מחזה בשלוש מערכות

עיבוד לתיאטרון – יוליאן טובים

הצגת בכורה – “הקאמרי” – 4.4.56

בימוי – שמואל בונים

תפאורה – אריה נבון

 

המשתתפים    🔗

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ בּאַשׁמאַצ’קִין אברהם חלפי

פְּיוֹטֶר, שמש ניסן יתיר

ראַסטוֹפִּירְקִין, פקיד, גרשון לביא

קאַנדִילאַבּרוֹב, פקיד, אלברט בן-צבי

אפרוֹדִיטוֹב, פקיד, מרדכי בן זאב

קוֹזוֹדוֹיֶיב, מנהל חנן סמטאי

גנרל גרוֹמוֹטרוּבּוֹב מיכאל גור

שלישוֹ יעקב ארקין

פֶּטרוֹבִיץ' החייט אברהם בן יוסף

שוטר שמעון ישראלי

בעלת הבית שושנה ברנע

חלֶיסטַקוֹב שמעון בר

נאַטאַשָׁה אביבה גור

וויֶירה טלילה בן זכאי

קלאַוודיָה זהרירה חריפאי

רִיז’וב, קצין יעקב בן-סירא

פּוֹפּרִישׁצִ’ין גדעון זינגר

מִילוּשׁקִין צבי בורודובסקי

גנבים מתתיהו זק

יעקב ארקין

שומר לילה מיכאל מסינגר

קאַרוֹלִינָה רחל מרכוס

קבצנים גדעון זינגר

שמעון בר

הנפשות

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ בּאַשׁמאַצ’קִין

פְּיוֹטֶר, שמש

ראַסטוֹפִּירְקִין, פקיד

קאַנדִילאַבּרוֹב, פקיד

אפרוֹדִיטוֹב, פקיד

מִילוּשׁקִין, פקיד

קוֹזוֹדוֹיֶיב, מנהל

גנרל גרוֹמוֹטרוּבּוֹב

שלישוֹ

פֶּטרוֹבִיץ' החייט

שוטר

בעלת הבית

חלֶיסטַקוֹב

נאַטאַשָה

וויֶירה

קלאַוודיָה

רִיז’וֹב, קצין

פּוֹפּרִישׁצִ’ין

גנב

שומר לילה

קאַרוֹלִינָה

שוטרים (א‘, ב’, ג‘, ד’)

קצין הרובע

קצין המחוז

הפּוֹליצמייסטר

 

מערכה ראשונה    🔗

מעמד א': פרולוג    🔗

השוטר: (על רקע שדרות נבסקי) צופה אני ומביט, ועינַי לא תשבענה מראות הדר תפארת ההִילוך שמהלכת סאנקט-פטרבורג, סאנקט-פטרבורג הבירה, קריַת מלך רב, עיר בתי-חומה, אבן שחם כולה, במאמר המלך פיוטר ופקודתו מבִּצות פינלאנד עמדה על תלהּ. פה עלה הרצון מלפניו לכונן עיר-מלוכה לממשלתו באין-מְצרִים. אמר ועשה. והנה נכונה העיר על אדמת הבִּצה תאווה לעיניים. רבים רחובותיה, ומגרשיה אין מספר, – ראש וראשון לכולם נֵבסקִי פרוספקט. אין לך נאה הימנו, ומשובח הימנו אַיִן. בדוּ להם בני-אשכנז מלבם פאריזים ולונדוֹנים – אך רחוב אשר כזה תקצר ידם מלהעלות על לבם. לא רחוב הוא זה, אלא ממש, פאנטאסמגוֹריה! מהלכים אנשי סאנקט-פטרבורג גם בשאר רחובות – בליטֵיינאַיָה, במורסקאיה בגוֹרוֹחוֹבאַיָה, – אך בשום אחד מהם אין הילוכם הילוך של נוֹי כהילוכם שבנֵבסקִי-פרוספקט. בן-אדם כיוון שדרכה רגלו בנֵבסקי-פרוספקט – מיד נפשו מתבסמת עליו. וגם אני, שהשלטון בידי, משׂושׂ נפשי וגאוותי הוא יום עָמדי על המשמר בנבסקי-פרוספקט. מהי ארצנו ומולדתנו, בני-רוסיה? ארצנו ומולדתנו הלא היא סך הכולל של ערי-פלך, וערי-מחוז, ושאר כל ערים ועיירות, כפרים וישובים ומיני מקומות אשר בהם שוקדים על משמרתם משרדי הרשות האדמיניסטראציה למיניהם. ואיה, איפה, אחַי בני רוסיה, שלומי-אמוני הפראבוסלביה, מקום כבודם של משרדי המלכות ההדורים והנודעים לתהילה, הערכאות, – המיניסטריות, לשכות השרים והמושלים – אם לא בסאנקט-פטרבורג? מכאן הוֹדהּ, מכאן תפארתה. היא עצמה – טבור כל המשרדים והלשכות אשר למלכותנו הגדולה – סאנקט-פטרבורג. וטבורה שלה – הלא הוא הפרוספקט הכלול בהדרו. בעמדי כאן – הריני חש עצמי בכל מאודי, – את רוח השלטון חש אני בכל רמח אברי! ואת מי תמצא ואת מי לא תמצא כאן? כאן הסוחר בכפתן רחב-ידיים ומרופד במוך, כאן המוּז’יק בפרווה של הדיוטות, גם מטרוֹנית ערמוּמִית, שאדונים קצינים מציצים בפניה מתחת לשולי מגבעתה ההדורה, מקשקשים בחרבות ובדָרבונות מסלסלים בשׂפמם המשוּח בשמן, והמטרונית מעגבת לה בפוזמק וברגליים מטופפות – שוּר-שוּר, אילו רגלים! תביט, והנה גוברנאַנְטיוֹת נכריות, גוּברנֶרִים לועזים, המוליכים לטיול את חניכיהם, שצווארונים להם של באַטִיסטה. בהדרת-כבוד מהלכים ג’וֹנסִים אנגלים, קוֹקים צרפתיים, מיסות חוורות פנים ומדמוּאַזֶלוֹת ורוּדוֹת לחיים, המלמדות לתינוקות לְשון “גוּד בַּי” – מהו, וּלְשון “בּוֹנז’וּר” – מהו. מהלך לו על פני הפרוספקט אחד בעל-בעמיו, וזרועו בזרוע אשתו, עומד הלה ליד חלון ראווה ההדור באוֹרוֹתיו ושוקל בדעתו: מה קנייה תשׂיג ידו לקנות כאן, אם יזכה ויקבל הענקה? נאנחת אשתו הגבירה: “אח, מגבעת זו… ממש מפאריז…” אימה ופחד: אפילו גיניראל בכבודו ובעצמו עובר במו רגליו על-פני הפרוספקטים כבשר-ודם פשוט. כולו אומר כבוד ותקיפות, נושם ונושף, מחליק זקנו בזחיחות-הדעת, מחייך בסבר-פנים. וברחוב אחר לא יסביר פניו. רק פה! שעל-פי הרוב מהלכים בנבסקי פרוספקט אנשים פקידים ממקום כהונתם, ואפילו יאריכו דרכם בכך. כי לא יכבוש פקיד את יצרו – ובנבסקי יעבור בעקיפין. בתכלית הפשטות: להתכונן, לתלות עין במי שראוי לכך, להראות לבריות את בגד-שרדו החדש, או את אדרתו, להסתכל סתם בעלמא בחלונות-הראווה. מהלכים להם יועצים טִיטוּלאַריים, יועצים חצרוניים, רגיסטראַטוּרים קוֹלֵיגִיאַליים, לבלרי הגוּבֶּרניָה, אחד חיש-מהרה, ואחד מתון-מתון, צעירים, שפניהם מחמדים, כביכול לא ישבו כלל שש שעות רצופות במשרדם, זקנים נשואי-פנים, שארכיון בָּלום להם בראשם, – וכך, מבוקר עד ערב, הומה ורועש נֵבסקי-פרוספקט. הי, רבותי, הצִדה, שימו לב, גיניראל נוסע, פנוּ דרך, פנו דרך! ואתה, מה לך בוהה כאן באמצע הרחוב? פזר רגליך, לא ידעת סדרים? הנה אלמדך, כיצד מתקהלים בראש-חוצות. תעודות! מי? אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ' באַשׁמאַצ’קִין? פקיד? אל המשרד? אהא, סליחה, עבוֹר, עבוֹר, ובפעם הבאה שִׂימָה לב: גיניראל יכול היה לדרוס אותך, – והיה מצטער על כך…

מעמד ב': במשרד    🔗

(כמה שולחנות, ארון, ובו תיקים. דיוקנו של ניקולאי הראשון. השַמש ממרק את ידיות הדלת. השעון מקיש 8 פעמים. באותה שעה נכנס אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ', אץ אל התנור, מחמם ידיו, ממולל ברגליו. השַׁמש מתעלם מכניסתו)

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': כשלא היה – לא היה. וכשתקף, אז… הו. עד העצמות. שלום פּיוֹטֶר.

השמש: שלום. מי תקף?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': הכפור.

השמש: נו, הגיעה שעתו. בקיץ לא יתקוף שלא שעתו היא. והחורף – שעתו שלו זהו ש…

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': כן, כן, אבל מוטב, שלא בבת-אחת… ככה… בחָזקה… שהידיים צוֹפדוֹת… ולכתוב… ככה… לא כל-כך…

השמש: והוא – מה לו ולכתיבתך שלך?… שהרי כפוֹר הוא, ולא לבלר של משרדים. הוא בשלו… שומה עליו שיהא חורף… ובקיץ – שום עניין אין לי בו. זהו ש…

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': (משפשף ידיו, יושב אל השולחן) כן, בקיץ לא… אך בחורף… לפעמים עד מאוד… מה הברק הזה, פיוֹטר?

השמש: בשביל הברק.

אקאקי אקאקייביץ': א… לשם מה?

השמש: מוכרח שיהיה… זהו ש… שביקור עתיד להיות. גיניראל לביקורת. בחמישית היה, והיום, מן הסתם, אלינו… ועל כך, נחוץ ברק. זהו ש…

אקאקי אקאקייביץ': (כותב) נו כן, צדקת, אם גיניראל, הרי באמת. כמובן ובהחלט. זה, פיוטר, איך שהוא מאליו: אם גיניראל, הרי ברק. יביט אדם, והנה אורדנים, כותפות, אקסלבנטים, אפּוֹלֶטִים, הכול אפילו העיניים – ברק.

השמש: הדר-כבוד-הרוממוּת, השופע ובא מעצם השלטון, הכלל – העוז והמשׂרה! וממנו, במחילת-כבודו, אדוני היועץ, לא שום ברק. יואיל נא לעצום עיניו ולהרהר בדבר: יועץ-הסתרים בפועל. ומה רואות עיניו? כוכבים, כוכבי-שביט, זיקין ומיטאורים, זיקוקי-זיקוקין של תעצומות-עוז. ויועץ טיטוּלארי כמוֹהוּ? הנה עצמתי עינַי, ומה אני רואה? נצנצוץ כלשהו: אור של נר שווה-פרוטה. וכל כך למה? זהו ש… (יוצא)

אקאקי אקאקייביץ': (ממלמל. כותב.) אכן, אמת הדבר… כי באשר לזה, הרי בעצם… לא ייתכן כלל… כי זה באמת… ככה… (החדרה נכנס במרוצה ראסַטוֹפּירקין, פקיד טרזני ועסקני)

ראסטוֹפירקין: שמעת? שמעת? ובעצם, גם אילו שמעת, הרי ממילא לא היית תופס כלום. (יוצא)

אקאקי אקאקייביץ': (מוסיף להעתיק במרץ)

(נכנס במרוצה קאַנדילאַבּרוֹב)

קאנדילאברוֹב: (בעודו בפתח, לפיוטר) בדין היה להודיע מראש, פיוטר יקירי. בפירוש בדין היה להודיע מראש. הייתכן הדבר? (נכנס פנימה) שמעת? (מנפח בידיו כאומר: “מה יש לדבר עם גולם זה באשמאצ’קין?”)

(נכנס אפרודיטוב, שפניו מפיקות תמיד תמיהה ומבוכה).

אפרודיטוב: שמעת? בדין היה להודיע מראש.

קאנדילאברוב: הוא שאמרתי: בדין היה להודיע מראש.

אפרודיטוב: אינך יודע, הוא יבדוק את התיקים?

קאנדילאברוב: אני משער. שאלמלא כן, מה טעם לבואו?

אפרודיטוב: אל-אלהים, אל-אלהים!

ראסטופירקין: (חוזר) שמעתם? קיבלתי אינפורמציה. קובאַלֶנְקו אומר, כי הוא איום ונורא. ומדקדק כחוט השַׂערה בבגדי-השׂרד. איך הפראק שלי? אתה חש בריח-בושם? “ז’אנט”, סבור אתה, שירגיש בכך? ובעצם, האם אסור?

אקאקי אקאקייביץ': (כותב בשקט).

(נכנסים עוד שני פקידים ושוקדים שקידה יתירה לסדר את הניירות על שולחנותיהם. פיוטר נכנס ויוצא וחוזר חלילה. מתחילה מרוצה קדחתנית של פקידים, שמשים, לבלרים, וכיו"ב. גוברת הרגשת האימה מפני הרשות ופחדים מפחדים שונים בלב הפקידים. לבסוף נכנס מנהל-הלשכה קוֹזוֹדוֹיֶיב, המתנשף בכבדות).

קוזודוייב: רבותי, שמעתם? נוּ, מילא, מה לעשות? וכי רציתי בכך? וכי ידעתי זאת? פתאום-לפתע באים ללשכתי ואומרים לי, כי בכל רגע…

ראסטופירקין: כפי הנראה, קפדן גדול ונורא…

אפרודיטוב: הו, אל-אלהים, אל-אלהים!

קאנדילאברוב: כבוד ויקר לך, אדוני המנהל, אלא שדין היה להודיע מראש.

קוזודוייב: אך כייון שלא הודיעו, הרי זה קשה מאוד… אחרנו את המועד. שקט, רבותי, שקט. כפתורים, רבותי. (סוקר את הפקידים מכף רגל ועד ראש) והיכן זה… מה שמו… באשאמאצ’קין?

אקאקי אקאקייביץ': (קם)

קוזודוייב: איזה מראה יש לך! הזהו מראה פקיד של הדפרטמנט הרביעי? פיוטר, לצחצח אותו! שכבתָ בדיר, או ברפת? בשם אלהים, לסלק מן הפרוזדור את המעילון שלו, את המחלָץ הארור. אין אנו חסרים אלא שיבוא הגיניראל ויראה את הסחבה הזאת, שהוצאה מפיו של איזה כלב מצורע.

אפרודיטוב: אל-אלהים, אל-אלהים.

קוזודוייב: פיוטר, פיוטר.

פיוטר: (נכנס במרוצה) אדוני המנהל, הנני להודיע, שבכבודו ובעצמו בא… זהו ש…

קוזודוייב: רבותי, לשבת ולא לעשות כלום… כלומר: לעבוד… כאילו, מעולם לא… שקט, שקט. כפתוֹרים! (מבט אחרון מלא שנאה כלפי אקאקי אקאקייביץ') אי, אתה… (נכנס הוד-מעלתו הגיניראל יריחוֹן יריחונוֹביץ' גרומוֹטרוּבוב. שפעה רבה של אותות-כבוד, סרטים, נַצנָצות, וצללים. פנים זועפות, הדר ועוז. אחריו הולך שלישו הטרזני, הפקידים עומדים עמידת חיילים. הקרוב ביותר לקדמת הבמה – אקאקי אַקאַקיֶיבִיץ' והאחרון – המנהל קוזודוייב).

גרומוטרובוב: (סוקר את הפקידים בפנים זועפות, מכעכע, מפטיר: “כך, כך” – שגרת-לשון היא לו, שהוא משלבה בדבריו פעם בפעם, לבסוף פונה אל הפקידים ואומר):

ברכותי! מנהל הלשכה בבקשה.

קוזודוייב: איוואן אגאפונוביץ' קוזודוייב, אסיסור קוליגיאלי בדרגת מאיור, אביר המיסדר על שם סטאניסלאב הקדוש בדרגה גימל באות החרב, ראש המחלקה הרביעית של הדפרטמנט השישי, הנני מתכבד להודיע בהכנעה להוד-מעלתו, כי בלשכה הנתונה לפקודתי מתנהלת העבודה לפי ספר-התקנות לכל פרטיו ודקדוקיו.

(השליש מרמז בידו לקוזודוייב, שהוא עומד בקרבה יתירה לגיניראל. קוזודוייב נרתע לאחוריו).

גרומוטרובוב: כך, כך, רבותי הפקידים.

קוזודוייב: אתכבד להציג בהכנעה לפני הוד-מעלתו… מזכיר הקוליגיאום ראסטוֹפּירקִין, מזכיר הפלך אפרוֹדיטוב, רגיסטראטור הקוליגיאום קאנדילאבּרוֹב, והיועץ הטיטוליאַרי באשמאצ’קין.

גרומוטרובוב: (מביט מעל לראשי הפקידים ואינו רואה אותם). וכך, בדרך-כלל מרוצים, רבותי?

הפקידים: (במקהלה) מרוצים הוד-מעלתו.

גרומוטרובוב: ועוולות יש כאן?

הפקידים: אין עוולות, הוד מעלתו.

גרומוטרובוב: יפה מאוד. כך כך, שביעות רצון זו… היא הרגשה שברכה בה. ולא עוד אלא שיפה לבריאות היא. והיפוכה – חומצות במעיים, ואפילו עצירוּת חא-חא-חא-חא-חא.

הפקידים: חא-חא-חא-חא-חא.

השליש: (בתנועת יד כנ"ל מרמז לפקידים שלא יפריזו בצחוק. הבחור אינו פוסק מבדיקת ציפורניו וצחצוחן בשרווּל בגד השרד שלו).

