רקע
ניקולאי גוגול
שידוכין
xמוגש ברשות פרסום [?]
kמחזות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרית פועלים ויד שלונסקי; תשמ"א 1981

מעשה שלא יאומן, בשתי מערכות


הצגת בכורה – “הבימה” – 15.7.1945


בימוי – יהושע ברטונוב

תפאורה – ג’ניה ברגר


המשתתפים


אֲגַפִיָה טִיכוֹנוֹבְנָה, בת סוחרים, כלת-חתנים בת-עמי

נ. שיין

אֲרִינָה פַּנְטֶלֵימוֹנוֹבְנָה, דודתה פ. ליוביץ

ח. יודלביץ

פְיוֹקְלָה אִיוַנוֹבְנָה, שדכנית ת. רובינס

ח. יודילביץ

פּוֹדְקוֹלְיֶסִין, פקיד א. ברץ

ב. צ’מרינסקי

קוצ’קריוֹב, ידידו ר. קלצ’קין

בֵּיצִיָה פקיד בבית משפט ש. ברוק

אָנוּצְ’קִין, קצין חיל-הרגלים שיצא בדימוס י. רובינשטין

זֶ’בָקִין, ימאי א. ורשבר, ב. צ’מרינסקי

דוּנְיַשְׁקָה, נערה משרתת בבית ע. טרייבמן1

סְטיֶפַּן, משרתו של פודקוליסין נ. בוכמן


 

הנפשות

אֲגַפִיָה טִיכוֹנוֹבְנָה, בת סוחרים, כַּלַת-חתנים

אֲרִינָה פַּנְטֶלֵימוֹנוֹבְנָה, דודתה

פְיוֹקְלָה אִיוַנוֹבְנָה, שדכנית

פּוֹדְקוֹלְיֶסִין, פקיד, יועץ חצרוני

קוצ’קָריוֹב, ידידו

בֵּיצִיָה, אמרכל2

אָנוּצְ’קִין, קצין חיל-הרגלים שיצא בדימוס

זֶ’בָקִין, ימאי

דוּנְיַשְׁקָה, נערה משרתת בבית

סְטָרִיקוֹב, סוחר

סְטיֶפַּן, משרתו של פודקוליסין


 

מערכה ראשונה

מעמד א'

חדרו של רוָק

פודקוליסין לבדו שוכב על הספה, ובפיו מקטרת


פודקוליסין: הנה אך תתן, ככה, דעתך ביחידות לעת פנאי להרהר הרהורים, ונתחוֵר לך, כי אמנם בדין הוא, סוף-סוף, לשאת אשה. וכי מה זה, באמת? חַי אתה, חַי, ותועבה כזאת, סוף-סוף תוקפת אותך. שוב החמצתי את ימי הבשר!![^3] והרי לכאורה, הכל מוכן ומזומן, וגם השדכנית הנה יוצאת ונכנסת כבר שלושה חודשים. באמת, גם לי גופי כבר לא ניחא איכשהו. אי, סטיפאן

מעמד ב': פודקוליסין וסטיפאן

פודקוליסין: לא היתה כאן השדכנית?

סטיפאן: לחלוטין לא!

פודקוליסין: ואצל החייט היית?

סטיפאן: הייתי.

פודקוליסין: ומה, תופר הוא את הפראק?

סטיפאן: תופר.

פודקוליסין: וכבר הרבה לתפור?

סטיפאן: כן, הרבה למדי. כבר החל להכליב את הלולאות.

פודקוליסין: מה אמרת?

סטיפאן: אמרתי: כבר החל להכליב את הלולאות.

פודקוליסין: ולא שאל, מה טעם, משמע, מתבקש פראק לאדוניך?

סטיפאן: לא, לא שאל.

פודקוליסין: ולא אמר: האין אדוניך עומד לשאת אשה?

סטיפאן: לא, לא אמר כלום.

פודקוליסין: והרי ראית אצלו גם פראקים אחרים. הרי גם לאחרים תופר הוא?

סטיפאן: כן, פראקים רבים תלויים אצלו.

פודקוליסין: ואולם אריגם שלהם, ודאי, גרוע משלי?

סטיפאן: כן, הלז, של הפראק של אדוני, נחמד למראה יותר.

פודקוליסין: מה אמרת?

סטיפאן: אמרתי: הלז, של הפראק של אדוני, נחמד-למראה יותר.

פודקוליסין: יפה. נו, ולא שאל: מה טעם, משמע, תופר אדוניך פראק לעצמו מאריג דק שכזה?

סטיפאן: לא.

פודקוליסין: ולא אמר כלום בעניין זה, שמא ואולי מבקש הוא, היינו, לשאת אשה?

סטיפאן: לא, בעניין זה לא הסיח כלל.

פודקוליסין: ואולם הרי הגדת, מהי הדרגה שלי, ואיה מקום כהונתי?

סטיפאן: הגדתי.

פודקוליסין: ומה אמר על כך?

סטיפאן: אמר: אשתדל.

פודקוליסין: יפה. עכשיו לֵך.

(סטיפאן יוצא)

מעמד ג': פודקוליסין לבדו

פודקוליסין: לפי עניות-דעתי, פראק שחור הוא, איכשהו, סולידי יותר. הצבעוניים יאים יותר למזכירים, ליועצים טיטוּלַאריים ושאר דגי-רקק, משהו פרחחי. הללו, שדרגתם רמה יותר, מצוּוים להדר, כפי שאומרים, בזה… הנה שכחתי את המלה. מלה משובחת, ואני שכחתיה. אכן, רחימַאי, הפוך בה והפוך בה. ואילו היועץ החצרוני כמוהו כשר-גדוד לכל דבר, פרט, אולי, לעניין המונדיר, שבלי כוֹתָפוֹת הוא. אֶי, סטיפאן!

מעמד ד': פודקוליסין וסטיפאן

פודקוליסין: ומשחה-לנעליים קנית?

סטיפאן: קניתי.

פודקוליסין: היכן קנית? בחנות זו שאמרתי לך, זו שבשדרות ווזנסנסקי?

סטיפאן: אכן, בזו ממש.

פודקוליסין: ומה, טובה המשחה?

סטיפאן: טובה.

פודקוליסין: ניסית לצחצח בה את המגפיים?

סטיפאן: ניסיתי.

פודקוליסין: ומה, מבריקה?

סטיפאן: הַבְרֵק היטב מבריקה היא.

פודקוליסין: וכשנתן לך את המשחה, לא שאל, מה טעם, משמע, מתבקשת משחה כזאת לאדוניך?

סטיפאן: לא.

פודקוליסין: שמא אמר: האין אדוניך, היינו, מתכוון לשאת אשה?

סטיפאן: לא, לא אמר כלום.

פודקוליסין: נו, יפה, לך-לך.

מעמד ה': פודקוליסין לבדו

פודקוליסין: לכאורה, דברים בטלים הם המגפיים, והרי אף-על-פי-כן, אם תפירתם רעה, ומשחתם אדמונית, הנה בחברה מהוגנת שוב אִי אתה נוחל כבוד-ויקר כזה, הכול, איכשהו, שלא כשורה… וגם זו צרה, אם יַבָּלוֹת לך. מוכן אני לעמוד בכל היסורים שבעולם, ובלבד שלא יהיו לי יבלות. אֶי, סטיפאן!

מעמד ו': פודקוליסין וסטיפאן

סטיפאן: מה רצונו?

פודקוליסין: אמרת לסנדלר, שלא יהיו יבלות?

סטיפאן: אמרתי.

פודקוליסין: ומה אומר הוא?

סטיפאן: הוא אומר: טוב.

(יוצא)

מעמד ז': פודקוליסין, אחר-כך סטיפאן

פודקוליסין: אכן, טרחני, לעזאזל, הוא עניין הנישואין! דָא והָא וכיוצא בזה! שיהיו דא והא כסדרם – לא, לעזאזל, אין זו מלאכה קלה, כפי שאומרים הבריות. אי, סטיפאן!

(סטיפאן נכנס). עוד זאת חפצתי להגיד לך…

סטיפאן: הזקֵנה באה.

פודקוליסין: אה, באה, קְרָאֶנה לכאן (סטיפאן יוצא). כן, זהו עניין… עניין… לא כל-כך… עניין קשה.

מעמד ח': פודקוליסין, פיוקלה

פודקוליסין: אַה, שלום, שלום עליךְ, פיוֹקלָה איבנובה! נו, מה? איך? קחי כיסא, שבי וספרי. נו, ובכן, איך זה, איך? מה, איפוא, שְׁמָה של זו: מלאַניָה?

פיוקלה: אֲגַפְיָה טִיכוֹנוֹבְנָה.

פודקוליסין: כן, כן, אֲגַפְיָה טיכונובנה. ובוודאי, איזו בתולה כבת-ארבעים?

פיוקלה: לאו-דווקא, אדרבא. היינו, משתשאנה לך לאשה, תהא מודֶה ומשבח יום-יום.

פודקוליסין: משקרת את, פיוקלה איבנובנה.

פיוקלה: זקנתי מלשקר, רחימאי שלי. כלבים דרכם לשקר.

פודקוליסין: והנדוניה, משמע, הנדוניה? חזרי-נא וספרי.

פיוקלה: והנדוניה: בית-אבן ברובע המוסקבאי, בן שתי הֶדיוטות, ורוחיו מרובים כל-כך, שממש דֶשֶׁן בעצמות. סוחר-התבואה לבדו משלם שבע מאות בשכר חנותו. מרתף-השֵׁכר גם הוא מקהיל אוכלוסיה גדולה. שני אגפים של עץ: אגף אחד כולו של עץ, השני – מַסָד של אבן לו, כל אחד מביא רווחים כשיעור ארבע מאות רובל. גם גן-ירקות יש בצד ויבורג: לפני שלוש שנים חֲכָרוֹ סוחר פלוני לגידול כרוב, והסוחר ממש נזיר-מיין, טיפה מרה לא יתן אל פיו, ושלושה בנים לו: שניים מהם כבר השיא, “והשלישי”, אומר הוא, “עודנו רך-בשנים, ישב נא עוד בחנות, כדי שיקל לכלכל את עסקי-המסחר. אני”, אומר הוא, “כבר זקנתי, ישב נא, איפוא, בני בחנות, ויהיו עסקי-המסחר קלים יותר”.

פודקוליסין: אך מראֶיה, מראיה מהו?

פיוקלה: ממש ראפינאט![^4] לבנה, חכלילית, דם בחלב, כולה ממתקים, ממש אין לשון לספר. שבע-רצון תהיה עד כאן (מראה על צוָארה), היינו: לידידיך ולשׂונאיך תאמר: “אשת-חיל פיוקלה איבנובנה, חן-חן לה!”.

פודקוליסין: על-כל פנים, לא בתו של שטאב-אופיצר היא?

פיוקלה: בתו של סוחר מן הגילדה השלישית. וכל-כך משובחת, שלא תבייש אפילו גנראל. על איש-סוחר גם לשמוע אינה רוצה. “אני”, אומרת היא, "כל בעל יֵרָצֶה לי, יהיה אשר יהיה, אפילו מראהו עלוב, ובלבד שיהא מן האצילים. כן, גָדוֹלִיקָטֶס כזה! ובאחד-בשבת אך תלבש שמלה של משי – מיד, חי ישו, ברשרוש מרשרשת. ממש דוכסית.

פודקוליסין: והרי זהו ששאלתיך, לפי שיועץ חצרוני אנוכי, ובכן בשבילי, מבינה את…

פיוקלה: והרי זה בדרך-הטבע. ואיך לא אבין? גם יועץ חצרוני היה אצלנו, והשיבונו פניו ריקם: לא נשא חן. מין טבע משונה היה לו: כל דיבור שיוצא מפיו, דיבור של שקר הוא, ולמראית-עין אדם-של-צורה כל-כך. מה לעשות, מאת האלהים היא לו. בעצמו יֵצַר לבו על כך, אך פטור בלא שקר אי-אפשר לו. מן השמים היא.

פודקוליסין: נו, ומלבד זאת, אחרות אין שם לגמרי?

פיוקלה: וכי איזו עוד נחוצה לך? הרי זו משובחה שבכולן.

פודקוליסין: וכי באמת משובחה שבכולן היא?

פיוקלה: אפילו אתה חוזר מסוף העולם ועד סופו, כמוה לא תמצא.

פודקוליסין: נחשוב, נחשוב בדבר, רחימאית שלי. בואי נא מחרתיים. אני ואת, הלא ידעת, שוב הִנֵה ככה: אני אשכב לי, ואת תספרי…

פיוקלה: הייתכן, רחימאי שלי: זה לי החודש השלישי אני באה אצלך, ותכלית אף לא כהוא זה: יושב לו כל ימיו בחלוקו ומִקְטֶרֶת, ראו נא, מְקַטֵר לו.

פודקוליסין: ואת, מן הסתם, סבורה, כי הנישואין הנם, כביכול: “אֶי, סטיפאן, הב לי מגפיים!” נעלת, ושא רגליך? יש להִמָלֵך, לעיין בדבר.

פיוקלה: נו, אדרבא? אם לעַין אמרת, צא ועיֵן. הרי על-כן סחורה היא שיעיינו בה. הנה צו-נא ויובא לך הכַּפְתָּן3, ובזה הרגע, – מה טוב ששעה של שחרית היא, – קום, סע!

פודקוליסין: עכשיו? והלא רואה את, איזה יום מעונן? אצא, ופתאום-לפתע יפרוץ הגשם.

פיוקלה: והיא לרעתך! הרי שֵׂעָר של שֵׂיבה כבר מבצבץ בראשך, בקרוב לא תצלח לגמרי למעשים שבינו לבינה. יחוּס גדול, שיועץ חצרוני הוא! ואנו מיני חתנים כאלה נקבץ לנו, שלא נוסיף כלל לשים עין עליך.

פודקוליסין: איזה פטפוט מפטפטת את? מה זאת פתאום עלתה על דעתך לומר, כי שער של שיבה יש לי? וכי היכן כאן שער-של-שיבה? (ממשמש בשערותיו).

פיוקלה: וכי אפשר שלא יהא שיער של שיבה, הרי על-כן חי האדם. הביטו נא! בזו לא תפיק רצונו, ובזו לא תפיק רצונו. הנה נתתי דעתי על קפיטן כזה, שמשכמו ומעלה גבוה הוא ממך, ודיבורו כתקיעה של שופר, באַדְמִילַנְטֶרִיָה4 משמש הוא.

פודקוליסין: שקר בפיךְ, הנה אביט במראָה ואראה, היכן בדית מלבך שער של שיבה. אי, סטיפאן, הבה לי מראָה! או לא, המתן, בעצמי אלך. הרי לך עניין, ישמרני האל, הרי זה גרוע מאבעבועות. (יוצא לחדר הסמוך).

מעמד ט': פיוקלה וקוצ’קריוב, שנכנס במרוצה

קוצ’קריוב: מה פודקוליסין?… (בראותו את פיוקלה) איך זה באת הנה? אי אַת!… נו, שמעי, למה זה שידכת לי אשה, לכל הרוחות?

פיוקלה: וכי מה בדבר? קיימתָּ מצווה.

קוצ’קריוב: קיימתי מצווה! מציאה גדולה – אשה! וכי בלעדיה לא יכולתי להסתפק?

פיוקלה: והרי בעצמך נטפלת אלַי: אשה השיאי לי, סבתא, וחסל.

קוצ’קריוב: אי אַת, עְכֶּבֶרת זקנה שכמותך!… נו, ולכאן למה באת? אמנם רוצה פודקוליסין…

פיוקלה: אלא מאי? מזל-ברכה זימנו לו מן השמים.

קוצ’קריוב: האמנם? מנוּול שכמותו, ולי הס מלהזכיר על כך, תכשיט שכמותו! במחילה מכבודך: בחשאי, אה?

מעמד י': הנ"ל ופודקוליסין

פודקוליסין: (בידו מראָה, שהוא מעיין בה עַין היטב) ואי כאן שׂער של שׂיבה? למה את משקרת? אין כאן שום שער של שיבה.

קוצ’קריוב: (מתגנב מאחוריו, מפחידו) פוף!

פודקוליסין: (פולט צעקה, והמראה נשמטת מידו) מטורף! נו, למה, למה… נו, מה השטויות האלה! הפחדתני, באמת, כל-כך, שלבי מפרכס לצאת.

קוצ’קריוב: נו, לא כלום, התלוצצתי!

פודקוליסין: מיני הלצות שעלו על דעתך! עד עכשיו לא אוכל להתאושש מן הפחד. ואת המראָה הנה שָברתי. והרי לא דבר-של-מתנה הוא: בחנות האנגלית קניתיה.

קוצ’קריוב: נו, די, די: אמצא לך מראה אחרת.

פודקוליסין: כן, תמצא. יודע אני את המראות האחרות הללו. כדי עָשׂור שלם יזקינו את מראֶיך, והפרצוף נוטה באלכסון.

קוצ’קריוב: שמע-נא, והרי לי יתר צדקה לכעוס עליך. ממני, שידידך אני, אתה מסתיר את הכול. הרי לשאת אשה זממת?

פודקוליסין: דברים בטלים: ולא עלתה בדעתי כלל.

קוצ’קריוב: והראיה הנה היא לפניך! (מורה על פיוקלה) והרי גלוי ומפורסם הוא עוף-כנף זה שעומד בכאן. נו, מילא, אין בכך כלום, אין בכך כלום. אין כאן שום דבר מיוחד. מעשה כשר-למהדרין, ואפילו הכרח למולדת. אדרבא, אדרבא: הנני מקבל על עצמי את כל הענינים. (לפיוקלה) נו, סַפרי: איך, מה, וכיוצא בזה. בת-אצילים, בת-פקידים, או שמא ממעמד הסוחרים, ומה שמה?

