוראת מתוך כיסופים למרעה;

היא פרפרה מחמת הכאב שהלך ונתעצם, חבטה את ראשה בקרקע, הכה וחבוט בזעם ומתוך יאוש, כמבקשת לשכך את כאבה. בעיניה השחורות והגדולות נקוותה לחות מבריקה. הרגל השבורה הלכה ותפחה ומגרונה של הפרה עדיין התמלטו ספק געיות, ספק גניחות חלושה. שמעון התקרב אליה מאחרי גבה כשהוא מטלטל את גופו המסורבל בזהירות שלא לספוג בעיטה, ומשעקף את רגליה טפח לה על שוקה החלקלקה:

– נו, די לך. הרגעי!

מגעו של האיש העביר הפעם עוית בגופה של הבהמה. היא בעטה ברגליה השלימות חליפות ובתכיפות כמתאמצת להתיר את עצמה מתוך סבך סמוי מן העין. ושוב געתה; משהו מן הזעם הסתום והבלתי מוּחוור לה ניעור בה, ואת כל חרונה שיקעה בגעיה קובלנית זו. שמעון נרתע הצדה:

– ששש… הסי! טרם שחטו אותה והיא מרעישה עולמות!…


ג

משהובאה הבהמה על גבי מכונית־משא לבית־המטבחים עוד לא געתה. רק בשעה שהוטלה על הקרקע, שכן שמטוה ללא זהירות יתירה, ורגלה הדאובה נחבלה באבן, פרצה מגרונה געיה קלה ושוב שקעה בדומיה שבהכנעה; רק עיניה המפלבלות נחו על גבי חלוקו הצחור של הרופא אשר יצא ממשרדו כדי לבדוק אותה. הוא עמד בסמוך לבהמה ורטן. שחיטות־אונס אלו לא היו חביבות עליו ביותר מכמה וכמה טעמים חשודים; הוא ידע כי הקצבים טורחים ומביאים לשחיטה כל מיני בהמות, חולות מדומות שניתנה להן גושפנקה, וכן בעלות רגלים רצוצות, ואלו לא היו חביבות עליו כל־עיקר, שכן אין תקנה לבהמה שרגלה נשברה אלא בשחיטה, ואתה צא וערוך חקירה כיצד והיכן שברה זו את רגלה… הרופא העיף עין־זעם בשני הקצבים:

– שותפים, מה?

– כן, אדוני הרופא! – הקדימו דוד׳ל באדיבות שבהכנעה.

– שותפים לדבר עבירה?…

– מה שייך עבירה? הרי מצווה כאן, אדוני הרופא, מצווה לשחוט פרה מסכנה שרגלה נשברה לה במקרה של אסון. ממש צער בעלי־חיים, לא כן, אדוני הרופא? והיא צעקה המסכנה ־ הלב ממש כאב לראותה ביסוריה: גנחה כמו בן־אדם, להבדיל…

ובסיימו את דבריו אלה שנאמרו כלתומם, ספוגי רגש, העיף לצדו של שמעון קריצת־עין חצופה שפירושה: ״רואה אתה, בחור, הצלחנו בעסק!״…

פני הרופא קדרו:

הוא חזר זועף למשרדו לאשר את דבר שחיטת הפרה ופושטי העורות קפצו לעקדה ברוב זריזות וחריצות. בית־המטבחים נתמלא איבחת כלי פלדה, להג שיחות וגערות זירוז. החלף שבידי השוחט הבליח לעין השמש ככסף מותך. מבין לחורים ולסדקים שבמבנה הגג, בין מטילי הפלדה המתוחים מעל, התעופפו וצפצפו אנקורים אשר קננו שם; הפעם הנמיכו הצפרים לעוף על גבי רצפת האספלט השחורה והמבריקה ממים, וצפצופם היה נרגש ביותר, שכן שמט אפרוח מאחד הקנים ונתרסק, אלא שחירחור הבהמה הנופחת את רוחה החריד את האולם מקצה לקצה, וטרף את ציוצן החלוּש; היה זה חרחור ממושך ויגע, מלוּוה בעוית הגופה. הרגל השבורה שלא נקשרה לשאר רגליה כמשפט ניטלטלה כבועטת בחלל האויר מתוך רפיון וחוסר־אונים, מתנדנדת אילך ואילך! עיניה של הפרה מציצות היו כלתומן בלטש של זכוכית כחולה־ירוקה, ומתוך גרונה השסוע קלח הדם בשני סילונות מזנקים לכאן ולכאן.

שני השותפים עמדו בריחוק מקום במקצת, מעשנים סיגריות מתוך קורת־רוח, שופעי הנאה ובדיחות הדעת. משנאלם חירחוחה של הבהמה, נתעצם שוב ציוּצן של הצפרים השכוּלות שעגו והתעופפו חסרות־ישע מעל ומסביב לאפרוח. שמעון שפסע בתוך האולם בכובד גופו כמפסיע על גבי רגלים שטוחות. הבחין בכך ופניו לבשו ארשת של פליאה. הוא גחן, גונח ממאמץ כשערפו מעלה קפולים מסמיקים ביותר והרים בשתי אצבעות את האפרוח. בהחזיקו בו ברגליו הדקיקות הסתכל בגופיפו הצהבהב ובעיניו העצומות כשני סדקים צרים, ובפניו פרחה תמימות ילדותית. משנתקרב אליו דוד’ל הושיט זרועו כלפי מעלה והוֹרה:

— מיסכן. נפל מן הגג ונהרג.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49261 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!