גרומוטרובוב: ועכשיו… הם… כך-כך… רצוני לומר לכם כמה דברים. אולי דברים נמרצים, אך ממשיים… ואפילו אבהיים. לפי שלא זו בלבד רבותי, שהנני הממונה עליכם, אלא במידת-מה גם אביכם, המשתוקק לחנך את בניו בדרך הישר. בפנים זועפות אך ביושר לבב. בחומרא: אלא שחומרא זו יש בה אידיאה. כוונה פדגוגית, כמי שהופקד מטעם המלך וממשלתו לתפקיד זה, משתוקק אני להכיר את הכפופים לי, להודיעכם את תכלית מעשי בתחום הגיגאנטי של הפעולה הממלכתית. כך-כך. להווי ידוע לכם, רבותי, אתם¹ אינכם אלא בחינת ברגים, או לכשתרצו, גלגלים, מנגנון הממלכה הקולוסאלי, הפועל למען התכלית הנשגבה, תכלית אשר תקצר בינתכם להשיגה. כללו של דבר: לאותו אידיאל, שהוא כליל-השלימות, ויש בכוחו להפעיל ביד חרוצים את המנגנון הממשלתי האדיר והקולוסאלי. מהו בורג, רבותי? הבורג הוא משהו שמבורג, משהו שמחזק. כך-כך. ומהו גלגל? הגלגל הוא משהו שמתגלגל ואפילו קטון הברגים של המכונה הכבירה אינו מוברג כהלכה, ואפילו קטון-הגלגלים מגלגל גלגוליו שלא כשורה, הרי כל האפאראטוּרה הגאונית, האיומה בהוד-המסתורין שבה, – סופה כיליון. כך-כך. אשר על כן, רבותי, באתי להסב את תשומת-לבכם המדוקדקת ביותר, שיהא כל אחד ואחד מרגיש בלבו, כי בהיותו חלק מיקרוסקופי ממעשה-המרכבה הגיגאנטי של המוֹטוֹר האסטרונומי הזה, הריהו נושא באחריות פעולתו שתהא עשויה בלי דופי, בלי הפסק ובתכלית הדיוק. כי אך ישתבש הקטנקן שבקטנטני הגלגלים וייתקל בזולתו, מיד יניע לא סתם גלגלון שכמותו, אלא גלגל גדול ממנו, ומיד גלגל זה כבר מגלגל גלגל הגדול גם ממנו, וכך, מגלגל לגלגל, - אל גלגל הגלגלים, הוא גלגל התנופה-הכביר של כל המכונה הנשגבה-מלהבין, האיומה והנוראה, שכוח עליון, כוח טמיר ונעלם משדד מערכותיה. איך יושג הרגש הזה? בכוח הצייתנות, המשמעת, הדיסציפלינה. שמעתם, רבותי? בדיסציפלינה, במשמעת, בצייתנוּת! אשר על כן, רבותי, עלַי להזהירכם, כי בתקנותי, שכל עיקרן, כך-כך אינו אלא להאדיר כוחה ועוּזה של מלכות בית רוסיה, ועם זאת להרים את קרן השושלת המעטירה, אשר בחסדי האלהים היא המולכת עלינו – נהוג אנהג בחומרה, בחומרה, ותמיד-בחומרה. ייראַרכִיָה של גלגלים. ייראַרְכִיָה של ברגים. המבינים אתם, רבותי? לא אשא כל עבירה קלה, לא ארשה כל מיני דא והא וכיוצא בהם. ואם יש בכם הסבור, כי אנהג לפנים משורת-הדין בכל מיני דא והא וכיוצא בהם. – הרי שאין אתם מכירים אותי, רבותי! אין בי המידה הזאת. יכולני להיות גם איום ונורא. כך-כך. וכן עלי להזהירכם, כי אעקור מן השורש כל מיני ליבראליזמים שדרכם להזיק, כל פאנטאסטיקה של רעיונות וכל שאר תסיסות וריגושים, המעבירים בזמן האחרון את בני-הנוער על דעתם. את כל הרעיונות הפריבוליים הללו לגרש לכל הרוּחוֹת! הבינותם, רבותי? (אתנחתא. ביתר נועם) ואם יש בלב אחד מכם ספק כלשהו הצריך עיון, בעיה כלשהי הצריכה תיקון, יפנה נא אלַי כבן אל אביו. פשוּט, יביא לפני מנהל לשכתי כתב בקשה לרֵאיוֹן, מנהל הלשכה יביאנה לפני ממלא-מקום השליש, ממלא-מקום-השליש – לשליש, הלה למזכירי הפרטי, וזה – יביאנה לפני. לסיום דברי עלי לשוב ולהזכירכם כי המנגנון הממשלתי, הקולוסאלי, הגיגאנטי, האסטרונומי בממדיו, המנג…

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': (משהק בקול רם)

גרומוטרובוב: מה?

השליש: (במנוד-יד).

הפקידים: (נדהמים)

גרומוטרובוב: מה זה? מי העיז? מה זה היה?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': הוד מעל… סליחה… אני… כסלנציה… הוד-מעלתו… הה… על כורחי… כּרוּ… כּ… כּרוּב…

גרומוטרובוב: (נדהם, כאילו נפל מן הירח). מי? כרוּב? איזה כרוּב? איפה כרוּב?

קוזודוייב: (מיואש)

הפקידים: (כובשים בקושי את צחוקם)

השליש: (לוחש על אוזנו של הוד-מעלתו).

גרומוטרובוב: איני מבין כלום. מה? פיזיולוגיה? אינני יודע… לא ארשה… (לאַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ') זה אתה? איך העזת? היודע אתה לפני מי אתה עומד? האם תופס אתה? אני אראה לך כּרוּב!… מי אתה?

קוזודוייב: הוד-מעלתו…

השליש: (משסעו. מרמז לו בניד-יד, שלא יתערב)

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': (ניטלה לשונו. מגמגם) אַקאַ… קא… קא… קא… קא… קא…

גרומוטרובוב: ובכן?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ‘: יועץ טיטוליארי, אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ’ באשמאצ’קין.

גרומוטרובוב: איך זה? אקאקי? מה ענין אקאקי לכאן? ואיפה הכּרוּב?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ‘: הכרוב… בעצם… אתמול… זאת-אומרת… אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ’…

גרומוטרובוב: איזה אקאקי?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': אקאקי בן אקאקי באשמאצ’קין, יועץ טוּלי… ליטוּ… טוּלוּלאַרי…

גרומוטרובוב: (לשלישו) ²Est-ce Que tu connais un nom pareil Akaki? (לאקאקי) יש שם כזה? (בנחת) מנין, בשם אלהים, פשפשת לך את השם אקאקי?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': כבוד-הגיניראליציו… אכסלנציו… אני… כלומר… פקיד קאנצליארי דרגה 11… 33 שנות שירות… חלילה לי לבקש… לסלוח… ש… (משהק) מתוך אימה…

גרומוטרובוב: תיכף, תיכף… לתת לו כוס מים. כך-כך… ובכן… כבר הבינותי. אלא שרוצה הייתי לדעת מדוע אקאקי? ידעתי שמות שונים ומשונים, ולא שמעתי, שיש אחד אקאקי… היש קדוש כזה בלוח הימים? באיזה יום נולדת?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': הרהבתי עוז… כלומר… בעל-כורחי… אור ליום 22 במארס.

גרומוטרובוב: נו, ובכן?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ‘: אמי, מנוחתה-עדן, עדיין שוכבת במיטתה היתה… מימינה – איוואן איוואנוביץ’ יארושקין, פקיד בלשכת הסינאט. ומשמאלה – אשת קצין-הרובע אירינה סמיונובנה ביילובריושקובה… אשה… כלומר… בעלת-חסדים… מקרובי אמי… גם בבית הספר צחקו…

גרומוטרובוב: אך על שום מה אקאקי? מנין אקאקי? חה-חה-חה.

הפקידים: (צוחקים לפי אות שנתן להם השליש).

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': בעצם, כלומר, אמרו לה לאמא שתפתח את “הלוח”, כפי מה שיעלה המזל… כדי ש.. ובכן, נשמתה עדן פתחה… ומצאה שלושה שמות: מוקיא, סוסיא, והקדוש חורדאראט. אמרה אמי: “לא… מיני-שכאלה… אינם בגדר שמות כלל…” פתחו דף אחר ב“לוח”… ושוב עלו: טרפילי, דולא וואראחאסי… שוב לא נחה דעתה של אמי… מיני שמות שאינם א… זאת אומרת… אילו, על כל פנים, ואראדאט, או וואז’יך… אך מיד ואראחאסי… אחר-כך פאבזיקאחי וואכטיסי… עד שהחלה אמי לבכות במיטתה… “רואה אני, איזה מזל נכון לילדי שלי,,, אין מה… מוטב שייקרא בשם אביו… אבא היה אקאקי, יהא גם הבן אקאקי”… ואז… על-כן… אבקש סליחתו בהכנעה…

גרומוטרובוב: המ.. המ… כך-כך. אך עדיין לא נתחוור לי, מנין זה אקאקי? נו טוב (בקפידה) ופעם הבאה אבקש לשמור על המידה. מזלך הוא, שרוחי טובה עלי היום.

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': (מבקש לומר עוד משהו, אך השליש מניף ידו לרמוז לו, שדי בכך).

גרומוטרובוב: ובכן, איפה עמדתי?

קוזודוייב: (שהעיף כל הזמן מבטים זועפים כלפי אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ'³) הוד-מעלתו הואיל לציין, כי הממדים האסטרונומיים…

גרומוטרובוב: אח, כך. נו, בעצם… אשר על כן, אבקש לשקוד על המלאכה. היו שלום! (בצאתו עם שלישו): אקאקי Jamais de la vie…⁴

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ': (מיד לאחר צאת הוד מעלתו אץ אל שולחנו ובהנאה יתרה – כדברי גוגול, עד שאפשר היה לקרוא בפניו כל אות ואות – שוקד על מלאכת ההעתקה, כאילו לא קרה דבר, כאילו לא היה כלל ביקור-אימים זה, וכאילו לא אירעה כלל תקלה זו של שיהוק, וכך ישב לו בשקט וברוח נמוכה, עד שיתגלגלו הדברים להלן, ויקפוץ לפתע מכסאו בקריאה “הרפו ממני”)

(הפקידים מתווכחים בלהט על הביקור. נתוספו עוד פקידים משאר המחלקות, לברר “איך היה” והכול הומה ומהמה כבכוורת).

קוזודוייב: (פורץ אל אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ') מה זה היה, אדון באשמאצ’קין? איך העזת, תרח זקן! בלי שום בושה. ביקור, אפשר לומר, היסטורי, והלה בא בכרוב. אך אני אלמדך לקח. עוד אראך ותראה אצלי, בְּרַגְרָגוֹן שכזה, גלגלון שכזה, קָדקוד בלי מוח, ומרהיב עוז…

ראסטופּירקין: מה אפשר לעשות, אדוני המנהל – קונקוקציה, – המעיים.

קוזודוייב: אני אלמדנו קונקוקציה. מעיו יתהפכו אצלי. כל-כך להבאיש את המשרד.

אפרודיטוב: חשבתי, שאפול, שלא אוכל לשאת… אל-אלהים, אל-אלהים. איזה כוח אדירים, צמרמורת בגב, כפור בלב, פיק-ברכיים, מין חולשה, ש…

קאנדילאברוב: הרי לכם! אמרו על באראבאנוב, כי מחמיר גדול הוא. והרי באראבאנוב כבשה תמה לעומתו.

ראסטופירקין: מזלנו שלא הציץ בתיקים.

אפרודיטוב: אל-אלהים, אל-אלהים, איזו פיגורררה.

קוזודוייב: פחד-אלהים, הלא השם בלבד מפיל אימה ופחד: יריחון יריחונוביץ' גרומוטרובוב. והפיגוררה, אומרים כזאת, שבכלל לא היתה עוד כמוהו, מיני סמכויות, בגלוי ובסתר, שלטון גאסטרונומי…

קאנדילאברוב: אסטרונומי…

קוזודוייב: כן, אסטרונומי בהחלט.

ראסטופירקין: משהו מתרגש-לבוא… מיני ימים באים עלינו.

אפרודיטוב: אל-אלהים, אל-אלהים.

ראסטופירקין: נו, היועצון שלנו הצטיין הפעם. מה זה היה? היועצון, לעתיד לבוא הווי נוהג זהירות בתבשילים של כרוב. תודה לאל, שלא היתה זו אפונה.

קאנדילאברוב: רבותי, רגע אחד. כשהחל לחוקרו בעניין השם, היה לו, ליועצון שלנו, מיץ פרצוף, שרק בקושי התאפק השליש ולא התפקע מצחוק “איזה אקאקי?”

(צחוק)

ראסטופירקין: נו, אולי יפתח כבוד היועצון הסמרטיטוליארי את פיו ויחווה לנו את דעתו המחכימה בעניין השליט החדש?

קאנדילאברוב: לא, לא, מוטב שיספר, מה כינוי של חיבה היתה אמו מכנה אותו בילדותו: אקאקון, אקאקונצ’יק, או אקאקוּסִיה? ואיך היה היועץ דנן מדבר על עצמו, כשהיה, למשל, בן שלוש? “אמא’לה, אקאקוּסיה רוצה פוּסיה-פוּסיה?”

אפרודיטוב: אח, בן-אדם וכי היה זה פעם בן שלוש? האמן לי, כי מבטן אמו יצא במוּנדיר אדמוני כזה ובקרחת.

קוזודוייב: בושה וחרפה, ולא יותר. והרי אני לטובתו נתכוונתי, אך אין עצה לשוטים. וכך היה הדבר, חושב אני בלבי: יושב לו זקן שלושים ושלוש שנה במקום אחד, אל שולחן כתיבה אחד, ואינו אלא מעתיק ומעתיק. אתן לו, חושב אני בלבי, איזו מלאכה מעניינית מזו. נו, נותן אני לו, זאת אומרת, כתב-בקשה פשוט ביותר ואומר לו כי יש לשנותו קצת, כי יש לצרפו לדו"ח. כלומר: לשנות את הכותרת, ובכל מקום שהכתוב מדבר בגוף ראשון, לכתוב בגוף שלישי. למשל: במקום “אני פניתי אל הסינאט” – לכתוב: “הוא פנה אל הסינאט”. – שלשה ימים ישב, התייגע, הזיע, ולבסוף בא אלי ואומר: “איני יכול. להעתיק – בעונג רב. אך לשנות – זה לא…”

ראסטופּירקין: ואני יודע, מדוע אינו יכול, – מפני שראשו מטופל בעניינים אחרים. כך-כך, יודעים אנו מה רחש רוחש בעשב-השדה, בלונדינית… היתה בלונדינית… ועכשיו בעלת-שיבה… כבת שבעים… עקרת בית, לא כן? קשרי-אהבים סוג אלף! יום יום פרחים, תיבת-סוכריות, וכפי הנראה, כל הפנסיה מתבזבזת והולכת.

קאנדילאברוב: ובכן, נזכה בקרוב לשמחה. חופה וקידושין וטבילת הרך הנולד… ואקאקיון חדש… כאָביו, אבי-אביו, ואבי-אבי-אביו. ישב לו על-יד אבא במוּנדיר, בקרחת, במשקפיים – ויעתיק לו.

אפרודיטוב: והנכון הדבר, אדוני היועץ שבחירת לבו מקנאה אותו קנאה קשה כשאול ומכה אותו מכות-רצח?

קוזודוייב: במחבט, במחבט של זבובים.

ראסטופירקין: (משליך פיסות נייר על ראשו של אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ') שלג, שלג, עשה לך פאה נָכרית, אדוני היועץ, שקל מאוד להצטנן.

קאנדילאברוב: ואני סבור, שאדוננו היועץ צריך, בכלל, להלך תמיד במטריה, כי תמיד הוא בא למשרד מעופר ומזוהם במיני פסולת, שבבים, כתמי סיד, ואתמול הלך ברחוב, ועל כובעו קליפות של תפוחי-אדמה, שהושלכו מבעד לחלון על-ידי איזו טבחית. וכי יש לכך פנים, אדון באשמאצ’קין? יועץ טיטוליארי חייב לשקוד על מראהו החיצוני. רפ-ר-זנ-ט-ציה.

קוזודוייב: וגם לכלה לא נעים, כשחתנה נראה כמין מטלית שהוצאה מפח אשפה.

אפרודיטוב: אדון באשאמצ’קין, בורג קטן של מכונת-אדירים אסור לו שייראה בצורה בלתי מבורגת כל-כך. אדרבא, הסתכל במראה (מקרב לחוטמו מראה של כיס) – הזה מראהו של פקיד מרמי-המעלה?

ראסטופירקין: מכל שכן פקיד עליון, המכהן בקדושת הקאליגרפיה. (מביט מעל לכתפו וקורא) “אשר על כן, על סמך החלטת הסינאט מן ה-27 בספטמבר 1829, סעיף 8, פסקה ב',…” אח, איזה 7, לא שבע, אלא שבעים ושבע! אף את הסמך שבספטמבר, קוליגה נכבד, פספסת: לא עגול, ולא סגלגול. לא מספר, ולא עיטור.

קאנדילאברוב: (שיצא לרגע וחזר והביא אתו את אדרתו של אקאקי) כיוון שהגענו לעיטורים – הרי לכם. (מראה את האדרת) אָפנה פריזאית נוסח אחרון.

הפקידים: (צוחקים)

קוזודוייב: בהחלט. הוא שאמרתי פקיד ממשלתי, המופיע בראש חוצות במין מחלץ פוחלץ שכזה, מבייש את מעמדו, את תור מעלתו. הרי זה בגד-שרד שיש לנהוג בו כבוד, אדון באשמאצ’קין.

אפרודיטוב: ואניה, זרוק הנה, הופ?

קאנדילאברוב: (זורק את האדרת. אפרודיטוב קולטה וזורקה לראסטופירקין. משחק זה של זריקה מיד ליד נמשך כמה רגעים. לבסוף נופלת האדרת על ראשו של אקאקי אקאקייביץ')

אקאקי אקאקייביץ': (פורץ ממקומו) הרפו ממני. חדלו. למה אתם מציקים לי? הרי לא עשיתי לכם כלום.

(וכאן – לחש נוקב ויורד כבת-קול: “הלא אחיכם הוא, רעכם, בן-אדם”. לחש אי-ראציונאלי זה צריך ליהות מובע הבעה מקסימאלית. דומית מוות מבוכה בין הפקידים)

ראסטופירקין: מה? האמרת משהו, אדוני המנהל?

קוזודוייב: לא, לא אמרתי כלום, וכי מה?

ראסטופירקין: משהו כאילו… אך לא…

(יושבים איש אל שולחנו. אקאקי מנקה בשרווּלו את אדרתו המקומטת, אינו יודע מה לעשות בה, איפה להניחה).

קאנדילאברוב: זהו, אסור להפריז.

ראסטופירקין: ומי התחיל? מי הביא?

אפרודיטוב: ממש כמו תינוקות.

קוזודוייב: ובכלל, רבותי, צריך לעבוד, ולא ל…

אקאקי אקאקייביץ': (יושב נרגע, מניח אדרתו על ברכיו, כותב)

אפרודיטוב: תן, אדון באשמאצ’קין, אני… אני אקח, אני אתלה…

אקאקי אקאקייביץ': לא… אני… כאן… כלומר… תודה…

אפרודיטוב: (בחרטה. בארשת-פניו ובתנועת-ידו מרמז לחבריו, שהפריזו על המידה).

קוזודוייב: אם ישאל עלי מישהו, הרי אני כאן, ממול. תיכף אשוב.

קאנדילאברוב: אם ירשה לי, אדוני המנהל, הרי גם אני… הבוקר לקינוח-סעודה יש שם חליטה של דגים… שפתיים יִשָק… ראסטופירקין, תצטרף גם אתה?

ראסטופירקין: נו, אם ילך אפרודיטוב… אדוני המנהל ירשה?

קוזודוייב: והעבודה, רבותי, והעבודה?

ראסטופירקין: נו, איכשהו שם… במקום… נשוחח…

אפרודיטוב: (לאקאקי). אולי ילך עמנו גם האדון היועץ? אני מזמין… חליטת דגים חמה… טובלת בשמן… וכוסית קטנה לתגבורת הנפש…

אקאקי אקאקייביץ': אני לא… אני כאן… אולי בפעם אחרת… בעונג רב… אך לא…

קוזודוייב: (מרמז לחדול. יוצאים).

אקאקי אקאקייביץ': (יחידי. ממשיך לכתוב, ובת-צחוק של שלווה על פניו. אלא שדבר מה טורד מנוחתו. קם. לוקח את אדרתו. בודקה מכל עבריה. לאחר כמה רגעים מתחיל למלמל כדרכו בגמגומים) אמנם באמת… כלומר… על-כל-פנים… לאמיתו של דבר, הרי… זה… שהרי אי-אפשר ש… ככה… ובכלל… (וכו' וכו')

פיוטר (נכנס) יחידי? ואיפה האדונים האדמיניסטרציה?

אקאקי אקאקייביץ': היה להם משהו… כלומר, צריכים היו…

פיוטר: אהא, זהו! הפיל אימה עליהם, והנה, כדי להתואשש מעט, מן הראוי לסעוד את הלב. הוא עצמו אינו טוב מהם. פשוט, בצאתו מכאן ציווה להסיעו לרסטוראן. מנהג המדינה הוא. זהו ש… וחושב אני, במחילת כבודך היועץ הטיטוליארי, שאילו גם הם הלווייתנים הגדולים, וגיניראלים, וגם אלה דגי הרקק, הפקידונים, היו מרבים בישיבת רסטוראנים, אפשר היו גם הסדרים במדינתנו משתבחים. שעל-ידי ריבוי שתייתם מתרבה הרווח לאוצר המלכות. ואילו על-ידי ריבוי ישיבתם במשרדים וכתיבתם במיני תיקים מתרבה ההפסד. זהו ש…

אקאקי אקאקייביץ': (מגרד באולר כתם של דיו).