פיוקלה: אֲגַפְיה טיכונוֹבְנָה.

קוצ’קריוב: אגפיה טיכונובנה בראַנדאַחְלִיסטוֹבָה?

פיוקלה: לאו דווקא, – קוּפֶּרְדיַאגִינה.

קוצ’קריוב: ברחוב שֶסְטִילאַבוֹצְ’נַאיָה מתגוררת היא, לא כן?

פיוקלה: לאו דווקא; סמוך יותר לפּיֶסְקִי, בסִמְטת מִילְנִי.

קוצ’קריוב: נו כן, בסמטת מִילְנִי, מיד אחרי החנות – בית של עץ?

פיוקלה: ולא אחרי החנות, אלא אחרי מרתף-השֵׁכר.

קוצ’קריוב: איך זה אחרי מרתף-השכר – והנה דבר זה לא ידעתי.

פיוקלה: והנה אך תפנה לסמטה, מיד סוכה לפניך; ואך תחלוף על-פני הסוכה, סורה נא שמאלה, והרי ישר כנגד עיניך, היינו בפועל-ממש ישר כנגד עיניך, בית של עץ, שבו שוכנת התופרת, שהיתה קודם פילגשו של הַשֶׁקֶרִיטַר5 הראשי של הסינאט. אל התופרת, משמע, אל תיכנס, אלא מיד אחריה יש בית שני, של אבן – ואכן הוא-הוא ביתה שלה, שבו, היינו, שוכנת היא, אגפיה טיכונובנה זו, הכלה.

קוצ’קריוב: יפה, יפה: עכשיו אסדר את כל העניינים הללו, ואת לכי לך – בךְ אין צורך עוד.

פיוקלה: איך זה! האמנם רוצה אתה בעצמך לסדר את החתונה?

קוצ’קריוב: בעצמי, בעצמי: ורק אל-נא תתערבי אַת בדבר.

פיוקלה: אַח, מצח נחושה שכמוך! והרי אין זה מעשה-גברים. אסוף ידיך, רחימאי שלי, באמת.

קוצ’קריוב: לכי, לכי; את אינך מבינה כלום, אל תתערבי, כל עוף למינהו ידע מקומֵהו – הסתלקי!

פיוקלה: רק להכרית לחם מפי הבריות, רשע שכמוך! מכניס ראשו לתוך בוץ שכזה. אילו ידעתי, לא הייתי מגידה כלום. (יוצאת בעוגמת נפש).

מעמד יא': פודקוליסין וקוצ’קריוב

קוצ’קריוב: נו, אחי שלי, דבר זה אסור להחמיץ – נִסע.

פודקוליסין: והרי אני עדיין לא-כלום. רק סתם הרהור הרהרתי לי…

קוצ’קריוב: הבלים, הבלים! רק אל תתבייש: הנה אסדר לך נישואין שכאלה, שלא תחוש כלל. בזה הרגע אנו נוסעים אל הכלה, ותראה, איך הכול לפתע-פתאום.

פודקוליסין: הרי לך, לנסוע תיכף ומיד!

קוצ’קריוב: וכי מה הוא, בבקשה ממך, מהו העיכוב? נו, הַגַע בעצמך: נו, מהי התכלית שאינך בעל-אשה? הסתכל בחדרך: נו, מה יש בו? הנה מגף שלא צוחצח עומד, הנה גיגית-הרחצה, הנה ערימה גדולה של טבק על גבי השולחן, ואתה גופך הנה שוכב לך, כְבול-עץ, יום תמיד בחיבוק ידיים.

פודקוליסין: זה נכון. סדר, בעצמי יודע אני, אין אצלי.

קוצ’קריוב: נו, ולכשתהיה לך אשה, הרי פשוט, לא תכיר לא את עצמך ולא שום דבר כלל: כאן תהא לך ספה, כלבלב, מין אנקור בכלוב, מעשֵׂה רקמה… והנה, דמה בשנפשך, יושב אתה על-גבי הספה – ופתאום מתיישבת לה על ידך חתיכונת יפֵה-פִיוֹנֶת שכזאת, וביד-ענוגה אותך…

פודקוליסין: אכן, לעזאזל, לכשתן דעתך על מיני ידיים ענוגות שמצויות, באמת, בעולם. הרי פשוט, אחי שלי, כמו חלב.

קוצ’קריוב: מה אתה סח! כאילו ידיים בלבד יש להן!… יש להן, אחי שלי… נו, מה יש כאן לדבר, ממש, השד יודע, אחא, כל מה שיש להן.

פודקוליסין: והרי, את האמת אני אומר לך, אוהב אני, שתהא יפהפיה יושבת על ידי.

קוצ’קריוב: נו, רואה אתה, בעצמך ירדת לסוף טעמו של דבר. עכשיו אין כאן אלא לסדר את העניינים. אתה אל נא תדאג לשום דבר. סעודת-הכלולות ושאר דברים – כל זה כבר אני… שמפניה פחות מתריסר אחד אי-אפשר, אחא, בשום עניין-ואופן, תאמר מה שתאמר. מאדירה6 גם כן חצי תריסר בקבוקים, ויהי מה. לכלה יש, בוודאי, תִּלי-תלים של דודות ומחותנות – הללו דרכן לחמוד לצון, ורינויין7 – השד עמו, הלא כן? אַה? ואשר לסעודת הצהריים – אני אחא, נתתי עיני במלצר חצרוני: ימלא כרסך, כלב שכמוהו, שפשוט לא תוכל לקום.

פודקוליסין: אנא, אחי, שוקד אתה שקידה נלהבת כל-כך, כאילו באמת החתונה ממשמשת ובאה.

קוצ’קריוב: וכי למה לא? וכי לשם מה לדחות? הרי מסכים אתה?

פודקוליסין: אני? נו, לא… עדיין לא לגמרי מסכים אני.

קוצ’קריוב: הרי לך עניין! והרי בזה הרגע הודעת, כי רוצה אתה.

פודקוליסין: לא אמרתי אלא שלא רע היה, אילו…

קוצ’קריוב: איך זה, רחימאי! והרי אנו כבר את כל העניין… וכי מה? שמא אין חיי-הנישואין מוצאים חן בעיניך, או מה?

פודקוליסין: לא… מוצאים חן.

קוצ’קריוב: ובכן, מה? מה העיכוב?

פודקוליסין: אין כאן שום עיכוב כלל. ורק מוזר…

קוצ’קריוב: מה מוזר?

פודקוליסין: וכי איך זה לא מוזר: כל הזמן הייתי לא-נשוי, ועכשיו פתאום נשוי.

קוצ’קריוב: נו, נו… ואינך מתבייש כלל? לא, רואה אני, כי עמך יש לדבר בכובד-ראש: בגילוי-לב אדבר אליך, כדבר אב אל בנו. נו, הסתכל, הסתכל בך בשימת-עין, הנה, למשל, כדרך שאתה מסתכל עכשיו בי. נו, מה אתה ומי אתה עכשיו? הרי, פשוט, בול-עץ, שום ערך אין לך. נו, לשם מה אתה חי? נו, הסתכל בראי – מה אתה רואה שם? פנים של טיפש – ולא עוד. וכאן, שער-נא בנפשך, תינוקות יהיו על סביבֶיך, ולאו דווקא שנַיִם או שלושה, כי אם, אולי, שישה בבת-אחת, וכולם דומים לך, כשתי טפין של מים. עכשיו, הנה, ערירי אתה, יועץ חצרוני, אֶכְּספֶּדִיטוֹר, או איזה מין מנהל, האלהים יודע אותך; ואז, שער בנפשך, על סביביך אֶכְּסְפֶּדִיטַרְטָרִים, מנוּוָלְוָלִים קטנטנים שכאלה, ואחד זאטוּטון יפשוט כַּפְכַּפָּיו וימרטֵט לך את זקן-הלחיים, ואתה רק תפטיר לו כדרך הכלבים: הב, הב, הָאוּ! נו, וכי יש משהו טוב מזה, אמור בעצמך?

פודקוליסין: אלא ששובבים גדולים הם: יקלקלו את הכול, יפזרו את הניירות.

קוצ’קריוב: אדרבא, ישתובבו להם, והרי כולם דומים לך – זהו העניין!

פודקוליסין: והרי זה, באמת, אפילו מצחיק, חי השדים: מין שְׁמַנְמוֹן שכזה, כְּלַבְלְבוֹן שכזה, וכבר דומה לך.

קוצ’קריוב: מה שייך לא מצחיק. כמובן מצחיק. נו, ובכן, נִסע.

פודקוליסין: מילא. נִסע.

קוצ’קריוב: אֶי, סטיפאן! מהר והבא את המלבושים לאדוניך!

פודקוליסין: (מתלבש כנגד הראי) סבור אני, בכל זאת, כי מן הראוי היה ללבוש חזיה לבנה.

קוצ’קריוב: דברים בטלים, היינו הך.

פודקוליסין: (בענדו צוארונים) כובסת ארורה, כל-כך הֵרֵעָה לְעַמְלֵן את הצווארונים – אינם עומדים בשום אופן. אמור לה, סטיפאן, שאם היא, טיפשה שכמותה, תגהץ ככה את הלבנים, אזי אשכור אחרת במקומה. ודאי עם מאהביה מתעלסת, ולא מגהצת.

קוצ’קריוב: נו, ידידי, מהר! מה אתה מחטט שם!

פודקוליסין: תיכף, תיכף, (לובש פראק ויושב). שמע נא אִילְיָה פוֹמִיץ. היודע אתה מה? סע-נא בעצמך.

קוצ’קריוב: הרי לך: מדעתך יצאת? שאסע אני! וכי מי משנינו נושא אשה, אתה או אני?

פודקוליסין: באמת, אין שום חשק, משום מה; מוטב מחר.

קוצ’קריוב: נו, וכי יש קורטוב של מוח בקודקודך? נו, וכי לא גולם אתה? כבר התקין עצמו לחלוטין, ולפתע אין צורך! נו, הגד, בבקשה ממך, ולא חזיר אתה, לא מנוּול אתה אחרי כל אלה?

פודקוליסין: נו, למה זה תחרף? בשל מה? וכי מה עשיתי לך?

קוצ’קריוב: טיפש, טיפש מטופש, דבר זה יגיד לך כל אדם, שוטה, נו פשוט שוטה גמור, אף-על-פי שאֶכּספֶּדִיטוֹר. וכי לְמָה אני דואג? לטובתך; הרי מתוך פיך יוציאו את הנתח השמן. שוכב לו, רווק ארור! נו, אמור, בבקשה, נו, משל למי אתה דומה? – נו, נו, אפס גמור, טומטום שכמוך, הייתי אומר מלה כזאת… אלא שלא מן הנימוס הוא. אשה! גרוע מן האשה!

פודקוליסין: אכן, תכשיט הגון אתה. (בשפל קול) נטרפה דעתך עליך? כאן עומד משרת, והוא מחרף ומגדף במעמדו, ולא עוד, אלא במלים אשר כאלה; לא מצאת לך מקום אחר.

קוצ’קריוב: וכי איך אפשר שלא לחרף אותך בבקשה ממך? היש איש בעולם שיוכל שלא לחרף אותך8? היש איש ויעמוד בו רוחו שלא לחרף אותך? כאיש הגון גמר בלבו לשאת אשה, שמע בעצת השכל הישר, ופתאום – פשוט, רוח שטות נכנסה בו, דעתו נשתבשה, בול-עץ…

פודקוליסין: נו, די, אני נוסע, – מה זה נצטַוַחְתָּ פתאום?

קוצ’קריוב: “נוסע”! כמובן, וכי יש לך ברירה, שלא לנסוע! (לסטיפאן) הבה לו מגבעת ואדרת.

פודקוליסין: (בפתח) מין אדם משונה, באמת. בשום אופן אי-אפשר להתהלך עמו: יחרף פתאום, סתם-כך, על לא דבר. שום מידה של נימוסין אין בו.

קוצ’קריוב: והרי נגמר, עכשיו איני מחרף.

(שניהם יוצאים)

מעמד יב': חדר בביתה של אגפיה טיכונובנה

(אגפיה עורכת מערכת קלפים, מאחורי ידה מביטה דודתה ארינה פנטילימונובנה)

אגפיה טיכונובנה: שוב, דודתי: דרך! מתעניין איזה מלך-שָמיר, דמעות, מכתב אהבה; בצד שמאל מלך-תִלְתָן מוכיח עניין רב, אך איזו מִרשעת מפריעה.

ארינה פנטילימונובנה: ומי הוא, לדעתך, מלך-תלתן זה?

אגפיה טיכונובנה: איני יודעת.

ארינה פנטילימונובנה: ואני יודעת, מי.

אגפיה טיכונובנה: מי?

ארינה פנטילימונובנה: סוחר משובח, אשר בקו האריגים, אלכסי דימיטריביץ' סטאַריקוֹב.

אגפיה טיכונובנה: הנה זה, בוודאי, לא הוא, מוכנה אני להתערב בכל מחיר, שלא הוא.

ארינה פנטילימונובנה: אל תתווכחי, אגפיה טיכוֹנוֹבְנה, הרי שׂערותיו צַהֲבוֹניות כל-כך. אין מלך תלתן אחר.

אגפיה טיכונובנה: ודווקא לא: מלך-תלתן פירוש כאן איש מבני-האצילים. הסוחר קטן הוא מלהגיע למלך-תלתן.

ארינה פנטילימונובנה: אֶח, אגפיה טיכונובנה, והרי לא כך היית מדברת אילו המנוח טיכון, אביך, פאנטילימונוביץ', היה חי. פעמים שהיה חובט בפישׂוק כף-היד על גבי השולחן ומצוֵחַ: “יורק אני”, אומר הוא, “על כל איש, שמתבייש להיות סוחר: והרי לא אשיא”, אומר הוא, “את בתי לשר-גדוד, יעשו כן האחרים! וגם את בני”, אומר הוא, “לא אתן לעבודת-הצבא. מה,” אומר הוא, “וכי אין הסוחר עובד את המלך ממש כמו איש אחר?” ובכל כף-ידו, משמע, הך על השולחן. וכף-היד כדלי לגודל – מזג-חם כזה! והרי, ניתנה אמת להיאמר, הוא שהכה מכת-רצח את אמך-הורתך, והמנוחה יכולה היתה להאריך ימים יותר.

אגפיה טיכונובנה: ובכן, שיהא גם לי בעל רשע כזה! בעד כל הון שבעולם לא אנשא לאיש סוחר!

ארינה פנטילימונובנה: והרי אלכסי דימיטריביץ' אינו כזה.

אגפיה טיכונובנה: איני רוצָה, איני רוצָה! זקָן יש לו: יתחיל לאכול, והכול יהא נוזל לו על זקנו. לא, לא, איני רוצה!

ארינה פנטילימונובנה: אך היכן לוקחים איש הגון מבני האצילים? הרי בראש-חוצות לא תמצָאיהו.

אגפיה טיכונובנה: פיוקלה איבנובנה תחפש ותמצא. היא הבטיחה לי למצוא את המשובח ביותר.

ארינה פנטילימונובנה: והרי היא שקרנית, אוֹר-עֵינַי.

מעמד יג': הנ"ל ופיוקלה

פיוקלה: חלילה, ארינה פנטילימונובנה, חטא הוא לך להוציא לעז על חינם.

אגפיה טיכונובנה: אח, פיוקלה איבנובנה היא! נו, מה, ספרי, הגידי! יש?

פיוקלה: יש, יש, אך הניחי תחילה להחליף כוח – כל-כך נתיגעתי מרוב שקידה! לרגל ענייניך על כל הבתים חזרתי, במשרדים, במיניסטריות התרוצצתי, בבית-המשמר שוטטתי. היודעת את, רחימאית שלי, הרי כמעט הכוני נפש, חי אלהים. הזקנה, ששידכה את הזוג אַפיֶרוב, כל-כך נטפלה אלי: “את, כך-וכך, רק פַּרנסת זולתך גוזלת את, את הרובע שלך דעי,” אומרת היא. – “מילא”, אמרתי לה דברים כדרבונות, “אני למען עלמתי, אל נא יחר אפך, מוכנה לעשות כל דבר להפיק רצונה”. ואכן, איזה חתנים צפנתי לך! היינו, עמד העולם, ויעמוד לעד, וכאלה לא היו ולא נבראו. עוד היום יבואו אחדים מהם. בכוונה נזדרזתי וסרתי אליךְ להודיעךְ מראש.

אגפיה טיכונובנה: איך זה היום? מחמד-נפשי, פיוקלה איבנובנה, אני מפחדת.

פיוקלה: ואל-נא תפחדי, רחימאית שלי! מנהגו של עולם. יבואו, יביטו, וזה הכול. וגם את תראי אותם: לא ישאו חן מלפניִךְ, – מילא. יסעו להם.

ארינה פנטילימונובנה: נו, מן-הסתם משובחים העלית בחכתך!

אגפיה טיכונובנה: וכמה הם? מרובים?

פיוקלה: כשישה הם אצלי.

אגפיה טיכונובנה: (מצטווחת) אוּך!

פיוקלה: נו, למה זה, רחימאית שלי, נתחלחלת כל-כך! הבחירה קלה יותר: האחד לא יפיק רצון, השני יפיק.

אגפיה טיכונובנה: ומה הם: מבני-האצילים?

פיוקלה: כולם, אחד אחד. ואצילים כאלה, שלא היו עוד כמותם.

