¹

א    🔗

מי יֵדע לפתוֹר את השאלוֹת האלה? האוּמנם מקוֹרנו הוּא שדָלל וּבגד בּנוּ, וטל הילדוּת נדף מאִתנוּ אוֹ זה הדוֹר כּוּלוֹ וּמעשׂיו, וּפעוּלוֹתיו ואִישיו גזוּלים ועלוּבים וזיו השכינה לא יִגַה על ראשינוּ? האוּמנם כּל זה הוּא רק “בּמקוֹם”, רק סוּרוֹגַט? קשה, קשה לחיוֹת בּימים כּאלה בּהרגשוֹת כּאלה. ואני מיוֹם הראשוֹן של כּניסת המנַצחים חי אני בּהרגשה זוֹ של קציצת-כּנפיים, של הכּלל כּוּלוֹ, וגם של הפּרט שלי. הייתי מתנחם אילוּ ראיתי את האחרים בּזיום, בּשִפעָם. אפשר שאזי היה גם עלינוּ נאצל מרוּחם. אוּלם בּכל אשר אֶפנה – מלאכת-כּפּים, פַבּריקַציה. ואם אנחנוּ הזקנים שבּדוֹר עמוּסי התלאוֹת מרגישים כּכה ואַשמתנוּ בּנוּ וליחנוּ הוּא שֶנָס, מדוּע זה הילדים שבּנוּ, אַחינוּ ואחיוֹתינוּ הקטנים, אשר להם עוֹלה עמוּד השחר, מדוּע זה הם כּל כּך יתוֹמים, מדוּע זה אין להם מאוֹר?

ב    🔗

בּדבריך אוֹדוֹת ההסתדרוּת לא מיצית את עוֹמק הדברים. לא בּכוֹח הרגע כּוֹחנוּ. ימים יבוֹאוּ וגם עיורים יראוּ ויִוָכחוּ, מה היה התוֹכן הפּנימי של ה“מלחמה” בּעד ההסתדרוּת. איחוּד האנשים לא על יסוֹד של דעוֹת מתהלכוֹת כּי אם על יסוֹד החיים הממשיים, העבוֹדה הכּללית, הרצוֹן הפּוֹעל, – ההבדל הגדוֹל הזה והבּרכה הצפוּנה בּזה עוֹד יתגלוּ. אַל תשאלני אוֹדוֹת אדם פּלוֹני אוֹ אלמוֹני. כּנסת ישׂראל אינה חֲדלָה להיוֹת כּנסת ישׂראל, ואינה מוַתרת על אַחדוּתה גם בּשל פּוֹשעי ישׂראל. וכן תהיה לנוּ גם כּנסת-העבוֹדה אם נזכּה לכך, אם נהיה ראוּיים. אזי יחדלוּ לחַפּשׂ את ה“פּינוֹת החמוֹת” וירגישוּ את הטעם של הנהר השוֹטף. אכן יש מקוֹם בּתוֹך המים הרחבים לזרמים עמוּקים, לזרמים בּפני עצמם, אוּלם אלה אינם חוֹששים למיעוּט דמוּתם על ידי גאוּת-הגלים. יפחדוּ אלה הדוֹאגים לקיוּם השלָטים, אוּלם אַל יֵדע פּחד מי אשר תוֹכן-חיים חי בּלבּוֹ

הייתי רוֹצה בּחליפת-מכתבים קרוֹבה עם רבּים מרֵעינוּ מבּלי כּל כּוָנה רשמית, כּי אם לשם הצוֹרך הפּנימי. בּתוֹך העבוֹדה החברתית גדוֹל הצוֹרך להיזוֹן משׂיחת רעים.

תרע"ח.