פיוטר: והסבור אתה, אדוני היועץ, שנתן דעתו על כף-המנעול? אף לא הרף-עין. מה צורך היה, איפוא, למרק? ומה מירוקים ממרק אדוני היועץ הטיטוליארי, כתם?

אקאקי אקאקייביץ': מפני ש… התחילו פה קודם… השליכו… ובכן, רעדה היד… והרי אסור שעל גליון-התעודה… לפי שהתעודה חשובה… כתובת… הנה: “להדר-כבוד-מעלת האדון מפקח קופת המחוז בצאַרֶיֶיוְקוֹקְשַייסק” כתובונת נהדרת… מה?

פיוטר: כתובת ככל כתובת. שהיא קצרה והדרך ארוכה, זהו ש…

אקאקי אקאקייביץ': אך לא… דבר זה, פיוטר, אינך מבין… זוהי כתובת מאוד ככה… אפילו תעודה שלימה העתקתי… באורח פרטי… לעצמי…

פיוטר: ולשם מה?

אקאקי אקאקייביץ': לא כל-כך לשם-מה… או על-שום-מה… אלא כך… מפני הכבוד… ובשביל ההנאה… ביום של חג, כשהאדם בן חורין… אפשר לעיין… כבר מגירה שלימה יש לי מכל מיני כאלה… ישר, מצוחצח… תענוג לעיניים.. והם – כתם… אבל, כבר… (גורד את מקום הכתם בציפורן)

פיוטר: (מכשכש בראשו, ואחר כך בטיפשות – אבל כמתוך שיקול פילוסופי פוסק פסוק של חכמה בזה הלשון) כן-כן… כאן ברק, שם כתם, – כך הם החיים. זהו… אם כן, אלך גם אני לתהות על הקנקן ולשתות מה שיש בו. אפשר שייכנס יין ויצא סוד… (פונה אל הדלת).

אקאקי אקאקייביץ': פיוטר… אנא, פיוטר…

פיוטר: מה?

אקאקי אקאקייביץ': (לוקח את האדרת, מראה לו). הנכון שעוד אפשר…

פיוטר: מה?

אקאקי אקאקייביץ': שעוד היא… (תנועות שמשמעותן: “שעודנה טובה, יפה ללבישה”) אנא פיוטר, התבונן…

פיוטר: שמא איני מכירה, או מה? האגיד אמת לאמיתה? אני לא הייתי מוסיף ללבשהּ. זהו ש… (יוצא)

(אקאקי נשאר יחידי, ובידו אדרתו, שאין לה תקנה.)

מסך

מעמד ג'    🔗

(החייט פטרוביץ' יושב ישיבת-ישמעאלים. על כיסא יושב שוטר, ובידו עיתון שהוא מסיים את קריאתו.)

השוטר: של שטורמאר, של דיטמאר, של אודנבורג וכו' וכו‘, וכו’,…

פטרוביץ': אי-אי-אי. ממש סחרחורת הראש. חזור נא. (מתייגע לשווא להשחיל חוט במחט) אינו נכנס, מנוּול.

השוטר: נו, מצא חן, הא?… והיודע אתה, דודי כל-כך למה? על-שום העוצמה והפרספקטיבה…

פטרוביץ': חזור נא, חזור. (פונה אל החוט והמחט) תיכנס, זרע-הכלבים, או לא?

השוטר: נו, ובכן, שים-לב. (קורא בהתמוגגות) אנחנו, קיסר בחסד האלהים, המושל ברצונו במלכות רוסיה, בגלילות מוסקבה, קיוב ולאדימיר, נובוגורוד, מלך פולניה, שליט קאזאן, שליט אסטראחאן, שליט סיביריה, שליט חרסון-טאבריה, מושל פסקוב, והדוכס הגדול של סמולנסק, ליטא, ווהלין, פודוליה ופינלאנד, נסיך אסטוניה, לאפלאנד, קורלאנד, טוור, יוּגוֹר, פּרם, בולגריה, מלכהּ ודוכסהּ הגדול של ארץ השפלה, של צ’רניגוב, ריאז’אן, פולוצק, רוסטוב, יארוסלב, ביילואוזרסק, אוּדר, קונדיסק, ויטבסק, מושל על כל גלילות ארץ הצפון, מלך ארץ איוורסק, קארטוולין, קאבארדין, ארמניה, צ’רקסיה, ונגיד דוכסי חבל ההרים, מושל טורקסטן, ארכידוכס של שלזויג-הולשטיין, של שטורמאר, דיטמאר, אולדנבורג, וכו' וכו' וכו' הו.

פטרוביץ': (נפעם) אי-אי-אי. מוזיקה, עליית הנשמה. היודע אתה, דודי? אני למשמע-אוזן אשר כזה, או למקרא דברים אשר כאלה – כביכול לגימת-יי"ש היא לי, דשן בעצמות. מיד כמין עשן-הקטורת מדמדם לי בראשי. (מכבדו בטבק הרחה). בבקשה דודי. תערובת משובחת. של ברזין וארפּה. (מריח מן הטבק). כן, סגולה מצויינת יש לזה, שמבקש הוא קצת לחלוחית של מצווה. נו, עוד לגימה אחת. (מוזג כוס).

השוטר: אפשר עוד לגימה.

פטרוביץ': עד שתכנס הזקנה. לפי שהיא, יקחנה בכור-השטן, שונאת את הלגימה. אשה משונה (משתדל להשחיל למחט את החוט ואינו מצליח). מתעקש, ממזר-הכלבים. היא, אף-על-פי שמוולגדה היא, זוגתי שלי. מכל מקום טבע יש לה כאחת הנָכריות. אשה טרקלינית וגרמניה. בלי קורטוב של עליית-נשמה. ומשקה זה – כולו רוחניות, משלומי-האמונים, ממעיינות הישועה, לשובב את הנפש החוטאת. תחילה לא היה משמשני אלא תשמיש של קדושה, בימי חג ומועד; לאחר זמן – גם בחוּלוֹ של מועד; ולבסוף – בכל שני וחמישי.

השוטר: והיום, למען האמת, לא שני הוא, ולא חמישי.

פטרוביץ‘: נו, מילא, הרי זה עד-לחשבון (שותים). טעם גן-עדן. (מורה באצבע על הצלוחית) אֵם-כל-חי – אין שנייה לה בעולם כולו: ילדים לה אין מספר, ולכולם תעניק מִטובה. גם של מוסקבה היא, גם של סיביר, וגם של צ’רניגוב, ושל קאבארדין, וכו’ וכו'… (אל החוט) מתעקש, אי דרדר שכמותך, (מניח את המחט). אי, דודי, הרי איש-שׂררה אתה, צו-נא לחוט וייכנס.

השוטר: סרבן הוא ולא יציית. ראשית דבר באשר הוא מזרע החוטים – הרי שפת-אנוש לא ישמע. והשנית – לא הרובע שלי הוא. ואילו הוא מן הרובע שלי, בדין היה שיציית לי וייכנס. שאין מסרבין לשלטון.

פטרוביץ‘: היודע אתה, דודי,… אוּמנותי שלי אומנות של חייטים היא ומביאה לידי פילוסופיה. כי הנה מחיֵט אדם ומחיֵט, תופר ומכליב – והרהורים עולים בלבו, ובעיקרו של דבר – בענייני רוחניות ושלטון. כי מהו שלטון? השלטון, – נו – מהו? הרי הוא כמין ספר, ספר הפקודים ותור-המעלות. יועץ-סתרים בפועל: אחר-כך שלא בפועל, אלא יועץ-סתרים סתם; מתחת לו – יועץ הממלכה בפועל, ושוב שלא-בפועל. וכו’ דהיינו, יועץ הממלכה סתם – קצת למטה מזה; אחריו – יועץ קוליגיאלי, יועץ חצרוני, אסיסור קולֵגִיאלי וכו'. וכן – מדיוטה לדיוטה, עד שאנו מגדיעים לדרגות השונות מדרגות המשרה והפקידות. ובין דרגא לדרגא אימה ופחד.

השוטר: והוא הדין אצלנו במשטרה. תור המעלות! מעלי קצין-הרובע, מעליו קצין-המחוז, מעל קצין-המחוז – פריסטאב ומעל הפריסטאב – פוליצמייסטר. וכן בצבא. ובצי. וסובר אני: גם בעליונים.

פטרוביץ': והעליון שבעליונים?

השוטר: והרי קראתי לפניך: בחסד האלהים וכו' וכו'.

פטרוביץ': והאימה מנין?

השוטר: סבורני, מגביהי-מרומים. מקדמות העולם. מששת ימי-בראשית.

פטרוביץ': משמע: סולם הוא המוצב על הארץ וראשו מגיע השמימה, וכל שלב ושלב – תור המעלה.

השוטר: זהו-זהו.

פטרוביץ': פילוסופיה היא וצריכה לימוד, ובלי יי"ש לא תשיגנה. עוד אחת! לכבוד תור-המעלות אשר לספר הפקודים.

השוטר: בהחלט (שותים)

(נכנס אקאקי)

השוטר: נו, דודי, אני לרגל המשרה, ואתם – הנה אורח בא אליך. היה שלום.

פטרוביץ': שלום גם לך, חן-חן, שיחת חולין של איש משכיל – תענוג גדול הוא. כל טוב!

השוטר: (יוצא)

אקאקי אקאקייביץ' (נכנס) שלום, פטרוביץ'.

פטרוביץ': עבדך הנאמן אדוני היועץ.

אקאקי אקאקייביץ': ומה שלומך… ובכלל…

פטרוביץ': חן-חן. השבח לאל, בבקשה לשבת. ימים רבים לא ראיתי את פני אדוני היועץ.

אקאקי אקאקייביץ': כך… מפני ש…. דא והא… ולפעמים ובכלל… זאת אומרת…

פטרוביץ': פה מפיק מרגליות. דברים של טעם… מלה בסלע!

אקאקי אקאקייביץ': כה וכה, והנה שוב חורף עז… ואפילו… הו מאוד…

פטרוביץ': תוקף והולך, אלא שהחורף אווירו יפה לבריאות. בעיקר משום שצריך חימום.

אקאקי אקאקייביץ': זהו… אני בעניין זה… כדי ש… ככה…

פטרוביץ': ובקיץ שוב להפיג צינה… אולי יתכבד אדוני היועץ בכוס קטנה?

אקאקי אקאקייביץ'" לא… תודה רבה… אינני… ככה… אני, רואה אתה… בעניין ש… על כל צרה…. בעצמך תבין… מפני שבמקום זה צובט… נו, אם ידיים, או רגליים, איך-שהוא… אך בחוט-השדרה, הרי בשום אופן… וכמובן צריך ש…

פטרוביץ': (סוקר בשוויון נפש של בקי ורגיל את אדרתו של אקאקי, מבין היטב את כוונת הדברים, אך מעמיד פנים) מה רצונך?

אקאקי אקאקייביץ': בעצם… לא כלום… איך… מי יודע… אבל… אילו… משהו כזה… אז… כלומר… הו… אדרת… (מסיר את אדרתו). הבד בכל מקום ובשאר מקומות עדיין לגמרי… (מראה בתנועות כי הוא חזק, סולידי) נכון? אבל מעופר… והצבע מעט… מפני ש… מחמת יושן… אף-על-פי שלא כל-כך ישן… בעצם חדש… אך פה…. איך שהוא… מתחיל… וגם פה… וכך, בכל מקום, חזק… נכון? רק בגב קצת-קצת שחוק… וזה הכול… הרואה אתה? אך גם הצוואר… כי הזוכר אתה… פעם אחת תיקנו… על-כן קצר הוא… אך בכלל עודנו (תנועות) ככה… וגם המלאכה מעטה. משמע… כדי… כדי לתקן. (נועץ בחייט מבט של תחנונים. הלז שוטח את האדרת על-גבי השולחן, סוקרה, מנענע בראשו. לוקח קופסת-הטאבאק, מריח, לוגם כוסית יי"ש, בודק את האדרת כנגד האור, שוב מנענע בראשו). ובכן, אה?

פטרוביץ': (מחזיר את האדרת לאקאקי) לא, אי-אפשר לתקן. גאַרדרוֹב קלוש.

אקאקי אקאקייביץ': (מלעלע, מדבר בלחש, כתינוק שנבהל). מדוע, יקירי… מדוע אי-אפשר? מדוע זה ככה… קלוש? הלא רק מעט, פה, במקום הזה… וכאן, סוף-סוף, מעט קט… הו, גם כאן, והשאר, ראה, חזק… הו, הנה משכתי אולי תמצא אילו מטליות, כדי…

פטרוביץ‘: מטליות, אמנם, אמצא, אך לא אטליאן, לפי שאין להן אחיזה… נתמקמק הכול… גם כאן, גם כאן, והנה כאן… וכו’ וכו'… אך אגע במחט, ומיד מתפרט מאליו. שאכלו העש לאריג זה, לא עלינו…

אקאקי אקאקייביץ': יתרפט לו, ואתה מיד – טלאי.

פטרוביץ': אך, אדוני היועץ, אין כאן מקום לטלאי, לתקן אי-אפשר אדרדרת זו – כמוה כקוּרי-עכביש של גרמנים. יפח בה הרוח – ותתעופף.

אקאקי אקאקייביץ‘: פטרוביץ’ יקירי, הלא שנים רבות כל-כך מיודעים אנחנו… ויודע אתה… שבלבי עליך… תמיד רק… אם כן, אולי, איך-שהוא… נסה –מטלנית כלשהי… הרי עיניך הרואות, ואתה היודע…

פטרוביץ': רואות עיני גם רואות, ואם אי-אפשר – אי-אפשר, אתה, אדוני היועץ בקי בניירותיך, ואני – באומנותי שלי.

אקאקי אקאקייביץ': למה תכעס? לא אמרתי אלא… ככה… תנסה… הרי אומן מופלג אתה, ואם תבחר מטלית כלשהי, הרי היא… זאת אומרת… תחזיק מעמד. אלא שיש להזדרז, ומיד בחוט – ככה… ו… במקומו עומד. נסה, ידידי…

פטרוביץ': לא אנסה כלל, מעשה-קבצנות, האחרון בשלבים שבאותו… סולם המעלות. לא אדרת, אלא השד יודע מה. בשום ספר-פקודים אי אתה מוצא כלל תור-מעלה שכזה.

אקאקי אקאקייביץ': והרי תוכל למצוא עצה, כדי… סוף-סוף… אך משום ש… איך זה?

פטרוביץ': זאת עצתי לך: לגזור לגזרים ולעשות לפיפיות לרגלים, שהפוזמק אין בו כדי לחמם. (מתחיל לגהץ) הפוזמקים – מעשה של גרמנים הוא, לאחז רגליהם של הבריות ולהקיז דמים מכיסיהם. ובאשר לאדרת – הרי קיצורו של דבר: יש לעשות חדשה.

אקאקי אקאקייביץ': איך זה “חדשה”?

פטרוביץ': ככה זה, חדשה, מאריג חדש.

אקאקי אקאקייביץ': מיני דיבורים מדבר אתה, שבאמת, איני יודע… שאם חדשה, הרי נחוץ כסף.

פטרוביץ': נחוץ, באין כסף אין אדרת.

אקאקי אקאקייביץ': אמנם כן. הה? כסף? וכי מנין?

פטרוביץ': נו, בעניין הזה לך המשפט. ענייני שלי הוא התפירה… (שתיקה ממושכת).

אקאקי אקאקייביץ': שמעני נא… ואם… אבל… נאמר… הרי עדיין לא אמרתי דבר מפורש… ורק בכלל: אם… אם…. חדשה אז… מה? כמה?

פטרוביץ': מה “כמה”?

אקאקי אקאקייביץ': כמה… זה…

פטרוביץ': כמה זה יעלה?

אקאקי אקאקייביץ': נו, נאמר, נו… דרך-משל… אם… אילו, זאת אומרת…

פטרוביץ': (אוהב אפקטים עזים ועד שינקוב את הסכום, יענה את אקאקי אקאקייביץ' באי-ידיעה) המ… כ-ך. מה? כמה? פחות או יותר… שלא להמעיט ולא להרבות… בדרך-כלל ובחשבון-צדק… בסך-הכולל… כלומר: בסך-הכול… נו, סבור אני שבערך… נו, לכל הפחות (כמטיל פצצה) כמאה וחמישים רובל!

אקאקי אקאקייביץ': מאה וח… כמה? מישים רובל?

פטרוביץ': מחיר שבהכרח. ואם צווארון של נמיה, ולברדס – בטנה של משי, ולרכיסה – קרסים של כסף מחופה מעשה-אפליקה, – הרי מאתיים.

אקאקי אקאקייביץ': (בתחנונים. אינו שומע ואינו רוצה לשמוע את ה“אפקטים” של פטרוביץ'). חוסה נא… איך זה… אין לדבר בכלל… בשום עניין ואופן… לא מאתיים, ולא מאה וחמישים… הרי כל משכורתי – ארבע מאות לשנה… עשה איך שהוא חסד, ובשם ישו פה ושם שימה נא טלאים… ראה… מפה קיחה, משם משיכה – והכול כשורה. הרי מוכרח אני ללבוש… ראה, כמה היא חזקה עדיין… הו… אני מושך… (נקרע קרע באדרת)

פטרוביץ': זהו. למותר הוא לדבר אפילו –… פוחלץ, כמובן, אפשר עוד לעשות מאדרת זו, אך גם הוא צריך מלאכה מרובה. אם רצונך לשאת אשפה זו על גבך, – אדרבא, רצונו של אדם כבודו. אך לתקן – לא. גם לפי שאי-אפשר, גם מפני כבוד המקצוע. הגרמני אפשר שיתקן – שכבוד אין בלבו. ואני – חלילה לי. הגארדרוב אינו אלא למראית עין בלבד. פונדאמֶנט אין לו.

אקאקי אקאקייביץ': (שקוע בהרהורים) פוּנ-דאַ-מֶנט… הם… ואפילו לא מאתיים, ולא מאה וחמישים, ורק שמונים בלבד, גם כן איני יודע… כי איך זה?

פטרוביץ': צווארון של פרווה? ברדס של משי? קרסים של כסף מעשה-אפליקה? בשמונים רובל? אין לדבר כלל על כך!

אקאקי אקאקייביץ': אח… אולי תעשה, הרי קר. איך זה אוכל… הרי לך עשר קופיקות ללגימה, ושב אל המלאכה.

פטרוביץ': חן-חן לך, אדוני היועץ, אך סוף-פסוק הוא לי (אתנחתא) ואדרְדֶרֶת חדשה – היינו עושים, פלאי-פלאים: רחבת-ידיים, שופעת חוֹם, בצמר-גפן… צווארון של פרווה… אדרת תפארת. רוממוּת. וכיוצא בזה. בנֶבְסקי יהיו הבריות זוקפים עיניהם. בתכלית-הפשטות, אדרת גיניראלים, מראש רואה אני, מה מראה יהיה לך באדרת זו, איש אחר, ומיד – הדרת-כבוד, וכביכול עילוּי-בדרגה… השוטר – אפילו הוא אפשר שיטעה לפעמים ויצדיע. ומטרונית עוברת על פניך-וסוקרת בעיניה… והחוֹם, והחוֹם, כבתוך קן מרופד במוֹך.