אגפיה טיכונובנה נו, ואיזה הם: איזה?

פיוקלה: נחמדים כולם, טובים, מדוקדקים. הראשון באַלטאַזאַר באַלטאַזאַרוביץ' ז’באקין, כל-כך נחמד, שימש בצי – ממש לפי רוחך יהיה. אומר, כי נחוצה לו כלה שתהא בעלת-גוף, ומצומקות שבהן אינו אוהב לגמרי. ואיוואן פאבלוביץ', המשמש כִּשְמַרְכַּל9, נכבד כל-כך, שהס מלקרוֹב אליו. כל כך נשוא-פנים למראה, שמן: פתאום ישא עלי קולו: “אל תבואי אלי בדברים בטלים על הכלה, שהיא כך-וכך, דברים ברורים הגידי לי, כמה מקרקעין וכמה מטלטלין יש לה?” – “כך-וכך, רחימאי שלי!” – “שקר בפיךְ, בת-הכלבים!” ועוד, מחמדי שלי, הפטיר מין דיבור-פה, שבושה היא לספר לך. אכן, כהרף-עין הכרתי: אה, הלז ודאי אדון נכבד הוא!

אגפיה טיכונובנה: נו, ומי עוד?

פיוקלה: ועוד נִיקָנוֹר איוואנוביץ' אנוּצְ’קין. הלז הוא כבר כל-כך גָדוֹליקָטִי, והשפתיים, רחימאית שלי, – פֶּטֶל, ממש פֶּטֶל – כל-כך נחמד. “לי”, אומר הוא, “נחוצה כלה שיפת-מראה היא, מנומסת, וגם צרפתית יודעת לדבר”. אכן, מדקי-הנימוסין הוא, תכשיט גרמני; ובעצמו כל-כך סופְטִילִי, ורגליים דַקְדַקוֹת, צַרְצָרוֹת.

אגפיה טיכונובנה: לא, הסוּבטִיליים הללו בעיני, איכשהו, אינם כל-כך… איני יודעת… איני מוצאת בהם כלום…

פיוקלה: ואם רוצה את בַשְׂרָנִי יוֹתר, קחי איפוא את איוואן פבלוביץ', טוב ממנו אין לבחור כלל. הלז, מה נדבר, אדון מארץ האדונים הוא: בשום אופן לא יִכָּנֵס בפתח הזה – כל-כך נחמד.

אגפיה טיכונובנה: ובן כמה הוא?

פיוקלה: ועדַין איש צעיר הוא. כבן חמישים, וגם חמישים עוד לא מלאו.

אגפיה טיכונובנה: ושם-משפחתו מהו?

פיוקלה: ושם משפחתו: איוואן פַבלוביץ' בֵּיצִיָה.

אגפיה טיכונובנה: מין שם-משפחה הוא?

פיוקלה: שם-משפחה.

אגפיה טיכונובנה: אַח, אל-אלהים, איזה שם-משפחה! שמעי-נא, פיקלוּשָה, איך זה, אם אנשא לו לאשה, ופתאום יהא שמי אגפיה טיכונובנה בֵּיצִיָה? אלהים יודע, מה!

פיוקלה: אִי, רחימאית שלי, ישנם ברוסיה מיני כינויי-שמות סדומיים שכאלה, שלשמעם רק יריקה תירקי וצְלִיבָה תצטלבי. ומֵילא, אם אין הכינוי מוצא חן בעיניִךְ, קחי, איפוא, את באלטאזאר באלטאזארוביץ' זֶ’בָקין – חתן נחמד.

אגפיה טיכונובנה: ואיזה שערות יש לו?

פיוקלה: שערות טובות.

אגפיה טיכונובנה: ואף?

פיוקלה: אה… גם האף טוב. הכול על מקומו עומד. ובעצמו נחמד כל-כך. אך אל נא יִחַר לךְ: בדירתו אי את מוצאת אלא מקטרת בלבד, ומבלעדיה אין כלום, לא שום רהיט כלל.

אגפיה טיכונובנה: ועוד מי?

פיוקלה: אַקִינְף סטיפאנוֹביץ' פַאנְטֵלֵיֶב, פקיד, יועץ טִיטוּלַארִי, מגמגם מעט, אך כנגד זה כל-כך צנוע.

אגפיה טיכונובנה: נו, מה את בלי הרף: “פקיד, פקיד”, והאין הוא אוהב את הטיפה המרה, דבר זה משמע, הגידי נא.

פיוקלה: אכן, שותה הוא, לא אכחד, שותה. מה לעשות – הרי יועץ טִיטוּלאַרִי הוא; אך כנגד זה רך כמשי.

אגפיה טיכונובנה: נו, לא, איני רוצה, שיהא בעלי שיכור.

פיוקלה: רצונךְ, רחימאית שלי, כבודך! אינךְ רוצה את האחד, קחי את השני. ואגב, מה הצרה, אם לוגם פעם בן-אדם לגימה יתירה, – הרי לא כל ימות-השבוע שיכור הוא: לפעמים יש גם יום שאינו שיכור.

אגפיה טיכונובנה: נו, ועוד מי?

פיוקלה: אומנם ישנו עוד אחד, אלא שהלז הוא כזה… האלהים עמו! הללו משובחים יותר.

אגפיה טיכונובנה: נו, אך מי הוא זה?

פיוקלה: ואין כלל חשק לדבר עליו. הלה, אמנם, יועץ חצרוני הוא, וגם סרט-של-כבוד עונד הוא, אך כבד-תנועה מאין כמוהו, בשום אופן לא תמשכיהו מפתח-ביתו.

אגפיה טיכונובנה: נו, ועוד מי? הרי כאן בסך-הכול רק חמישה, ואת אמרת שישה.

פיוקלה: והאמנם מעט לך עדיין? הביטי נא, איך התלקחת לפתע-פתאום, והרי לפני כן פחד נפל עליךְ.

ארינה פנטילימונובנה: אך מה בצע בהם, בבני-האצילים שלך? אמנם שישה הם אצלךְ, אך באמת, סוחר אחד שקול כנגד כולם.

פיוקלה: לאו דווקא, ארינה פנטִילִימוֹנוֹבְנָה. האציל נכבד יותר,

ארינה פנטילימונובנה: וכי מה בצע בכבוד? והנה אלכסי דימיטריביץ' מצנפת של צַבָּל לו, יצא בעגלת-חורף וּדְהַרְהָרָה כזאת יִדְהַר לו ש…

פיוקלה: והאציל הנה יעבור אל-פניו בכותָפות, יאמר: “מה לך פְּרַקְמַטוּט? סור מן הדרך!” או: “הראה נא, פְּרַקְמַטוּט, קטיפה מן השופרא-דשופרא”. והסוחר: “יואיל נא אדוני!” “ואתה, בור ועם-הארץ, הסר המגבעת”! – הנה פסוק שיפסוק לו האציל.

ארינה פנטילימונובנה: והסוחר, לִכְשֶׁיִרְצֶה, לא יתן ארג; והנה עירוֹם-ועריה הוא האציל, ובגד ללבוש אין לו לאציל.

פיוקלה: והאציל ירוצץ גולגוֹלתו של הסוחר.

ארינה פנטילימונובנה: והסוחר ילך ויתאונן לפני המשטרה.

פיוקלה: והאציל על הסוחר לפני הסֶנאַחְטוֹר10.

ארינה פנטילימונובנה: והסוחר אל הגוּבֶּרְנַחְטוֹר11

פיוקלה: והאציל…

ארינה פנטילימונובנה: שקר, שקר: האציל… הגוברנאחטור גדול מהסנאַחטוֹר! הרחיבה פיה בעניין האציל! והאציל בשעת הצורך גם הוא משתחווה אַפּיים… (קול צלצול בדלת) מישהו מצלצל, כנראה.

פיוקלה: אוי ואבוי, זה הם!

ארינה פנטילימונובנה: מי הם?

פיוקלה: הם… מישֶהו מן החתנים.

אגפיה טיכונובנה: (מצטווחת) אוּךְ!

ארינה פנטילימונובנה: קדושי-עליון, חוסו-נא, בעוונותינו הרבים, החדר אינו מסודר לגמרי. (תופסת כל מה שיש על השולחן ומתרוצצת על-פני החדר). והמפית, המפית שעל השולחן שחורה לגמרי. דיוניאשקה, דוניאשקה! (דוניאשקה מופיעה) מהרי והביאי מפית נקיה. (מושכת את המפית ומתרוצצת על-פני החדר).

אגפיה טיכונובנה: אח, דודתי שלי, מה לעשות? כמעט בכתונת-לילה אני.

ארינה פנטילימונובנה: אַח, אל-אלהים, רוצי, התלבשי מהר (מתרוצצת על-פני החדר; דוניאשקה מביאה מפית; צלצול בדלת). מהרי, אמרי: “תיכף!” (דוניאשקה קוראת מרחוק: “תיכף”).

אגפיה טיכונובנה: דודתי שלי, הרי השׂמלה אינה מגוהצת.

ארינה פנטילימונובנה: אַח, אב-הרחמים, אל תמיטי אסון! לבשי אחרת.

פיוקלה: (נכנסת במרוצה) מדוע אינךְ הולכת? אגפיה טיכונובנה, מהרי, רחימאית שלי! (נשמע קול צלצול) אוי ואבוי, והרי הוא עומד שם ומחכה כל הזמן.

ארינה פנטילימונובנה: דוניאששקה, הכניסיהו ובקשי שימתין.

(דוניאשקה רצה אל הפלוש ופותחת את הדלת. נשמעים קולות: “בבית?” – “בבית, בבקשה, ייכנס החדרה.” מתוך סקרנות מבקשות כולן להסתכל בחור המנעול)

אגפיה טיכונובנה: (מצטווחת) אַח, כמה שמן!

פיוקלה: הוא בא, הוא בא!

(כולן רצות בבהילות)

מעמד יד‘: איוואן פאבלוביץ’ בֵּיצִיָה ודוניאשקה.

דוניאשקה: ימתין נא פה. (יוצאת).

בֵּיצִיָה: מילא, המתן נמתין, ובלבד שלא נתמהמה. הרי לשעה קלה בלבד יצאתי מן הדֶפַּרְטַמֶנְט. ופתאום תעלה מחשבה על לבו של הגנרל: “והיכן האמרכל?” – “הלך לתת עינו בכַּלָה…” חוששני, שמא יעשה בי כָלָה שכזאת… ואף-על-פי-כן, כדאי לשוב ולבדוק את הרשימה. (קורא): “בית-אבן בן קומתים”… (מגביה עיניו וסוקר את החדר) יש! (מוסיף לקרוא) “אגפים שניים: אגף שמסדו של אבן, אגף של עץ”… נו, של עץ קלוקל הוא. “כרכרה, עגלת-חורף לצמד סוסים עם פיתוחים, למרבד גדול ולמרבד קטן”… ייתכן, שאינן ראויות אלא לגרוטאות בלבד. ואלו הזקנה טוענת, כי שופרא דשופרא: מילא, נניח כי שופרא. “שני תריסרים כפות-כסף”… כמובן, הבית נצרך לכפות של כסף. “שתי אדרות של שועלים”… המם! “ארבע כסתות גדולות ושתים קטנות” (מצמצם שפתיו דרך-חשיבות) “שש חליפות שמלות של משי, ושש חליפות של בד-כותנה, שתי גלימות לילה, שני…” נו, עניין של מה בכך הוא! “לבנים, מפיות”… דבר זה יהא נא כחפצה. אגב, יש לבדוק את כל אלה בעליל. עכשיו, אמנם מבטיחים גם בתים, גם כרכרות, אך כיוון שתשא את האשה – לא תמצא אלא כרים וכסתות בלבד.

(נשמע קול צלצול. דוניאשקה רצה בהולה על-פני החדר לפתוח את הדלת. נשמעים קולות: “בבית?” – “בבית”).

מעמד טו': ביציה ואנוצ’קין

דוניאשקה: ימתין נא פה, הן תצאנה (מסתלקת. אנוצ’קין מחווה קידה לביציה).

בֵּיצִיָה: כבוד ויקר!

אנוצ’קין: ולא עם אביה היקר של עקרת-הבית הנפלאה יש לי הכבוד לדבר?

ביציה: לא ולא, לגמרי לא עם אביה היקר. אין לי עדיין ילדים אפילו.

אנוצ’קין: אַח, יסלח לי! יסלח לי!

ביציה: (הצדה) הפיזיונומיה של הברנש הלז חשודה בעיני, משום-מה: חוששני שבא לכאן בעניין שבאתי גם אני, (בקול) ודאי יש לו לאדוני איזו הצטרכות אל עקרת הבית?

אנוצ’קין: לא, לאו דווקא… כל הצטרכות אין לי, סתם-כך נכנסתי לפי דרך-טיולי.

ביציה: (הצדה) משקר, משקר, “לפי דרך-טיולו”! להשתדך, מנוּול, מבקש הוא!

(נשמע קול צלצול. דוניאשקה עוברת במרוצה על-פני החדר לפתוח את הדלת. נשמעים קולות: “בבית?” – “בבית”).

מעמד טז': הנ"ל וזֶ’בָקין, בלווית הנערה המשרתת

זֶ’בָקִין: (לנערה) בבקשה ממךְ, חמודתי, נקיני נא… האבק שברחוב, יודעת את, דבק בי כהוגן. הנה שם, בבקשה ממך, הסירי נא את הפְּלוּמִית (הופך פניו) כך! חֵן-חֵן, חמודתי. והנה עוד, ראי-נא, שם, כביכול, זוחל עכבישון! ובעקבים מאחור, אין כלום? תודה לָךְ, יקירתי! הנה, הנה כאן עוד, כמדומה. (מחליק בכף-ידו על שרוול הפראק ומביט מפעם לפעם אל אנוצ’קין ואל איוואן פאבלוביץ') והָאֲריגון, משמע, הרי אנגלי הוא! שהרי כמה מאריך ימים הוא! בשנת 95, בהיות האסכדרה שלנו בסיציליה, קניתיו בעודי רב-מלחים ותפרתי ממנו מונדיר. ב-801, בימי פאבל פטרוביץ'12, נתמניתי סרן, – האריג היה חדש בתכלית; בשנת 814 עשיתי באכספדיציה מסביב לעולם, והנה רק במקום התפרים נשתחק מעט; ב-815 יצאתי בדימוס, ורק הפכתיו מתוכו לְבָרוֹ; כבר עשר שנים אני לובשו, ועד היום כמעט חדש הוא. חן-חן חמודתי, מ… יפהפיוֹנת! (מנענע לה בידו, ובגשתו אל האספקלריה, מנער את שערותיו נעירה כלשהי).

אנוצ’קין: ואיך היא, אתכבד לשאול, סיציליה, – הנה הואיל אדוני לומר: סיציליה, ארץ טובה היא זו סיציליה?

זֶ’בָקִין: אַה, מצוינת! שלושים וארבעה יום עשינו שם; המראֶה, אתכבד להודיעכם, מקסים: מיני הֲרָרִים שכאלה, מין עֶצְיוֹן כזה של רימונים, ובכל מקום איטלקיונת, מין וַרְדוֹנֶת שכזו, ממש חשק מתחשק בך לנשקה מכף רגל ועד ראש.

אנוצ’קין: ומשכילות היטב?

זֶ’בָקִין: על הצד המצוין ביותר! כל-כך משכילות, שאצלנו אין דוגמתן אלא הדוכסיות בלבד. פעמים שעובר אתה ברחוב – נו, סרן רוסי, בדרך-הטבע, כאן כותָפות (מראה על כתפיו), רקמת זהב, ומיני יפהפיות שחרחרות שכאלה – הרי אצלם ליד כל בית מרפסונת, וגגות, כרצפה הזאת, שטוחים לחלוטין. – פעמים שתביט ככה, והנה יושבת לה וַרְדוֹנֶת שכזאת… נו, בדרך-הטבע, כדי שלא לבוא לידי בושת-פנים… (קד קידה ומנפנף בידו), והיא רק ככה (מניע בידו), בדרך-הטבע, מלובשת: כאן אצלה מיני שִׁירָאִין דַק-דַקִים, שְנַצְנַצִים, מיני עגילים של נשים… נו, קיצורו של דבר, מין חתיכונת הראויה להתלקק.

אנוצ’קין: ואיך, – ירשה נא לשאלו עוד שאלה אחת, – באיזו לשון מסיחין הבריות בסיציליה?

ז’בקין: בדרך-הטבע, הכל בצרפתית.

אנוצ’קין: וכל הבחורות בהחלט מדברות צרפתית?

זֶ’בָקִין: כולן, בהחלט, אפשר שלא תאמינו כלל בדבר זה, שהנני בא להודיעכם: התגוררנו שלושים וארבעה יום, ובמשך כל הזמן הזה לא שמעתי מפיהן אפילו דיבור רוסי אחד.

אנוצ’קין: אף לא אחד?

זֶ’בָקִין: אף לא אחד. אין צורך לומר בני-האצילים ושאר סיניורים, היינו מיני קצינים שלהם; אך בכוונה קחו-נא איכר הדיוט משלהם, הטוען על צווארו כל מיני אשפה, נסו-נא ואמרו לו: “תן, אחא, לחם”, – לא יבין, חי אלהים, לא יבין, אך אם תאמר צרפתית: “Dateci del pane”, או “Portate vino”13, יָבין, וירוץ, ויביא בדיוק.

איוואן פאבלוביץ': אכן, מעניינת, רואה אני, צריכה להיות ארץ זו סיציליה. הנה אמר אדוני – איכר: מהו האיכר? איך הוא? – ממש כאיכר הרוסי, – רחב-כתפיים וחורש אדמה, או לא?

זֶ’בָקִין: לא אוכל להגיד לו, לא שמתי לב, אם חורשים הם או לא; וַאלו בעניין הרחת הטבק, הנני להודיעכם, שהכול לא זו בלבד שמריחים, אלא גם נותנים בפיהם. התובלה גם היא זולה מאוד: כמעט אין שם אלא מים בלבד, ובכל מקום גונודולות… בדרך-הטבע, יושבת לה מין איַטלקִיוֹנֶת שכזאת, מן וַרדוֹנֶת שכזאת, מלובשת:: לְבוּבוֹנֶת, מִטְפחוֹנֶת… היו עמנו גם קצינים אנגלים: נו, בחורים ממש כאנשי שלומנו: ימאים, ותחילה באמת, היה מוזר מאוד, אין איש מבין את רעהו, אך לאחר מכן, כיוון שהתוודענו היטב, התחלנו להבין בחפשיות: פעמים שמצביע אתה, ככה, כלפי בקבוק או כוס – נו, מיד יודע הוא, שפירושו של דבר לגימה; תקריב לפיך מין אגרוף שכזה ורק תבטא בשפתיך: פַּף-פַּף – יודע: מקטרת לעשן. בכלל, עלי לומר לכם, הלשון קלה למדי, מלָחינו במשך כשלושה ימים בלבד החלו להבין איש את רעהו לחלוטין.

בֵּיציה: אכן, מעניינים ביותר, רואה אני, החיים בארצות-נכר. נעים לי מאוד להזדמן עם איש בקי-ורגיל. ירשני לדעת: עם מי יש לי הכבוד לדבר?

ז’בקין: זֶ’בָקִין, סגן בדימוס. ירשה נא גם לי לשאול כיוצא בזה: עם מי יש לי האושר לגלגל בדברים?

ביציה: המכהן בכהונת אמרכל, איוואן פאבלוביץ' ביציה.

זֶ’בָקִין: (לֶא שמע היטב) כן, גם אני חטפתי אכילה כלשהי. הדרך, יודע אני, תהא ארוכה לפני, והימים ימים של צינה מעט: חתיכונת דג-מלוח אכלתי עם פרוסונת לחם.

ביציה: לא, נדמה לי, לא כראוי הבין אדוני: שם משפחתי הוא – בֵּיצִיָה.

זֶ’בָקִין: (קד קידה) אח, יסלח לי, אזני כבדה מעט. באמת, חשבתי כי אדוני הואיל לומר שאכל ביציה.

ביציה: אך מה לעשות? כבר גמרתי בלבי לבקש רשות מהגנראל להיקרא בשם בוֹציה, אך ידידי שידלוני שלא לעשות כן: השם, אומרים הם, יהא משתמע מלשון בוֹץ.

זֶ’בָקִין: ואף-על-פי-כן, יש מקרים כאלה. אצלנו כל האסכדרה השלישית, כל הקצינים והמלחים, כולם כאחד נתקראו בשמות-משפחה משונים ביותר: כולם היו בעלי שמות כאלה, שהמפקד המנוח, אלכסי איוואנוביץ', היה אומר: “נו,” אומר הוא, “אין זאת כי אם שד היה בשעת טבילתם של אנשי האסכדרה השלישית שלי?” אַשפַּתוֹב, סִירְחוֹנְקִין, סגן טינוֹפִינוֹב, ורב-מלחים אחד, ולא עוד שרב-מלחים טוב, שם משפחתו היה בתכלית-הפשטות: נֶקֶב, והיה הקברניט קורא: “אי אתה, נקב, בוא הנה!” ותמיד היה מלעיג עליו: “אֶח, נקב שכמוך!” – היה אומר לו.

(נשמע קול צלצול בפלוש. פיוקלה עוברת במרוצה על-פני החדר לפתוח את הדלת).

ביציה: אַה, שלום לךְ, רחימאית שלי!

זֶ’בָקִין: שלום לך, מה שלומךְ, מַחְמַלִית שלי?

אנוצ’קין: שלום לךְ, רחימאית שלי, פיוקלה איבאנובנה.

פיוקלה: (רצה בבהילות) תודה, יקירי שלי, שלום לי, שלום!

(פותחת את הדלת מן הפלוש מגיעים קולות: “בבית?” – “בבית!” אחר-כך כמה מלים, שכמעט אינן נשמעות, שעליהן משיבה פיוקלה בעגמת-נפש: “הביטו נא עליו!”).

מעמד יז': הנ"ל, קוצ’קריוב, פודקוליסין ופיוקלה

קוֹצְ’קָריוֹב: (לפודקוליסין) ואתה זכור-נא, רק חזק-ואמץ ולא עוד. (מביט כה וכה וקד קידה בהשתוממות-מה; לנפשו) לעזאזל, איזה המון-עם! מה פשר הדבר? ולא חתנים הם אלה? (דוחף את פיוקלה ואומר לה בלחש) “הָעוֹרְבִים הַלָלוּ מֵאַיִן נִקְהָלוּ” – אה?

פיוקלה: (בשפל קול) כאן אין עורבים, כולם אנשים כשרים.

קוֹצְ’קָריוֹב: (אליה) “האורחים לרבבות, ובגדיהם סחבות”.

פיוקלה: “שא עיניך וראה את עצמך”, ואין להשתבח כלל: “הָדוּר-נָאה הכובע, ולחם אין לשובע”.

קוֹצְ’קָריוֹב: ודאי, מפרנסיך, איש-איש וחורו בכיסו. (בקול) ומה היא עושה עכשיו? הלא הדלת הזאת, מן הסתם, לחדר-משכבה היא? (ניגש אל הדלת).

פיוקלה: מחוצף שכמוך! אומרים לְךָ, שעדיין מתלבשת.

קוֹצְ’קָריוֹב: אסון גדול! וכי מה בכך? הלא רק אביט, ולא עוד. (מציץ בחור המנעול).

זֶ’בָקין: ויורשה גם לי לשים עין.

ביציה: ירשה-נא לי להציץ הַצָצוֹנת אחת בלבד.

קוֹצְ’קָריוֹב: (מוסיף להביט) אך אין לראות דבר, רבותי. ואין להכיר כלל, מה זה מלבין שם, אשה, או ערימה של כסתות.

(כולם צובאים, בכל זאת, על הדלת ונדחקים להציץ).

קוֹצְ’קָריוֹב: שש… מישהו הולך ובא.

(כולם נרתעים לאחוריהם).

מעמד יח':* הנ"ל, ארינה פנטילימונובנה ואגפיה טיכונובנה.

(כולם קדים קידה)

ארינה פנטילימונובנה: ומה טעם הואלתם לכבדנו בביקורכם?

ביציה: הנה בעיתונים קראתי, שקיבּוֹלֶת מבקשת היא לקבל על עצמה בעניין הספקת עצי-יער, אשר על-כן, מהיותי משמש בכהונת אמרכל במוסד ממשלתי, באתי לברר, מה טיבם של העצים, מה עניינם, ומהו המועד אשר תוכל לספקם.

ארינה פנטילימונובנה: אף-על-פי ששום קיבולת אין אנו מקבלים, מכל מקום לבואו שמחנו. ושם משפחתו מהו?

ביציה: אַסֵיסוֹר של קוֹליגיוּם, איוואן פאבלוביץ' בֵּיצִיָה.

ארינה פנטילימונובנה: אבקש בהכנעה לשבת (פונה אל ז’בָקין ומביטה אליו) וירשה נא לי לשאול…

זֶ’בָקִין: גם אני, רואה אני מודעה כלשהי מודיעים בעיתונים; הבה נא, חושב אני בלבי, ואלך. ואווירו של היום נראה לי יפה, בדרך, בכל אשר תפנה, דשא-עשב…

ארינה פנטילימונובנה: ושם משפחתו מהו?

זֶ’בָקין: סגן של חיל-הים שיצא בדימוס, בֶּלטזָר בלטזָרוֹב זֶ’בָקין השני. היה אצלנו עוד זֶ’בָקין אחר, אך הלה יצא בדימוס עוד לפנַי: נפצע, רחימאית שלי, מתחת לברך, והכדור עבר בדרך מוזר כל-כך שבברך גופה לא פגע, ואֲלוּ את הגיד חלף – משל לתפירה של מחט, שעל ידי כך כל אימת שעמדת עמו, סברת תמיד, כי לבעוט בך מבקש הוא בעיטת-ברך באחוריך.

ארינה פנטילימונובנה: אבקש בהכנעה לשבת (פונה אל אנוצ’קין) וירשה נא לשואל, מאיזה טעם?…

אנוצ’קין: מטעמי שכֵנוּת. בהיותי שרוי בשכנות קרובה למדי…

ארינה פנטילימונובנה: האם לא בבית אשת-הסוחר טוּלוּבּוֹבּ, זה שמנגד, יואיל אדוני לשכון?

אנוצ’קין: לא, לפי שעה עודני בפֶסְקִי, אלא שיש, בכל-זאת, בכוונתי לעקור במרוצת הזמן ולגור כאן, בשכנות, ברובע זה של העיר.

ארינה פנטילימונובנה: אבקש בהכנעה לשבת. (פונה אל קוצ’קריוב) וירשה נא לשאול…

קוצ’קריוב: האומנם אין היא מכירה אותי? (פונה אל אגפיה טיכונובנה) וגם היא גברתי?

אגפיה טיכונובנה: כמדומה לי, שלא ראיתיו כלל.

קוצ’קריוב: ובכל זאת, תיזָכר נא, גברתי, ודאי ראתה אותי במקום מן המקומות.

אגפיה טיכונובנה: באמת, איני יודעת, ולא בבית משפחת בירושקין?

קוצ’קריוב: בדיוק כך: בבית משפחת בִּירוּשְׁקִין.

אגפיה טיכונובנה: אַח, הרי אין הוא יודע: הרי תקלה אירעה לה.

קוצ’קריוב: כמובן, התחתנה!

אגפיה טיכונובנה: לא, זוהי חצי-צרה, והרי שיברה רגל.

ארינה פנטילימונובנה: ושברה היטב. בשעה מאוחרת למדי חזרה הביתה בכרכרה, והעגלון הלז שיכור היה ושמט אותה מן הכרכרה.

קוצ’קריוב: אכן, זהו שזוכר אני, כי משהו היה: ספק התחתנה ספק שברה רגל.

ארינה פנטילימונובנה: ושם-משפחתו?

קוצ’קריוב: איך זה – איליה פומיץ' קוצ’קָריוֹב,הלא אנשים קרובים אנחנו. אשתי אינה פוסקת מלדבר על כך… תרשה נא לי, תרשה נא (אוחז בידיו של פודקוליסין ומקריבו): ידידי, פודקוליסין איוואן קוּזמִיץ', יועץ חצרוני משמש בכהונת אכספדיטור, יחידי מכלכל את כל העניינים, שכלל את מחלקתו על הצד המצוין ביותר.

ארינה פנטילימונובנה: ושם-משפחתו מהו?

קוצ’קריוב: פודקוליֶסִין איוואן קוזמיץ‘, פודקוליֶסִין. המנהל – סתם-כך, לשם תואר-הכבוד הופקד שם, ואת כל העניינים מסדר הוא, איוואן קוּזמיץ’ פודקוליֶסִין.

ארינה פנטילימונובנה: ככה. אבקש בהכנעה לשבת.

מעמד יט': הנ"ל וסטאריקוב.

סטאריקוב: (קד קידות מזורזות ומהירות, מעשה סוחר, בשימו ידיו קלות על ירכותיו) שלום, רחימאית שלי, ארינה פנטיֶליֶבנה! הבחורים שבשער-המרכולת הגידו, כי צמר מוכרת היא, רחימאית שלי!

אגפיה טיכונובנה: (בהפכה פניה ממנו בזלזול, בשפל-קול, אך באופן שהוא שומעו) כאן לא חנות של סוחרים.

סטאריקוב הרי לך! שמא כסומא-בארובה נפלנו לכאן? שמא גם בלעדינו נרקחה המרקחת?

ארינה פנטילימונובנה: אבקש, אבקש, אלכסיי דמיטריביץ', אף-על-פי שצמר אין אנו מוכרים, מכל-מקום לבואו שמחנו. אבקש בהכנעה לשבת.

(הכל יושבים, שתיקה)

ביציה: מזג-אוויר משונה היום: לעת בוקר נדמה היה בפירוש, כי גשם מטפטף, ועכשיו לכאורה חלף ואיננו.

אגפיה טיכונובנה: אכן, מזג-האוויר הזה, פשוט, לא נשמע כדבר הזה: עתים בהיר, ולעת אחרת סגריר גמור. אי-נעימות רבה עד מאוד.

ז’בָקין: הנה בסיציליה, רחימאית שלי, היינו בתוך האסכדרה לעת אביב, אם לכוון את הזמן, נמצא, שהוא סמוך לפברואר שלנו, יוצא הייתי מפתח הבית. יום של חמה, ולאחר מכן כמין טִפְטוּפוֹן כזה, ואם תעיף עין, אמנם כן, טִיף-טִיפּוֹן.

ביציה: ולא נעים ביותר הוא, כשלעת אוויר שכזה יושב לו אדם בגַפו. איש נשוי עניינו אחר לגמרי: אין השעמום תוקפו; ואם ערירי הוא – הרי זה, פשוט…

זֶ’בָקין: הה, מוות, מוות גמור.

אנוצק’ין: כן, אפשר לומר ש…

קוצ’קריוב: מה הוא סח? – פשוט, יסורים! את יומך תקלל! ישמרנו אלהים מלהתנסות בניסיון שכזה.

ביציה: ואיך, גברתי, אילו באה לה הצטרכות לבחור כלבבה? תרשה נא לעמוד על טעמה. תסלח-נא, שישר לעניין אני בא. מהי, לפי שיקול-דעתה, הכהונה היאותה ביותר לבעל?

זֶ’בָקין: ההיתה הגברת רוצה, שיהא בעלה איש הבקי-ורגיל בסופות-שֶׁבַּיָם?

קוצ’קריוב: לא, לא! הטוב שבבעלים, לפי דעתי, הוא האיש המנהל כמעט יחידי את כל עסקי הדפרטמנט.

אנוצ’קין: ולמה המשפט הקדום הזה? מדוע זה יאמר לזלזל באדם, אשר אף-על-פי ששימש, כמובן, בצבא של רַגלִים, מכל מקום משכיל הוא להוקיר הליכותיהם של מרומי-העם?

ביציה: גברתי, תהא-נא היא הפוסקת!

(אגפיה טיכונובנה שותקת)

פיוקלה: השיבי-נא, רחימאית שלי, הגידי להם משהו.

ביציה: ובכן, רחימאית?

קוצ’קריוב: ובכן, מה דעתה, אגפיה טיכונובנה?

פיוקלה: (לה, בקול חרישי) ובכן, הגידי: “חן-חן”, כלומר “בעונג רב”. הרי לא נאה הוא לשבת כך.

אגפיה טיכונובנה: (בקול חרישי) מתביישת אני, באמת מתביישת, אני אלך מפה, באמת אלך; דודתי, שבי אַת במקומי.

פיוקלה: אח, אל-נא, אל תעשי בושות כאלה, אל תלכי; לחרפה תהיי, מי יודע, מה יחשבו הללו.

אגפיה טיכונובנה: (כנ"ל) לא, באמת אלך. אלך, אלך!

(יוצאת במרוצה, פיוקלה וארינה פנטילימונובנה יוצאות אחריה).

מעמד כ': הנ"ל, חוץ מאלה שיצאו

ביציה: הרי לך עניין, כולם נסתלקו! מה פירוש הדבר?

קוצ’קריוב: משהו, ודאי קרה.

זֶ’בָקין: איך-שהוא בענייני טואלטה של נשים… איך-שהוא לתקן משהו… החֲזִיוֹנֶת… לרַכֵּס (פיוקלה נכנסת. כולם פורצים לקראתה בשאלות: “מה, מה קרה?”).

קוצ’קריוב: קרה משהו?

פיוקלה: וכי איך אפשר, שיקרה משהו! חי אלהים, לא קרה כלום.

קוצ’קריוב: למה איפוא יצאה?

פיוקלה: בִיְשׁוּהָ, על-כן יצאה; הכלימוה לגמרי, עד שלא יכלה לשבת במקומה. מבקשת מחילה: לעת ערב, משמע, שיואילו לבוא לכוס תה (יוצאת).

ביציה: (הצדה) אוֹך, צרה זו של כוס-תה! הנה על שום-מה שונא אני את השידוכים, מתחיל הָרָצוֹא-וָשוב: היום אי-אפשר, ובכן יואיל-נא מחר, ועוד מחרתיים לכוס-תה, ועוד יש לעיין בדבר. והרי העניין עניין של הבל הוא, שום יגיעת-מוח אין בו. לכל הרוחות, אני איש פקיד אני, אין לי פנאי.

קוצ’קריוב: (לפודקוליסין) ובעלת-הבית הרי לא מכוערת היא, אה?

פודקוליסין: כן, לא מכוערת.

זֶ’בָקין: ובעֲלוֹנֶת הבית הרי נאה היא.

קוצ’קריוב: (הצדה) אי, לכל הרוחות! שוטה זה נתאהב. ואפשר שעוד יהיה למכשול. (בקול) לגמרי לא נאה, לגמרי לא נאה.

ביציה: האף הארוך.

זֶ’בָקין: הו, לאו-דווקא, באף לא השגחתי. הנה… מין וַרדונֶת שכזאת.