אקאקי אקאקייביץ': (לבש בינתיים את אדרתו הישנה: דברי החייט הביאוהו לידי הזיות. מפלבל בעיניו, מתלקק) אמנם כן… אמנם כן… זאת אומרת… אבל… אבל… (משהו מעין חיוך) הה… הה… בנבסקי, אמרת? ואפילו השוטר? ומטרונית, סבור אתה? מעשה-אפליקה… אבל… איך זה? מנין? חבל. מה? הלא עינַי הרואות: פוחלץ. אך אם אי-אפשר, הרי… (אגב יציאה) איני משער, איני, משער, אפשר יהיה… אבל… אבל… מי יודע… אולי, אילו… זאת אומר… אז מי יודע… אך, בעצם, מנין? איך? אהרהר בדבר, אך איני משער ש… אכנס בעוד כמה ימים… מעשה-אפליקה. אמרת?

פטרוביץ': אפליקה

אקאקי אקאקייביץ': (יוצא)

פטרוביץ': אמת, אמת הוא עניין סולם-המעלות. שלבלב שכזה במחלָץ של פוחלץ – בשפל המדרגה. ואלו בעליונים – רק צווארוני ביבר. ולא קרסים של כסף, אלא של זהב מעשה-אפליקה… עכשיו לחיזוק-הנפש נקיים נא מצווה של פטְרִיוֹטִים. (יושב אל השולחן, מוזג כוס, מתחיל לקרוא): “אנחנו, הקיסר בחסד-האלהים, (לוגם), מלך קאזאן, (לוגם), אסטאחאן (לוגם), סיביריה (לוגם), חרסון-טאבריה”… לא, אין מערבבין שמחה בשמחה, וכדי לקדש את שם האלהים ולרומם תפארת עוּזה של מלכות רוסיה, נפריד בין הדבקים: חרסון לחוד (לוגם), טאבריה לחוד (לוגם).

סוף מערכה א'

 

מערכה שניה    🔗

מעמד א'    🔗

אקאקי אקאקייביץ': (בחלוק ישן, יושב ליד השולחן ומעתיק. אור קלוש של נר חלב. לאחר זמן-מה מקשיב, דומיה, חוזר ומעתיק. לאחר מכן – קם, מביט דרך החלון החוצה. מעיין בשעון. חוזר ומעתיק. אך משהו טורד מנוחתו. לבו מלא חרדה וצפייה: הערב בשעה שבע עתיד פטרוביץ' להביא לו את אדרתו החדשה! אקאקי אקאקייביץ' חלוץ-נעליים, מחשש שמא ישתחקו).

בעלת הבית: (אשה כבת שבעים, נכנסת ונר בידה). הלא אפלה היא לאורו של נר אחד. עיניו סופן שתימקנה מלכלוך-נייר זה בחשכה, מסכני שלי.

אקאקי אקאקייביץ': לא נורא. סבתא, לא נורא, הורגלתי. שהרי עוד נר בערב – עוד פרוטה ביום. ובמשך חודש – שלושים פרוטה. ובמשך שלושה חודשים – כמעט רובל. הכפתורים בלבד עלו רובל ועשרים. לפי שבחרנו מן המשובחים שבהם: בולטים ביותר, עם קרסים של מתכת מתחת. הפשוטים, הנתפרים, זולים יותר, אך אם… אז…

בעלת הבית: ממעט באכילה, ממעט בשתייה, אפרוחי שלי. וכל ימיך – אך אדרת ואדרת. ולוואי וניתנה לך, סוף סוף, ובאת אל המנוחה.

אקאקי אקאקייביץ‘: הנה היום בהחלט. לפני שבוע, אמר, יביא. סרתי אליו לפני שעה קלה, והיא כמעט-כמעט… כבר קיצץ בשיניו את התפרים. לשם חיזוק. שופרא-דשופרא, סבתא. הכול בתפר כפול. והבטנה – אמנם אינה של משי, אלא סאטין, – אך אדרבא, זה משובח יותר. יתר חוזק לאדרת ויתר ברק לעיניים. הסוחרים, סבתא, גנבים גדולים הם, פחד אלהים. לקניית בטנה בלבד – בחמש-עשרה חנויות היינו. וכל אחד יקר מחברו עד שמצאנו בארבעים ושלוש קופיקות האמה. אף-על-פי שהיו בהם שגם ארבעים-וחמש, ארבעים-ושמונה דרשו (מעיין בשעון) אך כבר עת שיבוא פטרוביץ’, שכבר השעה שבע חסר שלושה רגעים. מה דעתך, סבתא: יביא או לא יביא? אולי שוב נשתכר?

בעלת-הבית: יביא, גוזלי שלי, יביא. מוטב שתאכל משהו, הלא רעב אתה. כבר ארבעה חודשים לא בא קורטוב של בשר אל פיך. בפת חרבה אתה סועד לבך. ותה בלא סוכר אתה שותה. חטא הוא זה לאיש פראבוסלבי לשתות תה בלי סוכר.

אקאקי אקאקייביץ‘: בזכות המאורע הגדול יכפר לי האלהים. כשאסלק את כל חובי לפטרוביץ’ גם סוכר אקנה, גם מן הבשר אטעם. כאן חייב אדם לכבוש את יצרו. אגרע מן הסוכר, ובשכר זה כיס קטן יתוֹסף לאדרת, או סרטון כלשהו. אחסוך בשר מפי, – ובגארדרוב החדש ברדס מרופד משי יתוֹסף. נעלַי שלי, כמובן, דולפות מעט, וחלוץ-נעליים מהלך אני בבית, שלא להשחיתן, ובשכר זה – קרסים של כסף מעשה-אפליקה. המזונות, סבתא, סוכר, בשר, ואפילו תופין כלשהו, – כל אלה דברים של מה בכך הם. וכן – תכלית נעלה לנגד עיני.

בעלת-הבית: הבן היטב מבינה אני, יקירי שלי, פברואר בחוץ. כפור אכזרי, קופא מקור אתה.

אקאקי אקאקייביץ': זהו. זאת ועוד אחרת, שאין הפה יכול לדבר. אך דבר אשר כזה הרי מכל הבחינות את האדם הוא… זאת אומרת… מעורר… הכול עשוי להיות אחרת… ואפילו הזדמנות כלשהי יכולה לבוא… דבר של תכלית. לפי שלעולם אין אדם יודע, והכול צפוי. והמזל עצמו, כביכול, מאיר לי פנים… תחילה מאה וחמישים רובל הטיח לי בפני, שכך דרכו להפחיד ואני – יום-יום לשאת-ולתת באתי אצלו. ומקץ שלושה שבועות הוסכם בינינו על שמונים.

בעלת-הבית: הון-תועפות, הון כזה, עלובי שלי.

אקאקי אקאקייביץ': אבל לערך ארבעים היו לי, לפי שמכל רובל-כסף שאני מוציא – פרוטה של נחושת לתוך הסדק של קופסת החיסכון… וכך, במשך עשרים שנה. נצטבר. חשבתי, ליום שכולו רע, – ונמצא ליום שכולו טוב. חשבתי: על כל צרה שלא תבוא, יהא זה לרפואה, או לקבורה, והנה – מה טעם אמות, והחיים, סבתא, יכולים להיות נפלאים כל-כך. אילו מכל רובל לא פרוטה חסכתי, אלא אגורה, – הו-הו. כי עתה צווארון של נמיה היה לי. וכך – של חתולים סתם. אך מרחוק אין להכיר: הברק, ובכלל. בעניין הצווארון הזה יגיעות הרבה היו והרהורים הרבה. יום אחד היה מעשה, שממש בוש אני לספר. יושב אני במשרד ומעתיק, ולא עוד אלא שהתעודה נכבדה מאוד, – שהספרות מרובות, ואת הספרות הללו חיבה יתירה מחבב אני; ממש באתי לידי הזיות, או מה, בעצמי לא אדע, ומיני חיות-של-פרווה מרקדות לנגד עינַי. גם ביברים היו. תפסתי לו לביבר אחד – והדיותה הפכתי; לראשונה בחיי מכשלה כזאת. בזיון.

בעלת-הבית: ובבגד-השרד שלך יש כתמים עד היום. מנקה אני ומנקה, ולנקות לא אוכל. אתה, רחימאי שלי, גם בגד-שרד חדש לא יזיק לך.

אקאף יהיה, סבתא, יהיה, אסלק את דמי האדרת, וממילא גם בגד-שרד… בכלל, רבים הדברים בעולם. 54 רובל כבר קיבל. והיום 6. בסך-הכול – 60. נשאר חוב של 20. במזונות פברואר ומארס אחסוך עוד שנים-עשר רובל. ולא יישאר אלא חוב של 8. והשארית מן ההענקה… איך שהוא נמצא עצה. ואולי גם תוספת-שכר יתנו. כי גארדרוב אשר כזה יש בו… ככה… כדי לחזק מעמדו של אדם. הנה יאמר בלבו המנהל: “היועץ הטיטוליארי אקאקי אקאקייביץ' באשמאצ’קין עילוי רב נתעלה בהדרת-פנים באדרתו החדשה, – יש להגביהו בסולם-המעלות של משכורת הפקידים”. ואז… מי יודע… מה? מה דעתך?

בעלת-הבית: בענין מה, מלאכי שלי?

אקאקי אקאקייביץ': והרי שוב איני זקן כל-כך. אולי, אפשר, משהו ממין נקבה… כדי, בשעת הכושר, לבוא לידי נישואין… ומין… זאטוט שכזה… יורש-עצר… שיהא מצייץ: “אבא, אבא”, (נבהל מעוז רוחו, מפסיק פתאום ומביט בפחד אל בעלת-הבית).

בעלת-הבית: נו, חדל לך, עז-פנים שכמותך, דיבור שכזה. (קול דפיקה על הדלת).

אקאקי אקאקייביץ': או! (אץ אל הדלת, פותח)

פטרוביץ': (נכנס, ובידו האדרת, מעוטפת במטפחת).

אקאקי אקאקייביץ': הנה, הנה.

פטרוביץ': (בפנים אומרים חשיבות) הבטחתי, ובכן ברור, עמדתי בדיבורי. הנה הנה. וכי מה אני, גרמני?

אקאקי אקאקייביץ': ובכן… תן… איפה? (לבעלת הבית) הנה, סבתא, הביא. (לפטרוביץ') נו, הראה.

פטרוביץ': תיכף, תיכף, לאט-לאט. הדוחק את הקץ – הקץ דוחקו. עדי במרומים, כמה יגיעות יגעתי. (מניח את הצרור על השולחן).

אקאקי אקאקייביץ': (רועד מקוצר-רוח, מבולבל).

פטרוביץ': (מוציא לאטו את קופסת-הטאבאק מכיסו, מקיש עליה, פותחה, מכבד את אקאקי אקאקייביץ') בבקשה. היואיל כבוד מעלתו? “ראפה” ריח-ניחוח דליקאטס.

אקאקי אקאקייביץ': לא… הלא ידעת… ודווקא עכשיו אתה צריך… יכולת קודם… (לבעלת-הבית) מין איש כזה, שבאמת, איני יודע… מצפים לו ימים רבים, והוא…

פטרוביץ': (מריח טאבאק, מתעטש) לחייך, תבלה ותתחדש! היא, הגארדרובה הזאת, כל זמן ששקדו עליה במלאכה, ככלה בבית אביה היתה, ועכשיו – אשת-איש כדת וכדין. יהי רצון שתהא עזר-כנגדך. ראויה היא לאהבה, צעירה לימים, יפת-תואר, רעננה. נו אם כן… (מתחיל להתיר את הצרור)

אקאקי אקאקייביץ': אני אעזור… מפני שהצרור, הצרור,,, אולי סכין. הנה, הנה, הו, סבתא, בבקשה לשים לב.

פטרוביץ': (מוציא את האדרת ומציגה לראווה).

בעלת-הבית: אה, אה, איזה יופי.

פטרוביץ': מה? באמת? הלא אמרתי, כי עתידה האדרת להיות כליל-תפארת, שכיית-חמדה. ולא עוד אלא – קלות, רומאנס, ועם זאת חמה מאוד. בנבסקי, אדרת שכזאת, הלא במחיר המלאכה בלבד היו נוטלים שבעים וחמישה רובל.

אקאקי אקאקייביץ': (מכרכר מסביב לאדרת, חוטפה בידיו) ועכשיו למדוד, ללבוש… אבל…

פטרוביץ': חלילה, לא על גבי החלוק… איפה המונדיר של אדוני המנהל?

אקאקי אקאקייביץ': כן, המונדיר, סבתא, המונדיר.

בעלת-הבית: כולו כתמים, הלא ניקיתי אותו.

אקאקי אקאקייביץ': לא חשוב, מהר.

בעלת-הבית: (יוצאת במרוצה אל חדר-המטבח, מביאה את המונדיר)

אקאקי אקאקייביץ': (לובש את המונדיר, אך עומד בפוזמקאותיו, ואין איש משגיח בכך).

פטרוביץ': (בפנים אומרות הדרת-חג, מכתף עליו את האדרת).

אקאקי אקאקייביץ': (כולו רועד מהתרגשות).

בעלת-הבית: אל תרעד ככה, יקירי שלי, איזו יפהפיה… טס….. טס… טס…

פטרוביץ: ואיפה אקאקי אקאקייביץ'? לפני רגע היה כאן – ואיננו עוד (סוקר על סביבותיו. בחיוך של לגלוג). ובמקומו, לפתע-פתאום, איזה ארכי-דוכס או גיניראל. לא ראית, סבתא, את היועץ באשמאצ’קין? להיכן נעלם?

בעלת-הבית: (צוחקת) בהן-צדקי, גיניראל. מלך בגדוד!

אקאקי אקאקייביץ': אולי ראי…

פטרוביץ': יש ראי, סבתא?

בעלת-הבית: וכי מנין לנו ראי? הסתכל במיחם.

אקאקי אקאקייביץ': (מסתכל במיחם) לא רע, אי אפשר. חבל, שאין ראי.

פטרוביץ': נו, ובכן מחר. בעיר. עכשיו אבקש להתהלך מעט.

אקאקי אקאקייביץ': (מתהלך ומשתדל לפסוע פסיעות של חשיבות) איך הצווארון? והקרסים נראים לעין? סבתא, קרסים של כסף, מעשה-אפליקה. או.

בעלת-הבית: כמו חיים.

אקאקי אקאקייביץ': והכפתורים נוצצים?

בעלת-הבית: ככוכבים.

פטרוביץ': מה יש כאן להאריך בדברים? מין פאסון, מין דמונסטרציה – שמרוב זיו והדר מסתמאות העיניים. (סוקר את החדר, מסיר את האדרת הישנה מעל הקולב) ועכשיו אבקש להשוות.

אקאקי אקאקייביץ‘: (מסתכל באדרת הישנה, כמעט בזלזול) פוחלץ. צדקת: פוחלץ. סמרטוט. אשפה. איך יכולתי בכלל… אפילו להביט איני רוצה. הסתירי, השליכי. היתה ואיננה עוד. די. עכשיו אדרת חדשה. ו… חיים חדשים. חן-חן לך, פטרוביץ’. תודה רבה. אינך יכול לשער כלל, כמה טובה אני מחזיק לך ששידלתני בדברים. הרי לך 6 רובל ובחמישה-עשר – עוד שלושה.

פטרוביץ': תודה רבה, אך עלי לשוב הביתה.

אקאקי אקאקייביץ': חלילה, אל תלך. עלינו לדבר עוד, אולי אשמע מפיך כמה הוראות… יש לבדוק את הכול בדיקה מדוקדקת, אם אין מקום לתיקון כלשהו. סבתא, בבקשה לשפות מיחם. אולי משהו לקינוח… סבתא, יש להביא משהו מן העיר.

פטרוביץ': אי-אפשר… סליחה, אדוני המנהל, ידידי מחכה לי שם בחוץ, קופא מקור, משמע…

אקאקי אקאקייביץ': ובכן, יבוא גם הידיד. חג אשר כזה, משמע, בהחלט…

פטרוביץ': אם-נא יואיל כבוד טיטוליאריותו ברוב-חסדו, אדרבא… (פותח את החלון וקורא), הי, ידיד, היכבד נא ועלה לכאן להתחמם מעט. קומה רביעית. מן המסדרון שמאלה, אחר-כך ימינה, דלת שניה. חיש-מהר.

בעלת-הבית: (טורחת ליד המיחם)

אקאקי אקאקייביץ': סבתא, בעצמי אלך לקנות לקינוח… יהי מה. ואפילו יעלה לי הדבר בעשרים קופיקות, מאורע נכבד כל-כך, שהיינו-הך לי… היפה, אם אפשר לומר, בכל ימי חיי.

פטרוביץ': חלילה, אדוני המנהל, חבל על הטרחה. ארוצה נא אני.

אקאקי אקאקייביץ': לא, לא, רוצה אני החוצה… שם, בקרן-הרחוב, בפונדק, ישנו ראי… וברחוב רוצה אני… סבתא, המגבעת.

בעלת-הבית: (מושיטה לו את המגבעת. אקאקי אקאקייביץ', בזקיפת ראש גאיונית, שם פניו אל הדלת) רחימאי, הלא חלוץ-נעלים אתה.

אקאקי אקאקייביץ': היינו הך.

(נכנס שוטר)

השוטר: (למראה אקאקי אקאקייביץ' מתמתח ומצדיע) גיניראל… כבוד ויקר, הוד-רוממותו!

אקאקי אקאקייביץ': (נדהם ומדושן-עונג) משמע, באמת?

פטרוביץ': (קורץ עין ערמומית, לרמוז שהדבר נעשה בהסכמה מראש).

מעמד ב'    🔗

(נשפיה לכבוד האדרת החדשה. המקום: דירתו של אפרודיטוב. משתתפים: אפרודיטוב, ראסטופירקין, מילושקין, פופרישצ’ין, ריז’וב, קצין צעיר, חליסטקוב, נאטאשה, קלאוודיה, וויירה, – לאחר מכן קאנדילאברוב, אקאקי; לבסוף – קוזודוייב. כולם מקיפים את חליסטקוב ובעיניים בוהות מקשיבים לדבריו).

חליסטקוב:… ואז אני מסתער עליו: לא, אינני רוצה! יודע אני מה פירוש “דירה אחרת”, שהוא מציע לי, כלומר – לבית-הסוהר! באיזו רשות?! איך הוא מעיז? היודע אדוני לפני מי הוא עומד? עפר ואפר אני עושה ממך! באדמה אני תוקע אותך. ואפילו את רגליך לא אקציע.

אפרודיטוב: כך אמרת? אתה – לראש המשטרה? אל-אלהים!

חליסטקוב: נו כן, משהו מעין פוליצמייסטר, שם הוא מכונה שר-העיר. גם אם תבוא הנה עם כל הפמליא שלך – אמרתי לו – לא אלך! אני ישר אל המיניסטר! אני… אותך… והוא: “יחוסה נא, אל יורידני שאולה, אשה, ילדים קטנים. אל ימיט אסון על אדם”. מה לי ולאשתך ולילדיך? – אומר אני, – וכי משום שאשה לך וילדים, חייב אני ללכת לבית-הסוהר? ומיד הוא מספר לי מעשה באיזה אלמנה של אונטר-אופיצר: כי עלילה היא, שגזר, כביכול להלקותה, כי היא עצמה הלקתה את עצמה. ועניין מקח-השוחד – גם הוא עלילה, אומר הוא, הסוחרים הארורים, אומר הוא. הלשינו עליו. מתנצל, מצטדק, – ואני אינני מבין כלום… ועל כל צרה שלא תבוא מבקש ממנו…

ראסטופירקין:… גמילות-חסד.

(כולם צוחקים).

חליסטקוב: זו מנין לך?