אנוצ’קין: גם אני דעתי כדעתו. לא, לא זה, לא זה… ולא עוד אלא שסבור אני, כי ספק הוא אם נהירים לה גינוני החברה העליונה. ועוד זאת: היודעת היא, בכלל, צרפתית?

זֶ’בָקין: למה, איפוא, ארהיבה נא עוז לשאול, לא ניסה אדוני לגלגל עמה שיחה בצרפתית? ואולי יודעת היא.

אנוצ’קין: סבור הוא, כי הנני מדבר צרפתית? לא, לא היה לי האושר ליהנות מחינוך כזה. אבי היה מנוּול, בהמה גסה. ולא עלתה כלל על דעתו ללמדני צרפתית. בימים ההם עדיין ילד הייתי, קל היה ללמדני, צריך היה רק להלקותני כראוי, והייתי יודע אזי ויהי-מה יודע.

זֶ’בָקין: נו, ועכשיו, שאינו יודע, מה בצע לו, איפוא, שהיא…

אנוצ’קין: אה, לא, לא, האשה היא עניין אחר לגמרי. בדין הוא שתדע, ויהי-מה, ובלעדי זאת, אצלה גם דא גם הא… (מראה בג’סטות) הכול כבר יהיה לא כך.

ביציה: (הצדה) נו, על כך יצטערו להם האחרים, ואני אלך לי ואסקור מן החצר את הבית ואת אגפיו: ואם אמנם הכול כשורה, הרי עוד הערב נדבר דברים של ממש. החתַנְתַנים הללו אינם מסוכנים לי. מין עַם חֲלַשְלַש ביותר. כאלה אינם חביבים על הכלות.

זֶ’בָקין: נלך ונעשן מִקְטְרוֹנֶת. וכי מה, לא דרך אחת לשנינו? איפה, בעצם, אתכבד לשאול, שוכן אדוני?

אנוצ’קין: בפסקי, בסימטת פטרובסקי.

זֶ’בָקין: כן, דרך-עקיפין תהא זו: הנני גר באי, ברחוב השמונה-עשר, ואף-על-פי-כן אֲלַוֵהוּ.

סטאריקוב: לא, קורטוב של רברבנות יש כאן. ואכן זכור תזכרי אחר-כך, אגפיה טיכונובנה, גם אותנו! כבוד ויקר, רבותי. (קד קידה ויוצא).

מעמד כא': פודקוליסין וקוצ’קָריוב.

פודקוליסין: ובכן, נלך גם אנחנו?

קוצ’קריוב: נו, מה, הרי באמת נחמדה היא עקרת-הבית?

פודקוליסין: מה אתה סח! בעיני, מודה אני, אין היא מוצאת חן.

קוצ’קריוב: הרי לך! מה העניין? הרי בעצמך הסכמת, כי נאה היא.

פודקוליסין: ככה, משהו איך-שהוא לא כך: גם האף ארוך, גם צרפתית אינה יודעת.

קוצ’קריוב: הרי לך חידוש! וכי מה צורך לה בצרפתית?

פודקוליסין: נו, ובכל זאת, הכלה ראוי לה שתדע צרפתית.

קוצ’קריוב: מפני מה?

פודקוליסין: מפני ש… בעצמי איני יודע, מפני מה, אך הכול יהיה אצלה לא כך.

קוצ’קריוב: נו, טיפש אחד אמר מה שאמר, ומיד אוזניו כאפרכסת. היא יפהפיה, פשוט יפהפיה; ריבה כזאת לא תמצא בשום מקום בעולם.

פודקוליסין: הרי גם בעיני תחילה מצאה חן, אבל אחר-כך, כיוון שהחלו אומרים: אף ארוך, אף ארוך, נו, נסתכלתי היטב, ובעצמי רואה אני, כי האף ארוך.

קוצ’קריוב: “אי לך, בן-אִוֶלֶת, לא מצאת את הַדֶלֶת!” בכוונה מדברים הללו, כדי להסיר לבך ממנה. וגם אני לא שיבחתי – מנהגו של עולם הוא. זוהי, אחא, ריבה מארץ הריבות! אדרבא, הסתכל, למשל, בעיניה, הרי השד יודע, איזה עיניים הן אלו: מדברות נושמות. והאף, איני יודע כלל איזה אף! לובן – ממש בַּהַט! וגם לא כל בהט יִשְׁוֶה לו. אדרבא, הסתכל היטב בעצמך.

פודקוליסין: (בחייכו) הנה עכשיו רואה אני שוב, כי לכאורה כלה נאה היא.

קוצ’קריוב: ודאי, שֶנָאה היא! שמע-נא, עכשיו, כיוון שכולם הלכו להם, ניכנס אצלה, נברר את העניינים ונגמור את הכול.

פודקוליסין: נו, דבר כזה לא אעשה.

קוצ’קריוב: וכי למה לא?

פודקוליסין: וכי מה החוצפה הזאת? אנו רבים, תקום נא ותבחר בעצמה.

קוצ’קריוב: נו, מה לך לתת דעתך עליהם: מפני הַתַחֲרוּת חושש אתה, או מה? רוצה אתה, כהרף-עין אני מסלק מכאן את כולם?

פודקוליסין: וכי איך תסלק אותם?

קוצ’קריוב: נו, זהו כבר עינייני שלי. ורק הבטַח לי בהן-צדק שלך, שלאחר-מכן לא תחזור בך.

פודקוליסין: וכי למה לא אבטיח? אדרבא. איני מכחיש: אני רוצה לשאת אשה.

קוצ’קריוב: תן יד!

פודקוליסין: (מושיט ידו) הא לך!

קוצ’קריוב: אכן, לכך בדיוק נתכוונתי.

(שניהם יוצאים)

 

מערכה שניה

חדר בבית אגפיה טיכונובנה

מעמד א'

אגפיה טיכונובנה לבדה, אח"כ קוצ’קריוב.


אגפיה טיכונובנה: אכן, קושי כזה – בחירה! אילו, על-כל-פנים, איש אחד או שניים, והרי כאן ארבעה – ואת צאי ובחרי כאוות-נפשך. ניקנור איוואנוביץ' אינו מכוער, אף-על-פי שרזה מעט, כמובן; איוואן קוזמיץ; גם הוא אף-על-פי ששמן הוא, בכל זאת גבר-של ממש. אדרבא, הגידו-נא מה לעשות כאן? בלטזר בלטזרוביץ' גם הוא גבר בעל מעלות טובות וכל-כך קשה להחליט, פשוט קשה לספר את כל גודל הקושי! אילו את שפתותיו של ניקנור איוואנוביץ' אפשר היה לצרף לחוטמו של איוואן קוזמיץ‘, וליטול קוטוב של חופשיות שמצויה אצל בלטזר בלטזרוביץ’, ואולי: לצרף לכך גם מִמִשְמַנָיו של איוואן פבלוביץ' – כי עתה גמרתי בלבי תיכף-ומיד. ועכשיו צאי וחשבי! פשוט, אפילו לָחוּש בראשי התחלתי. סבורה אני, כי אין טוב אלא להפיל גורל. לסמוך בכול על ההשגחה העליונה: אשר יעלה בגורל, הוא הבעל. אכתוב את כולם על פיסות נייר, אגוללן כמין שפופרות, ויהיה אשר יהיה! (ניגשת אל שולחן-התמרוקים, מוציאה מן המגרה מספרים ונייר, גוזרת פתקים ומגוללתם עם שממשיכה לדבר) כל-כך בִּיש הוא מצבה של עלמה. כל-שכן שמאוהבת היא. איש מן הגברים לא יתפוס זאת, ופשוט אינם רוצים כלל להבין דבר זה. הנה כולם כבר מוכנים! אין לי אלא לשימם לתוך ארנק, לעצום עיניים – ויהיה מה שיהיה. (נותנת את הפתקים לתוך ארנק וטורפתם ביָדה). פחד אלהים… אח, מי יתן ויעלה בגורל ניקנור איוואנוביץ‘; לא, ומדוע דווקא הוא? הרי מוטב איוואן קוזמיץ’. ומדוע דווקא איוואן קוזמיץ‘? וכי במה גרועים הם, האחרים?… לא, לא, איני רוצה… אשר יעלה, הוא שיהיה (ידה מגששת בארנק ומוציאה במקום פתק אחד את כולם יחד) אוך! כולם! כולם עלו! ולבי – כל-כך דופק, דופק! לא, אחד! אחד! ויהי מה, אחד! (נותנת את הפתקים לתוך הארנק וטורפתם, אותה שעה נכנס בחשאי קוצ’קריוב ועומד מאחוריה) אח, אילו העליתי את בלטזר… מה אני סחה! חפצתי לומר ניקנור איוואנוביץ’… לא, איני רוצה, איני רוצה! אשר יועיד הגורל.

קוצ’קריוב: תקח לה את איוואן קוזמיץ', הטוב שבכולם.

אגפיה טיכונובנה: אַח! (מפליטה צעקה ומליטה פניה בשתי כפיה, מפחדת להביט לאחוריה).

קוצ’קריוב: וכי למה זה נפחדה? אל-נא תפחד, זה אני. באמת, תקח את איוואן קוזמיץ'.

אגפיה טיכונובנה: אח, אני מתביישת, אדוני שמע בסתר?

קוצ’קריוב: אין דבר, אין דבר, הרי איש-קרוב אני, שאר-בשר, מִפָּנַי אין לה להתבייש; תגלה נא איפוא את זיו-פניה.

אגפיה טיכונובנה: (בגלותה את פניה למחצה) – באמת, מתביישת אני.

קוצ’קריוב: נו, תקח לה, איפוא, את איוואן קוזמיץ'.

אגפיה טיכונובנה: אַח! (מפליטה קול צעקה וחוזרת וכובשת פניה בכפיה).

קוצ’קריוב: באמת, איש נפלא, שִׁכְלל את מחלקתו… פשוט, איש נפלא.

אגפיה טיכונובנה: (מגלה פניה קמעא-קמעא) איך זה, והאחר? וניקנור איוואנוביץ', הרי גם הוא איש טוב.

קוצ’קריוב: חלילה, זהו אפס לעומת איוואן קוזמיץ'.

אגפיה טיכונובנה: וכי למה?

קוצ’קריוב: ברור, למה. איוואן קוזמיץ' הוא אדם… נו, פשוט, אדם… אדם, שאין למצוא דוגמתו.

אגפיה טיכונובנה: נו, ואיוואן פבלוביץ'?

קוצ’קריוב: וגם איוואן פבלוביץ' – אפס! כולם – אפסים.

אגפיה טיכונובנה: וכי באמת כולם?

קוצ’קריוב: אדרבא, תגיע-נא בנפשה, תשוה נא: זהו, על כל פנים, איוואן קוזמיץ‘, והללו מכל הבא ביד: איוואן פבלוביץ’, ניקנור איוואנוביץ', השד יודע מה!

אגפיה טיכונובנה: והרי, באמת, הם אנשים מאוד… צנועים.

קוצ’קריוב: איזה צנועים! בעלי-קטטות, בריונים שאין דוגמתם. וכי למה לה שירביצו לה למחרת יום החתונה?

אגפיה טיכונובנה: אח, אל-אלהים! הרי זו באמת, צרה שאין גרועה הימנה!

קוצ’קריוב: כמובן! גרועה מזו אין להעלות כלל על הדעת.

אגפיה טיכונובנה: ובכן, עצתו היא, שמוטב לקחת את איוואן קוזמיץ'.

קוצ’קריוב: את איוואן קוזמיץ‘, כמובן, את איוואן קוזמיץ’. (הצדה) העניין כפי הנראה, הולך למישרין. פודקוליסין יושב בבית הקונדיטריָה, אמהר ואביאהו לכאן.

אגפיה טיכונובנה: ובכן, דעתו היא – את איוואן קוזמיץ'?

קוצ’קריוב: ויהי מה, את איוואן קוזמיץ'.

אגפיה טיכונובנה: ולכל השאר לסרב?

קוצ’קריוב: כמובן, לסרב.

אגפיה טיכונובנה: אבל איך אפשר לעשות זאת? בכל זאת, בושה.

קוצ’קריוב: וכי למה בושה? תגיד נא, כי עודנה צעירה, ואיננה רוצה להתחתן.

אגפיה טיכונובנה: והרי לא יאמינו, יתחילו לשאול: מדוע זה ואיך זה?

קוצ’קריוב: נו, ובכן אם רוצה היא לגמור בבת-אחת, תגיד פשוט: “הסתלקו מכאן, טיפשים!”

אגפיה טיכונובנה: וכי איך אפשר לומר כך?

קוצ’קריוב: נו, אדרבא, תנסה נא. אני מבטיח לה, כי אחרי הדברים האלה כולם ישאו רגליהם ויברחו.

אגפיה טיכונובנה: והרי תהיה זו, במידת-מה, לשון של גידופין.

קוצ’קריוב: והרי לא תוסיף עוד לראותם, ובכן, מה זה אכפת14 לה?

אגפיה טיכונובנה: ובכל זאת, קצת לא נאה… הרי יכעסו.

קוצ’קריוב: ומה האסון אם יכעסו! אילו אירע משהו מחמת כך, הרי זה עניין אחר, והרי כאן, לכל היותר, יירק מישהו מהם בפרצופה – וזה הכול.

אגפיה טיכונובנה: ובכן, רואה הוא!

קוצ’קריוב: וכי מה האסון? הרי מצויים בני-אדם שירקו בפניהם כמה פעמים, חי אלהים! גם אני מכיר אחד: גבר יפה-תואר להפליא, סומק מלוא כל הלחי; וכל-כך הִרְבָּה להחניף למנהלו ולהציקו בעניין תוספת-המשכורת, עד שסוף סוף יצא הלה מכליו – ירק ממש לתוך הפנים, חי אלהים! “הרי לךָ”, אומר הוא, “התוספת שלךָ, הנח לי, זרע-השטן!” ולמשכורתו, בכל-זאת הוסיף. ומה אכפת, איפוא, אם יירק? מילא אילו היתה הממחטה רחוקה, והרי היא כאן בכיס – קח ונגב. (קול צלצול בפלוש) מתדפקים על הדלת: מישהו מהם, מן-הסתם; לא הייתי רוצה להיפגש עמהם עכשיו. האין שם אצלה פתח אחר לצאת בו?

אגפיה טיכונובנה: כמובן, במדרגות החצר. אך, באמת, כולי רועדת.

קוצ’קריוב: אין דבר, רק קור-רוח. שלום לה! (הצדה) ואביא לכאן את פודקוליסין.

מעמד ב'

אגפיה טיכונובנה וביציה

ביציה: בכוונה, גברתי, הקדמתי מעט לבוא, כדי לשוחח עמה ביחידות, כששעתי פנויה. נו, גברתי, עניין הדרגה, סבור אני, כבר ידוע לה: מְשַׁמְשֵׁנִי בתורת אֲסֶסוֹר הקוֹלגיוּם, אהוב על הממונים עלי, הכפופים לי מצייתים… ואיני חסר אלא דבר אחד! עזר כנגדי.

אגפיה טיכונובנה: ככה…

ביציה: עכשיו הנה מוצא אני את העזר-כנגדי. והעזר הוא – היא. תאמר נא ישר לעניין: הן או לאו? (מביט אל כתפה, הצדה) הו, אין היא כאותן אשכנזיות צנומות, יש משהו.

אגפיה טיכונובנה: עודני צעירה מאוד… איני נוטָה עדיין אחרי הנישואין…

ביציה: סליחה, והשדכנית למה היא טורחת? אך, אולי, רוצָה גברתי לומר משהו אחר – תפרש נא את דבריה… (נשמע קול המצילה) לעזאזל, בשום אופן אין מניחים לעסוק בגופו של עניין.

מעמד ג'

הנ"ל וז’בָקין


ז’בָקין: תסלח לי, גברתי, שאולי הקדמתי יותר מדי. (הופך פניו ורואה את ביציה) אֶח, כבר יש… לאיוואן פבלובץ' כבוד-ויקר!

ביציה: (הצדה) לוַאי תבלעך האדמה עם כבודך ויקָרךָ גם יחד! (בקול) ובכן, גברתי? תאמר נא דיבור אחד בלבד: הן, או לאו?… (נשמע קול המצילה; ביציה יורק בכעס) שוב הפעמון!

מעמד ד'

הנ"ל ואנוצ’קין


אנוצ’קין: אולי, גברתי הקדמתי לבוא לפני המועד הראוי ושלא כמצוַת דרך-ארץ… (למראה השאר מתמלטת קריאה מפיו, והוא קד קידה) כבוד ויקר!

ביציה: (הצדה) מוחל על הכבוד שלך! השד הביאך, ולוַאי תִשָׁבֵרְנָה רגליך המצומקות! (בקול) ובכן, גברתי, תחליט נא – אני איש-פקיד אני. שעתי דוחקת – הן או לאו?

אגפיה טיכונובנה: (במבוכה) אין צורך… אין צורך… (הצדה) איני מבינה מה שפי מדבר.

ביציה: איך זה “אין צורך”? מאיזו בחינה “אין צורך?”

אגפיה טיכונובנה: לא כלום, לא כלום… אני סתם-כך… (לובשת עוז) הסתלקו מכאן! (הצדה, בספקה כפים) אח, אל-אלהים, מה זה אמרתי?

ביציה: איך זה “הסתלקו מכאן?” מה פירוש: “הסתלקו מכאן”? תואיל נא להסביר, מה כוונתה לומר בזה? (תומך ידיו במתניו וניגש אליה בפנים זועפות).

אגפיה טיכונובנה: (בהציצה בפניו, מצטווחת) אוּךְ, יהרוג, יהרוג! (בורחת).

(ביציה עומד בפה פעור. לקול הצעקה באה במרוצה ארינה פנטילימונובנה, ובהציצה בפניו, מצטעקת גם היא: “אוך, יהרוג!” ובורחת).

ביציה: מה פשר הדבר הזה! הרי לך עניין!

(קול הפעמון בדלת וקול אנשים מדברים)

קולו של קוצ’קריוב: היכנס, איפוא, היכנס, למה זה נעצרת?

קולו של פודקוליסין: היכנס אתה לפני. אני רק לשעה קלה להתקין עצמי, השרוך הוּתר.

קולו של קוצ’קריוב: והרי שוב תתחמק.

קולו של פודקוליסין: לא, לא אתחמק! חי-אלהים, לא אתחמק!

מעמד ה'

הנ"ל וקוצ’קריוב


קוצ’קריוב: גם כן עניין חשוב: לתקן את השׂרוֹך.

ביציה: (בפנותו אליו) יגד נא, בבקשה, הכלה טיפשה היא, או מה?

קוצ’קריוב: וכי מה? הקרה משהו?

ביציה: מיני מעשים משונים; ברחה, התחילה לצעוק: “יהרוג! יהרוג!” השד יודע מה!

קוצ’קריוב: נו כן, זה קורה אצלה לפעמים. היא טיפשה.

ביציה: יגד נא, הרי קרוב-משפחה הוא לה?

קוצ’קריוב: כמובן, קרוב-משפחה.

ביציה: ואיזה קרוב, ירשה נא לשאול?

קוצ’קריוב: באמת, איני יודע: דודתה של אמי היא איכשהו משהו לאביה, או אביה הוא איכשהו משהו לדודתי – דבר זה יודעת אשתי, עניינן שלהן הוא.

ביציה: וזה כבר יש בה רוח-שטות זו?

קוצ’קריוב: עוד משחר ילדותה.

ביציה: כן, כמובן, מוטב היה אילו היתה חכמה יותר, אם כי, בעצם, טיפשה גם היא לטובה, ובלבד שעניין הנדוניה יהא כסדרו הראוי.

קוצ’קריוב: והרי אין לה כלום.

ביציה: איך זה, ובית האבן?

קוצ’קריוב: והלא רק מוניטין יצאו לו, כי של אבן הוא, אך אילו ידע, איך הוא בנוי: הרי הקירות בנויים לבנה אחת ובתָּוֶךְ – כל מיני פסולת – אשפה קש וגבבה.

ביציה: מה הוא סח?

קוצ’קריוב: כמובן. כאילו אינו יודע כלל, כיצד בונים בתים בימינו? – ובלבד שאפשר יהיה לקבל משכנתא.

ביציה: והרי אין הבית ממושכן.

קוצ’קריוב: וכי מי אמר לו? הרי זה כל עיקרו של עניין, שלא זו בלבד שממושכן הוא, אלא שגם דמי-הריבית במשך שתי שנים לא סולקו. ובסינאט יש עוד אח, שגם הוא לוטש עין על הבית; איש מדון שלא בא כמוהו לעולם: מאמו-הורתו את שמלתה האחרונה הסיר, המנוּול.

ביציה: ואיך זה שדכנית זקנה זו… אַח, חיה רעה שכמותה, חלאת המין האנו… (הצדה) ואף-על-פי-כן ייתכן שמשקר הוא. חקירה מדוקדקת יש לחקור את הזקנה! ואם אמת-נכון הדבר… נו… זמירות שלא זימרו אבותינו אכריחנה לזמר!

אנוצ’קין: ירשה נא גם לי להטריחו בשאלה אחת. מודה ומתוודה אני, כי אדם שאינו יודע צרפתית, קשה לו עד מאוד לשפוט בעצמו, אם יודעת האשה צרפתית, או אינה יודעת. ועקרת-הבית יודעת?…

קוצ’קריוב: אף לא שמץ.

אנוצ’קין: מה הוא סח?

קוצ’קריוב: מה השאלה? דבר זה יודע אני היטב מאוד. היא למדה יחד עם אשתי בפנימיָה, עצלנית מפורסמת היתה, תמיד במין מצנפת אווילית יושבת לה, והמורה-לצרפתית היה, פשוט, מכה אותה במקל.

אנוצ’קין: ישער נא בנפשו, כי מיד עם שראיתיה לראשונה, היה לי מין ניחוש-שבלב, כי אין היא יודעת צרפתית.

ביציה: נו, לעזאזל הצרפתית! אבל איך זה השדכנית הארורה… אִי אַת, חיה רעה שכמותךְ, מכשפה! הו, אילו ידעתם באיזה לשונות ציירה לפני! צַיָר, ממש צייר-אמן! “בית, אגפים”, אומרת היא, “על-גבי יסודות, כפות של כסף, עגלת-חורף” – ממש, שב וסע כאוַת נפשך, – קיצורו של דבר, בספר-של-רומַנים אי אתה מוצא דף שכזה אלא לעתים רחוקות. אי את, סוליה בָלָה שכמותךְ! לו רק נפלת בידי…

מעמד ו'

הנ"ל ופיוקלה

(למראיה, פונים אליה כולם בלשונות כאלה:)


ביציה: אַה! הנה היא! גשי-נא, גשי-נא, אַשמָאִית זקנה שכמותך! הָבָה-נא, גשי הנה!

אנוצ’קין: ובכן רִמִיתִיני, פיוקלה איוואנובנה?

קוצ’קריוב: פגע-רע שכמותך, כאן תהא קבורתֵךְ!

פיוקלה: איני מבינה כלום: הֲמָמוּנִי לגמרי.

ביציה: הבית בנוי לבנה אחת, סוליה בלה שכמותךְ, ואת שיקרת: עם עליות-גג, ועם השד יודע מה.

פיוקלה: וכי מי אני כי אדע, לא אני בניתי. ושמא ראוי היה בלבֵנה אחת, ועל-כן כך בנו.

ביציהף ולא עוד אלא שממושכן הוא! יְכַרסמוּךְ שדים-משחת, מכשפה ארורה שכמותךְ! (רוקע ברגליו)

פיוקלה: הביטו נא עליו! ועוד מגדף. אחר במקומו היה מחזיק טובה על העונג, שטרחתי בשבילו.

אנוצ’קין: כן, פיוקלה איבאנובנה, הנה גם אותי שידלת בדברים, שיודעת היא צרפתית

פיוקלה: יודעת, רחימאי שלי, הכול יודעת, גם גרמנית, וגם כל שבעים לשון, – כל מיני גינונים שבעולם – הכול יודעת.

אנוצ’קין: נו, לא; כמדומה, אין היא מדברת אלא רוסית בלבד.

פיוקלה: וכי מה פְּסוּל בדבר? הרוסית מובנת יותר, על כן מדברת רוסית. ואילו ידעה ישמעאלית, כי עתה לא הורע לך שבעתיים, בעצמך לא היית מבין כלום. מה יש כאן לדבר דופי בלשון הרוסית, הכול יודעים לשון זו מהי: כל הקדושים דיברו רוסית.

ביציה: אדרבא, גשי הא הנה, ארורה! גשי אלַי!

פיוקלה: (נרתעת לאחוריה ומתקרבת אל הדלת), ולא אגש, מכירה אני אותך. אדם קשה אתה, על-לא דבר תהרוג.

ביציה: נו, יונתי, להווי ידוע לך, כי מן העניין הזה לא תנָקִי. הנה אקום ואביאך אל המשטרה, אזי תדעי אצלי, היאך לרמות אנשים הגונים. הנה תראי! ולַכַּלָה הגידי, כי מנוּולת היא! השמעת, ויהי-מה הגידי (יוצא).

פיוקלה: הביטו נא עליו! איך יצא מן הכלים! כיון ששָמן הוא, ידמה בנפשו, כי אין דומה לו בעולם. ואני אומרת, כי בעצמך מנוּול אתה, זה הוא!

אנוצ’קין: מודה ומתוודה, חביבתי, כי בשום פנים לא שיערתי, כי תבואי במרמה כזאת. אילו ידעתי, שהכלה בעלת השכלה כזאת היא, כי אז אני… כי אז רגלי, פשוט, לא היתה דורכת פה. ככה זה! (יוצא).

פיוקלה: רוח תזזית נכנסה בהם, או הפריזו בלגימה. ראו נא, איזה בררנים פתאום! על דעתם העבירה אותם ההשכלה האוילית.

מעמד ז'

פיוקלה, קוצ’קריוב, ז’בָקין


קוצ’קריוב: (גועה בצחוק בכל גרונו, בהביטו אל פיוקלה ובהורותו באצבע עליה).

פיוקלה: (בריגוז) מה אתה גועה בקולי-קולות?

קוצ’קריוב: (מוסיף לגעות בצחוק).

פיוקלה: ראו-נא, איך משתולל מצחוק!

קוצ’קריוב: שדכנית! שדכנית! מומחית לזווג-זיווגים, יודעת היאך לכלכל עניין! (מוסיף לגעות בצחוק).

פיוקלה: ראו-נא, איך משתפך לו! ודאי נשתבשה דעתה של המנוחה, בשעה שכרעה ללדת אותךָ. (יוצאת בריגוז).

מעמד ח'

קוצ’קריוב וז’בָקין


קוצ’קריוב: (מוסיף לגעות בצחוק) אוךְ, איני יכול, באמת איני יכול, לא אעצור כוח, מרגיש אני, כי אתפקע מצחוק (מוסיף לגעות בצחוק).

זֶ’בָקין: (מביט בו ומתחיל גם הוא לצחוק)

קוצ’קריוב: (צונח עייף אל הכיסא) אוֹךְ, באמת, תשו כוחותי. מרגיש אני שאם אצחק עוד, אקרע את גידַי האחרונים.

זֶ’בָקין: מוצאת חן בעיני תכונת-נפשו העליזה. אצלנו באכסדרה של רב-החובל בּוֹלדִירִיוֹב, היה רב-מלחים פְּיֶטוּחוֹב, אַנטוֹן איוואנוביץ'; גם הוא, ככה, עליז היה בתכונת-נפשו. פעמים שהיית מראה לו, ככה, לא יותר מאצבע אחת – פתאום יפתח פיו בצחוק, חי אלהים, ועד עצם הערב אינו פוסק מלצחוק. נו, למראהו, לפעמים שהייתָ גם אתה בא לידי גיחוך, וראה! סוף-סוף, גם אתה עצמך, איכשהו, צוחק ממש כך.

קוצ’קריוב: (בהשיבו רוח) אוֹך, אבינו בשבשמים, בעווֹנותינו הרבים! נו, מה זו עלתה על דעתה, טיפשה שכמותה? נו, מי היא שתדע לשדך; ההיא תשדך! הנה אני אשדך, ובכן יהיה זה שידוךְ.

זֶ’בָקין: באמת? ובכן יכול הוא לשדך שידוך של ממש?

קוצ’קריוב: איזו שאלה! כל אחד עם כל אחת.

זֶ’בָקין: אם כך, שדכני נא עם עקרת הבית הזה.

קוצ’קריוב: אותו! וכי למה לו לשאת אשה?

זֶ’בָקין: איך זה, למה? אכן, ירשה נא לומר לו, שאלה משונה במקצת! הכול יודעים למה.

קוצ’קריוב: והרי שמע אדוני, כי כל נדוניה אין לה.

זֶ’בָקין: על אָין גם משפט אָין. ודאי, רע הדבר, אך בעצם, עם בתולה חביבה אשר כזאת, על נימוסיה, אפשר לחיות גם בלי נדוניה. חַדרוֹן קָטוֹן (מודד בידיו דרך-דוגמא), כאן, ככה, מעין פרוזדור קטן, פַרגוֹדוֹנת קטנטונת, או, ככה, משהו מעין מְחִיצוֹנֶת שכזאת…

קוצ’קריוב: וכי מה בה מצא חן בעיניך כל-כך?

זֶ’בָקין: למען האמת – בעינַי מצאה זו חן, לפי שאשה בשרנית היא. חסיד גדול אני בעניין בַּשְׂרוּתן של נשים.

קוצ’קריוב: (מלכסן מבט אליו, מדבר הצדה) – והרי הוא גופו רחוק מלהיות חתיכה הראויה להתכבד: משל לַשַׂקית, שניערו מתוכה את הטבק. (בקול) לא, אין הוא צריך לשאת אשה כלל.

ז’בקין: איך זה?

קוצ’קריוב: ככה זה. וכי איזו פיגורָה יש לו, בינינו לבין עצמנו? רגל של תרנגול…

ז’בקין: של תרנגול?

קוצ’קריוב: כמובן, וכי איזו דמות-הגוף יש לו!

ז’בקין: כלומר, איך זה, בעצם, רגלו של תרנגול?

קוצ’קריוב: פשוט מאוד – של תרנגול.

ז’בקין: נדמה לי, כי זוהי בעצם, בחזקת פגיעה אישית…

קוצ’קריוב: והרי אמרתי מה שאמרתי לפי שיודע אני, כי איש בר-דעת הוא; לאחר לא אגיד, והנה אשדכהו, אדרבא, אך עם אשה אחרת.

ז’בקין: לא-לא, מבקש הייתי, שלאחרת לא ישדכני. יואילה-נא, ככה, ברוב חסדו, וישדכני לזו.

קוצ’קריוב: אדרבא, אשדך, אך בתנאי: אל יתערב בשום דבר ואל יֵרָאֶה כלל לפני הכלה. את הכול אעשה בלעדיו.

ז’בקין: איך זה, בעצם, הכול בלעדַי? בכל זאת, הרי, לפחות, לעיניה אצטרך להרָאוֹת.

קוצ’קריוב: אין שום צורך, ילך הביתה וימתין: ועד הערב יהיה הכול עשוי.

ז’בקין: (משפשף ידיו) הנה זה, באמת, הפלא ופלא! ואין צורך כלל בכתב-עדות, ברשימת-השרות? אולי תתאַוה הכלה לדעת. ארוצה נא ואביא כהרף-עין.

קוצ’קריוב: אין צורך בשום דבר, ורק יסתלק לו הביתה, עוד היום אודיעהו (מסלקו). חס-ושלום, לא יקום ולא יהיה! וכי מה זה שאין פודקוליסין בא? הרי זה, בכל זאת, מוזר. האמנם עד עכשיו מתקן הוא את השׂרוך שלו? ואולי כדאי שארוץ ואביאהו לכאן?

מעמד ט'

קוצ’קריוב, אגפיה טיכונובנה


אגפיה טיכונובנה: (מביטה כה וכה) מה, הלכו? אין איש?

קוצ’קריוב: הלכו, הלכו, אין איש.

אגפיה טיכונובנה: אַח, אילו ידע אדוני, איך רעדתי כולי! דבר כזה, באמת, לא קרָני מעודי. אך איזה איש איום-ונורא הוא ביציה זה! איזה עריץ צריך הוא להיות לאשתו. כל הזמן, הנה, נדמה לי, כי עוד מעט ויחזור.

קוצ’קריוב: הו, בשום אופן לא יחזור. את ראשי אני נותן, אם מישהו משניהם יתקע לכאן את חוטמו.

אגפיה טיכונובנה: והשלישי?

קוצ’קריוב: איזה שלישי?

ז’בקין: (משרבב ראשו בפתח) אני מת לדעת, איזו לשון תהא זו מדברת עלי בשפתותי-חן… ורדונת שכזאת!

אגפיה טיכונובנה: ובלטזר בלטזרוביץ'?

ז’בקין: אכן, זהו! זהו! (משפשף ידיו)

קוצ’קריוב: פו, לעזאזל! חשבתי, על מי היא מדברת. והרי זה, פשוט, השד יודע מה, טיפש מטופש.

ז’בקין: מה העניין הזה? דבר זה, מודה אני, איני מבין בשום פנים ואופן.

אגפיה טיכונובנה: והרי למראית-עין, בכל זאת, נדמה היה, כי הוא איש טוב מאוד.

קוצ’קריוב: שיכור!

ז’בקין: חי אלהים, איני מבין.

אגפיה טיכונובנה: האמנם גם שיכור?

קוצ’קריוב: מה השאלה, מנוּול שבמנוּולים.

ז’בקין: (בקול) לא, סליחה, דבר אשר כזה לא ביקשתיו לדבר כלל וכלל. לומר משהו לזכותי, לדבר בשבחי – אדרבא, אך באופן אשר כזה, בלשונות אשר כאלו – יואילה נא בטובו אולי על מישהו אחר, ואני מוחל על הכבוד

קוצ’קריוב: (הצדה) איך זה הסיתו יצרו להזדמן לכאן (לאגפיה טיכונובנה בשפל-קול) תביט-נא, תביט-נא: רגליו כושלות. “שמיניות” שכאלה עושה הוא יום-יום. תגרשהו נא, ולַהֲדָם! (הצדה) ופודקוליסין איננו. מנוּול שכמוהו! הנה אשפוך עליו חמתי (יוצא).

מעמד י'

אגפיה טיכונובנה וז’בקין


ז’בקין: (הצדה) הבטיח לדבר בשבחי, ותחת זאת דיבר בגנותי! איש מוזר מאין כמוהו! (בקול) אל נא, גברתי, אל תאמין…

אגפיה טיכונובנה: יסלח לי, אינני בקו-הבריאות… חשה בראשי (רוצה לצאת).

ז’בקין: אך אולי משהו בי אינו מוצא חן בעיניה? (מראה על ראשו) אל נא תראיני שקרחת קטנה יש לי כאן! זה לא כלום, זה מקדחת; השערות יצמחו תיכף.