ראסטופירקין: וכי מתמול-שלשום מכיר אני את⁵ איוואן אלכסנדרוביץ' חליסטקוב?

חליסטקוב: וכך, משמע, החל העניין. וההמשך הלא ידעתם. קבלת-פנים, כיבודים, האם והבת – בשגעונן יצאו שתיהן לדוקרב בגללי.

ריז’וב: מה? האם והבת?

חליסטקוב: ממש כך. באקדחים.

אפרודיטוב: נו ואניה, כאן אתה משקר קצת.

חליסטקוב: אח, אין זה חשוב. משהו כזה היה, כנראה. ופת-השחרית, והסעודות – גן-עדן! כל אצילי המחוז באו לחלוק כבוד. גראף בובצ’ינסקי, גראף דובצ’ינסקי, הנסיך ליאפקין-טיאפקין, הגיניראל שיצא בדימוס, זימלאיניקה.

ראסטופירקין: גראפים. גיניראלים באו.

חליסטקוב: ומה הפלא? רביזור מפטרבורג! מפקד חיל-המצב שבעיר הסמוכה ערך לכבודי פאראדה צבאית. בכבודי ובעצמי סקרתי את המפקד. כמה עשרות גדודים של חיל הפרשים בלבד. וכולם על סוסים לבנים.

מילושקין: והמזונות היו משובחים?

חליסטקוב: בשצף-קצף. כשהקריבו את הדג – פורור, אכסטאז! שמו היה – לאבארדאן. “הוד-מעלתו”, – אומר אחד הגראפים, – “בבקשה לטעום. בכוונה תחילה לכבודו הוד-מעלתו צדוהו. אחת למאה שנה עולה כמוהו בחכה.”

נאטאשה: ובתו של מושל-העיר יפה היתה?

חליסטקוב: אח, חבצלת השרון ואילת השחר. יום-יום – במרכבה לטיולים. מאחור – האידאמאקים, מפנים – האידאמאקים, חמישים האידאמאקים. ואני לה: אלזווירה, pardon permetez⁶ לנשק את צוואר הברבורים הזה.

וויירה: והאם?

חליסטקוב: גם האם, עלי להודות, מוכנה לכל דבר. אך מה הן השתיים לעומת עיניך? (נגש בכיווני-חן אל וויירה, פורש עמה הצדה וממשיך לתנות אהבים).

מילושקין: זהו בר-מזל, הא?

פופרישצ’ין: ואתה מאמין לו?

מילושקין: מתוך יראה מפני רום-המעלה הכול ייתכן. כל תג נוסף בכותפת מפיל אימה. ולמחשבה כי רביזור מפטרבורג הוא, עלול אדם לבוא לידי טשטוש-המוח ממש. אב לפני בנו יעמוד בדחילו ורחימו.

ראסטופירקין: מכל שכן בערי השדה. ככל שיעצם כוח השלטון בערי הבירה, כן תגדל הסכלות בשלטון שבערי-השדה.

מילושקין: לאבארדאן, האידאמאקים, אלזווירה… אח, אילו זכיתי לכך פעם אחת בחיי! אני, חבריא, אם נמשך לבי אחרי מסתרי הטרקלינים, הרי זה רק מתוך הסקרנות. רוצה הייתי לראות במו עיני את כל האקוויוקים של אנשי החצר – איך ומה. כל האמברים והקאנדילאברים ומיני ז’יראנדולים וכן, שיחות חולין שלהם.

פופרישצ’ין: או שער נא בנפשך – בבודואר של איזו מטרונית, אשת סינאטור. גן-עדן. ריחות בשמים, צנצנות, פודריות. נוצות היענה. קלות וריח-ניחוח! לא כסרחון שבחלל המשרדים שלנו. פעם אחת זכיתי לראות זאת מקרוב. המנהל ציווני לבוא ולחדד נוצות-אווז, קולמוס לבתו. לדירתו הפרטית הכניסני. בפרוזדור הושיבני. ובעד זגוגיות הדלת ראיתי בטרקלין קאמר-יונקר המכבד בסוכריות מתוך בונבוניירה של קטיפה.

קלאוודיה: (לריז’וב) גבר מעניין הוא חליסטקוב. נשמה של משורר.

ריז’וב: כמובן. בחור בעל פאנטאזיה. בעצם, שאלני לפני חצי-שעה, אולי אוכל לתת לו בגמילות חסד שלושה רובל. בכלל, גברתי הנכבדה, איש ציבילי לא יוכל להגיע למרומים של ממש. הפואזיה האמיתית של החיים לא תיתכן אלא בצבא בלבד… נחזור, אם כן, לענייננו. ובכן, כשמפקד הבאטאליון עורך את הפלוגה הרביעית בדמות קארה, שורה שלישית באלכסון, ואגף שמאלי אחורנית. הרינו מכריז: “פלוגה רביעית, דום! אחורה שמאלה פנה! ישר לצעוד! השמאל, סגן-הקצין, עמוד! כתף שמאלית קדימה! קדימה צעוד, צעוד, צעוד!” מעניין, לא כן?

קלאוודיה: אח, באמת, לא הייתי משערת כלל.

ריז’וב: עדיין אין זה ולא כלום. העיקר יבוא עכשיו. הנה, אספר, איך הופכים רבוע שנערך בין הפלוגות הרביעית והחמישית לטור ארוך מימין לשמאל, אנו מכריזים: ערוך טור מימין! פלוגה ב' עיניים שמאלה! פלוגה א' – ימינה! כתף ימנית – קדימה צעוד!

קלאוודיה: סליחה, רגע אחד. (בורחת. ניגשת אל חליסטקוב ואל וויירה. ריז’וב עומד נדהם יחידי).

חליסטקוב: גם פושקין ידיד-נפש. לעתים קרובות מזדמנים אנו. “נו, מה, אחא פושקין, כותבים. ומה כותבים?”, “ככה, – אומר הוא – ידידי, ככה זה הכול”… אוריגינאל גדול.

וויירה: גם אדוני כותב?

חליסטקוב" הו, גברתי – הכול. טראגדיות, אימפרוביזציות, וודבילים, “בלווי”, כמובן.

נאטאשה: (למילושקין) הלא צריך היית לנצח על הריקודים. מדוע אין רוקדים?

מילושקין: אנו מחכים לקאנדילאברוב.

נאטאשה: זהו! היכן קאנדילאברוב?

אפרודיטוב: הלך להביא את חתן-המסיבה.

נאטאשה: אה, את הזקן הזה, בעל האדרת? הנכון הדבר ששמו אקאקי? ומדוע הם מאחרים לבוא?

ריז’וב: גברתי, שומע אני, היתה רוצה לרקוד קצת? אך לא פה. אין כאן מקום כלל. ריקודים של ממש אפשר לרקוד רק בנשף-הגדוד. הריקוד בלי תזמורת צבאית – כגוף בלי נשמה. לפני זמן-מה אירע מעשה מופלא בגדוד הרגלים ה-29. הלויטנאנט אוחוויירטוב טעה, ובמקום לערוך קאדריל, ערך מפגן צבאי. ועל הגברת לדעת, כי לשון הפקודה כאן היא זאת: “פלוגה, נשק⁷ כתף! כיתות ימינה פנה!” ותשער נא גברתי בנפשה ש…

נאטאשה: (בורחת. ושוב עומד ריז’וב יחידי).

פופרישצ’ין: (לראסטופירקין) לא, ידידי, בלי צנזורה אי-אפשר. ראשית, אלמלא הצנזורה, היכן אני עובד? והשנית: בעצמי קראתי ב“הכוורת”, כי… איך זה היה? אהא… “יסודי האמונה מתמוטטים, הסדרים מתפרעים, ושמה הקודש של הקיסרות הרוסית נישא לשווא”.

ראסטופירקין: והרי זה שם-האלהים.

פופרישצ’ין: אחת היא, איזה שם. כתוב: “לא תשא”, – משמע, “לא תשא”, ומה הכוונה, ומה העניין – דבר זה הוא מסמכותה של הרשות העליונה. אך ישנם פסוקים בכתבי-הקודש, שהמנהל שלי משרטטם בעיפרון אדום ומסמנם בסימן-השאלה. המיניסטר – לו לבדו הסמכות להכשיר, או לפסול. פסוק שכזה: “תבוא מלכותך…” פקפק בדבר והלך לשאול: ומלכות של זרים מהי – מותרת, או אסורה? לבסוף בא המנהל בכבודו ובעצמו ואמר לנו: “אלמלא שהיתה הברית-החדשה ספר מפורסם כל-כך, כלום הייתי נותן לה הכשר?” והוא הדין בעניין שסיפרתי לך. הפטריות הן ממאכלי התענית. דין מדיני הצומות. משמע, אם תמצא כתוב שישנן פטריות של רעל, הרי זו כפירה בעיקר. (הולכים.)

(קאנדילאברוב מכניס את אקאקי אקאקייביץ', הנבוך והנכלם. הוא פוסח על הסעיפים, ממצמץ בעיניו מגודל האור, נדהם מקול ההמולה ומריבוי האנשים).

קאנדילאברוב: אומץ-רוח, אדוני היועץ, אומץ רוח! אנשי-שלומנו כולם. אפרודיטוב, הצג נא את האורח היקר. עניינים שהיו לי עמו, אני אומר לך, – סירב ללכת. בקושי הוצאתיו מחדרו. וברחוב – ממש קומדיה. הרי שנים רצופות לא יצא בערב החוצה. ועכשיו טפל בו כמעשה בעל-בית.

אפרודיטוב: (לאקאקי אקאקייביץ') אח, איזה אורח. ברוך הבא. כולנו מצפים לך. בבקשה, רבותי. (כולם מקיפים את אקאקי אקאקייביץ' שלפניו עומד אפרודיטוב, ונושא נאום של ברכה).

אפרודיטוב: כבוד גדול הוא לי, שנפל בחלקי לקדם בברכה בצל-קורת-ביתי, ועל דעת כל הקהל, את חברנו היקר, אדוננו הנכבד, אקאקי אקאקייביץ' בשאמאצ’קין. בואו ונחזיק לו טובה על המסיבה הנחמדה הזאת, לפי שכל עיקרה הוא מאורע חשוב, אשר כולנו זכינו להתבשר עליו. יחי אקאקי אקאקייביץ' ואדרתו! הידד, הידד!

כולם: יחי! הידד! (אחד יושב על הפסנתר ומנגן "טוש).

ראסטופירקין: (מביא מן הפרוזדור את האדרת) אבקש! וכי לא נהדרת היא?

כולם: הידד, האדרת! הידד, היועץ אקאקי! בבקשה, ללבוש. בבקשה להופיע. (ראסטופירקין מכתף את האדרת על גבו של אקאקי).

חליסטקוב: Charmant⁸, הדר-קומתו – תפארת של אפלוֹמב מתוספת לו.

מילושקין: ואיזה צווארון מפואר.

קלאוודיה: ואיזה קרסי-כסף נהדרים לצווארון!

אקאקי אקאקייביץ': מעשה אפליקה.

וויירה: הירשה לי, אדון באשמאצ’קין, לבשם מעט את דשי אדרתו בבושמי שלי? למזכרת נצח. ויולט ד’אמור.

ריז’וב: (לנאטאשה) אדרת-הפקידים אין לה, בעצם, ממידת התפארת שאתה מוצא במדי-הצבא.

נאטאשה: כמה חמוד הוא מסכן זה. מסיה באשמאצ’קין, המותר לי ללטף את ראשו? (מלטפת, כולם צוחקים בעליצות).

(יש לציין שכל גילויי החיבה ל אקאקי אקאקייביץ' הינם כנים בהחלט, ואין בהם שמץ של העמדת פנים או אבק לגלוג).

אפרודיטוב: בטרם תגיע שעת ניסוך-היין על האדרת…

אקאקי אקאקייביץ': מה, יין על האדרת? לא, לא.

אפרודיטוב: אין זה אלא לתפארת המליצה, אדוני היועץ היקר. ובכן, בטרם נלגום לגימה של ברכה לכבוד הקניין החדש, יש עם לבי לומר כמה מלים לבעליו. קוליגה וידיד יקר! אשמנו לפניך… לפעמים, מתוך בדיחות-הדעת וקונדסות אווילית היה פלוני אלמוני מבני החבורה נוהג עמך שלא כשורה… ואולי גם בקנטור. ובכן, אנו מבקשים את סליחתך ומבטיחים לך, שלעולם לא יישנה הדבר, ותמיד נאהב ונכבד אותך. (טוש. כולם ניגשים אל אקאקי אקאקייביץ', לוחצים את ידו).

קאנדילאברוב: (לאקאקי) עליך לומר מלים אחדות.

אקאקי אקאקייביץ': איך זה?

קאנדילאברוב: נו, מן הדין היה שתודה על הברכה.

אקאקי אקאקייביץ': אה… איך זה, בעצם? מנין לי… מעולם לא…

קאנדילאברוב: כמובן, כמובן, כולנו מצפים.

קולות: רשות הדיבור לחתן המסיבה! שקט, שקט! כולנו אוזן.

אקאקי אקאקייביץ': (בלי האדרת – היא הוצאה לפרוזדור. סוקר את סביבותיו בחרדה, מביט חדל אונים אל קאנדילאברוב, הממריצו לנאום) אני.. מאוד… באמת… בנוגע ל… ומשתוקק, שבאמת הכול… בלי ספק… בלי כל מיני… באמת… מעומק הלב… (זוקף עין בקאנדילאברוב) איפה האדרת?

קאנדילאברוב: בפרוזדור, אל תפחד.

אקאקי אקאקייביץ': מעומק הלב… כל מה שאוכל… ו… ו… מודה מאוד… (לקאנדילאברוב) כבר. יפה?

קאנדילאברוב: נפלא. די והותר.

כולם: הידד! יחי! הורא!

אקאקי אקאקייביץ': (מצדד מבט כלפי הפרוזדור, מחייך, אינו יודע מה לעשות בידיו, ובכלל, אינו יודע כלום. יודע הוא רק זאת, שהאדרת תלוייה בפרוזדור, ומישהו יכול לגנוב אותה).

אפרודיטוב: אולי ישחק האדון היועץ ב“ויסט”?

אקאקי אקאקייביץ': הו, לא, תודה… אני לא… אני מעולם לא…

נאטאשה: אולי תטעם משהו?

אקאקי אקאקייביץ': הו, כן, אם יש – בחפץ-לב…

נאטאשה: (יוצאת במרוצה לחדר השני, אל המזנון).

אפרודיטוב: בבקשה לשבת.

אקאקי אקאקייביץ': אני… בעוד רגע… (פורץ כחץ מקשת, אל הפרוזדור, חוזר נרגע, יושב) בסדר…

נאטאשה: (חוזרת מן המזנון, ובידיה צלחת מלאה בשר קר וכוס יין). בבקשה, לאכול את הכול. ולשתות יין. הבאתי אדום. ואולי רצונך בלבן?

אקאקי אקאקייביץ': תודה רבה, רבה מאוד. אדום או לבן: אני בכלל, מעט מאוד… (מתחיל לאכול בחיפזון ובתאווה)

העלמות: (מביטות זו בזו וצוחקות)

(ראסטופירקין, קאנדילאברוב, מילושקין ופורישצ’ין יושבים לשחק בקלפים בחדר הסמוך).

חליסטקוב: (לאפרודיטוב) אולי תלווה לי שלושה רובל, עד מחר. בהן-צדק.

אפרודיטוב: מנין לי? אין לי.

חליסטקוב: גם זו חבורה, אין איש, שיש לו פרוטה בכיסו. התביישו, רבותי.

ריז’וב: (יושב על יד העלמות ואקאקי אקאקייביץ')

וויירה: מֶסְיֶה חליסטקוב, בבקשה אלינו.

חליסטקוב: הו, בהתלהבות, אין קץ, מַאדמוּאזל. אין קץ, מאדמואזל, לאָשרי. (חליסטקוב וריז’וב מעיפים זה בזה מבטי גאווה).

אפרודיטוב: (מתרוצץ, מעשה בעל-בית, משולחן לשולחן, לבסוף יושב ליד המשחקים בקלפים).

קלאוודיה: מכירים, רבותי? אדון חליסטקוב, אדון בשמאצ’קין.

חליסטקוב: היה לי העונג. אדוני יושב ישיבת-קבע בפטרבורג? עיר שכולה קסמים, לא כן?

אקאקי אקאקייביץ': כן, כן. רחבת ידיים, לטייל אפשר.

חליסטקוב: ואיזה חיים Immaginez⁹ vous¹⁰, שלשום בקבלת-פנים בביתו של מנהל לשכת הסינאט…

אקאקי אקאקייביץ': (לוטש עיניים).

חליסטקוב? הכרתי ספרדיה אחת… כפי הנראה, מארקיזה. אבל התקוטטה עם משפחתה. דולורס, או חרס, – איני זוכר. התידדנו מאוד. הזמינה אותי לאסקוריאל, שיש לה שם וילה פרטית. אך לא אסע. בוחר אני לשבת בפטרבורג. אינך סבור כך?

אקאקי אקאקייביץ': (מעיף עין כלפי הפרוזדור) אני.. תיכף ומיד. (יוצא במרוצה לראות את האדרת).

ריזו’ב: (לוויירה) נא, ספרד רחוקה. תבוא נא הגברת ביום הראשון אל המפגן. מעניין מאוד. אעמוד בראש המחלקה השנייה של הפלוגה השלישית. הגברת תראה שם מצעד של שדרה שנתפרסה.

חליסטקוב: (למראה אקאקי אקאקייביץ' שחזר) פארדון, במקרה חסר אני מעט כסף… האוכל לבקש אצל אדוני בגמילות-חסד שלושה רובל?

אקאקי אקאקייביץ': שלושה רובל? הו, לא… כשיצאתי מביתי לקחתי עמי רק 4 קופיקות. על כל צרה…

חליסטקוב: אם כן, אולי תרשה לי, לסור אליך מחר?

נאטאשה: אדון חליסטקוב, בבקשה לא לגזול מאיתנו את האורח היקר. האדון באשמאצ’קין הוא שלנו. בבקשה, יישב נא פה, על ידי.

אקאקי אקאקייביץ': (יושב. העלמות צוחקות).

נאטאשה: אל תצחקו, הוא מסכן. הוא נחמד.

חליסטקוב: (מנפח בידו, יושב אל שולחן הקלפים).

קלאוודיה: אך מצחיק מאוד, כל-כך מהר אכל את הכול.

וויירה: ועכשיו מעט יין. ויהי מה! לחיי הגברות.

אקאקי אקאקייביץ': (בהיסוס. לבסוף מקריב את הכוס אל פיו. מדבר ברפיון) ויהי מה… (לוגם מעט).

נאטאשה: ולחיי – לגימה לחוד.

קלאוודיה: גם לחיי.

וויירה: גם לחיי, כמובן. ומי זה זילף עליך בשמים, אחא?

נאטאשה: ובכן, שלוש לגימות. ובכן: לחיי נאטאשה, לחיי קלאוודיה ולחיי וויירה!

אקאקי אקאקייביץ': אולי זה יותר מדי… לא הורגלתי… (לוגם)… לחיי נאטאשה, לחיי מה שמה?

קלאוודיה: קלאוודיה.

אקאקי אקאקייביץ': לחיי קלאוודיה… ולחיי וויירה… (כל גופו אומר התמוגגות). אח, יין משובח… זה כבר, זה כבר לא שתיתי… בערך… בערך… הרבה זמן… נמצא שמשקה טעים הוא… הה… הה… הה… (פתאום) ואיפה אדון קאנדילאברוב?

נאטאשה: משחק בקלפים. וכי מה רצונו? אולי אני במקומו?

אקאקי אקאקייביץ': לא… סתם-כך… (מעיף מבט כלפי הפרוזדור) רציתי… (העלמות כובשות את צחוקן משוחחות בלחש).

וויירה: קראי, נטאשה, לקאנדילאברוב… אולי נחוץ לו… הלא זקן הוא.

נאטאשה: (רצה להביא את קאנדילאברוב).

קאנדילאברוב: אדוני היועץ בין עלמות! איזה בר-מזל?! ואנו מוכרחים לשחק בקלפים.

קלאוודיה: הו… כמובן, “מוכרחים”.

אקאקי אקאקייביץ': (מלחש לקאנדילאברוב) אולי אפשר להעביר את האדרת הנה… לחדר?

קאנדילאברוב: הרי אין שום סכנה, אך אם רצונך בכך, תיכף ומיד. (יוצא לפרוזדור, מביא את האדרת, תולה אותה על מסמר בחדר וחוזר אל שולחן הקלפים).

אקאקי אקאקייביץ': (נושם לרווחה).

נאטאשה: שלוש יעלות-חן מסביב, ואדוני מתגעגע על האדרת. סוף-סוף ניעלב (לוויירה) הביטי כמה נחמד הוא. מתבייש.

אקאקי אקאקייביץ': לא… חלילה… ורק חשבתי, אולי צר המקום שם, בפרוזדור… תופסת מקום… וכאן – מרחב, סליחה, מה היה שמו של זה, שעם בשר-העגל?

נאטאשה: ויניגרט.

אקאקי אקאקייביץ': גם כן ביין?

נאטאשה: בחומץ.

אקאקי אקאקייביץ': אבל משובח. משתפך, ככה, בחמימות בתוך הראש.

וויירה: זה מן היין.

נאטאשה: ובכן, אביא עוד, ועכשיו לבן, – טוב?

אקאקי אקאקייביץ': למה… אפשר לנסות.

נאטאשה: (הולכת אל המזנון וחוזרת).

אקאקי אקאקייביץ': (אוכל ושותה. עוזו מתגבר עליו)

קלאוודיה: שמעתי, כי יש לאדוני כתב-יד נפלא.

אקאקי אקאקייביץ': איני יודע, אם נפלא הוא. ישר… והאותיות, אמנם, קצת באלכסון, אך לעולם אין עגלגלותן נפסדת. (תנועות המדגימות את מלאכת הכתיבה).

וויירה: יכתוב נא לנו את שמותינו (לוקחת¹¹ עפרון מעל השולחן, דיו, פיסת-נייר).

אקאקי אקאקייביץ': בחפץ-לב. (יושב אל השולחן, מבקש לכתוב, אך אין הדבר עולה בידו).

וויירה: אדוני שכח את שמותינו?

אקאקי אקאקייביץ': לא, לעולם לא אשכח עוד, אלא ש… (מראה בתנועות, שעליו לראות שמות כתובים) להעתיק. אולי תואילי בטובך לכתוב על גבי הנייר: נאטאשה, ווירה, קלאוודיה.

וויירה: (כותבת. מושיטה לו את הנייר)

אקאקי אקאקייביץ': (מעתיק) מוכן.

נאטאשה: אח, איזו קאליגרפיה! נזדמן לאדוני לכתוב מכתבי-אהבה?

אקאקי אקאקייביץ': (בפרכוסי גנדרנות קלים) עדיין לא, אך אולי אתחיל…

וויירה: ואיך היה אדוני פותח מכתב לאהובתו?

אקאקי אקאקייביץ‘: ההה… לאהוב-תי? נו… איך-שהוא הייתי פותח שם… סנקט פטרבורג, יום כך וכך. לחודש – כך וכך… שנת… כך וכך. בתשובה על מכתבה מס’… מיום… וכו'… (לוגם. מתאזר עוז יותר ויותר. מתנועותיו ומנעימת-קולו ניכר שהוא משתדל לחקות את חליסטקוב). פעם אחת אפילו רזולוציה של הסינאט השגתי להעתקה… בהן צדקי Immaginez¹² vous. בזמן האחרון, כבר יומיים, עורך טיולים, בעיקר על פני הנבסקי, פטרבורג!… איזה חיים נהדרים! אפילו עכשיו, בדרכי לכאן, איזו צרפתיה, בעצמי איני יודע למה, נתרשרשה לי מן הצד, ואיך-שהוא בעיניים… הההה… הצרפתיות הללו – באמת, כיוון שגמרו אומר בלבן, הרי בהחלט… ואשר למכתב – ובכן, אין שום ספק… תוכניות רבות בלבי (מעיף מבט כלפי האדרת) לאחר זמן אולי נצליח, גם צווארון של נמיה אמיתית… סוף-סוף, מרחוק בין כה וכה אין מכירים. (לנאטאשה) ועיניך נוצצות כל-כך, וגם שלכן…

וויירה: משום ששמחות אנחנו.

קלאודיה: משום שנעימה לנו חברתו.

אקאקי אקאקייביץ': (מלחש לנאטאשה) אבל עיניִךְ הן הכי… (מניח כף ידו ומוליך את היד לצד אדרתו).

קלאוודיה ווירה: (רצות אל שולחן הקלפים ומביאות עמהן את המשחקים).

אקאקי אקאקייביץ': (מלטף את אדרתו) הבה-נא, געי בה.

נאטאשה: חלקה, רכה, נעימה.

אקאקי אקאקייביץ': (מחליק על כתפה. מביט על סביבותיו, רואה שמסתכלים בו; יושב נכלם על כיסא ליד האדרת. פני אפרודיטוב אומרות חדווה של בגילופין. אחד פותח בנגינה. הצעירים בחבורה מזמינים את העלמות לריקוד. העלמות עוברות מיד ליד. מרקדות ושרות. השמחה והשאון גוברים. אקאקי אקאקייביץ', שפניו זורחות, יושב ליד האדרת. ברגע מסויים נחלצת נאטאשה מבין זרועות בן-זוגה-בריקוד וקרבה במרוצה אל אקאקי).

נאטאשה: ועכשיו, אדוני, איתי.

אקאקי אקאקייביץ': הו, לא. לא! איני יודע. איני יכול. מעולם לא… לא…

כולם: כמובן, כמובן, אל תרפי ממנו נאטאשה.

נאטאשה: אני אלמדנו! (יוצאת עמו בריקוד. כל הניצבים צוחקים בעליצות. מוחאים כפיים, מפזמים. המוזיקה נפסקת פתאום. מבוכה.).

אקאקי אקאקייביץ' ונאטאשה: (בטבורו של האולם).

אפרודיטוב: האדון המנהל הואיל…

קוזודוייב: באמת אורח בלתי-קרוא…

אפרודיטוב: אדוני המנהל, מי פילל, מי היה מעיז לחשוב…

קוזודוייב: אך עברתי בדרך מקרה, וכיוון שידעתי על המסיבה הזאת, החלטתי לסור הנה, ומיד – מחזה מרהיב כזה! אני מאחל לאדון היועץ… אני באמת שמח מאוד (מקריבים לו כיסא, הוא יושב, כולם עומדים עמידת פקידים לפני מנהלם, מחייכים ונכלמים). רואה אני, שהאדון היועץ פותח דף חדש בחייו. נפלא, נפלא מאוד… אך אקווה, שהדבר לא ישפיע לרעה על עבודתו במשרד, ההה… אבקשכם, שלא תשביתו את שמחתכם… מדוע אינכם רוקדים? (דומיית מוות) רק בין כותלי המשרד אני דורש כובד-ראש. אבל כאן… אדרבא. המשרד לחוד והבית לחוד, שם אני דורש סדר, משמעת, דיסציפלינה. כובד-ראש, כובד-ראש, כובד-ראש. זהו! היירארכיה. אך מחוץ לכותלי המשרד – אחד גלגל ואחד גלגלון, אחד בורג ואחד בְּרַגְרָגוֹן, אין הבדל, באמת אין הבדל. אני, רבותי, בשבילכם, – זאת אומרת, – כאב לבניו, ואתם רבותי, מסרבים לרקוד. מדוע כל-כך מבוהל אדון באשמאצ’קין?

אקאקי אקאקייביץ': אדוני המנהל… אדוני המ… המ… המ… מנהל… אני מתחנן לפניו, אל נא יספר לגיניראל גרומוטרובוב, מפני שהוא יספר למיניסטר, ומיניסטר, להוד-רוממותו, ואז… (האור משתנה. פני הניצבים לובשים ארשת של בובות-פאנופטיקום. התזמורת מתחילה לנגן: מחול הפקידים).

שיר המעלות

אפרודיטוב: אֲדוֹנֵנוּ, כְּבוֹד הַשָׂר

דּוֹ"חַ מוֹסֵר לְהַקֵּיסָר.

הַקֵּיסָר – גָּפְרִית וָמֶלַח!

וְהַשָּׂר: “חֵן-חֵן, הַמֶּלֶךְ!”

קאנדילאברוב: בָּא הַשָׂר זָעֵף וָסָר

וְנוֹזֵף בְּתַת-הַשָּר

וְגוֹעֵר בּוֹ: גֹּלֶם! תֶּרַח!

וְהַתַּת: כַּפְתּוֹר וָפֶרַח"…

פזמון: כִּי מִצְוָה הִיא זֹאת: לִשְׁמֹעַ

גְּעָרָה מִפִּי גָּבוֹהַּ;

הַתַּחְתּוֹן מִפִּי עֶלְיוֹן –

זֶהוּ סוֹד הַמַּנְגָּנוֹן!

ראסטופירקין: כָּאן מַגִּיעַ תּוֹר הַתַּת

לְגַדֵּף גַּם הוּא כַּדָּת

וְלִשְׁבֹּר אֶת הַמַּפְרֶקֶת

לִסְגָנוֹ, זֶה רֹאשׁ מַחְלֶקֶת.

חליסטקוב: זֶה רֹאשֵׁנוּ, כַּמּוּבָן,

גַּם מִתַּחַת לוֹ יֵשׁ סְגָן,

וְזַכַּאי גַּם הוּא מִמַּעַל

לְגַדְּפֶנּוּ: בֶּן בְּלִיַעַל!"

פזמון: כנ"ל

מילושקין: וְהַסְּגָן – אֶת מַזְכִּירוֹ.

פופרישצ’ין: הַמַּזְכִּיר אֶת לַבְלָרוֹ.

אפרודיטוב: הַלַּבְלָר אֶת… וְכָךְ הָלְאָה…

אקאקי אקאקייביץ': זֶה לְמַטָּה, זֶה לְמַעֲלָה

– סוֹבְבִים בְּבִטָּחוֹן,

גַּלְגַּלֵּי הַמַּנְגָּנוֹן.

פזמון כנ"ל

(ריקוד-הפקידים – משהו מעין קונטראדנס)

מעמד ג'    🔗

(אקאקי אקאקייביץ' חוזר מן הנשפיה ברחובות השוממים של פטרבורג. אין הוא שיכור, אבל – קצת בגילופין. אגב הליכה מפזם ואלס.)

אקאקי אקאקייביץ‘: יין לבן ויין אדום… וביחוד יין כחול. עיניים כחולות. “ואיך היית פותח את מכתב-האהבה?” נו, איכשהו הייתי פותח… וגם אכתוב. באמת אכתוב. הכתובת – באופן פאנטאסטי. בעיטורים. מיני סלסולים אסלסל, מיני ציוצים… בקולמוס הקשה ביותר. והמכתב עצמו – פנינים דקות מן הדקות – באותיות דפוס, לשם החידוש. נאטאשה… נון – אלף – טית… נאטאשה… נאטאשינקה… משהו כזה, שבאמת אפשר לומר שככה… הלא היו גם הרבה אחרים, והיא – אלי: “ועכשיו תרקוד אתה עמי”. משמע, משהו משך את לבה… משיכת הלב. ואם לרקוד, הרי בשילוב הזרוע… כל-כך גמיש, כל-כך חם… וחלקלק… כסכין. אמנם, אפשר היה ממשי, אך גם הסאטין יעשה את שלו. (מפזם) אבקש, שביום הראשון בהשכמת הבוקר, תצא עמי לטיול. על-פני הנבסקי. ומדוע תסרב? בצד השמש… המון אנשים, מעיפים אין… "מי זאת? מי זאת? איזה יופי! ומי הוא? איוואן אלקסנדרוביץ’ באשמאצ’קין". אח. חבל מאוד שלא איוואן אלקסנדרוביץ‘, אלא אקאקי אקאקייביץ’. אבל קשה. אין לשנות. “איזו אדרת נפלאה! אכן, באמת נפלאה!” נאטאשה, יש רגעים בחיי האדם, כאשר… כאשר… Immaginez¹³ vous. הלב אינו עוצר כוח… באמת, חפצתי להתוודות לפניך, כי בתשובה על מכתבה, מיום כך וכך… מס' כך וכך יש לי הכבוד לאהוב אותה – לאהוב – – – לאהוב – – – ומיד היא שולבת זרוע בזרועי, ומכאן ואילך – ביחד – – – כל כך טוב… מעניין לדעת, מה יתנו מחר להעתיק? ואולי יקראני המנהל ויאמר, ש… אוואנס? הכול ייתכן… קוזודוייב, כמדומני, רמז. האדרת, אמר, הצליחה להפליא… אתה נראה בה, – ממש לא יאמן. היודע אתה: כבודו של אדם – אדרתו. כך אמר. משמע, ייתכן… אפילו השַמש שינה את טעמו. והשוטר, מה? הצדיע. “התחתון מפי עליון, – זהו סוד המנגנון”. איפה אני? שממה. עוד רחוק הבית. צריך מחר להיכנס אל פטרוביץ' ולספר את הכול. איש טוב. ידיד נאמן. אלמלא שידלני אז בדברים, – מה הייתי עושה עכשיו? לא כלום, פחד אלהים: בפוחלץ ההוא עם נאטאשה, שלוב זרוע? לא היתה הולכת עמי. ועכשיו בהחלט. ובכן, אפתח כך: “בזה הנני מתכבד להודיע בהכנעה ש… ש… מאתמול היית למלאך חיי, ובקשר לאמור לעיל הוחלט להתייצב”… לא, לא טוב… אך בוא יבוא. עוד הלילה אכתוב בקולמוס-ראשון… טיוטה… ומחר – אעתיק. אילו קיבלתי תואר אסיסור קוליגיאלי, אזי בהחלט… בת כמה היא, בערך? עשרים ושלוש, וארבע… ואני – עסק ביש, 54. אך אין דבר. וכי השנים עיקר? העיקר הוא צעירות הלב וקלסתר-הפנים. והרי עכשיו – קלסתר, הדרת-הפנים, לגמרי דבר אחר. וההילוך קל כל-כך. הו, מה נעים! כל-כך טוב! (פתאום, כצצים מתוך האדמה, ניצבות לפניו שתי דמויות).

דמות א': האדרת שלי! (מושך את האדרת מעל אקאקי).

אקאקי אקאקייביץ': (צועק צעקת תדהמה).

דמות ב': הנה אראה לך צעקות (תוקע אגרוף מול חטמו ובועט באחוריו).

אקאקי אקאקייביץ': (נופל).

הדמויות: (נעלמות).

אקאקי אקאקייביץ': (שוכב בתוך השממה הבהירה של ליל הירח: לאחר כמה רגעים מגביה ראשו, תומך ידיו בקרקע, מנסה לקום). או… או… או… (“או” זה מתאיים והולך, עד שנהפך לזעקת-אימים). החזר, החזר, החזר, הצילו! אנשים! הושיעו! גנבו! רדפו! הצי-לו! (נופל ארצה בבכי גדול).

שומר לילה: (נכנס לאטו, בידו רומח, כולו אומר אדישות) מה הצווחות? אינך יכול בשקט? שמא הרגוך, שנצטווחת כל-כך? להירדם אינו מניח לבריות. מה קרה?

אקאקי אקאקייביץ': האדרת… לקחו… שדדו… ואתה במקום לשמור – נרדם. גם-כן שומר לילה! היכן המשטרה?

השומר: המשטרה ישנה. לילה הוא, והכול ישנים. ואתה גוזל את שנתם של הבריות. אילו ישנת, לא היה איש גונב ממך דבר.

אקאקי אקאקייביץ': אל תרבה דברים. אמור מה לעשות, הבהל, הזעק, תן עצה. איני יכול! איני יכול!

השומר: אין איש יכול, ולא אתה לבדך. למה ארדוף אחריהם והם ברחו. ואם ברחו, משמע ברחו. ולא תשיגם. וזאת עצתי לך: קום לך לביתך, שכב לישון, לפני השינה שתה לך כוס תה, שהתה יפה לבריאות. ולמחר קום לך אל קצין-הרובע ומסור הודעה, שכך וכך, לכל פרטיו ודקדוקיו, כתב-בקשה כתוב לך… עם בולי חותם-המלכות… ושב בנחת והמתן. ובדרך הזה יהיו הדברים מתגלגלים והולכים. קצין-הרובע ישלח בקשתך לתעודתה, ושם יחרצו משפט. יחקרו, מי אתה ומה אתה, ומה טעם משוטט אתה לך בלילות, – וישלחו להלן. זוהי דרך הישר. כל רע לא יאונה לך שם. תשב לך בתפיסה לערך שבוע ימים, – והכול על מקומו יבוא בשלום.

אקאקי אקאקייביץ': וימצאו את האדרת?

השומר: האדרת?

אקאקי אקאקייביץ': הרי אדרת גנבו ממני!

השומר: איזו?

אקאקי אקאקייביץ': “איזו”! אילו ידעת איזו – חדשה, חדשה.

השומר: ימצאו? – לאו דווקא. שאילו היו מוצאים, לא היו הגנבים גונבים. על כל פנים, יהא לבך סמוך ובטוח, שהרשות דואגת לך. ובאשר לאדרת, לך אל חייט, ידידי, ותפור לך חדשה. נו, ליל מנוחות! (יוצא).

אקאקי אקאקייביץ': (לבדו, סוקר את השממה על סביבותיו. נושא עיניו השמימה. דומייה. לבסוף זוקף צווארונו, וגבו אל הקהל, והולך כנגד פניו כמו צ’אפלין).

 

מערכה שלישית    🔗

מעמד א'    🔗

(חדר בביתו של גרומוטרובוב. קארולינה, אשה צעירה לימים ויפת-תואר, יושבת ליד הפסנתר ושרה שיר-רועים צרפתי. גרומוטרובוב בגלימת לילה. כתום השיר).

גרומוטרובוב: שירתך, קארולינה, משובבת את נפשי כאפרסמון. אני עוצם את עינַי וצולל בנחל-עדנים. באידיליה סנטימנטלית. לנגד עיני היגעות נגוֹל עולם של חלומות. הנה, למשל, עכשיו רואה אני אחו קטן וירקרק, ורועים בו כבשים לבנים, עוטי צמר, ורחלים. בצוואריהם¹⁴ מצלצלים פעמוני-כסף. צפריר קל מרפרף בעשב, ובחורש הקרוב רועה-צאן מחלל בחליל שיר נכאים ובהמיַת הנפש קורא אל אהובת-לבו. ושמה: אמאריליס.

קארולינה: מי פילל, כי איש רם-המעלה כמוך, ידבר בשפת המשוררים.

גרומוטרובוב: אכן, זוהי כל הטראגדיה שלי, הלב מלא שעשועי עדנים, המחשבות – מגביהות עוּף בעולם הדמיונות הנלבבים ומראות-הנוף הרומאנטיים, ואילו החיים, החולין האפורים, דורשים יד חזקה, אגרוף נטוי, שאצבעותי מכוצות אותי ביגיעה רבה כל-כך. אפשר שלא נבראה היד הזאת אלא לפרוט על-פי הנבל, או לאחוז מכחול ולצייר מחזות מרהיבים שבנקיקי הסלעים לאור הירח. וכאן לפניך מציאות אכזרית על כל הפרוזה המנוולת שלה. מי יודע, קארולינה, אם לא אקום ואצא בדימוס, אזי נשכון בבית קטן ונחמד, בשוויצריה, שם אחבר שירים לכבוד הדר טבע האביב, ואת תשירי לפני משיריך…

קארולינה: איזה חלומות, קוקו. אני לא אסע מפטרבורג. אני בלי פטרבורג אין לי חיים. כאן טוב כל-כך, שמח כל-כך, – ואתה נפשך לשווייצריה. לעזוב את פטרבורג הרי זה סוף הקאריירה ואתה עוד עליות גדולות נכונו לך. גדולות ורמות יותר מהרי שווייצריה. מה לעשות, אשה אני, ונעים לי להיות אהובה… אולי אהובתו של שר המשטרה שבעיר הבירה, אולי של איזה סינאטור, ואות ולאדימיר דרגה א' על צווארו… והאופרה, ונשפי הארמון, והכול! קוקו! עודני צעירה ואתה… דיבורים שכאלה.

גרומוטרובוב: אך לא תיכף ומיד, אל תפחדי. אני סתם כך, להלכה, לפי שעה… ושר-משטרה – אפשר מאד; סינאטור – לא מן הנמע. בשעת הסעודה בבית נסלרודה כבר רמז על כך קנקרין. נראה, נראה… נסלרודה, סעודותיו משובחות קארולינקה… טבחיו אינם סתם קצבים. הגישו פירמידה של גלידת אננס – מונומנטאלית. מלאכת-מחשבת. ארמון קפוא – ובתוכו שלהבות תכלת של גרוג, כעין השריפה. ומכבי-אש מקרם ומגלידת קצפת עם פירות מסוכרים.

קארולינה: זהו, ואתה עוד רוצה לנסוע מפה.

גרומוטרובוב: ממכבי-האש בלבד אכלתי עשיריה שלמה. והמחשבות – הרחק הרחק מזה…

קארולינה: בשווייצריה?

גרומוטרובוב: הרחק מזה. דיברנו על סיכויים שונים. סיכויים, באמת קולוסאליים. מה דעתך, גיניראל-גורבנאטור ביאפאן – זה לא רע, מה? או שר-משטרה בבומביי? גם זה לא רע בעיני. יש להם שם מיני פאגודות, בתי תה – כלומר: לשבת שם, לשתות תה, ולטוות חוטי חלומות… ולהודו היית נוסעת עמי, מה? הה-הה-הה-הה. לא, לא, לא, אל תפחדי, תישארי כאן, בפטרבורג היקרה שלך.

קארולינה: ומה נעשה הערב?

גרומוטרובוב: אולי רוצה את ללכת לאופירה? אחר-כך אסיעך הביתה, ובעצמי אצטרך ללכת לצירות האוסטרית.

קארולינה: אני מבינה. דולי פיקלמון מושכת את לב הוד-מעלתו?

גרומוטרובוב: מושכת, או לא מושכת, אך יש להודות, שאשת הציר אשה יפה היא.

קארולינה: נו, וגם זו, השניה, תהיה שם…

גרומוטרובוב: איזו שניה?

קארולינה: אשתו של זה שכותב שירים.

גרומוטרובוב: אה, La belle Natalie¹⁵. תהיה, כמובן תהיה. קארולינקה מקנאה, לא כן? הה, הה.

קארולינה: מיד “מקנאה”… שכחתי את שם המשפחה. מה שמו של זה, המשורר שלה?

גרומוטרובוב: פושקין. בחור מוכשר, אך אני הייתי חובש אותו בבית-הכלא לזמן-מה. יעקוביני מובהק. ובעצם, יעשה לו כאוות נפשו. באמת, היינו-הך לי.

(מפזם את הבית החוזר מן השיר ששרה קארולינה. באותה שעה נשמע קול תזמורת צבאית מעבר לחלון).

קארולינה: (אצה אל החלון) צבא. הבט, קוקו, גרינאדירים.

גרומוטרובוב: (עומד על ידה, מחבקה). צועדים, באמת, למופת. הביטי. אחד אחד. איזו הדרת קומה. איזה מצעד. סדרי צבא – הרי זה הדבר היחידי שאותו אידיוט מבין.

קארולינה: מי הוא האידיוט?

גרומוטרובוב: נו, הצאר, הרי זה מטומטם גמור. שתי מלים אי אפשר לדבר עמו. אולי רק על מסדרים ומפגנים ומונדירים וטקסים צבאיים. צירוף של נירון וסרדיוט פרוסי. שוב אין זה צבא כלל, אלא מין Corps de Balle¹⁶ צבאי.

קארולינה: קוקו, שקט.

גרומוטרובוב: איש לא ישמע. הרי התזמורת מנגנת (מושכה מן החלון ורוצה לנשקה) בואי, אמאריליס, אל חיק רועה-צאנך.

קארולינה: אין איש בבית?

גרומוטרובוב: שלחתי את כל המשרתים. אין איש מלבדנו. (יושבים על הספה, הוא מניח ראשו על ברכיה). כך אוהב אני. פנקיני נא, נשקיני נא.

קארולינה: של מי העיניים הנחמדות?

גרומוטרובוב: של קוקו.

קארולינה: והחוטם הנחמד?

גרומוטרובוב: של קוקו.

קארולינה: ואיך עושה הגדי?

גרומוטרובוב: בה-ה-ה-ה…

קארולינה: וכלב?

גרומוטרובוב: האו-האו-האו.

קארולינה: קוקו, גנבים באים, רוצים לגנוב את הגברת.

גרומוטרובוב: (מדדה על ארבעותיו ככלב) האו-האו-האו.

קארולינה: (צוחקת בעליצות) אך קוקו לא יתן לגנוב את הגברת.

גרומוטרובוב: האו-האו-האו.

אקאקי אקאקייביץ': (באדרתו הישנה. נכנס. עומד כתקוע. נועץ עיניו בגרומוטרובוב הנובח).

גרומוטרובוב: (משתתק. מוסיף לעמוד על ארבעותיו. תולה עיניים קפואות באקאקי אקאקייביץ', בוחן כמה שניות את עצמו. האשה, שהיתה שטופה בצחוק, נדהמה וקפאה תחתיה. גרומוטרובוב מביט אליה, אח"כ – שוב אל אקאקי, ופתאום – משמיע קול שאגה).

אקאקי אקאקייביץ': (מתחלחל וקופץ לאחוריו)

קארולינה: (גועה בצחוק) קוקו, מה זה? (מורה על אקאקי) שניכם כל-כך מצחיקים. מה אתה עושה פה? מנין הופעת?

אקאקי אקאקייביץ': הו… הו..הודמ…

גרומוטרובוב: (קם, מנער את האבק מגלימתו).

אקאקי אקאקייביץ': הוד מ… הוד מ… עלתו.

גרומוטרובוב: (עודו נדהם) מי זה? מה זה? למה זה?

אקאקי אקאקייביץ‘: ארהיב עוז להזכיר להוד-מעלתו: היועץ הטיטולארי אקאקי אקאקייביץ’ באשמאצ’קין. סליחה ש… שזאת אומרת… לא ידעתי, ש… בעצם…

גרומוטרובוב: (כמנומנם) אקאקי? אקאקי? איני מבין כלום. (נזכר) אה, אקאקי, זה אתה, אז, בשעת סיורי בדפרטמנט… (בקולו גואה ועולה הכעס) איך אתה מעיז… איך אתה? אתה? (יוצא במרוצה לחדר הסמוך).

קארולינה: אדוני בא אל הגיניראל לרגל איזה עניין פרטי? בענייני המשרד? ולמה דווקא למעונו הפרטי? הרי לשם כך יש משרד… יש שעות-קבלה.

אקאקי אקאקייביץ': לא יכולתי… רציתי… אין מניחים… אני… אני…

קארולינה: ומי הניח לך להיכנס הנה?

אקאקי אקאקייביץ': שער הגן היה פתוח… למטה אין איש… לא יכולתי לדעת…

גרומוטרובוב: (חוזר במדי גיניראל. בשקט מהלך-אימים יושב, מצית סיגר; בקול אדיש, בלי הבט אל אקאקי אקאקייביץ') היועץ הטיטוליארי באשמאצ’קין, באיזה עניין?

אקאקי אקאקייביץ': אדוני הגיניראל, הוד-מעלתו, יודע אני, שעשיתי… שלא עשיתי… שלא הייתי צריך… אבל… מה אוכל לעשות? רציתי… אין מניחים… אפילו להיכנס אל המזכיר אין מניחים… ובכן, יעצו לי: לך אל דירתו… השתחווה לפניו… וכשיאמר, כשיצווה, – ימצאו… ובכן, אני… זאת אומרת…

גרומוטרובוב: (פולט טבעות עשן, מביט אל התקרה. עודנו שקט) יסביר נא היועץ הטיטוליארי את העניין בדברים ברורים יותר, מפני שאיני מבין כלום. כך, כך. בקיצור נמרץ, במלים ספורות. (מתופף באצבעותיו בקצב התופים קודם לכן).

אקאקי אקאקייביץ': הוד-מעלתו, 33 שנים במשרה אחת… על כיסא אחד… מעולם שום דבר רע לשום אדם… והרשות מרוצה… לא דמי-קדימה, ולא שום דבר בכלל… פוחלץ ורק פוחלץ, ורק העתקות… והנה – כפור… זאת אומרת… בגב… וצוחקים… ולתקן אי-אפשר, כי שחוקה… אין פונדאמנט… הטלאים אין להם אחיזה… ובכן, אומר החייט: כמובן, נחוצה חדשה. ובכן, שלושה חודשים חסכתי סוכר מן התה, פת במלח אכלתי… אך אין דבר… ובלבד שתהא אדרת חדשה… וסוף סוף היתה… ואפילו הברדס בבטנה של משי… ועור-החתולים ממש כעור הנמיה… וקרסים של כסף מעשה-אפליקה.

גרומוטרובוב: (תולה עין נדהמת בקארולינה, המקשיבה לאקאקי רב קשב)

אקאקי אקאקייביץ': ומיד, ביום השלישי, התנפלו בלילה ושדדו.

גרומוטרובוב: מה שדדו?

אקאקי אקאקייביץ': את האדרת, האדרת החדשה.

גרומוטרובוב: ובכן, גנבו ממך את האדרת החדשה? התנפלו ברחוב ושדדו, לא כן?

אקאקי אקאקייביץ': כן.

גרומוטרובוב: היורשה לי לשאול שאלה של נימוס: מה לעניין הזה ולביקורך הפתאומי בביתי שלי? (מתופף בקול גובר והולך).

אקאקי אקאקייביץ': חפצתי לבקש בהכנעה, שימצאו… שתהיה לי האדרת שלי.

גרומוטרובוב: ובכן, עלי ללכת ולחפש את האדרת שלך?

אקאקי אקאקייביץ': חלילה. חס ושלום… מי יעיז? אך אם יצווה הוד-מעלתו… אז… יטפלו בעניין. שהרי לסמוך על המשטרה אי-אפשר.

גרומוטרובוב: מה? נו-נו… היועץ הטיטוליארי באשמאצ’קין, פקיד משרד סוג י"א, סבור, שעל משטרת הקיסרות הרוסית אין לסמוך? הביטו נא, הביטו… ואני סברתי, שאפשר לסמוך. אך כפי הנראה איני בקי בדבר, לא כן?

אקאקי אקאקייביץ': ככה זה… כלומר: ל… מפני ש… אני…

גרומוטרובוב: (קם) ומה הליבראליזמים האלה במוחותיהם של בני-הנעורים, אה? איזה ווֹלטריאַניזם? ואתה מעיז להתפרץ לדירתי הפרטית, כשאני לאחר עמלי הרב בכהונתי הממשלתית, משחק עם ילדי, נאמר, עם בתי… זהו… ואתה מבלבל לי את המוח בעניין איזו אדרת? איך אתה מעיז! המבין אתה, אל מי אתה מדבר? היודע אתה, מי עומד לפניך, כלומר לפי מי אתה עומד? אתה עומד לפני איש רם-המעלה, שהוד-מלכותו, מלכנו וקיסרנו רב-החסד, זיכהו בעמל ישרים לתועלת הממלכה האדירה. בנת? היודע אתה, מה היא ממלכה? זהו מנגנון אדירים, שכל בורג מברגיו וכל גלגל מגלגליו, ואפילו הוא קטן שבקטנים, משמש לתכלית הנעלה, לתכלית הנשגבה, הנבצרת מבינת אנוש. המדובר הוא בעניינים כבירים, מונומנטאליים, מיסטיים, העומדים הכן לדורי דורות. בנת? המדובר הוא… שומע אתה? (קול תזמורת צבאית בחוץ) בצעדי-עוז פועם הקצב של ההסיטוריה. זהו. ואתה, מפר חוק וסדר ומתפרץ אלי בתחנונים, כי הנה מישהו, איפהשהו, איכשהו, מישהו גנב איזו-שהיא אדרת… ובכן, אני… אני! חייב…

אקאקי אקאקייביץ': לא, הוד-מעלתו… בשבילי… האדרת… שלי… אני רק… ככה… אני…

גרומוטרובוב: מה? ובכן אתה הוא “אני”? אני אַראה לך, מי אתה ומה אתה, האדון היועץ הטיטוליארי. אני אלמדך, איך לפרוץ את גדר היירארכיה הקבועה-ועומדת מדורי דורות, כפי הנראה, עדיין אינך מכיר אותי. אני מסוגל להיות איום ונורא. אני… מלבד זאת, האם לא ידעת איך לבקש ראיון עמי? בקשה בכתב למשרד, משם למזכיר, המזכיר לממלא-מקומו של השליש, הממלא-מקום – לשליש עצמו, והוא – לי. ואילו אתה מרהיב עוז לבוא לביתי. מה יש בקָדקדך – קש או תבן? איזו פסיכולוגיה, מה?

אקאקי אקאקייביץ': שם פסיכולוגיה, הוד מעלתו. שדדו את האדרת – ואיננה עוד.

קארולינה: Mais tu pourrais venir en aide à ce pauvre homme. Comment peut-on être si cruel avec lui? C’est un être tellement malheureux![³⁷]

גרומוטרובוב: Je sais ce que tu fais. Ces gens-la, si on les gâte trop. ils se mettent à avoir? Dieu sait quelles prétentions! Enfin, ce sont des affaires d’état. Dans un état, il faut de la descipline, de la poigne, de l’ordre. Qu’il sache à qui il a affaire![³⁸]

קארולינה: (לנפשה) בהמה גסה. (כובשת עיניה בכפיה).

גרומוטרובוב: בבקשה להסתלק. מחר תתיצב¹⁷ בפני מנהל הלשכה. (בלחש) ואם תוציא הגה ותספר מה שראית כאן, – לסיביר! (דוחפו מן החדר).

גרומוטרובוב: (יוצא לחדר הסמוך. חוזר לבוש גלימה, עובר על פני החדר ויושב אל הפסנתר). ענייני הממלכה עניינים מופלאים הם. ענייני הממלכה צריכים שאגת-אריה. בעצם, אין זה כל-כך מטבעי; ולאמיתו של דבר, אני נוהג עם הכפופים לי בחומרה יתרה, בלי שיהא בלבי ביטחון בצדקתי. קארולינה, חבקי את ראשי.

קארולינה: (ניגשת אל החלון. שותקת).

גרומוטרובוב: אינך רוצה קוקו מבקש, נו? מה את רואה שם בחלון? את פטרבורג שלך החביבה, הנהדרת. היפה בייחוד לעת חורף, בכפור; אכן, גם אותו משורר יעקוביני הפליא מאוד לתארה. (לוקח מחברת. פותח וקורא).

אָהַבְתִּי אֶת אַכְזַר כְּפוֹרַיִךְ

וַאֲוִירֵךְ לֹא זָע לֹא נָע

מֶרְחַב נְיֶבָה בְּטוּשׁ גְּרָרַיִךְ

וּפְנֵי רִיבוֹת כַּשּׁוֹשַׁנָּה

בְּזִיו וּסְאוֹן נִשְׁפֵי הַלַּהַט

וּלְעֵת מִשְׁתֵּה הַבַּחוּרִים.

מִרְתַּח הַקֶּצֶף בַּקֻּבַּעַת

וְאֵשׁ הַפּוּנְשׁ בִּתְכוֹל אוּרִים…¹⁸

(התזמורת מנגנת כבר ליד החלונות ומחרישה את המשך דיקלומו הפאטיתי; קארולינה עומדת בלי נוע נועצת בגרומוטרובוב עיניים נפלאות ומזרות-אימים, שדמעות נושרות מהן).

מעמד ב'    🔗

(חדרו של אקאקי אקאקייביץ' המוטל מת על המטה).

פטרוביץ': אל נא, סבתא, אל תבכי. כך הוא מהלך החיים, כך היא הגזירה. דרך כל בשר, חוק ולא יעבור. דין תולעת כדין מלך, ולבלר-במשרד כאריה במדבר – אחד הקץ ואין מפלט, כל בריה בעולם סופה לשים לדרך הזאת פעמיה. הנה נקבור את המנוח, נזכיר נשמתו כדת וכדין, ואיש איש לענייניו יפנה.

בעלת-הבית: עלובי שלי, מחמלי שלי, גוזלי האומלל. הרי גם לזבוב לא הרע מעודו… הרי הוא כיונת-אלם זו, כל ימיו…

פטרוביץ': היינו-הך, סבתא. סעיף הוא בסעיפי החוקים ואין לעבור. ואפילו לא לזבוב בלבד, אלא גם לפיל לא הרע מעודו. ואפילו נשר בשמים ולא יונת-אלם בלבד, – לא יימלט מן הסוף הזה, אם יקדים ואם יאחר. יסודו מעפר וסופו לעפר. והרי הוא תמיד משול היה כעפר. כי זאת לדעת: זה הסולם, ואלה השלבים. ושלַבּו שלו עד עפר הגיע.

בעלת-הבית: אילו ידעת, אדוני האומן, כמה מאושר היה בימים מעטים אלה. איזה אור קרנו עיניו. וזמר חרישי על שפתיו. ופעם אחת אפילו מִמקומו קפץ מרוב שמחה, כשהתקין עצמו ללכת לאותה מסיבת-רעים. ימים ושנים הכרתיו – וכזה לא ראיתיו. והנה אסון שכזה, גזל שכזה, חמס. כשחזר אז הביתה עם שחר, בלי האדרת, לא הכרתיו: קרוע, מרופש, רועד מכפור. והיה ממלמל: “צרה גדולה, סבתא, גנבו”. והיה מנחר והולך, כאדם שמילאו פיו חול. ומיד נשא רגליו אל המשטרה.

פטרוביץ': יודע אני, יודע. גם אצלי היה, גם בביתי בכה. אודה ולא אבוש, לבי נקרע לגזרים. שהרי גם מלאכתי עלתה בתוהו; וגם צר על בן-אדם. אבל גם העודף הלך לאיבוד, שהרי מי ישלם לי? ומה עזבון הניח אחריו? בגד-שרד שהצהיב, פוחלץ ישן ומעט גליונות נייר מן המשרד.

בעלת-הבית: וכשחזר מאותו גיניראל, או אדמיראל, – הרי ממש בר-מינן היה, צמרמורת אחזתהו. וכאשר שכב – שכב ולא קם עוד. ומדמדם היה, מדמדם בלי סוף ודברי-בלע כאלה הוציא מפיו, שפחד אלהים הוא לזוכרם. גנבים, צועק היה, גנבים בכל אשר תפנה. סבתא, צעק, מתחת למיטה הסתתרו. ובשמך קרא: “פטרוביץ'”, צעק, “התתפור לי אדרת חדשה? אך עם מלכודת לגנבים”. אחר-כך על איזו עלמה, מאשה, או נאטאשה… ושמכתב מוכרח הוא לכתוב – למלכה, לנסיכה, לאשת הגיניראל, הפוליצמייסטר… בעצמי איני יודעת מה צעקות צעק. ואפילו דברים של דופי אמר, שאין הפה יכול לדבר… “אני אתכם”, אומר הוא, “ערוות אמכם, לעילוי-בדרגה ואחר-כך לתוך האדרת ובפריפות של כסף לבית-המשפט. אל הגרדום. אל האפליקה”. כך צועק היה.

פטרוביץ': נו, לעולם-האמת הלך, לבית-דין-של-מעלה – ובשפתם דיבר.

בעלת-הבית: וסמוך לקץ נרגע… שוב זכר אותה נאטאשה, או מאשה, לבסוף לכאורה נתיישבה עליו דעתו, תלה עיניו בעיני ושאל: “מדוע?”

פטרוביץ': המ… מדוע? מן הסתם רצה לדעת. ובאמת מדוע?

בעלת-הבית: וכאן יצאה נשמתו. הרופא אמר מיד, שפסה כל תקווה… “את, סבתא, אל תוסיפי עוד לשים לו אספלניות, כי ברכה לבטלה היא. אלא מיד הזמיני ארון לקבורה – של עץ אורן, כי לעץ אלון אולי לא יספיק הכסף”.

פטרוביץ': (במהורהר) אלון – קשה יותר, ומשום כך יקר יותר. והאורן – רך יותר. זה נכון. (מריח טאבאק). עץ עץ וכוחו, ובכוח זה הוא קיים. אלון, אלמון, אורן, לבנה, צפצפה, – אילן אילן וייחוסו, ומכאן יקר-חשיבותו. והוא הדין בטאבאק. “פאלמרסטון” של מעלה ו“פאלמרסטון” של מטה. “פרימקא” עדית ו“פרימקא” בינונית, “ראפה”, “ברזינה”, מאחורקה, – ו“המבורג” מארץ-אשכנז זיבורית שבזיבורית. הכול לפי תור-המעלות.

פיוטר: (נכנס) היועץ הטיטוליארי באשמאצ’קין אקאקי גר פה?

פטרוביץ: וכי מה?

פיוטר: שאלה מן המשרד: על-סמך מה, ובאיזה נימוק המניח את הדעת, אינו בא לשמש בתפקידו? זהו. לבד מזאת הוצרך להתייצב לפני המנהל ולתת את הדין על עבירה שעבר ב-9 לח. ז. כתב-אשמה מס' 1174.

פטרוביץ': לא יוכל להתייצב לא לפי מספר זה ולא לפי מספר גדול ממנו.

פיוטר: לא יתכן שלא יוכל, שהרי הכתב בא מן הדפרטמנט, וסימנו “דחוף”, משמע, מוכרח הוא. ואם חולה הוא, יגיש תעודת-רופא חתומה בחותמת. זהו. ואתה אל תנפנף בידך, וענה דברים של ממש, כי העניין עניין של משרד הוא, ואין כאן מקום לנפנופי-ידיים.

פטרוביץ': (אוחז בידו ומובילו אל המטה. מורה אל אקאקי).

פיוטר: (נדהם, מביט פעם על פטרוביץ'. פעם על המת).

בעלת-הבית: (מסירה מעל הקולב את האדרת הישנה, מכסה בה את גופת המת).

פטרוביץ': ועכשיו יודע אתה, מדוע?

פיוטר: מפני ש…

מעמד ג'    🔗

(עוד לפני עליית המסך נשמע קול מצעד של מגפיים מפורזלים וקשקושים של דרבנות עם כל פקודה: “שמאל. ימין. שמאל. ימין. חת. שתיים. חת.. שתיים. עמוד.” “שורה ראשונה קדימה!” “איש לעמדתו, מרש!”. המסך עולה. כיכר שוממת. ליל חורף. רוח-סופה. ארבעה שוטרים ניצבים על המשמר בארבע פינות הרחוב. מאחורי הבמה עולה קול צעדים עמומים של פלוגת שוטרים. מתרחקים. רגע של דממה. אחר כך קול מצילות של מזחלת).

שוטר א': (אל אחורי הקלעים). לחזור. לחזור. רחוב חסום.

קול מאחורי הקלעים:טפר… טפר… עמוד! עמוד! מדוע, אדוני השררה, חסום?

שוטר א': לא עניינך הוא “מדוע”. אומרים לך לחזור – חזור וסוף פסוק!

הקול: ולאן אסע, וכאן הדרך ישרה לפני. טפרר…

שוטר א': עניינך הוא לאן. ואפילו דרך קאמצ’אטקה תסע, וכאן לא תעבור. נו, שמעת, או לא?

הקול: שמעתי, שמעתי, מזל ביש. בסופה כזאת להאריך את הדרך. הי, אדמוני, סע רגליך. (מצילות).

שוטר ב': (לאחורי הקלעים) אומרים לך: אסור – ובכן אסור. ובלי טענות-ומענות.

קול עובר-אורח: הרי אני שוכן פה. תן לעבור, אדוני השוטר.

שוטר ב': היזהר פן במשכן אחר אשכינך. ניכר אתה שימים רבים לא ישבת בבית-הסוהר. נו, חיש-מהר.

שוטר ג': אי, עבדקן, לאן? אינך רואה שהדרך חסומה, מה? אסור. חזור. ואל תאנפף לי שם מיני פילוסופיה, פן תתחרש. אתה אומר להם – ואינם מבינים. עולם-גולם.

שוטר ד': נו, יבבה. הלילית עושה חופה וקידושין עם השטן. מה השעה?

שוטר א': עוד מעט חצות.

שוטר ד': ישמרנו אלהים מפגע רע. הו, בעוונותינו הרבים…

שוטר ב': ואתה, מפני מה אתה מפחד?

שוטר ד': תמיד יש לאדם מפני מה לפחד. שעה חצופה היא, והנקל הוא להיכשל.

שוטר א': כאחת הנשים אתה. מתחת לכסת שכב לך, ואל תעמוד על משמר השומרים.

שוטר ב': וכי מה סבור אתה? הכסת מקום-מבטחים הוא?

שוטר ג': השטן גם לשם יגיע (מאחורי הקלעים קול מצילות שאינו פוסק, שריקות, אותות, קולות: “אסור”. “חזור”. וכד'…).

שוטר א': על כל מיני בריות כבר ערכנו מצוד, אך על שד-משחית כזה – פעם ראשונה.

שוטר ב': לא על שד המצוד, כי אם על רוח.

שוטר א': כולם כאחד מזרע השטן, – השד והרוח, ייכנס בהם הרוח, – ורק השמות אחרים.

שוטר ב': והמאמין אתה בשדים ורוחות?

שוטר א': ואיך לא אאמין… ופקודה היא מטעם הרשות? לא שמעת את הפקודה? “רוח רפאים של הנ”ל כיוון שיזדמן לתופסו חיים, לאסור באזיקים ולהביא לתחנת המשטרה הסמוכה".

קצין-הרובע: (נכנס) ברובע שלכם אין חדש?

שוטר א': אין, כבוד-מעלתו.

קצין-הרובע: לשים לב, לשים לב. (יוצא).

שוטר ד': הביטו, הביטו, שם, הו.

השוטרים: איפה? איפה?

שוטר ד': ליד הקיר, הנה, מתנועע.

שוטר ב': אי, כלך-לך, הרי צלך שלך הוא. (צוחקים).

קצין-הרובע: (חוזר עם קצין-המחוז בהצדיעו לפניו, גם השוטרים מצדיעים).

קצין-המחוז: לא, לא, שם המשמרות הוצבו היטב. אך ליד הגשר יש להגביר את השמירה. כמה שם? שישה-עשר? הצב שם 24. ועל-יד הכנסיה די באחד. לפי שהכנסיה בכוח עצמה היא מטבע הדברים בחזקת מבצר. (יוצאים).

שוטר ב': שמעתם?

שוטרים: מה?

שוטר א': מכל צד ועבר נוהרים. כל המשטרה עומדת על רגליה; שוטרי-השרד, שוטרי-החרש, אפילו משמר שוטרי העיר.

(קול המצילות מתקרב והולך).

(קול הצעדים גובר. קצין-המחוז וקצין-הרובע באים במרוצה).

קצין-הרובע: שים-לב, האדון הפוליצמייסטר והוד-מעלתו הגיניראל, עמוד דום.

(כל הניצבים מתמתחים. נכנסים הפוליצמייסטר וגרומוטרובוב. קצין-הרובע מוסר דו"ח לפוליצמייסטר בלשון רהוטה, ובשאגה קצובה).

הפוליצמייסטר: תודה (לגרומוטרובוב) כפי שהואיל הוד-מעלתו ברוב חסדו לראות בעליל, נקטתי בכל האמצעים, נתתי הוראות חמורות ביותר, כדי שהמצוד יתן תוצאות של ממש.

גרומוטרובוב: נו, אני מקווה, אדוני הפוליצמייסטר. הרי זו שערוריה, הרי לא נשמעה כזאת. כך, כך. שבמטרופולין, בעיר המלוכה והשלטון, יקום ויהיה דבר שכזה. היום בא אחד מעולם האמת – יצור ערטילאי, וגונב אדרת, ומחר יקום ויחולל מהפכה. היום הוא קונה במשיכה פרווה, ומחר מוכן למרוד במלכות על דרך המגונה ביותר. לבד מזאת – דימוראליזציה. אם יהא כל אחד נוהג בשרירות לבו, ובמקום לשבת במשרד יעלה הרצון מלפניו להיות לרוח-רפאים, לכל הרוחות, או מחוץ לגדר הטבע, ובדרך הזה לפרנס את עצמו בעולם האמת, – ובכן, לאן אנו באים?

הפוליצמייסטר: יהא הוד-מעלתו סמוך ובטוח, שהמשטרה הסאנקט-פטרבורגית הנמרצת הכפופה למרותי, תעמוד במבחן, ותחסל את המרד הפאנטאסטי הזה. ואין לי אלא לשוב ולבקש את סליחת הוד-מעלתו על שהטרחתיו, אך יש בכך משום טובת הכלל.

גרומוטרובוב: אני מבין, זה לא נורא. כך, כך. הנה אתמול, ובדיוק במקום הזה, – כמו עכשיו, בין השמשות חוזר הייתי לביתי מבית הגראף כרוסטוב… אנו מזדמנים עמו לעתים קרוובת, קוראים משירי-הרועים. הגראף עצמו, משורר, ובכן, חוזר אני, כאמור, לביתי – כפור עז, רוח צורבת, – מצמצם ראשי לתוך הצווארון, ומהרהר, פתאום רוגשים הסוסים. מה קרה? – שואל אני את הרכב. – מתפחדים משום-מה, אומר הוא. – המתן, אומר אני, הנה אצא וארגיעם. – ועליך לדעת, כי נוסע הייתי בצמד סוסי האפורים. קיבלתי אותם מידי הנסיך קוראקין, בעד בתולה אחת מאחוזתי ומפוחית מצוינת המשמיעה מיני זמר. יוצא מן המזחלת – ומיד הסוסים פורצים בדהרה, אני נשאר לבדי, רוצה לרוץ אחר המזחלת, קורא, צועק, וכאן תפסני מישהו בגרוני, ועיני רואות פנים ירקרקות, איומות, שהטיחו בפני משב-רוח של בית-עלמין. הכרתיו. היה זה פקיד קטן ועלוב מאיזה משרד. בדרך מקרה זכרתיו. גערתי בו: “איך אתה מעיז? היודע אתה לפני מי אתה עומד? היודע אתה”… והוא בתנופת יד אחת משך מעלי את אדרת הביבר המפוארת ולחש: “סוף סוף, הגעתיך”.

הפוליצמייסטר: התחצף ודיבר בלשון “אתה”?

גרומוטרובוב: כך,כך. “אדרתך נחוצה לי, בעצם, לא רצית לעזור לי כשגנבו ממני, ולא זו בלבד, אלא שהשלכתני החוצה. אם כן, הבה-לי את הביבר שלך.” ונעלם. אך לא אבוא לספר לך על מצבי בשובי הביתה. מיד, כמובן, רופא, קוניאק, מאסאז'. אך למזלי איש בריא אני, כי אילו למשל… (נושבת רוח. מופיע אקאקי אקאקייביץ') הו, שוב, שוב הוא, הנה! לרדוף! לתפוס!

הפוליצמייסטר: איפה? איפה?

(על הבמה ומאחורי הקלעים קמה מהומה גדולה. רעש. התרוצצות, שריקות. קריאות מבוכה).

קריאות: הצילו! שוד!

(כל השוטרים בורחים. גרומוטרובוב בלי אדרת, מנקש בשיניו).

אקאקי אקאקייביץ': (באורח פארודיסטי ואף-על-פי-כן אי-ראציונאלי) מי אתה?

גרומוטרובוב: היועץ הממלכתי-בפועל, יריחון יריחונוביץ' גרומוטרובוב.

אקאקי אקאקייביץ': מה? יריחון? לא שמעתי שם כזה. מנין גרפת מין שם שכזה – יריחון. כך, כך. מה? מי? הה? איני מבין כלום. והיודע אתה לפני מי אתה עומד? הנותן אתה דין וחשבון לעצמך? אני אותך… לעולם האמת, אל האין-סוף, לעולם הבא. כך, כך. כפי הנראה עוד לא הכרתני, יכול אני להיות איום ונורא. אני… אני… אני… (מתחיל לצחוק צחוק חרישי ולבבי) ובכן, טיפש, נעים לך, מה?

גרומוטרובוב: טיפש?

אקאקי אקאקייביץ': והרי טיפש אתה. שוטה. גולם. וכי אינך יודע זאת בעצמך? הנחוץ לך שיבוא רוח-רפאים ויוכיח לך זאת? אינך רע-לב כלל, ורק טיפש. הבינות? השלטון העבירך על דעתך, ואתה מפטפט.

גרומוטרובוב: אדוני היועץ הטיטוליארי בחזקת… עליו השלום… אם אמרת אדוני, זכרונו לברכה, להתנקם, אדרבא. אך למה יתעלל? הכוחות אינם שווים. יש לאדוני המנוח כל היתרונות של רוח ערטלאית, אין שום פקודה חלה עליו, ולא שום סעיף, ולא שום תור-המעלות. לפניו, אדוני יועץ הסתרים מעולם האמת, לפניו מפיל תחנוניו בשר-ודם אחוז פחד ואימה, רחמים אני מבקש.

אקאקי אקאקייביץ': (צוחק כנ"ל) הביטו נא, הביטו, גיניראליסמוס מבקש רחמים. גיניראליסמוס רועד מקור וממשב רוחו של זבול עליון, רחוק ולא-ארצי. שא מרום עיניך. רואה אתה? ברגים של זהב, גלגלי זהב של מנגנון אדירים. וכשאני מסתכל בחזה שלך, נדמה לי, כי שמי-כוכבים אני רואה, גלגלים ומזלות: כל-כך הרבה נצנצות עליו, אותות-הצטיינות, צלצלים וכוכבים, – כל-כך הרבה, שיכול אני לתלוש מהם, אפילו את מכנסיךָ, יכול אני לגרור מעליךָ, – והוד-מעלתו יכרע ברך תחת שמי-הכוכבים במדי תחתונים בלבד. אל תפחד, לא אעשה זאת. אפילו את אדרתך אחזיר לך, פן תקפא מקור. גם גיניראלים קופאים מקור…

גרומוטרובוב: מה אתה זומם, פקיד-רפאים אדיר ונורא דרגא יוד-אלף?

אקאקי אקאקייביץ': כל מה שאמרתי אין לו אלא כוונה אחת, שתעמיק, שתבין: בן-אדם. בן-אדם. אחיך. רעךָ כמוך. המבין אתה? הרי יכולת לעזור לי בדיבור אחד של חיבה, ואתה בזבזת דבריך כדי להוריד את האדם שאולה.

גרומוטרובוב: עליך להבין… לא יכולתי… שלטון, דיסציפלינה… ענייני הממלכה וענייניו הקטנים של פלוני ואלמוני – ענייני הממלכה עדיפים. אם יבוא כל אדם ויתחיל לעמוד על ענייניו הפרטיים…

אקאקי אקאקייביץ': ואתה מנין לך, מה עדיף ומה חשוב בעיני האלהים: מנגנון-האדירים שלך, או היגון הקטן שלי? אדרת-המלכות, או אדרתי העלובה? מנין לך, אני שואל, אדוני הגיניראל, מה חשוב יותר?

גרומוטרובוב: עלי אדמות אדרת-המלכות. אצלכם, שם, אולי, בלואי-הסחבות של העניים. בעצם, על איזה אלהים אתה מדבר. הרי כל יום-ראשון אנו מתפללים בכנסיה לקדושת האמונה, לשלום המלכות והמולדת.

אקאקי אקאקייביץ': ואני מדבר על אלהי האנשים שלא רק ביום-ראשון, אלא בכל ששת ימי המעשה, שומעים בלבם את דברי הנצחי: “אשרי ענווי-הארץ, כי להם מלכות השמים. אשרי האבלים, כי הם ינוחמו. אשרי בעלי-הרחמים, כי הם ירוחמו. אשרי ברי-הלבב, כי הם יחזו שדי. אשרי הנרדפים על האמת, כי להם מלכות השמים”.

גרומוטרובוב: מה הדברים האלה? אין הם כתובים כלל בשום ספר מספרי החוקים והמשפטים. ואפילו יותן להם תוקף של סעיפי-חובה בספר התקנות, – התדע מה, צל רפאים שלי? – שום ממלכה בעולם לא תעמוד על תלה אפילו יום אחד; אם תנהג לפי ההוראות הללו, סופה אבדון.

אקאקי אקאקייביץ‘: אם כן, תלך לאבדון. תהא זו, על כל פנים, מיתה יפה ונשגבה. היום בא אבדון על העולם מפני הרשע, מפני הבצע, מפני תאוות הדמים והשלטון, – מפני הגאווה. ועכשיו –לך. התעטף באדרת, אדם עלוב, כי עז הכפור בחוץ, לא אוסיף להיראות לפניך. וחדל לך מלערוך מצוד עלי, הלוא אמרתי לך, כי אין לסמוך על המשטרה. ואתה, טיפש, התגוללת עלי בחימה שפוכה. נו, ומחר, כשתזדמן עם הפוליצמייסטרים שלך, הגוברנאטורים, הודי-המעלות, כל הכנופיה הזאת של זאבים עוטי מדים, סרדיוטות, אנשי-צורה ואנשי-סגולה, – זכור תזכור את אשר דיברנו ותראה ותבין, כי כולם הלכו שולל אחרי מלים מפוצצות: שלטון, שררה, מונארכיה, מנגנון-אדירים, תור-המעלות, וכל המליצות האלה של תוכים וקופים, שאין מאחוריהן אלא ההבל וריק, באין אהבת-אדם. אהבת אדם… ואם באחד הימים יזדמן לך איש כמוני, עלוב ונדכה כיועץ הטיטוליארי אקאקי אקאקייביץ’ באשמאצ’קין, זכור: ראה ללבו, מדוד אותו במידה אחרת ולא במידת המרחב העצום של ממלכתך ואלפי שנות עלילותיה. ואפילו הן עלילות פאר. מדוד אותו במידת האמת הנאמנה: במידת הרחמים. עזרהו, נחמהו, ויהיו מצוותיהם ופקודותיהם של כל אדירי-השלטון הדום לרגלי המצווה האחת ואהבת לרעך כמוך. היה שלום, אדוני הגיניראל, אני חוזר למנוחתי עדן.