אגפיה טיכונובנה: לא אכפת לי, מה יש לו שם.

ז’בקין: אני, גברתי… אם אלבש פראק שחור, אזי צבע פני יהיה לבן יותר.

אגפיה טיכונובנה: ויבושם לו. שלום! (יוצאת).

מעמד יא'


ז’בקין: (יחידי, מביט אחריה ומדבר) גברתי, סליחה, תאמר נא טעמו של דבר: מדוע? למה? או שמא יש בי איזה מום של ממש, או מה?… הלכה! מקרה מוזר מאין כמוהו! אכן, הנה זה המקרה השבעה-עשר שקרני, וכמעט תמיד בדרך האחד: תחילה, לכאורה, הכול הולך, ככה, למישרים, אך כיוון שמגיע העניין לסיומו – הרי לך, סירוב. (מהלך על-פני החדר ומהרהר). כן. הרי זו כבר הכלה השבע-עשרה! ומה, בעצם היא רוצה? מה זה, דרך משל, ככה, בעיניה?… למה זה… (לאחר הרהור) משונה, משונה עד מאוד! אילו, דרך משל, היה בי איזה דופי. (מביט כה וכה) כמדומה לי, שאין לומר כן, הכול, תודה לאל, לא קיפחוני השמים. לא מובן. ואולי כדאי, שאלך הביתה ואפשפש במלתחתי? שם היו לי מיני שירים, שבפניהם, באמת, לא תוכל לעמוד שום אשה… חי אלהים, אין השכל תופס. תחילה, לכאורה, שיחקה לי השעה… ניכרים הדברים, שעל כורחי עלי לשוב כלעומת שבאתי. וחבל, באמת, חבל. (יוצא).

מעמד יב'

פודקוליסין וקוצ’קריוב

(נכנסים ושניהם מביטים לאחוריהם)


קוצ’קריוב: הוא לא השגיח בנו! ראית, איך יצא ואָזניו מקוּטָפוֹת?

פודקוליסין: האמנם גם את פניו השיבה ריקם, כפניהם של כל השאר?

קוצ’קריוב: לחלוטין.

פודקוליסין: (בחיוך של מרוצה-מעצמו) ודאי בושות גדולות, הן, בכל זאת, לאדם, כשמשיבים פניו ריקם.

קוצ’קריוב: מה השאלה!

פודקוליסין: עדיין איני מאמין, שאמרה בפירוש, כי מבכּרת היא אותי על פני כולם.

קוצ’קריוב: מה שייך – “מבכּרת”! היא, פשוט, מלאה התפעלות ממך. אהבה שכזאת: מיני כינויים שהעתירה עליך, תאווה שכזאת, ממש אש להבה!

פודקוליסין: (מגחך גיחוך של מרוצה מעצמו) והרי, באמת, אשה, לכשתרצה, מיני מלים שעשויה להוציא מפיה! לעולם לא הייתי יכול להמציא: פַרצופון שלי, פִּשפשוֹן שלי, שחַרְחֲרוֹן שלי…

קוצ’קריוב: וכי מה הן המלים הללו! הנה כיוון שתתחתן, מיד, בשני החודשים הראשונים, תראה איזה מלים יצאו מפיה; פשוט, ידידי, ממש מתמוגג אתה והולך.

פודקוליסין: (מגחך) באמת?

קוצ’קריוב: בהן-צדקי! שמע-נא, ועכשיו, בכל זאת, חיש לגופו של עניין, התוודה בפניה ובזה הרגע גלה את לבך ובקש את ידה.

פודקוליסין: אבל איך זה “בזה הרגע”? מה אתה סח?

קוצ’קריוב: ויהי-מה, תיכף ומיד… והנה גם היא עצמה.

מעמד יג'

הנ"ל ואגפיה טיכונובנה


קוצ’קריוב: הבאתי אליה, גברתי, בן-תמותה, אשר עיניה רואות אותו. מעולם לא היה איש מאוהב כל-כך, פשוט ישמרנו האלהים, – גם לשונאַי לא הייתי מאחל…

פודקוליסין: (בדחפו אותו חרש) נו, ידידי, כמדומה, הפרזת קצת.

קוצ’קריוב: (אליו) אין דבר, אין דבר, (אליה בקול חרישי) תהיה-נא אמיצה יותר, הוא איש צנוע מאוד, תשתדל לנהוג בחופשיות רבה כלל האפשר. הנה, ככה, תזקוף-נא, איכשהו, את גבות עיניה, או בהשפלת-עיניים – ממש לשחוט לו, לפתע-פתאום, לרשע זה, או איכשהו תשרבב נא כתף כנגדו, ויעמוד לו מנוּול זה, ויביט! אבל, חבל מאוד, שלא לבשה שמלה, ששרווּליה קצרים; אם כי, בעצם, גם זו לטובה. (בקול) נו, אניחכם בצוותא נעימה, לכהרף-עין אסורה-נא לחדר-האוכל שלה ולמטבח; יש לתת הוראות, עוד מעט יבוא המלצר, שהוזמן להביא את סעודת-הערב; אולי גם היינות הובאו… להתראות! (לפודקוליסין) יתר עוז, יתר עוז! (יוצא).

מעמד יד'

פודקוליסין ואגפיה טיכונובנה


אגפיה טיכונובנה: אבקש בהכנעה לשבת.

(יושבים ושותקים)

פודקוליסין: גברתי אוהבת לשוט?

אגפיה טיכונובנה: איך זה לשוט?

פודקוליסין: בקייטנה נעים מאוד לעת קיץ לשוט בסירה.

אגפיה טיכונובנה: אכן, לפעמים משוטטים אנו עם מכירינו.

פודקוליסין: ואיזה קיץ עתיד להיות – אין לדעת.

אגפיה טיכונובנה: ורצוי הוא, שיהא נאה.

(שניהם שותקים)

פודקוליסין: ואיזה פרח, גברתי, חביב עליה ביותר?

אגפיה טיכונובנה: זה שריחו חריף יותר: צפורן.

פודקוליסין: את הגבירות הולמים הפרחים מאוד.

אגפיה טיכונובנה: כן, עיסוק נעים. (שתיקה) באיזה בית-תפילה היה אדוני ביום הראשון שעבר?

פודקוליסין: בבית-התפילה של ווֹזְניֶסֶנְיֶה, ושבוע לפני כן הייתי בכנסית קאַזאַן. בעצם, לעניין התפילה אין הבדל אם בכנסיה זו, ואם באחרת. אלא שההיא – קישוטיה משובחים יותר. (שותקים. פודקוליסין מתופף באצבעותיו על גבי השולחן) הנה בקרוב תיערך חגיגה ביֶקַטֶרִינְגוֹף15.

אגפיה טיכונובנה: כן, בעוד חודש, כמדומה לי.

פודקוליסין: אפילו פחות מחודש.

אגפיה טיכונובנה: ודאי חגיגה עליזה תהיה זו.

פודקוליסין: היום השמונה בחודש. (מונה באצבעותיו): תשעה, עשרה, אחד-עשר… בעוד עשרים ושנים יום.

אגפיה טיכונובנה: כל-כך מהר! פשוט, לא יאמן.

פודקוליסין: ואת היום הזה איני מביא כלל בחשבון. (שתיקה) איזה עם אמיץ-לב הוא העם הרוסי!

אגפיה טיכונובנה: מה?

פודקוליסין: והפועלים. עומדים במקום הגבוה ביותר… עברתי על-פני בית אחד. ובכן, טח לו הטַיָח ואינו מפחד כלל.

אגפיה טיכונובנה: ככה. ובאיזה מקום זה?

פודקוליסין: הנה, בדרך זו, שבה אני הולך יום-יום לדפרטמנט. הרי בוקר-בוקר אני הולך למשרתי. (שתיקה, פודקוליסין חוזר לתופף באצבעותיו, לבסוף לוקח את המגבעת ומחווה קידה של פרידה).

אגפיה טיכונובנה: ואדוני כבר רוצה…

פודקוליסין: כן, תסלח נא, שאולי הייתי לה לטורח.

אגפיה טיכונובנה: חס ושלום! אדרבא, עלי להחזיק טובה על בילוי-זמן אשר כזה.

פודקוליסין: (מחייך) ואני, באמת, נדמה לי, כי הייתי לה לטורח.

אגפיה טיכונובנה: אַח, באמת, לא.

פודקוליסין: נו, אם לא, אם כן תרשה לי גם בפעם אחרת, באחד הערבים איכשהו…

אגפיה טיכונובנה: נעים מאוד…

(קדים קידה זה לזה. פודקוליסין מסתלק).

מעמד טו'

אגפיה טיכונובנה


אגפיה טיכונובנה: (לבדה) איזה איש מהוגן! רק עכשיו הכרתיו הכּר היטב; באמת, אי-אפשר שלא לאהוב אותו: גם צנוע, גם בר-דעת. אכן, אמת אמר זה עתה חברו; ורק חבל שכל-כך מיהר ללכת, ואני רוצָה הייתי להוסיף ולשמוע אותו, כל-כך נעימה השיחה עמו! והרי עיקר השבח הוא, שאינו מדבר דברים בטלים כלל. גם אני, הנה חפצתי לומר לו דיבור אחד או שניים, אך, אודה, חלשה דעתי, לבי החל לדפוק כל-כך… איזה איש מצוין! אלך ואספר לדודתי.

(יוצאת)

מעמד טז'

פודקוליסין וקוצ’קריוב

(נכנסים)


קוצ’קריוב: וכי למה זה הביתה? שטויות! למה הביתה?

פודקוליסין: וכי למה זה אשאר כאן? הרי כבר אמרתי כל מה שראוי לומר.

קוצ’קריוב: משמע, את לבך כבר גילית לפניה?

פודקוליסין: אולי, באמת, רק זאת, שאת לבי עדיין לא גיליתי.

קוצ’קריוב: הרי לך עניין! ולמה זה לא גילית?

פודקוליסין: נו, איך זה תרצה, שבטרם אדבר עִמה על שום דבר, אקום פתאום וכרעם ביום בהיר אומר: “גברתי, הבה-נא אתחתן עמה!”

קוצ’קריוב: נו, על מה, איפוא, על איזה דברים בטלים קשקשתם חצי-שעה בלי-הרף?

פודקוליסין: נו, גלגלנו בדברים על הכול, ואודה, הנני מרוצה מאוד, בתענוג גדול ביליתי את הזמן.

קוצ’קריוב: אך שמע-נא, הגע נא בנפשך: מתי איפוא נספיק את זה? הרי בעוד שעה צריך לנסוע, לכנסיה, לחופה.

פודקוליסין: מה זה, מדעתך יצאת? היום לחופה!

קוצ’קריוב: והרי בעצמך נשבעת בהן-צדק, אמרת, כי כיוון שיגורשו החתנים, – מיד תהא מוכן להתחתן.

פודקוליסין: נו, גם עכשיו אינני חוזר בי, אך לא תיכף ומיד, לפחות חודש ימים צריך לתת מרגוע.

קוצ’קריוב: חודש!

פודקוליסין: כן, כמובן.

קוצ’קריוב: וכי מדעתך יצאת, או מה?

פודקוליסין: פחות מחודש אי אפשר.

קוצ’קריוב: והרי הזמנתי סעודת-ערב אצל המלצר, בול-עץ שכמוך! נו, שמעני איוואן קוזמיץ', אל תתעקש, מחמלי, התחתן מיד.

פודקוליסין: סלח-נא ידידי, מה אתה סח? איך זה “מיד”?

קוצ’קריוב: איוואן קוזמיץ'! נו, אני מבקש אותך. אם אינך רוצה למענך, הרי לפחות למעני.

פודקוליסין: אך, באמת, אי-אפשר.

קוצ’קריוב: אפשר, מחמלי, הכול אפשר, נו, בבקשה ממך, אל תתעקש, מחמל נפשי!

פודקוליסין: אך, באמת, לא! לא נוח, לגמרי לא נוח.

קוצ’קריוב: וכי מה כאן לא נוח? מי זה אמר לך זאת? הגע בעצמך. הרי איש פיקח אתה: אני אומר לך דבר זה לא כדי להחניף לך, לא משום שאכספדיטור אתה, אלא, פשוט, אומר מאהבה… נו, חדל, מחמל-נפשי, העיזה-נא, הסתכל בדבר בעיניים של בר-דעת.

פודקוליסין: הן אילו אפשר היה, אזי…

קוצ’קריוב: איוואן קוזמיץ'! חומד שלי, מותק שלי, נו, רוצה אתה, הנה אכרע ברך לפניך.

פודקוליסין: אך לאיזה צורך?

קוצ’קריוב: (בכרעו ברך) והנה גם כרעתי ברך! נו, עיניך הרואות, הנני מתחנן לפניך. לעולם לא אשכח את חסדך, אל תתעקש, מחמלי!

פודקוליסין: נו, אי-אפשר, אחא, באמת, אי-אפשר.

קוצ’קריוב: (קם, בכעס) חזיר!

פודקוליסין: מילא, יכול אתה לחרף.

קוצ’קריוב: איש טיפש! עוד לא היה דבר כזה בעולם.

פודקוליסין: חרף, חרף.

קוצ’קריוב: וכי בשביל מי השתדלתי? לשם מה טרחתי? רק לתועלתך שלך, טיפש. וכי מה אכפת לי? הנה אעזוב אותך מיד; וכי מה זה נוגע לי?

פודקוליסין: וכי מי זה ביקש אותך לטרוח? אדרבא, עזוב.

קוצ’קריוב: והרי תלך לאיבוד, הרי בלעדי לא תעשה כלום. אם לא ישיאו לך אשה, הרי כל ימיך תהיה טיפש.

פודקוליסין: ומה זה אכפת לך?

קוצ’קריוב: לךָ, בול-עץ, דואג אני.

פודקוליסין: אין לי חפץ בדאגותיך.

קוצ’קריוב: אם-כן, לך-לך לכל הרוחות!

פודקוליסין: וגם אלך.

קוצ’קריוב: וכך יאה לך!

פודקוליסין: מילא, אקום ואלך!

קוצ’קריוב: לך, לך, ולוַאי תשבור שם רגלך תיכף-ומיד. הנה מעומק-הלב אני מאחל לך, שעגלון שיכור יתקע לך את יצול עגלתו לתוך גרגרתך ממש! סמרטוט, ולא פקיד! הנה נשבעתי לך, כי עכשיו הכול נגמר בינינו, ואל תעיז כלל להירָאות לפני!

פודקוליסין: ולא אירָאה!

(יוצא)

קוצ’קריוב: לעזאזל, אל ידידך הישן! (פותח את הדלת, קורא אחריו) טיפש!

מעמד יז'

קוצ’קריוב: (לבדו, הולך-ומהלך בריגוש גדול אנה ואנה) נו, וכי היה ונברא בעולם איש שכמוהו! טפש שכזה! אמנם, למען האמת, גם אני תכשיט. נו, הגידו, בבקשה, העידו נא בי אתם כולכם, ולא גולם אני, ולא שוטה אני? לשם מה אני טורח, צורח, ממש גרוני ניחר? הגידו נא: מי קרא לי? שאר-בשר, או מה? ומה אני לו – אומנת, דודה, חותנת, מחותנת לו, או מה? לאיזה שדים ורוחות, איפוא, לשם מה, לשם מה הנני דואג לו, גוזל מנוחה מעצמי, ייכנס בי הרוח לעולם-ועד? פשוט, השד יודע לשם מה! צא ושאַל אדם פלוני מה טעם עושה הוא איזה מעשה מסוים, מנוּול שכזה! איזה פרצוף מזוהם ומנוּול! הייתי תופס לך, בהמה מטומטמת שכמותך וסוטר לך על חוטמך, על אוזניך, על פיך, על שיניך – על כל רמ"ח אבריך! (סוטר בכעס כמה סטירות בחלל האוויר) הרי זה שמרגיז: הלך לו – ולא אכפת לו כלל. כל זה נוגע לו כשלג של אשתקד – זהו שמוציא מן הכלים! הנה ילך לו לדירתו, ישכב ויעשן לו מקטרת. איזו בריה מאוסה! יש בעולם פרצופים מאוסים, אך כזה הרי לא תעלה על הדעת כלל; לא תמציא כלל פרצוף גרוע מזה, חי-אלהים, לא תמציא, אך לא יקום ולא יהיה, אלך ובכוונה אחזירנו לו, לבטלן שכמותו! לא אניחנו להתחמק, אלך ואביא את המנוּול! (יוצא במרוצה).

מעמד יח'

אגפיה טיכונובנה נכנסת


אגפיה טיכונובנה: כל-כך, באמת, דופק הלב, שממש אין הפה יכול לומר. בכל פינה שאני פונה, בכל פינה ממש, עומד לפני איוואן קוזמיץ‘. אכן, אמת אמרו, שהגורל אין שום מנוס ממנו. לפני זמן-מה חפצתי בפירוש להרהר במשהו אחר, אך כל מלאכה שעסקתי בה – ניסיתי לכרוך חוטים, תפרתי ארנק – ואיוואן קוזמיץ’ הנה הוא מבצבץ לעינַי. (לאחר שתיקה) הנה, איפוא, סוף סוף צפויה לי תמורה במצבי! יקחוני, יובילוני לכנסיה… אחר-כך יניחוני ביחידות עם גבר – אוּף! ממש צמרמורת אוחזת בי. היו שלום, חיי הבתולים שלי לשעבר. (בוכה) כל-כך הרבה שנים עשיתי בשלוָה… הנה חייתי, חייתי, – ועכשיו הכרח הוא להינשא לאיש! וכמה דאגות: בנים, פרחחים, אוהבי קטטות כולם, ואחר-כך גם בנות תבואנה; יגיעו לפרקן – לכי השיאי אותן. גם זו לטובה, אם אנשים מהוגנים ישאו אותן, ואם שיכורים, או מאותם שמוכנים לאלתר להטיל בקלף כל מה שיש עליהם! (לאט לאט מתחילה שוב לגעות בבכי) לא זכיתי אפילו לשמוח במצב-הבתולים, אפילו עשרים-ושבע שנים לא עמדתי בבתולי… (בשנותה את קולה) אך למה זה מתמהמה כל-כך איוואן קוזמיץ'?

מעמד יט'

אגפיה טיכונובנה ופודקוליסין


פודקוליסין: (נדחף אל הבימה מן הפתח בשתי ידיו של קוצ’קריוב. בדיבור מקוטע) באתי, גברתי, לפָרש לפניה עניין אחד של כלום… אך לפני כן רוצה הייתי לדעת, אם לא יהיה הדבר מוזר בעיניה?

אגפיה טיכונובנה: (בהשפילה את עיניה) וכי מהו הדבר?

פודקוליסין: לא, גברתי, תאמר נא מראש: היהיה זה מוזר בעיניה?

אגפיה טיכונובנה: (כנ"ל) לא אדע, מה הוא.

פודקוליסין: אך תודה נא: ודאי יהיה מוזר בעיניה הדבר שאגיד לה?

אגפיה טיכונובנה: חלילה, היתכן שיהיה מוזר בעינַי – מפיו נעים לי לשמוע הכול.

פודקוליסין: אבל דבר זה עדיין לא שמעה מעולם. (אגפיה טיכונובנה משפילה עיניה עוד יותר; אותה שעה נכנס בחשאי קוצ’קריוב ועומד מאחורי גבו) העניין הוא זה… אך מוטב שאגיד לה באחד הימים אחר-כך.

אגפיה טיכונובנה: וכי מהו אותו עניין?

פודקוליסין: זהו… חפצתי, מודה אני, להודיע לה דבר זה עכשיו, אך עודני חוכך משום-מה לדעתי.

קוצ’קריוב: (לנפשו, בצימוד כפיים) רבון-העולמים, איזה בן-אדם הוא זה! הרי זה, פשוט, סנדל של נשים שבָּלָה מזוֹקֶן, ולא בן-אדם, חוכא-ואטלולא של בן-אדם, סאטירה על בן-אדם!

אגפיה טיכונובנה: ולמה זה חוכך הוא בדעתו?

פודקוליסין: כל הזמן, משום-מה, תוקפני הספק.

קוצ’קריוב: (בקול) כמה זה טיפשי, כמה זה טיפשי! הלא עיניה הרואות, גברתי: את ידה הוא מבקש, רוצה להודיע כי בלעדיה אין לו חיים, אין לו קיום. ורק שואל אם מסכימה היא לעשותו מאושר?

פודקוליסין: (כמעט בפחד, דוחפו, בהפטירו בחיפזון) איך זה, מה אתה סח!

קוצ’קריוב: ובכן, גברתי? הגמרה בנפשה להעניק אושר לבן-תמותה זה?

אגפיה טיכונובנה: איני מעיזה, חלילה, לחשוב, כי יש עמי להסב אושר… ובעצם, אני מסכימה.

קוצ’קריוב: כמובן, כמובן, מן הראוי היה זה כבר! הבו ידיים!

פודקוליסין: תיכף! (מבקש לומר לו משהו על אוזנו: קוצ’קריוב מראה לו אגרוף ומזעיף את גבות עיניו; הוא מושיט ידו).

קוצ’קריוב: (בחברו את כפות ידיהם) נו, יברככם האלהים. מסכים ואומר לַדֶבֶק טוב. הנישואין הם מין דבר ש… אין זה כמי ששוכר לו כרכרה וקם ונוסע למקום שנוסע; זוהי התחייבות ממין אחר לגמרי, זוהי התחייבות… אלא שעכשיו אין לי פנאי, ואחר-כך אספר לך, איזו התחייבות היא זאת. נו, איוואן קוזמיץ', נשק לכלתך. עכשיו יכול אתה16 לעשות זאת. עכשיו רשאי אתה לעשות זאת (אגפיה טיכונובנה משפילה עיניה). אין דבר, אין דבר, גברתי; כך צריך להיות, תנשק לו!

פודקוליסין: לא, גברתי, בבקשה, עכשיו בבקשה. (מנשקה ואוחז בידה) – איזו ידונת נהדרת! מדוע זה, גברתי, יש לה ידונת נהדרת כזאת?… ובבקשה, גברתי, רוצה אני, שתיכף ומיד תהיה החופה, תיכף-ומיד, ויהי מה!

אגפיה טיכונובנה: איך זה תיכף-ומיד? הרי זה, אולי, קצת יותר מדַי מהר?

פודקוליסין: אינני רוצה לשמוע כלל! רוצה אני עוד יותר מהר, שברגע זה ממש תהא החופה.

קוצ’קריוב: בראבו! יפה מאוד! איש אצילי! תמיד, מודה אני, האמנתי כי לגדולות נוצרת! והיא, גברתי, באמת תזדרז-נא עכשיו להתלבש מהר ככל האפשר: אני, למען האמת, כבר שלחתי להבהיל מרכבה והזמנתי אורחים. כולם נסעו עכשיו ישר לכנסיה. הרי שמלת-החופה מוכנה אצלה, אני יודע.

אגפיה טיכונובנה: מה השאלה, זה כבר מוכנה. כהרף-עין אתלבש.

מעמד כ'

קוצ’קריוב ופודקוליסין


פודקוליסין: נו, אחא, חן-חן לך! עכשיו רואה אני את כל החסד שגמלת לי. אבי-מולידי לא היה עושה בשבילי מה שעשית אתה. רואה אני שפעלת מתוך ידידות. חן-חן לך, אחא, כל ימי אזכור את חסדך. (בלב נרגש) באביב הבא אבוא, ויהי מה, להשתטח על קבר אביך.

קוצ’קריוב: אין דבר, אחא, בעצם שמח אני. נו, גש אלַי, אנשק אותך, (מנשק את לחיו האחת, אחר כך את השנייה) יהי רצון שתזכה לחיים שאין בהם תקלה, (מתנשקים) בטובה והַרווחה: שתעמידו וְלדות בשפע…

פודקוליסין: חן-חן, אחא. אכן, רק עכשיו, סוף-סוף, הכרתי לדעת, מה הם החיים, עכשיו נגלָה לפני עולם חדש לגמרי, עכשיו הנה רואה אני, שכל זה מתנועע, חי, מרגיש, ככה איכשהו מבעבע ועולה ככה, איכשהו, בעצמך אינך יודע כלל, מה מתרחש, וקודם לכן לא ראיתי דבר מכל זה, לא הבינותי, כלומר, פשוט, הייתי בור גמור, לא חשבתי מחשבות, לא העמקי חקר וחייתי לי כך, כפי שכל אדם אחר חי.

קוצ’קריוב: שמח אני שמח מאוד! עכשיו אלך, רק אראה, איך ערכו את השולחן, מיד אחזור. (הצדה) ואת המגבעת, בכל-זאת, מוטב להסתיר על כל צרה שלא תבוא.

(לוקח את המגבעת ונושאה עמו).

מעמד כא'

פודקוליסין לבדו


פודקוליסין17: ובאמת, מה הייתי עד כה? כלום הבינותי את ערך החיים? לא הבינותי, שום דבר לא הבינותי. וכי מה חיים היו לי בחזקת רוָק? מה ערך יש לי, מה מעשים עשיתי? הייתי, חייתי, שימשתי במשרה, הלכתי לדפרטמנט, אכלתי, ישנתי – הקיצור, הייתי בעולם אדם רגיל וריק ביותר. רק עכשיו רואות עיני, מה טפשים הם כל אלה ששרויים בלא אשה; והרי אם תתן דעתך מה רבים האנשים השרויים בעיוָרון כזה. אילו הייתי מלך במקום מן המקומות, כי עתה הוצאתי פקודה, שכולם ישאו נשים, כולם לחלוטין, שלא יהא במלכותי אפילו איש רוָק אחד. ובאמת, אם תתן לבך לחשוב: עוד רגעים מספר – וכבר אתה בעל-אשה! פתאום תטעם טעמו של תענוג, שדוגמתו אי אתה מוצא אלא באגדות בלבד, שממש לא תוכל אפילו להביעו, וגם מלים לא תמצא להביע בהן (לאחר שתיקת-מה) ואף-על-פי-כן, ניתנה האמת להיאמר, אפילו איזה פחד תוקפך, איכשהו, כל אימת שתחשוב היטב הדבר. לכל ימי חייך, עד יום מותך, על-כל-פנים, לקשור את עצמך, ומכאן ואילך לא תירוצים, לא חרטה, לא כלום, לא כלום – הכול גמור, הכול עשוי. הנה אפילו עכשיו אי-אפשר בשום אופן לסגת אחור; עוד רגע ולחופה; אפילו להסתלק אי-אפשר, – שם כבר גם המרכבה, הכול עומד מוכן ומזומן. וכי באמת אי-אפשר להסתלק? ודאי, כמובן אי-אפשר. שם בפתח ובכל מקום עומדים אנשים, נו, ישאלו: למה? אי-אפשר, לא. והנה חלון פתוח; ומה אם דרך החלון? לא, אי-אפשר; כמובן, גם לא מן הנימוס, וגם גבוה. (ניגש אל החלון) נו, אין זה גבוה כל-כך: רק מסד אחד, וגם הוא נמוך. נו לא, כמובן, גם הרי גם כובע אין עמדי. וכי איך אפשר בלי מגבעת? לא ניחא. והאמנם בכל זאת, אי-אפשר בלי מגבעת? ומה, אם לנסות, אַה? אולי לנסות? (עומד על אדן החלון ובקראו “אל-אלהים, הצליחה נא”, קופץ החוצה; מאחורי הבמה גונח ומתאנח) אוך! בכל זאת, גבוה! אֵי, עגלון!

קולו של העגלון: לגשת, או מה?

קולו של פודקוליסין: אל הקאַנאַבקָה ליד גשר סֶמְיוֹנוֹבְסקי.

קולו של העגלון: עשר אגורות, בדיוק.

פודקוליסין: הבה-נא! זוז!

(נשמע קול כרכרה מתרחקת)

מעמד כב'

אגפיה טיכונובנה: (נכנסת בשמלת-חופה, בלב רהוי ובראש מושפל) בעצמי איני יודעת, מה זה היה לי! שוב תקפתני הבושה, וכולי רועדת. אח! אילו לפחות לרגע קט לא היה עכשיו בחדר, אילו יצא לרגל איזה עניין! (ברהיה מביטה כה וכה) וכי היכן הוא? אין איש. וכי אנה זה יצא? (פותחת את הדלת לפרוזדור וקוראת לשם) פיוקלה, לאן הלך איוואן קוזמיץ'?

קול פיוקלה: הרי הוא שם.

אגפיה טיכונובנה: איפה זה שם?

פיוקלה: (בכניסתה) והרי הוא ישב כאן בחדר.

אגפיה טיכונובנה: והרי איננו, עיניך הרואות.

פיוקלה: נו, והרי מן החדר גם כן לא יצא, ישבתי בפרוזדור.

אגפיה טיכונובנה: ובכן, איפה הוא?

פיוקלה: לא אוכל לדעת, איפה; אולי יצא בפתח אחר, במדרגות המטבח, ואולי יושב בחדרה של ארינה פנטילימונובנה?

אגפיה טיכונובנה: דודתי! דודתי!

מעמד כג'

כנ"ל וארינה פנטילימונובנה


ארינה פנטילימונובנה: (מקושטת) וכי מה קרה?

אגפיה טיכונובנה: איוואן קוזמיץ' אצלך?

ארינה פנטילימונובנה: לא, הוא צריך להיות פה. אלַי לא נכנס.

פיוקלה: נו, בכן גם בפרוזדור לא היה, הרי ישבתי שם.

אגפיה טיכונובנה: נו, בכן גם כאן איננו, הלא עיניך הרואות.

מעמד כד'

הנ"ל וקוצ’קריוב


קוצ’קריוב: וכי מה קרה?

אגפיה טיכונובנה: איוואן קוזמיץ' איננו.

קוצ’קריוב: איך זה “איננו”? הלך?

אגפיה טיכונובנה: לא, ולא הלך אפילו.

קוצ’קריוב: איך זה? גם איננו – גם לא הלך?

פיוקלה: ולאן יכול היה להסתלק, הבן לא אוכל. בפרוזדור ישבתי כל הזמן ולא זזתי ממקומי.

ארינה פנטילימונובנה: נו, במדרגות-המטבח בשום אופן לא יכול היה לרדת.

קוצ’קריוב: איך זה, לכל הרוחות? הרי גם ללכת לאיבוד, בלי לצאת מן החדר, לא יכול היה בשום אופן. אלא אם כן הסתתר אולי? איוואן קוזמיץ'! אַיֶכָּה? אל תשתטה18, די, די, צא מהר! נו, מה ההלצות הללו? זה כבר הגיעה השעה ללכת לכנסיה! (מציץ אל מאחורי הארון, ואפילו אל מתחת לכסאות מלכסן עין). לא מובן! אך לא, הוא לא יכול היה ללכת מפה, בשום אופן לא יכול היה, הוא כאן, בחדר ההוא גם המגבעת, בכוונה שמתיה שם.

ארינה פנטילימונובנה: ואולי כדאי לשאול את הנערה המשרתת, היא עמדה כל הזמן בחוץ, אולי יודעת היא במקרה… דוניאשקה! דוניאשקה!

מעמד כה'

הנ"ל ודוניאשקה


ארינה פנטילימונובנה: איפה איוואן קוזמיץ', לא ראית?

דוניאשקה: הרי הוא קפץ דרך החלון.

(אגפיה טיכונובנה סופקת כפיים ומצטעקת)

שלשתן: דרך החלון?

דוניאשקה: אכן, ואחר-כך, עם שקפץ, שכר כרכרה ונסע לו.

ארינה פנטילימונובנה: באמת אומרת את?

קוצ’קריוב: משקרת את, לא יתכן!

דוניאשקה: חי-אלהים, קפץ! הנה גם הסוחר מחנות הסדקית ראה. שכר כרכרה בעשר אגורות ונסע לו.

ארינה פנטילימונובנה: (בגשתה אל קוצ’קריוב) וכן, רחימאי, שמא להתעלל אמרת, או מה? שמא לשטות בנו עלה בדעתך? ללעג ולקלס היינו לךָ, או מה? הנה כבת שישים אני, וביזיון כזה לא אירע לי עדיין. והרי בעד הדבר הזה, רחימאי, בפניך אירק לך, אם איש ישר הנךָ. והרי אם כן, מנוּול אתה, אם איש ישר הנךָ. לבייש בתולה בפני העולם כולו! אשה כפרית אני, ודבר כזה לא אעשה, ועוד מן האצילים! כאן, רק בשביל מעשי נבלה ומרמה תספיק לך אצילותךָ!

(יוצאת בכעס ומוציאה עמה את הכלה. קוצ’קריוב עומד כהלום-רעם).

פיוקלה: מה? הנה הוא, היודע לכלכל עניין! בלי שדכנית יודע לחַתן חתונות! ואפילו כך וכך הם חתנַי, חבוטים וכיוצא בהם, אך כאלה הקופצים דרך החלונות, – כאלה אין עמדי, במחילה מכבודכם.

קוצ’קריוב: זוהי שטות, זה לא כך, אני ארוץ אליו, אני אחזירנו לכאן! (יוצא).

פיוקלה: אדרבא, נסה נא להחזיר! שמא אין עסקי שידוכין נהירים לך? או מה? אילו על-כל-פנים, דרך הפתח ברח – מילא, אך כיוון שדרך החלון חמק לו החתן – הרי כאן, פשוט, שָׁלוֹם-וּברח!


  1. מחניכי התיאטרון  ↩

  2. היינו: פקיד הממונה על משק המשרד  ↩

  3. “כפתן” – בגד ארוך ורחב שוליים.  ↩

  4. “אדמילנטירה” – סירוס המלה “אדמירליות” (משרד לענייני הצי).  ↩

  5. “שֶׁקֶרִיטַר” – סירוס המלה “סֶקרֵיטַר” (המזכיר).  ↩

  6. “מאדירה” – שם של יין.  ↩

  7. “רינויין” – שם של יין.  ↩

  8. “אתך” במקור המודפס, צ“ל: אותך – הערת פב”י.  ↩

  9. “שְׁמַרְכַּל” – סירוס המילה אֲמַרכל.  ↩

  10. “סנאחטור” – סירוס המלה סינאטור.  ↩

  11. “גוברנאחטור” – סירוס המלה גוברנאטור. (שר הפלך)  ↩

  12. הקיסר הרוסי, בן פטר ה–3 ויקטרינה השניה (נולד ב–1754, מת ב–1801).  ↩

  13. ז'בָאקִין פוסק כאן פסוקים איטלקים לא צרפתיים.  ↩

  14. במקור המודפס סימן השאלה מיותר – הערת פב"י.  ↩

  15. פארק, ובו ארמון, בעיבורה של פטרבורג. בכל אחד במאי נוהגים היו לערוך בו חגיגה עממית.  ↩

  16. “עתה” במקור המודפס, צ“ל: אתה – הערת פב”י.  ↩

  17. 19  ↩

  18. “תשטתה” במקור המודפס, צ“ל: תשתטה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות