מַה יִתְאוֹנֵן אָדָם עַל רְאִי,
וּפָנָיו עַקֻמּוֹת.
פתגם עממי
הצגת בכורה – “הבימה” – 23.3.1935
במוי – צ. פרידלנדר
תפאורה – מ. שמיט
המשתתפים 🔗
אַנְטוֹן אַנְטוֹנוֹבִיץ' סְקבוֹזְנִיק-דְמוּחַנוֹבְסְקִי, שר העיר י. ברטונוב
אָנָה אַנדְרֶיֶבְנָה, אשתו ת. רובינס
מַרְיָה אַנְטוֹנוֹבְנָה, בתו א. גובינסקה
לוּקָא לוּקיץ' חְלוֹפּוֹב, מפקח על בתי הספר בן-חיים
אִשְׁתּוֹ ת. יודלביץ
עָמוֹס פְיוֹדוֹרוֹבִיץ' לְיַפְּקִין-טְיַפְּקִין, שופט ש. ברוק
אַרְתֵּמִי פִילִיפּוֹבִיץ' זֶמְלְיַנִיקָא, הממונה על מוסדות הצדקה י. אביטל
איוַן קוּזְמִיץ' שְׁפֶּקִין מנהל הדואר א. ורשבר
פְּיוֹטֶר אִיוַנוֹבִיץ' דוֹבְּצִ’ינְסְקִי} בעלי אחוזה עירוניים ב. צ’מרינסקי
פְּיוֹטֶר אִיוַנוֹבִיץ' בּוֹבּצִ’ינְסְקִי} מ. בנימיני
אִיוַן אַלֶכְּסַנְדְרוֹבִיץ' חְליֶסטַקוֹב, פקיד מפטרבורג ר. קלצ’קין
אוֹסִיפּ, משרתו מ. גנסין
כְרִיסטִיאַן אִיוַנוֹבִיץ' הִיבְּנֶר, רופא חולים של המחוז י. רובינשטין
אִיוַן לַזַרֶבִיץ' רַסְטַקוֹבְסְקִי, פקיד שיצא בדימוס, מיקירי קרתא א. קוטאי
סְטיֶפַּן אִילִיץ' אוּחוֹבְיוֹרְטוֹב, פריסטאב ח. אמתי
סְוִיסְטוּנוֹב, שוטר
פּוּגוֹבִיצִין, שוטר
דֶרְזִ’ימוֹרְדָה, שוטר
עַבְּדוּלִין, סוחר ש. פינקל
פֶבְרוֹנְיָה פֶּטְרוֹבְנָה פּוֹשְׁלְיוֹפְּקִינָא, אשת מסגר בת-עמי
אֵשֶׁת אוּנְטֶר-אוֹפִיצֶר ל. הריאל
מִישְׁקָא, משרתו של שר העיר נ. שיין
מְשָׁרֵת הָאַכְסַנְיָה א. קוטאי
הנפשות 🔗
אַנְטוֹן אַנְטוֹנוֹבִיץ' סְקבוֹזְנִיק-דְמוּחַנוֹבְסְקִי, שר העיר
אָנָה אַנדְרֶיֶבְנָה, אשתו
מַרְיָה אַנְטוֹנוֹבְנָה, בתו
לוּקָא לוּקיץ' חְלוֹפּוֹב, מפקח על בתי הספר
אִשְׁתּוֹ
עָמוֹס פְיוֹדוֹרוֹבִיץ' לְיַפְּקִין-טְיַפְּקִין, שופט
אַרְתֵּמִי פִילִיפּוֹבִיץ' זֶמְלְיַנִיקָא, הממונה על מוסדות הצדקה
איוַן קוּזְמִיץ' שְׁפֶּקִין מנהל הדואר
פְּיוֹטֶר אִיוַנוֹבִיץ' דוֹבְּצִ’ינְסְקִי, בעל אחוזה עירוני
פְּיוֹטֶר אִיוַנוֹבִיץ' בּוֹבּצִ’ינְסְקִי, בעל אחוזה עירוני
אִיוַן אַלֶכְּסַנְדְרוֹבִיץ' חְליֶסטַקוֹב, פקיד מפטרבורג
אוֹסִיפּ, משרתו
כְרִיסטִיאַן אִיוַנוֹבִיץ' הִיבְּנֶר, רופא חולים של המחוז
פְיוֹדוֹר אַנְדרֶיֶבִיץ' לְיוּלְקוֹב, פקיד שיצא בדימוס, מיקירי קרתא
אִיוַן לַזַרֶבִיץ' רַסְטַקוֹבְסְקִי, פקיד שיצא בדימוס, מיקירי קרתא
סְטיֶפַּן אִיוַנוֹבִיץ' קוֹרוֹבְּקִין, פקיד שיצא בדימוס, מיקירי קרתא
סְטיֶפַּן אִילִיץ' אוּחוֹבְיוֹרְטוֹב, פריסטאב
סְוִיסְטוּנוֹב, שוטר
פּוּגוֹבִיצִין, שוטר
דֶרְזִ’ימוֹרְדָה, שוטר
עַבְּדוּלִין, סוחר
פֶבְרוֹנְיָה פֶּטְרוֹבְנָה פּוֹשְׁלְיוֹפְּקִינָא, אשת מסגר
אֵשֶׁת אוּנְטֶר-אוֹפִיצֶר
מִישְׁקָא, משרתו של שר העיר
מְשָׁרֵת הָאַכְסַנְיָה
אורחים ואורחות, סוחרים, קרתנים, בעלי בקשות.
על האופי והתלבושות: הערות לשחקנים
שר העיר, איש, שהזקין בתוך כהונתו ופיקח מאוד, על פי דרכו. אומנם, מקבל שוחד, אך נוהג מעשה אדם מהוגן מאוד; רציני למדי, במידת-מה גם “מגיד-מישרים”; מדבר בקול לא רם ולא נמוך, לא הרבה ולא מעט, כל דיבור היוצא מפיו יש בו מן החשיבות. קוי פניו גסים וקשוחים, כדרך כל אדם, שהחל לשרת בעבודה קשה מן המדרגות הנמוכות. המעבר מפחד לשמחה, משפלות לגובה-לב מהיר למדי, כדרך כל אדם שתכונות נפשו נתפתחו בגסות. הוא לבוש, כרגיל, בגדי שרד שלו עם לולאות ונעול מגפים עם דורבנות. שערו גזוז עם חתימת שיבה.
אנה אנדרייבנה, אשתו, גנדרנית קרתנית, שעדיין לא באה בימים, נתחנכה קצתה על רומאנים ואלבומים, קצתה בַּמְזָוֶה ובחדר-האַמָהוֹת. סקרנית מאוד, ומתיהרת בשעת הכושר. מושלת לפעמים בבעלה, רק משום שאין הלה מוצא מניה-וביה מה להשיב לה; אך ממשלתה זו אינה פרושה אלא על דברים של-מה-בכך ומתבטאת בדברי נזיפה ולגלוג. ארבע פעמים במשך המחזה היא מחליפה את שמלותיה.
חליסטקוב, אברך כבן עשרים ושלוש, דק וצנום; פתי מעט, מאלה שאומרים עליהם הבריות, כי “אין מח בקדקודם”, ומאלה, שבמשרדים יכנום בשם ריקים ופוחזים. אומר ועושה בלי שום שיקול-דעת כלל. אינו מסוגל לכוון את לבו לאיזו מחשבה שהיא, דיבורו מקוטע, והמלים נפלטות מפיו בפתיעה גמורה. כל המשחק תפקיד זה ומרבה בתום-לבב ופשטות – הרי זה משובח. לבושו – לפי המודא.
אוסיפּ, משרת, כמשפט כל המשרתים שבאו קצת בימים, מדבר בכובד-ראש, משפיל משהו את עיניו, “מגיד מישרים” לפי טבעו ואוהב להטיף לעצמו מוסר על אדוניו. קולו אינו משתנה לעולם, ובשיחה עם אדוניו הוא מקבל ארשת זועפת, מקוטעת, ואפילו גסה משהו. הוא פיקח מבעליו, ועל כן ממהר ממנו להבין דבר מתוך דבר, אך אינו אוהב לדבר הרבה ורמאי בשתיקה. לבושו – זיג בלוי, אפור או כחול.
בובצ’נסקי ודובצ’ינסקי, שניהם קטנים, גוצים, סקרנים עד מאוד. דומים זה לזה להפליא: שניהם בעלי כרס לא גדולה, שניהם מדברים דיבור חטוף ומרבים מאוד להסתייע בז’סטות ובידים. דובצ’ינסקי רציני וגבוה משהו מבובצ’ינסקי, כנגד זה בובצ’ינסקי זריז ומגיס לבו יותר מדובצ’ינסקי.
ליאפקין-טיאפקין, שופט, אדם שקרא חמישה או שישה ספרים, ועל כן אפיקורס מעט. להוט מאוד אחרי אומד-הדעת, ועל כן שוקל כל דיבור היוצא מפיו. המשחקו צריך לשווֹת תמיד ארשת של חשיבות לפניו. הוא מדבר בקול עבה, בהמשכה יתירה, בנחירה ונשיפה, כאורלוגין עתיק-יומין, המשריק תחילה ורק אחר כך מצלצל.
זמליאניקה, ממונה על מוסדות צדקה, אדם שמן מאוד, מסורבל וכבד-תנועות, ואף-על-פי כן רמאי זחלן. נוח לשרת את הבריות ופחזן גדול.
מנהל הדואר, אדם מפשוטי-הלב עד כדי תמימות.
שאר הפקידים אינם טעונים הסברים מיוחדים: דמויותיהם מצויות לנגד עינינו כמעט בכל עת ובכל שעה.
ביחוד חייבים המשחקים ליתן דעתם על המעמד האחרון. המלה האחרונה צריכה להמם, כרעם ביום בהיר, את כולם בבת-אחת, לפתע-פתאום. כל הקבוצה צריכה לשנות את מצבה כהרף-עין. קריאת הדהימה צריכה לפרוץ מפי כל הנשים בבת-אחת, כמתוך חזה אחד. הזלזול בהערות הללו עלול להפיג את כל הרושם.
מערכה ראשונה 🔗
חדר בביתו של שר העיר
מעמד I 🔗
שר העיר, הממונה על מוסדות הצדקה, המפקח על בתי-הספר, השופט, פריסטב, רופא-חולים, שני שוטרי-רובע.
שר העיר: הזמנתיכם, רבותי, כדי לבשרכם בשורה בלתי נעימה מאוד-מאוד: עומד לבוא אלינו רביזור!
עמוס פיודורוביץ': איך רביזור?
ארתמי פיליפוביץ': איך רביזור?
שר העיר: רביזור מפטרבורג, אינקוגניטו! ועוד פקודות-סתר בידו.
עמוס פיודורוביץ': הרי לך עניין!
ארתמי פיליפוביץ': ביקשו בני אדם לישב בשלוה, והנה לך!
לוקא לוקיץ': ריבון העולם! ועוד פקודות-סתר בידו!
שר העיר: וכאילו ניחש לבי: כל הלילה ראיתי בחלומי צמד עכברים משונים, אכן, מעודי לא ראיתי כדוגמתם: שחורים, גדולים שלא כדרך הטבע! באו, הריחו – ופרשו להם. והנה אקרא לפניכם איגרת, שקיבלתי מאת אנדריי איוואנוביץ' צ’מיחוב, שאתה, ארתמי פיליפוביץ‘, מכירו פנים אל פנים. והנה מה שהלה כותב לי: “רעי ואלופי, סנדקי ואיש-חסדי…” (ממלמל בלחש, בקוראו קריאה חטופה בעיניו) “…להודיעך…” אה! הנה: “ומעניין לעניין הנני להודיעך, כי בא אלינו פקיד, והוראות בידו לבקר את כל הפלך, וביחוד את מחוזנו. (מגביה אצבע דרך חשיבות). שמועה זו שמעתי מפי אנשים מהימנים ביותר, הגם שמשים הוא את עצמו כאחד האזרחים. ובאשר גלוי וידוע לפני, כי גם אתה, ככל בשר-ודם, קופה של שרצים קטנים תלויה לך מאחוריך, שכן איש פיקח אתה, ולא מדרכך הוא להחמיץ דבר הבא ליד…” (מפסיק) נו, זה משלנו… “הנה לזאת עצתי לך: ראה, הקדם רפואה למכה, שכן יכול הוא לבוא בכל עת ובכל שעה, אם לא שבָּא כבר ומתאכסן לו במקום מן המקומות אינקוגניטו… אתמול אני…” נו, ומכאן ואילך עסקי משפחה: "אחותנו אנה קירילובנה באה אלינו עם בעלה. איוַן קירילוביץ’ השמין מאוד ואינו פוסק מלנגן בכינור…" וכו' וכו'… ובכן, כך הוא מצב העניינים!
עמוס פיודורוביץ': כן, מצב שכזה הוא בלתי רגיל, פשוט בלתי רגיל. ודאי, דברים בגו.
לוקא לוקיץ‘: ומדוע, אנטון אנטונוביץ’, ולמה זה? מדוע דווקא אלינו בא רביזור?
שר העיר: מדוע! משמע, כך גזרו מן השמים! (באנחה) עד כה, תודה לאל עליון, באו כחתף אל שאר הערים; ועכשיו הגיעה שעתה של עירנו.
עמוס פיודורוביץ‘: סבור אני אנטון אנטונוביץ’, כי הסיבה כאן היא דקה, ובעיקר פוליטית. רוצה לומר, כך: רוסיה… כן… מבקשת לקדש מלחמה, והמיניסטריה, זאת אומרת, הנה משַלַחַת פקיד לראות, שמא יש כאן במקום מן המקומות בגידה.
שר העיר: אִי, לאן הפליג דבריו! ועוד איש פיקח! בעיר המחוז – בגידה! וכי מערי-הסְפָר היא, או מה? הרי שלוש שנים תהא דוהר מכאן, ולשום מדינה בעולם לא תגיע.
עמוס פיודורוביץ': לא, אני אומר לך, אתה לא ככה… אתה לא… הממשלה עין דקה מן הדקה יש לה: לא חשוב, כי רחוק המקום, והיא – כַּבְּדֵהו וחשדהו.
שר העיר: כבדהו או חשדהו, ואני, רבותי, ראו, כי הזהרתיכם. שימו לב! אני ברשותי שלי נתתי אילו הוראות, וזאת עצתי גם לכם. וביחוד אתה, ארתמי פיליפוביץ', אין ספק, כי ראשית-לכול יבקש הפקיד השָלוח לסייר את בתי-החולים אשר תחת פקודתך, ועל כן השתדל נא שהכול יהיה כראוי, שכיפות החולים יהיו נקיות, והחולים לא יֵרָאו כנפחים, כדרכם איש בביתו.
ארתמי1 פיליפוביץ': נו, אין זה נורא עדיין. כיפות, נניח, אפשר להחביש להם גם נקיות.
שר העיר: כך. וכמו כן מעל לכל מיטה לרשום עלי גיליון בלַטינית או באיזו לשון מן הלשונות – דבר זה הוא כבר ברשותך שלך, כריסטיאן איוואנוביץ', – כל מיני מחלה: מתי חלה פלוני, ובאיזה יום… לא טוב הדבר, שהחולים אצלך מעשנים טַבַק חריף ביותר, שכל הנכנס מתעטש תמיד. ומוטב גם שיופחת מספרם, שמא יאמרו: ההשגחה אינה מעולה, או הרופא אינו מומחה.
ארתמי פיליפוביץ‘: אה! בענייני חכמת הרפואה נקטנו עם כריסטיאן איוואנוביץ’ שיטה משלנו: כל שהוא קרוב יותר לטבע, הרי זה משובח. ברפואות יקרות אין אנו משתמשים כלל. אדם פשוט: אם ימות – בין כה וכה ימות, ואם יַחְלִים – בין כה וכה יחלים. וגם מאוד היה כריסטיאן איוואנוביץ' מתקשה להידבר עמהם: רוסית אינו שומע אפילו מלה אחת.
כריסטיאן איוואנוביץ': (מפיק צליל, המשתמע ספק כחיריק, ספק כסגול).
שר העיר: וגם לך, עמוס פיודורוביץ', הייתי מייעץ, שתתן דעתך על בתי הערכאות. בפרוזדור אצלך, מקום שהבריות באים בעסקי משפטים שלהם, גידלו להם השוערים אווזי-בית עם ברווזים קטנים, המתלבטים בין הרַגלים. אמנם, מידה יפה היא לאדם שיהא עוסק במשק-בית, ומדוע לא יעסוק בכך גם השוער? אך הלא תבין, כי בזה המקום לא יאה הדבר… גם קודם לכן חפצתי להעירך כל כך, אך תמיד, משום-מה, היה הדבר משתכח מלבי.
עמוס פיודורוביץ': הנה, עוד היום אצוֶה לאסוף את כולם למטבח! רצונכם – בואו לסעוד על שולחני.
שר העיר: וגם זאת רעה היא, שאצלך בין כתלי בית-המשפט פנימה מתייבשים כל מיני סמרטוטים. ובדיוק מעל לארון התעודות תלוי מַגְלֵב של ציידים. יודע אני: אוהב-ציד אתה, ואף-על-פי-כן, לזמן-מה מוטב לסלקו, ואחר כך, כשיסע הרביזור, תוכל, אולי, לשוב ולתלותוֹ. גם הדַיָן שלך… הוא כמובן, יודע דת ודין, אך צחנה כזאת נודפת ממנו, כאילו זה עכשיו יצא ממשרפות-היין. וגם זה לא טוב. משכבר רציתי להעמידך, על כך, אלא, שדבר-מה, איני זוכר מהו, משך את לבי. ויש תרופה לכך, אם אמנם נכונים דבריו, כי ריח ניחוח זה מבטן ומלידה הוא אצלו: אפשר לייעץ לו, שירבה באכילת שום או בצל או משהו אחר. בעניין זה יוכל להועיל במיני מדיקמנטים כריסטיאן איוואנוביץ'.
כריסטיאן איוואנוביץ': (משמיע צליל כנ"ל).
עמוס פיודורוביץ': לא, ריח זה אי אפשר כבר להָפיג. אומר הוא, כי בעודו ילד נפל מחיק המינקת ונחבל. ומאז נודף ממנו מְעַט-קָט ריח יי"ש.
שר העיר: אני רק כך, הערה סתם העירותי. ואשר להוראות פנימיות ואותם העניינים, שאנדרי איואנוביץ' במכתבו מכנה אותם בשם “קופה של שרצים קטנים”, איני יכול לומר כלום. כי מה יש לומר כאן? אין אדם אשר לא יחטא, חטא כל שהוא. האלהים בכבודו ובעצמו ברא כך את עולמו, ולשווא כופרים בכך הווֹלטריאנים.
עמוס פיודורוביץ‘: ומה פירוש “קופת השרצים” אשר אמרת, אנטון אנטונוביץ’? לא כל השרצים שוים. אני אומר לכולם בגלוי, כי הנני לוקח שוחד. אך איזה שוחד? כלבלבי ציד! זהו עניין אחר לגמרי.
שר העיר: נו, כלבלבים או שאר דברים הכול בחזקת שוחד.
עמוס פיודורוביץ‘: נא, לא, אנטון אנטונוביץ’! הנה, דרך-משל, אם פלוני אדרת יש לו, שמחירה חמש מאות רובל, ולאשתו מטפחת משי…
שר העיר: וכי מה בכך, שאינך לוקח שוחד אלא בכלבי ציד? כנגד זה אינך מאמין באלהים, לכנסיה אינך הולך; ואני, על-כל-פנים, חזק באמונתי, ובכל ראשון-בשבת הולך לכנסיה. ואתה… הה, מכיר אני ויודע אותך: רק תפתח פיך לדבר על בריאת-העולם, פשוט שערותי יִסְמרוּ…
עמוס פיודורוביץ': הרי מעצמי הגעתי לידי כך, בשכלי שלי!
שר העיר: נו, לפעמים טוב טיפש גמור מחכם יותר מדי. אם כי רק בדרך אגב הזכרתי את בית המשפט המחוזי, ולאמיתו של דבר, מסופקני אם יסור לשם מישהו בזמן מן הזמנים. הרי הוא מקום שראוי להתקנא בו, האל עצמו מפליא חסדו עליו. והנה אתה, לוקא לוקיץ', כמפקח על בתי-הספר, ראוי לך שתתן דעתך ביחוד על עניין המורים. אמנם כן, אנשים מלומדים הם והתחנכו בכל מיני אולפנות, אך מאוד משונים נימוסיהם, כדרך כל המוכתרים בתואר המדעים. אחד מהם, דרך-משל, זה שפניו שמנים… שכחתי את שמו, – בשום אופן אי אפשר לו בעלותו לקתדרה, שלא לעשות עֲוָיָה, הנה כך (עושה עויה), ואחר-כך פושט ידו מתחת לעניבה ומתחיל לגהץ את זקנו. כמובן, אם לאחד התלמידים יעשה פרצוף-פנים כזה, אין הצרה גדולה כל כך. ושמא גם מין הכרח הוא שם. בעניין זה לא לי לחוות דעת. אך הַגַע נא בעצמך, אם לאחד האורחים יעשה – הרי זה יכול להיות רע מאוד: האדון הרביזור, או מישהו אחר, יכול לחשוב, כי אליו מכוון הדבר… והשד יודע, מה יכול לצאת מזה.
לוקא לוקיץ': וכי מה, באמת, יכול אני לעשות עמו? כבר חזרתי ואמרתי לו. הנה גם תמול-שלשום, כשנכנס אל הכיתה הנשיא שלנו, פְּרֵצף לו הלָה מין פרצוף-פנים, שדוגמתו לא ראיתי מעולם. בעצם, רק מטוב-לבו עשה מה שעשה, – ובי נזפו: מחשבות אפיקורסיות מדוע מכניסים בלבם של בני הנעורים?!
שר העיר: ועוד עלי להעיר גם על אודות המורה בענייני ההיסטוריה. הוא – תלמיד-חכם, דבר זה ניכר בו, וגם מילא כרסו מיני לימודים שבעולם, אבל הסברים מסביר הוא בחוֹם כזה, עד שיוצא מן הכלים פשוט. פעם אחת שמעתי שיעור מפיו: נו, כל זמן שדיבר על האשורים והבבלים, – עוד איך שהוא, אך משהגיע לאלכסנדר מוקדון, הרי אין מלים בפי לומר לך, מה נהיתה לו. חשבתי: שריפה היא, בחיי! קפץ מן הקתדרה ובכל כוחו הָך בכסא על הרצפה! כמובן כמובן, אלכסנדר מוקדון גיבור הוא, אך כסאות למה לשַבֵּר? הרי נזק הוא לממשלה.
לוקא לוקיץ': כן, חם-מזג הוא. כבר כמה פעמים העירותיו על כך… אומר הוא: “כרצונך, למען המדע לא אחוס אפילו על חיי”.
שר העיר: אכן: סוד ההשגחה העליונה אין חקר: אדם חכם – או שיכור הוא, או מין פרצוף כזה יעשה לך, שרק זכותם של צדיקים תגן עליך…
לוקא לוקיץ': ישמרני האלהים לשמש במחלקת החינוך. הכול מפיל אימה, הכול תוקעים חוטמם, כל אחד מבקש להוכיח, כי גם הוא חכם מחוכם!
שר העיר: לא זוהי הצרה! – האינקוגניטו הארור! ופתאום יציץ: “אה, כאן אתם, הנלבבים! ומי כאן”, – יאמר – “השופט?” – “ליאפקין-טיאפקין!” – “הבו-הבו לי את ליאפקין-טיאפקין!” –ומי כאן הממונה על מוסדות הצדקה?" – זמליאניקה!" – “הבו-הבו לי את זמליאניקה!” – זוהי הצרה!
מעמד II 🔗
הנ"ל ומנהל הדואר
מנהל הדואר: הסבירו, רבותי, מה, מי הוא זה הפקיד הבא אלינו?
שר העיר: וכי לא שמעת?
מנהל הדואר: שמעתי מפי פטר איוואנוביץ' בובצ’ינסקי, בזה הרגע היה אצלי במשרד הדואר.
שר העיר: נו, מה? מה דעתך על זה?
מנהל הדואר: מה דעתי? מלחמה עם התורקים תהיה.
עמוס פיודורוביץ': מלה במלה! גם אני אמרתי כך!
שר העיר: ושניכם כְּסוּמים בארובות השמים!
מנהל הדואר: אין ספק, מלחמה עם התורקים! וכל זה הצרפתי סורח.
שר העיר: מה עניין מלחמה עם התורקים לכאן? פשוט, עלינו תבוא הצרה, ולא על התורקים. וכבר מפורסם הדבר: איגרת יש לי.
מנהל הדואר: אם כן, לא תהא מלחמה עם התורקים.
שר העיר: נו, ובכן, איך אתה… איוואן קוזמיץ'?
מנהל הדואר: וכי מה אני? איך אתה, אנטון אנטונוביץ'?
שר העיר: וכי מה אני? פחד אין בלבי, ורק ככה, מעט… הסוחרים והאזרחים גוזלים את מנוחתי. אומרים הם, כי לצנינים הייתי להם, ואני, חי אלהים, גם אם לקחתי מפלוני, הרי, באמת, בלי שום טינא שבלב. וחוששני אפילו… (משלב זרועו בזרועו ומסלקו הצדה) חוששני אפילו, שמא כתב-מלשינות יש כנגדי. וכי מה טעם, באמת, יבוא פתאום רביזור אלינו? שמע נא, איוואן קוזמיץ', וכי אי אפשר לך, לתועלתנו המשותפת, כל מכתב, המגיע אליך אל משרד הדואר, היוצא והנכנס, יודע אתה, לפתוח פתחון כלשהו ולעיין בו: שמא תוכו רצוף איזו מלשינות או סתם כך חליפת-דברים. ואם לאו, הרי אפשר לשוב ולחתום את המכתב; אגב, הרי אפשר למסרו גם כך, פתוח.
מנהל הדואר: יודע אני, יודע אני, דבר זה אל תלמדני. דבר זה יותר משאני עושה מתוך זהירות, הריני עושה מתוך סקרנות: מאוד אוהב אני לדעת, מה חידושים מתחדשים בעולם? ואומר אני לך: מִקְרָא-עֹנג הוא זה! יש מן המכתבים, שאתה קורא בהם, והם כדשן בעצמותיך – בתפארת המליצה מתוארים שם כל מיני פַּסַז’ים, ואיזה מוסר-השׂכּל!… הלא טוב הוא מן “הַמְבַשֵּׂר ממוסקבה”.
שר העיר: נו, מה, אמור נא, כלום לא קראת שם כלום על איזה פקיד מפטרבורג?
מנהל הדואר: לא, על הפטרבורגי אין כלום, ואילו על הסארטוביים והקוסטרומיים מדובר שם הרבה. חבל, בכל זאת, שאינך קורא מכתבים: יש פסקאות נפלאות! הנה, לפני זמן-מה: אחד קצין כותב לידידו ומתאר שם נֶשֶף-חֵשֶק בצורה המשעשעת ביותר… מאוד מאוד יפה: “חיי, מַחמַל נפשי” – אומר הוא – “נוהרים להם בשפריר-עליון: יעלות-חן לרוב, מוסיקה מנגנת, נס מתנוסֵס!” ברגש, ברגש רב תיאר את הדברים. בכוונה גנזתי את המכתב אצלי. רוצה אתה, אקרא לפניך.
שר העיר: נו, עכשיו אין דעתי פנויה לכך. ובכן, עשה נא חסד, איוואן קוזמיץ': אם בדרך-מקרה תזדמן לך איזו קובלנא או מלשינות, בלי חשבונות רבים, – עכב!
מנהל הדואר: בעונג רב!
עמוס פיודורוביץ': היזהר לך, פן יענישוך סוף סוף על כך!
מנהל הדואר: אח, אב רחום!
שר העיר: אין דבר, אין דבר! אילו עשית מזה פומבי גדול, – אבל הרי זה עניין משפחתי.
עמוס פיודורוביץ‘: כן, עסק ביש השתרג עלינו! ומודני, כי הנה הלכתי אליך, אנטון אנטונוביץ’, לכבדך בכלבלבת, אחותו של אותו כלב-זָכָר, שהכרת אותו פנים-אל-פנים. הרי שמעת בוודאי, כי צ’פטוביץ' ווארחובינסקי, ריב ומשפט להם, ועכשיו – אשרַי וטוב לי: צד אני ארנבות באחוזותיהם גם פה וגם שם.
שר העיר: ידידי! לא ללבי עכשיו כלבלבים: אני – אינקוגניטו, ימח שמו, תקוע לי במוחי. בכל רגע חושש אתה, הנה, תפָּתח פתאום הדלת, וּבַפַּח!
מעמד III 🔗
הקודמים, דובצ’ינסקי ובובצ’ינסקי (שניהם נכנסים כל עוד רוחם בם)
בובצ’ינסקי: מאורע יוצא מן הכלל!
דובצ’ינסקי: שמועה יוצאת מגדר הרגיל!
כולם: מה, מה קרה?
דובצ’ינסקי: עניין בלתי-צפוי. באים אנו לאכסניה…
בובצ’ינסקי: (משסע אותו) באים אנו עם פטר איוואנוביץ' לאכסניה…
דובצ’ינסקי: אה, בבקשה, פטר איוואנוביץ', אני אספר…
בובצ’ינסקי: אה, לא, בבקשה, אני… בבקשה, בבקשה… הרי גם מערכי-לשון כראוי אין לך…
דובצ’ינסקי: ואתה תתבלבל ולא תזכור את הכול.
בובצ’ינסקי: אזכור, חי אלהים אזכור. אל נא תפריע. אני אספר, אל תפריע! הגידו נא, רבותי, עשו נא חסד, הגידו נא לפטר איוואנוביץ', שלא יפריע!
שר העיר: אבל, בשם אלהים, ספרו, מה קרה? לבי מפרכס. שבו, רבותי! קחו כסאות ושבו! פטר איוואנוביץ', הנה כיסא בשבילך. (כולם יושבים מסביב לבובצ’ינסקי ודובצ’ינסקי) נו, מה קרה?
בובצ’ינסקי: רגע, רגע! על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. משהָיָה לי התענוג לצאת מעל פניך, לאחר שהואלת להתבלבל מן המכתב שקיבלת, כך… – מיד סרתי… אח, בבקשה, אל תפסיקני פטר איוואנוביץ‘! את הכול, את הכול, את הכול יודע אני! ובכן, משמע, סרתי לבית קורובקין, ומאחר שלא מצאתי את קורובקין זה בביתו שמתי פעמי אל ראסטאקובסקי, ולאחר שלא מצאתי את ראסטאקובסקי, נכנסתי אל איוואן קוזמיץ’, כדי לבשרו את הבשורה שקיבלת, ובשובי משם נפגשתי עם פטר איוואנוביץ'…
דובצ’ינסקי: (משסע אותו) ליד הסוכה לממכר התופינים…
בובצ’ינסקי: ליד הסוכה לממכר התופינים… כן, פוגש אני את פטר איוואנוביץ' ואומר לו: “השמעת את הידיעה שקיבל אנטון אנטונוביץ' במכתב אשר בא ממקור נאמן?” – ופטר איוואנוביץ' כבר שמע את השמועה מפי סוכנת הבית של אדוני, מפי אבדוטיה, שנשלחה, איני יודע באיזה עניין, אל פיליפ אנטונוביץ' פוצ’יצ’וייב…
דובצ’ינסקי: (משסע אותו) לקחת חבית ליי"ש צרפתי.
בובצ’ינסקי: (מסלק את ידי דובצ’ינסקי מעליו) לקחת חבית ליי"ש צרפתי. והנה, הלכנו עם פטר איוואנוביץ' אל פוצ’יצ’וייב… לא, לא, ואתה-נא פטר איוואנוביץ‘… זאת אומרת… אל תפסיקני, בבקשה, אל תפסיקני! הלכנו אל פוצ’יצ’וייב, ולפי דרכנו אומר פטר איוואנוביץ’: “נכנס” – אומר הוא – “לאכסניה. בבני-המעים שלי, כלומר… למן הבוקר לא אכלתי כלום, ובכן, פִּיק מֵעַיִם יש לי…” כן, במעיו של פטר איוואנוביץ', זאת אומרת… “ולבית-המרזח” – אומר הוא – “הביאו עכשיו מְלִיחים מן המין המשובח, ובכן נסעד את לבנו”. עוד אנו נכנסים לאכסניה, ופתאום – אברך צעיר!
דובצ’ינסקי: (משסע אותו) בחור לא מָאוס, בבגדי אזרחים.
בובצ’ינסקי: בחור לא מאוס, בבגדים פרטיקולאריים. מהלך לו מין הילוך כזה על פני החדר, ובפניו – מיני רעיונות שכאלה!… קלסתר-פנים!… נימוסי… וכאן (מסבב יד סמוך למצחו) הרבה, הרבה מכל המינים. לבי כאילו הגיד לי, ומיד אמרתי לפטר איוואנוביץ‘: “פה משהו לא חלק”. כן. ופטר איוואנוביץ’ רמז מיד באצבעו וקרא לו לבעל האכסניה – זה בעל-האכסניה וולאס, אשתו ילדה לו לפני שלושה שבועות, והילד מזוֹרז וממולח, עתיד הוא, כאביו, להחזיק אכסניה. קרא פטר איוואנוביץ' לוולאס, ושאלו בלחש: “מי הוא” – אומר הוא – “צעיר זה?” וולאס משיב: “זהו” – אומר הוא… אה, אל תפסיקני, פטר איוואנוביץ‘, בבקשה אל תפסיקני, לא תוכל לספר, חי אלהים, כי לא תוכל לספר: מפשפש אתה בדיבורך, ובפיך, יודע אני, יש לך שן אחת בצפצוף מצפצפת… “זהו” – אומר הוא – “בחור צעיר, פקיד”… כן… “הנוסע מפטרבורג, ושם משפחתו” – אומר הוא – "איוואן אלכסנדרוביץ’ חליסטקוב. ונוסע הוא" – אומר הוא – “לפלך סאראטוב. ומאוד מוזר בהליכותיו: הנה זה השבוע השני שהוא מתאכסן כאן, מן האכסניה אינו יוצא, לוקח הכול בהקפה, ואפילו פרוטה אחת אינו רוצה לשלם”. אך הוציא מפיו את הדברים הללו, מיד משמים האירו את עיני: “אֶה”, אומר אני לפטר איוואנוביץ'…
דובצ’ינסקי: לא, פטר איוואנוביץ', אני הוא שאמרתי “אֶה”!
בובצ’ינסקי: תחילה אמרת אתה,ואחר כך גם אני אמרתי. “אֶה” – אמרנו אני ופטר איוואנוביץ' – “ומה טעם לו לשבת כאן, ומגמת-פניו לפלך סאראטוב?” – כך. אכן הוא הוא הפקיד!
שר העיר: מי, איזה פקיד?
בובצ’ינסקי: הפקיד, שעליו הואלת לקבל הודעה, – רביזור!
שר העיר: (בפחד) מה אתה סח, אלהים עמך! לא הוא.
דובצ’ינסקי: הוא! גם כסף אינו משלם, וגם נָסוֹעַ לא יסַע ומי זה, איפוא, אם לא הוא? וגם תעודת-המסע שלו רשומה לסאראטוב.
בובצ’ינסקי: הוא, הוא, חי אלהים, הוא… איזו טביעת עין: הכול בחן בעיניו. כיוָן שראה שאנחנו עם פטר איוואנוביץ' אוכלים מליחים משובחים, – בעיקר באשר פטר איוואנוביץ' בעסקי בני-מעים שלו… כן… – מיד נתן עינו בצלחת שלנו. ממש צמרמורת עברה בגופי.
שר העיר: אל אלהים, סלח לנו בעוונותינו! והיכן הוא מתאכסן שם?
דובצ’ינסקי: בחדר החמישי, מתחת למדרגות.
בובצ’ינסקי: הלא הוא החדר, שבו פרצה אשתקד קטטה בין אופיצירים עוברי ארח.
שר העיר: וימים רבים הוא כאן?
דובצ’ינסקי: כבר שבועים… ביום ואסילי המצרי בא.
שר העיר: שבועים? (הצדה) רֵעִים, רְחִימָאים! הושיעו נא, צדיקים, קדושי-עליון! בשני השבועות האחרונים הלקו את אשתו של האונטר-אופיציר! לאסירים לא נתנו מזונות! ברחובות – מהומה, זוהמה! חרפה! ביזיון! (כובש ראשו בכפיו).
ארתמי פיליפוביץ‘: ובכן, מה אנטון אנטונוביץ’? אולי נִסע כולנו בטקס לאכסניה?
עמוס פיודורוביץ': לא, לא. בראש יצאו ראש העיר, הכמרים, הסוחרים: גם בספר “שבחי יוהאן הבונה” כתוב לאמור…
שר העיר: לא, לא. הניחו ואלך לבדי. היו גם מקרים קשים בחיי, ויצאתי בשלום, וגם בשַׁלְמֵי-תודה. אולי יחלצני אלהים גם הפעם. (לבובצ’ינסקי) ובכן, אומר אתה, איש צעיר הוא?
בובצ’ינסקי: צעיר. כבן עשרים ושלוש, או ארבע ומשהו…
שר העיר: על אחת כמה: אדם צעיר, נקל להריחוֹ. צרה היא, אם שד זקן הוא, ואדם צעיר – תוכו כְּבָרוֹ. אתם רבותי, התקינו עצמכם איש איש ברשותו שלו, ואני אלך לי יחידי, או, אולי, עם פטר איוואנוביץ', כך, באורח פרטי, לשם טיול סתם, לראות, אם אין עוברי-אורח מקופחים משהו. אי, סְוִיסְטוּנוֹב!
סויסטונוב: לפקודתו!
שר העיר: רוץ מהר והבהל את הפריסטב. או לא, אתה נחוץ לי. אמור שם למישהו שיבהילו אלי חיש-מהר את הפריסטב, ושוב הנה! (שוטר הרובע רץ בחיפזון).
ארתמי פיליפוביץ‘: נלך, נלך, עמוס פיודורוביץ’! אולי באמת צרה מתרגשת לבוא.
עמוס פיודורוביץ': מה לך, כי תפחד? כיפות נקיות לראשם של החולים חבשת, ואתה – את נפשך הצלת.
ארתמי פיליפוביץ': מה אתה סח, כיפות! מן הדין הוא לתת לחולים מרק של גריסין, ואצלי בכל הפרוזדורים נודף ריח-כרוב כזה – ששום חוטם לא יוכל לעמוד בו.
עמוס פיודורוביץ': ואני – לבי סמוך בעניין הזה. ובאמת, מי זה יסור לבית-הדין המחוזי? וגם אם יציץ באחת התעודות, – את יומו יקלל. זה לי חמש עשרה שנה שאני יושב על כס המשפט, ורק אתן עיני בתזכיר בזמן מן הזמנים – אה! ואסלקהו במנוד-יד. שלמה המלך בעצמו גם הוא לא יבחין, אי כאן אמת, ומה כאן שקר. (השופט, הממונה על מוסדות הצדקה, המפקח על בתי-הספר ומנהל הדואר הולכים בפתח ונתקלים בשוטר הרובע החוזר משליחותו).
מעמד IV 🔗
שר העיר, בובצ’ינסקי ודובצ’ינסקי ושוטר הרובע
שר העיר: מה, הכרכרה מוכנה?
שוטר הרובע: מוכנה.
שר העיר: לך החוצה… או, לא, חכה! לך והבא… ואיפה השאר? האמנם אין איש מלבדך? הרי ציויתי שגם פרוחורוב יבוא הנה. איפה פרוחורוב?
שוטר הרובע: פרוחורוב בבית המשטרה, אך אינו יפה לשימוש הפעם.
שר העיר: איך זה?
שוטר הרובע: פשוט מאוד: עם בוקר הביאוהו כמו לוֹט. כבר שתי גיגיות מים שפכו עליו, ועדיין יינו לא פג.
שר העיר: (כובש ראשו בכפיו) אח, אל-אלהים! אל-אלהים! צא מהר אל הרחוב, או לא – רוץ קודם לחדרי – השמעת?! – והבא משם את החרב ואת המגבעת החדשה. נו, פטר איוואנוביץ', נִסע!
בובצ’ינסקי: גם אני, גם אני… הרשה נא גם לי, אנטון אנטונוביץ'!
שר העיר: לא, לא, פטר איוואנוביץ', אסור, אסור! לא נאה הוא! וגם אין די מקום בכרכרה.
בובצ’ינסקי: אין דבר, אין דבר, אני לי ככה: כתרנגול, כתרנגול ארוצה לי אחרי הכרכרה. אני לי רק מעט-קט, בחור המנעול, משמע בסדק, זאת אומרת, לראות, איך אצלו הנימוסין הללו.
שר העיר: (לוקח את החרב, לשוטר הרובע) רוץ מיד וקח כמה שוטרים, ואיש איש מהם יקח… אי, חרב זו –שׂרוטה ומשׂורטת כולה. תגרן ארור עבדולין, – רואה הוא, כי חרב ישנה לו לשר העיר, – וחדשה לא שלח. אי, דור עקש! והרי, רמאים שכמותם, בטוח אני, כי כבר מכתבי מלשינות מכינים בסתר… איש איש מהם יקח בידו רחוב… לעזאזל, – רחוב – מטאטא! ויטאטאו את כל הרחוב, המוביל אל האכסניה, היטב יטאטאוהו… השמעת? שים לב, אתה! ידעתיך! מתרועע אתה שם וגונב כַּפּות-כסף לתוך המגפים – היזהר, אוזן כאפרכסת לי!… ולסוחר צ’רנייב מה עוללת – אה? הוא נתן לך לבגד השרד שתי אמות ארג, ואתה את כל החתיכה קנית במשיכה. היזהר! לא לפי דרגת-המשרה לוקח אתה! לך!
מעמד V 🔗
הקודמים והפריסטב
שר העיר: אה, סטיפאן אילאיץ'! אמור נא, בשם אלהים: היכן נחבאת? הנשמעה כזאת?!
הפריסטב: הייתי כאן, בקרבת-מקום, מאחורי השער.
שר העיר: נו, ובכן, שמע נא סטיפאן אילאיץ'! פקיד בא אלינו מפטרבורג. מה סידורים סידרת?
הפריסטב: כפקודתו כן עשיתי. את שוטר הרובע פוגוביצין שלחתי בראש השוטרים לטאטא את המדרכה.
שר העיר: ודיירז’ימורדה איפה?
הפריסטב: דיירז’ימורדה נסע בעגלת מכבי-האש.
שר העיר: ופרוחורוב שיכור?
הפריסטב: שיכור.
שר העיר: ואתה ראית והחרשת?
הפריסטב: האלהים יודע איך זה. אתמול פרצה קטטה בקצוי העיר – נָסַע לשם לעשות סדרים, וחזר שיכור.
שר העיר: ובכן, שמע נא, אתה כך עשה: שוטר-הרובע פוגוביצין… הוא גבה-קומה, ובכן, יתייצב נא לתפארת המיליציה על הגשר. ואת הגדר הישנה, סמוך לסנדלר, להרוס מהר. וציון-של-קש להציב שם, כדי שיֵרָאֶה הדבר, כאילו רבה כאן התכונה. שכן כגודל ההרס בעיר כן גודל עלילותיו של שר העיר. אח, אבי שבשמים, שכחתי לגמרי, כי ליד הגדר ההיא נערמו תלי-תלים של מיני אשפה. איזו עיר בזויה! הנה הצבת אנדרטה באחד המקומות, או סתם גדר בעלמא, – ומיד, השד יודע מאין, מביאים הללו כל מיני זוהמה. (נאנח) ואם ישאל הפקיד השָלוּחַ את אנשי הצבא: “המרוצים אתם?” – ישיבו: “מרוצים בהחלט, רום מעלתו!” ואשר יקטרג, קטורגה כזאת אקטרג לו אחר כך, ש… או, אח, הו, חו-ך! אָשַמְתי, מאוד אָשַמְתי! (לוקח נרתיק במקום מגבעת) יהי רצון שאצא בשלום במהרה, אזַי אנדב נר כזה אשר לא נדבו אבותינו. על כל רוכל נוכל אטיל שלושה פודים לגולגולת. הה, אל-אלהים, אל-אלהים! נִסע, פטר איוואנוביץ'. (במקום מגבעת רוצה לחבוש נרתיק של נייר).
הפריסטב: אנטון אנטונוביץ', הרי זה נרתיק ולא מגבעת.
שר העיר: (בהשליכו את הנרתיק) נרתיק, יהא נרתיק. השד עמו! ואם ישאל: מדוע לא בנו את הכנסיה ליד מוסד הצדקה, לאחר שלפני חמש שנים הקציבו סכום כסף לבניינה. – אל ישכח איש לומר, כי כבר התחלנו לבנותה אלא שעלתה באש. גם ראפורט מסרתי בעניין זה. שהרי יכול מישהו לשכוח ולומר, לפי טיפשותו, כי לא התחילו כלל בבניינה, ולדיירז’ימורדה אמור, שלא ינהג חירות יתירה באגרופיו, כי למען הסדר נוהג הוא לפַנֵס פַּנָסִים תחת עיניהם של הבריות – ושוב אינו מבחין בין צדיקים לרשעים. נִסע, נִסע, פטר איוואנוביץ' (יוצא וחוזר) ואל תניחו לחיילים שיצאו החוצה בחוסר כול: חיל המצב הקלוקל הזה לובש מדים על גבי הכוּתוֹנוֹת, ולמטה – אין כלום.
(הכול יוצאים)
מעמד VI 🔗
אנה אנדרייבנה ומאריה אנטונובנה (באות לבמה במרוצה)
אנה אנדרייבנה: איפה, איפה הם? אח, אל-אלהים! (פותחת את הדלת) בעלי, אנטושה! אנטון! (מדברת מהר) והכול אַת, הכל בגללך! והלכה לה לפשפש שם: “אני רק סכּה, אני רק סודר!” (ניגשת במרוצה אל החלון וקוראה) אנטון, לאן? לאן? מה? הוא בא? רביזור? עם שפם! עם איזה שפם?
קולו של שר העיר: אחר-כך, אחר כך זוגתי!
אנה אנדרייבנה: אחר-כך? הרי לך חידוש, “אחר-כך”. אינני רוצה “אחר-כך”! רק מלה אחת: מה הוא, פולקובניק? אה? (בזלזול) נִסע! עוד אזכור לךְ את הדבר! והכול היא: “אִמְמָא, אִמְמָא, חכי נא, רק אפרוף מאחור את הסודר; אני תיכף”. והרי לך “תיכף”! והרי לא נודע לנו כלום! והכול בשל הגנדרנות הארורה: שמוע שמעה, כי מנהל הדואר כאן, ומיד התחילה להתגנדר מול הראי: מזה הצד ומזה הצד ניגשת. מדַמָה בנפשה, כי כָרוך הוא אחריה, והוא פשוט עושה לך עֲוָיות כשאת פונה ממנו.
מאריה אנטונובנה: מה יש לעשות, אִמְמָא, בין כה וכה הרי בעוד שעתיים נדע את הכול בפרוטרוט.
אנה אנדרייבנה: בעוד שעתים! תודה רבה לךְ. תשובה מחוכמה! ואיך זה לא עלה על דעתך לומר, כי בעוד חדשַים אפשר לדעת עוד יותר. (שוחה אל מעבר לחלון) אי, אבדוטיה! אה? מה, אבדוטיה, השמעת, שם בא מישהו? לא שמעת? טיפשה שכזאת! מנענע בידיו? ינענע לו, ואַת בכל זאת צריכה היית לשאול אותו ולחקור אותו. לא יכלה להוודע! הקָדקוד מלא דברים בטלים, רק חתנים תקועים לה במוחה. אה? נזדרזו לנסוע! והרי יכולת לרוץ אחרי הכרכרה. רוצי, רוצי, תיכף! השמעת? רוצי, שאלי, לאן נסעו; וחקרי היטב: מי הוא הבא ואיזה הוא, השמעת? הציצי בחור המנעול, והוודעי על הכול. ואיזה עיניים: שחורות, או לא? ושובי תיכף ומיד, השמעת? מהר, מהר, מהר, מהר! (קוראה עד שיורד לאט לאט המסך ומכסה את שתיהן, בעמידתן זו ליד החלון).
מערכה שניה 🔗
חדר קטן באכסניה. מיטה, שולחן, מזוָדה, בקבוק ריק, מגפים, מברשת בגדים וכו'…
מעמד I 🔗
אוסיפ: (שרוע על מיטת בעליו) לעזאזל! הרעב מֵציק כל כך, ובמעים קיש-קיש-קָרְיָא כזה, כאילו גדוד שלם תוקע בחצוצרות. הנה לא נגיע הביתה, וחסל. ומה יש לעשות? הנה זה החודש השני כבר שיצאנו מפטרבורג! את כספו מזמז בדרך, בן יקיר שכמותו, ועכשיו יושב לו, זנבו מקופל, ולא אכפת לו. והרי הספיק, מאוד הספיק הכסף להוצאות הדרך. אך לא, משמע, צריך אדם בכל עיר להתהדר לו. (מחקה אותו) “אי, אוסיפ, לך ושכור חדר באכסניה, את המשובח שבהם, וגם ארוחה הזמן, מן המשובחות ביותר: איני יכול לאכול מזונות גרועים. נחוצה לי סעודה משובחת ביותר!” לו, לפחות, היה באמת מאן-דהוא הראוי להתכבד, והרי סתם לַבְלָרון, ולא יותר. מתוודע לו אל עוברי-אורח, ואחר-כך בקלפים משחק, והרי לך קָלוּף וּמקוּלָף! אח, לזרא היו לי חיים כאלה. אכן, טוב מזה לאדם, שיהא שרוי בתוך הכפר: אמנם, הפומביות נעדרת, אך כנגד זה גם הדאגה מועטת. קח לך אשה, ולך שכב כל ימיך על הכיריים ומלא כרסך תופינים. נו, מי פתי, כמובן, ויכחיש, אם ניתנה האמת להיאמר, כי אין טוב מן החיים בפיטֶר. לו רק כסף היה, והחיים שם דקים ופוליטיים: תַּטְרָאוֹת, כלבים ירקֵדון, וכל אַוַת נפשך. שיח ושיג לאדם שם – נימוס נימוּסִים, דק מן הדק תלך לשצ’וקינקא, הסוחרים יקראו אחריך: “אדון נכבד”, עם אחד הפקידים תזדמן ברפסודה; בחברותא חָשקה נפשך – כלך-לך אצל חנות המכולת, שם איש-תואר יספר לך על מחנות-צבא ויסביר הַסְבֵּר היטב, מה משפט כל כוכב בשבילֵי הרקיע, ואתה, משמע, כמו על פיסת היד רואה הכול לאֲשוּרוֹ. אופיצירית זקנה תיכנס; משרתת תזדמן לפעמים, כזאת – פוּ, פוּ, פוּ! (מגחך ומנענע ראשו) גַלַנְטֶרִיִים, לעזאזל, שם הנימוסין! דיבור של גסות – הס מלהשמיע, וכל אדם מדבר עמך בלשון נסתר: “הוא”. מאסת להלך ברגל – לך שְׂכוֹר לך כרכרה והִכָּבֵד לשבת כבארִין; ואם אינך רוצה לשלם שׂכרה – בבקשה: בכל בית יש מָבוי מפולש, ואתה ברח, דודי, ושום שד משחת לא ימצא עקבותיך. רק זו צרה: יום אחד תאכל כהוגן, ויום אחד כמעט יתחתכו מעיך מרעב, כמו זאת הפעם, דרך-משל. ומי האשם? הוא! וכי מה אפשר לעשות עמו? ישלח לו אבא צרור כסף, והכסף, במקום לחסוך אותו – והנה! ומיד בבזבוז מבזבז, בכרכרות נוסע, יום יום כרטיס לקיאטר השׂג לו, והנה, כעבור שבוע – שוּר! השוקה ישלחך למכור את הפראק החדש. לפעמים עד שרוך נעל יוריד השוקה, ואין נשאר לו בסך הכול אלא סוּרטוֹקוֹן ומעילון… חי אלהים, אמת. וגם ארג – שוּפְרָא! אנגלי… מאה וחמישים רובל ישלם במחיר הפראק בלבד, ובשוק ימכור בעשרים רובל, והמכנסיים, לא כל שכן – חינם אין כסף. וכל זה למה? משום שהולך בטל הוא: במקום לילך למשרה, ילך לטייל בפרשְפֶקט, בקלפים ישחק, אח, אילו נודע הדבר לַבַּרִין הזקן! היה מצפצף עליך שפקיד אתה, אלא מפשיל את הכותונת ומִרְבָּץ כזה מרביץ לך, עד כי ימים שלושה מגרד היית באותו מקום. משרה לך, ובכן – שָׁרֵת! הנה אמר עכשיו בעל האכסניה: לא אתן לכם מזונות, עד אם תשלמו לי את המגיע מכם; נו, ובאם לא נשלם? (באנחה) אח, אלי שבשמים, אילו איזו חמיצה, לפחות! נדמה לי, עולם ומלואו הייתי בולע עכשיו. דופק; ודאי, זה הוא בא. (קופץ חיש מהמיטה).
מעמד II 🔗
אוסיפ וחליסטקוב
חליסטקוב: הא לך, קח! (נותן לו מגבעת ומַטֶה) אה, שוב התגוללת על המִטָה?
אוסיפ: ומה טעם יש לי להתגולל? וכי לא ראיתי מיטה מימי, או מה?
חליסטקוב: שקר! התגוללת! הלא רואה אתה, ממועכת כולה!
אוסיפ: וכי איני יודע, מיטה מהי? רגלים יש לי, ואעמוד לי. ומה צורך לי במיטתו?
חליסטקוב: (מהלך על פני החדר) הבט, שם בקַרטוז, טאבאק אָין?
אוסיפ: וכי מנין לו, לטאבאק שיהיה? הרי שלשום עישן את שארית הפליטה.
חליסטקוב: (מהלך וחושק שפתיו, פעם בכה ופעם בכה; לבסוף, אומר בקול רם ותקיף) שמע נא… אֵי, אוסיפ!
אוסיפ: מה חפצו?
חליסטקוב: (בקול רם, אך לא תקיף כל כך) אתה לך לשם.
אוסיפ: לאן?
חליסטקוב: (בקול לגמרי לא תקיף ולא רם, כמעט בתחנונים) למַטה, אל המזנון… ואמור שם… שיתנו לי לאכול.
אוסיפ: לא, לא, גם ללכת לא ארצה.
חליסטקוב: איך אתה מעיז, טיפש!
אוסיפ: ככה… גם אם אלך, לא יצא מזה כלום. בעל האכסניה אמר, כי לא יוסף עוד לתת לך ארוחת צהריים.
חליסטקוב: איך הוא מעיז לא לתת? שטויות כאלה!
אוסיפ: “ועוד”, אומר הוא “אל שר העיר אלך: זה השבוע השלישי שהבּארין שלך אינו משלם. אתה, כלומר, עם הבארין שלך”, אומר הוא, “רמאים אתם, והבארין שלך – נבל. אנחנו משמע”, אומר הוא, “דַלְפָנִים וְאָרְחֵי-פָרְחֵי כאלה ראינו גם ראינו.”
חליסטקוב: ואתה, חמור, כבר שמח אתה למסור לי את כל הדברים האלה.
אוסיפ: אומר הוא: “הרי בזה האופן כל אחד יבוא, ימלא כרסו ישקע בחובות,ואחר-כך גם לגרשו אי-אפשר. אני”, אומר הוא, “אינני אוהב הלצות, אלא מיד בקובלנא, כדי ישר למשטרה ומשם לבית-הסוהר”.
חליסטקוב: נו, נו, טיפש, די! לֵך-לֵך, אמור לו. בהמה גסה שכזאת!
אוסיפ: מוטב, שאת בעל האכסניה עצמו אקרא שיבוא אליו.
חליסטקוב: למה בעל האכסניה? לך ואמור לו בעצמך.
אוסיפ: אך, באמת, אדוני,
חליסטקוב: נו, לך, לכל הרוחות! קרא לבעל האכסניה.
מעמד III 🔗
חליסטקוב (לבדו)
חליסטקוב: רעב אני, פשוט נורא! הנה טיילתי לי מעט, חשבתי, אולי יחלוף התיאבון, – לא, לכל הרוחות, אינו חולף. כן, לולא נהגתי שם בזבוז בפנזה, כי עתה הספיק לי הכסף להגיע הביתה. הקפיטן הוציאני חלק! להפליא, שד משחת, טורף הוא בקלפים. רק כרבע שעה בסך הכול שיחקנו בקלפים והכול חָמַס לו. ואף-על-פי-כן, מאוד משתוקק הייתי להתנגח עמו עוד פעם. אך לא שיחק לי המזל. איזו עיירה בזויה! אפילו בחנות הירקות אין נותנים כלום בהקפה! זוהי כבר, פשוט, שפלות! (שורק תחילה ניגון מ“רוברט”2, ואחר כך: “אל תתפרי לי, אמא”, ולבסוף – לא דא ולא הא) אין איש רוצה לבוא.
מעמד IV 🔗
חליסטקוב, אוסיפ, משרת האכסניה
המשרת: בעל האכסניה ציוה לשאול מה רצונו?
חליסטקוב: שלום, אחא! נו, מה שלומך, בריא?
המשרת: תודה לאל!
חליסטקוב: נו מה, מה נשמע אצלכם באכסניה? העסקים טובים?
המשרת: כן, תודה לאל, טובים.
חליסטקוב. רבים האַכְסַנָאִים?
המשרת: כן, דיינו.
חליסטקוב: שמע נא, חביבי, הנה עד כה אין מביאים לי משם ארוחת-הצהריים, ובכן, בבקשה ממך, זרז אותם שימהרו – כי הנה, אחרי הסעודה, עלי לעשות משהו.
המשרת: אך בעל האכסניה אמר, כי לא יוסיף לתת עוד. וגם רצה, כביכול, ללכת היום להתאונן בפני שר העיר.
חליסטקוב: ומה יש כאן להתאונן? הגע בנפשך, חביבי, איך זה? הרי צריך אני לאכול. הרי כך יכול אני להרזות לגמרי. מאוד רוצה אני לאכול: באמת אני אומר לך.
המשרת: אמנם כך… הוא אמר: “לא אתן לו ארוחת צהריים, עד אם ישלם לי את המגיע ממנו”. בלשון זה השיב.
חליסטקוב: ואתה הסבר לו, שדל אותו.
המשרת: וכי מה יש כאן לומר לו?
חליסטקוב: אתה הסבר לו, הסבר היטב, כי מוכרח אני לאכול. הכסף – זה עניין לחוד… חושב הוא, כי אם הוא, מוז’יק שכמותו, לא אכפת לו, אם לא יאכל יום שלם, ובכן, גם אחרים כך. שטויות כאלה!
המשרת: אדרבא, אגיד לו.
מעמד V 🔗
חליסטקוב (יחידי)
חליסטקוב: ובכן, עסק ביש יהיה, אם לגמרי לא יתן לאכול. רעב אני, כאשר לא רעבתי מעודי. אולי משהו מן המלבושים להוריד השוקה? שמא המכנסיים? לא, מוטב שארעב מעט, ובלבד שאבוא הביתה בבגדי פטרבורג, חבל שלא השכיר לי יוכים את המרכבה. והרי טוב היה, לכל הרוחות, לבוא הביתה במרכבה, במין דהרה, כמין שד משחת, אל איזה בעל-אחוזה שָכן, סמוך למרפסת, עם פנסים, ואת אוסיפ, היושב מאחורי, להלביש בגדי שרָד. ומתאר אני, איך היו נדהמים כולם. “מי הוא זה? איזה הוא?” והמשרת נכנס (מותח קומתו ומתחפש כמשרת): “איוואן אלכסנדרוביץ' חליסטקוב מפטרבורג, התצוו להקביל את פניו?” והם, הפוחלצים אינם יודעים כלל, מה פירוש “להקביל את פניו”. אליהם אם יבוא איזה אווז בצורת בעל אחוזה, מיד יתפרץ לו, דוב מסורבל שכמותו, ישר אל הטרקלין. אל אחת הבנות היפהפיות תגש: “גברתי, אני כל כך…” (משפשף כפות ידיו זו בזו, ממולל ברגליו). טפו! (רוקק) עד כדי בחילה ממש מציק הרעג.
מעמד VI 🔗
חליסטקוב, אוסיפ, אחר-כך המשרת
חליסטקוב: ובכן, מה?
אוסיפ: מביאים ארוחת-צהריים.
חליסטקוב: (מוחא כפיים ומקפץ כלשהו על כסאו) מביאים! מביאים! מביאים!
המשרת: (בידו צלחת ומפית) בעל הבית נותן בפעם האחרונה.
חליסטקוב: נו, בעל הבית, בעל הבית… יורק אני על בעל הבית שלך! ומה זה שם?
המשרת: מָרק וְצָלי.
חליסטקוב: מה? רק שני מאכלות?!
המשרת: אך ורק.
חליסטקוב: הנה שטויות! אינני מקבל את זה. לך ואמור לו: מה זה, באמת!… זה מעט!
המשרת: לא, בעל הבית אומר, כי גם זה יותר מדַי.
חליסטקוב: ומדוע אין כאן רוטֶב?
המשרת: רוטב אַיִן.
חליסטקוב: ומדוע אַיִן? בעצמי ראיתי, כשעברתי על פני המטבח, כי בִּשְלו שם הרבה. ובחדר-האוכל שני אנשים גוצים אכלו שם הבוקר מליחים משובחים ועוד מיני מאכלות רבים…
המשרת: יש ויש, כלומר, וָאָיִן…
חליסטקוב: איך זה “אַין”?
המשרת: אפס ואַיִן!
חליסטקוב: והמליחים, והדגים והקציצות?
המשרת: הה, כל אלה ליחסנים גדולים ממנו.
חליסטקוב: אֶח, אתה, טיפש!
המשרת: כך!
חליסטקוב: חזרזיר מזוהם אתה… איך זה? הם אוכלים, ואני לא? ומדוע זה, לעזאזל, אי-אפשר גם לי. וכי אינם אכסנאים כמוני?
המשרת: ברור, כי לא כמוהו.
חליסטקוב: ואיזה הם?
המשרת: ברור, איזה! הם, שיבוש ברור מעצמו: הם משלמים כסף.
חליסטקוב: עמך, טיפש, איני רוצה להתווכח. (יוצק מרק לצלחתו ואוכל). איזה מרק הוא זה? פשוט, מים יצקת לתוך הסיר: אין שום טעם. ורק מסריח. איני רוצה מרק כזה, תן לי אחר.
המשרת: ובכן, נקח בחזרה. בעל הבית אמר: אם אינו רוצה, אין צורך.
חליסטקוב: (סוכך בידו על האוכל) נו, נו, נו… הנח, טיפש! הורגלת שם לנהוג כך עם אחרים: אני, אחי, לא מאלה! אתי אינני מייעץ לך… (אוכל) אל-אלהים, איזה מרק! (ממשיך לאכול) חושב אני, כי שום אדם בעולם לא אכל מעודו מרק כזה. איזה נוצות צפות כאן על פני המים, במקום שמן. אוסיפ, קח לך! (מנתח את העוף) אֵי, אֵי, אֵי! איזה עוף! תן את הצָלי! שם נשאר מעט מרק, אוסיפ, קח לך. (מנתח את הבשר הצלוי) איזה צָלי הוא זה? הרי אין זה צָלי כלל!
המשרת: אלא מה זה?
חליסטקוב: שד יודע, מה זה, ורק לא צָלי. זוהי, סוליה, שצָלוּהָ במקום בשר. (אוכל) רמאים, נוכלים! איזה מזונות נותנים הם? הלסתות תכאבנה אם תאכל נתח אחד כזה. (מחטט באצבע בין שיניו) מנוולים! ממש כקליפת עץ – אי-אפשר להוציא כלל… גם השינים ישחירו מתבשילים כאלה. רמאים! (מקנח פיו במפית) ומלבד זה אין כלום?
המשרת: אַיִן.
חליסטקוב: נוכלים! מנוולים! ולוא גם, לפחות איזה רוטב או עוגה. בני מנוולים! רק פושטים את עורם של אכסנאים.
(המשרת מסלק מן השולחן ונושא עם אוסיפ את הצלחות)
מעמד VII 🔗
חליסטקוב, ואחר-כך אוסיפ
חליסטקוב: באמת, כאילו לא אכלתי כלל. רק התיאבון נִתְגָרָה. אילו פרוטה בכיסי, אפשר היה לשלוח השוקה ולקנות גלוסקא, לפחות.
אוסיפ: (נכנס) שר העיר בא, משום-מה, שואל וחוקר על אודות אדוני.
חליסטקוב: (נבהל) הרי לך עניין! איזה מנוול הוא בעל האכסניה, כבר הספיק להתאונן. ומה, אם באמת ימשוך אותי לבית-הכלא? נו, אם בצורה הוגנת, אזי אני… לא, לא, אינני רוצה. שם, בעיר, משוטטים להם אופיצירים, וקהל רב, ואני דווקא עכשיו התרברבתי לי וקרצתי עין לבת אחד הסוחרים… לא, אינני רוצה… איך זה הוא? איך הוא מעיז לו, באמת? וכי סוחר אני בעיניו, או בעל מלאכה? (מתאושש וזוקף קומתו) ואני אגיד לו בפניו: “איך אתה מעיז… איך אתה…” (כף המנעול של הדלת סובבת. חליסטקוב מחויר ומתכווץ).
מעמד VIII 🔗
חליסטקוב, שר העיר ודובצ’ינסקי (שר העיר נכנס ועומד. שניהם מביטים בפחד כמה רגעים איש בפני רעהו, ועיניהם לטושות)
שר העיר: (התאושש מעט ומתח ידיו על שוקי רגליו) ברכת שלום לאדוני!
חליסטקוב: (מחווה קידה) שלום ויקר!
שר העיר: יסלח לי
חליסטקוב: אין דבר…
שר העיר: חובתי, כשר העיר הזאת, לדאוג לכך, שלא יצערו עוברי-אורח ושאר בני-אדם מהוגנים.
חליסטקוב: (בתחילה מגמגם מעט, אך לבסוף מדבר בקול רם) ומה אפשר לעשות… אינני אשם… אני באמת אשלם… מן הכפר ישלחו לי… (דובצ’ינסקי מציץ בדלת) הוא אשם יותר: בשר מגיש הוא קשה כבול עץ, והמרק – השד יודע, איזה תשפוכת התיז לשם, הוכרחתי להשליכו החוצה. הוא מעַנה אותי ברעב ימים שלמים… התה כל-כך מוזר: סרחון של דגים עולה ממנו ולא ריח תה… ובעד מה זה אני… שטויות כאלה!
שר העיר: (בפחד) יסלח לי, אני, באמת אינני אשם. הבשר אצלי בשוק תמיד מן המשובח. מביאים אותו סוחרי חולמוגור, נזירים מיין ומתנהגים כשורה. איני יודע כלל, היכן הוא משיג בשר כזה, ואם משהו אינו בסדר, אזי… ירשה לי להציע לו לעקור עמי לדירה אחרת.
חליסטקוב: לא, אינני רוצה! יודע אני מה פירוש “דירה אחרת”. כלומר – לבית הסוהר! באיזו רשות?! איך הוא מעיז?! אני תיכף ומיד… אני עובד בפטרבורג. (מתאושש) אני, אני…
שר העיר: (הצדה) הה, אל-אלהים, איזה כעסן! הכול נודע לו, הכול סיפרו לו הסוחרים הארורים!
חליסטקוב: (מתאושש) גם אם תבוא הנה עם כל הפמליא שלך – לא אלך. אני ישר אל המיניסטר! (דופק באגרופו על השולחן) איך זה? מה זה?
שר העיר: (מותח קומתו, וכל גופו רועד) יחוסה נא, אל יורידני שאולה. אשה, ילדים קטנים… אל ימיט אסון על אדם…
חליסטקוב: לא, אינני רוצה. שטויות כאלה! מה זה נוגע לי? וכי משום שאשה לך וילדים, חייב אני ללכת לבית-הסוהר? נפלא מאוד (בובצ’ינסקי מציץ מן הדלת ומרוב פחד מסתתר) לא, מוחל על הכבוד, אינני רוצה.
שר העיר: (רועד) מחוסר ניסיון, חי אלהים, מחוסר ניסיון. מפני הדחקות. יואיל נא וישפוט בעצמו: המשכורת הממשלתית אינה מספיקה אפילו לתה עם סוכר. ואם גם היה איזה מיקח שוחד, הרי רק מיעוט שבמיעוט: משהו לשולחן-ערוך ולחליפת בגדים אחת. ובנוגע לאלמנה האונטר-אופיצירית, העוסקת במסחר, אשר ספגה, כביכול, מלקות בפקודתי, הרי זו עלילה, חי אלהים, עלילה. דבר זה בדו מלבם הרשעים הללו. הבריות הללו, הרי גם לשלוח יד בנפשי מוכנים הם.
חליסטקוב: ובכן, מה? מה לי ולהם? (מהרהר) איני יודע, אגב, מפני מה הוא מדבר עמי על רשעים או על איזו אלמנה אונטר-אופיצירית… האשה האונטר-אופיצירית היא עניין אחר לגמרי, ואותי לא תעיז להלקות, קצרות ידיך! שטויות כאלה! איזה גיבור! אשלם, אשלם את הכסף, אבל עכשיו אין לי, הרי משום כך יושב אני כאן, כי אין פרוטה בכיסי.
שר העיר: (הצדה) הה, ערום כנחש! אח, לאן הפליג דבריו! איזה עפר הטיל בעיניים! ואתה לך, והבן דבר! אינך יודע כלל מאיזה צד לגשת. נו, הבה ואנסה, על כל צרה שלא תבוא! ננסה את מזלנו, ויהי מה. (בקול רם) אם, באמת, יש לו דוחק בענייני כסף או בשאר עניינים, הרי מוכן אני לשרת אותו תכף ומיד. חובתי היא לסייע לעוברי-אורח.
חליסטקוב: יתן לי, יתן לי גמילת-חסד. תכף ומיד אשלם את חובי לבעל האכסניה, רק מאתיים רובל דרושים לי, ואפילו פחות מזה.
שר העיר: (מקריב לפניו את שטרי הכסף) בדיוק מאתיים רובל, ואל נא יטריח את עצמו למנות כלל.
חליסטקוב: (בקחתו את הכסף) תודה מקרב לב… תכף ומיד אשלח לו מן הכפר… זה אצלי לפתע… רואה אני, אדם הגון הוא. עכשיו הרי זה עניין אחר לגמרי.
שר העיר: (הצדה) נו, תודה לאל! את הכסף לקח. העניין, כפי הנראה, ילך מעכשיו למישרים. ואני הנה במקום מאתיים ארבע מאות תקעתי לו.
חליסטקוב: אי, אוסיפ! (אוסיפ נכנס) קרא הנה את המשרת (לשר העיר ולדובצ’ינסקי) ולמה תעמדו? עשו חסד, שבו נא. (לדובצ’ינסקי) ישב נא, בבקשה.
שר העיר: אין דבר, גם בעמידה ניחא לנו.
חליסטקוב: עשו חסד. שבו נא. עכשיו רואה אני בהחלט את תום לבבכם ורוחכם הנדיבה. כי מודה אני שכבר חשבתי, כי באתם, כדי אותי… (לדובצ’ינסקי) ישב נא! (שר העיר ודובצ’ינסקי יושבים. בובצ’ינסקי משרבב ראשו בדלת ומקשיב).
שר העיר: (הצדה) צריך להעיז יותר. רוצה הוא, כי יחשבוהו לאינקוגניטו. טוב, נתַּמם גם אנו: נעמיד פנים, כאילו אין אנו יודעים כלל, מי הוא ומה הוא. (בקול רם) הלכנו לנו לרגל ענייני המשרה, הנה עם פטר איוואנוביץ' דובצ’ינסקי, בעל אחוזה מאנשי המקום, ונכנסנו בכוונה לאכסניה, לראות, אם כשורה נוהגים כאן עם עוברי-אורח, משום שאינני כאותם שרי העיר, שלא אכפת להם כלום; ואני, אני מלבד חובת המשרה, גם מתוך אהבת-אדם נוצרית, רוצה אני, שכל בן-תמותה יהא מתקבל בסבר-פנים יפות – והנה, כאילו בשכר זה, נזדמנה לי הֶכּרות נעימה כזאת.
חליסטקוב: ובעצמי גם אני שמח מאוד. כי לולא אתם, מודֶני, הייתי תקוע פה ימים רבים: לא ידעתי כלל, במה אשלם.
שר העיר: (הצדה) כן, סַפֵּר מעשיות! לא ידע, במה לשלם! (בקול רם) ארהיב נא עוז לשאול: אָנָה ולאיזה מקומות מואיל אדוני לנסוע?
חליסטקוב: נוסע אני לפלך סאראטוב, לכפרי הפרטי.
שר העיר: (הצדה, בפנים המפיקות לגלוג) “לפלך סאראטוב!” אה? ואינו מאדים מבושה כלל. הה, עמו צריך לנהוג זהירות יתירה. (בקול רם) מעשה מועיל הוא שעלה על לבו. כי הנה, למשל, הדרכים: אומרים, מצד אחד, אי-נעימות בנוגע לעיכוב הסוסים, והרי מצד שני מרחיבים הדברים דעתו של אדם. הרי אדוני, 'פְשָׁר, בעיקר להנאתו הפרטית נוסע?
חליסטקוב: לא, אבא גוזר עלי שאבוא. כועס הזקן, כי עד היום לא זכיתי לעלות לגדולה בפטרבורג. סבור הוא כי רק יבוא אדם לשם, מיד אות-ולאדימיר תוקעים לו בדש בגדו. לא, הייתי שולח אותו, שבעצמו ידָחק שם במשרד.
שר העיר: (הצדה) ראו נא, ראו איזה אבק-שריפה מטיל בעיניים! גם את אביו הזקן הטפיל לעניין. (בקול רם) ולימים רבים מואיל אדוני לנסוע לשם?
חליסטקוב: באמת, איני יודע. הרי עקשן הוא אבי וטיפש, תרח זקן, כבול עץ. בגלוי אגיד לו: כרצונך, ואני איני יכול לחיות בלי פטרבורג. וכי על מה זה, באמת, צריך אני לאבד את חַיי עם המוז’יקים? עכשיו נשתנו הצרכים. נפשי חשקה בהשכלה.
שר העיר: (הצדה) היטב אורג הוא את המסכת. משקר, משקר – והחוט לא יינתק. והרי חדל-אישים כל-כך, עלוב, בציפורן אחת הייתי ממַעֵך אותו! אך, אין דבר! עוד תיכשל בלשונך. עוד אכריח אותך לספר יותר מזה! (בקול רם) דברים של טעם הואיל אדוני לומר. וכי מה אפשר לעשות בפינה נידחת? הנה, דרך-משל, פה: שָׂם אתה לילות כימים, שוקד למען המולדת, לא חס על שום טרחה, והגמול – מי יודע, מתַי יבוא. (סוקר בעיניו את החדר) כמדומה לי, טחוב מעט-קט החדר הזה?
חליסטקוב: חדר רע מאוד, ופשפשים כאלה, שדוגמתם לא ראיתי בשום מקום בעולם: ככלבים נושכים.
שר העיר: הנשמעה כזאת! אורח משכיל כל כך, וסובל וממי? מאיזה פשפשים בזויים, שלא כדאי היה להם שיִבָּראו. וכאילו גם חושך בחדר הזה?
חליסטקוב: כן, חושך גמור. מנהג קָבע לו בעל-האכסניה שלא לתת נרות. לפעמים יש רצון לעשות משהו, לקרוא, או רוח הקודש שורה עלי – אינני יכול: חושך, חושך.
שר העיר: ארהיב נא עוז לבקש את אדוני… אך לא, אינני ראוי לכך.
חליסטקוב: וכי מה?
שר העיר: לא, לא! איני ראוי, איני ראוי!
חליסטקוב: וכי מה הוא הדבר?
שר העיר: ארהיב עוז… בביתי שלי יש לי חדר מצוין בשבילו, מלא אור ושקט. אך לא! בעצמי מרגיש אני, כי קָטֹנְתִי מן הכבוד הזה. אל נא יכעס עלי – חי אלהים, רק בתום-לבבי הצעתי זאת.
חליסטקוב: להיפך, בבקשה רבה, אני בעונג רב. בבית פרטי נעים לי הרבה יותר, מאשר בפונדק הזה.
שר העיר: ואני שמחה גדולה אשמח. ואשתי איך תשמח! כי זה דרכי: הכנסת אורחים עוד מימי ילדותי, וביחוד, אם האורח הוא מן המשכילים. אל נא יחשוב, כי לשם חנופה בלבד אמרתי זאת. לא, אין בי מידה מגונה זו, בתום-לבבי מדבר אני.
חליסטקוב: תודה מקרב לב! וגם אני כך – אינני אוהב אנשים הפכפכים. מאוד מוצא חן בעיני גילוי-לבו ונדיבות-רוחו, ואני מודֶני, כי לא הייתי דורש כלום, אלא נהג בי כבוד ומסירות, מסירות וכבוד.
מעמד IX 🔗
הנ"ל ומשרת האכסניה בלוית אוסיפ (בובצ’ינסקי משרבב ראשו בפתח הדלת)
המשרת: אדוני הואיל לקרוא לי?
חליסטקוב: כן, תן חשבון!
המשרת: זה עכשיו נתתי לו חשבון חדש.
חליסטקוב: אינני זוכר את חשבונותיך הטיפשיים. אמור: כמה שם?
המשרת: אדוני הואיל ביום הראשון לבקש ארוחת-צהריים, ולמחרת היום טעם מן המליחים, ואחר-כך התחיל לקחת הכול בהקפה.
חליסטקוב: טיפש! עומד ומפָרט. בסך-הכול כמה מגיע?
שר העיר: אל נא, אדוני, אל ידאג: הוא יחכה (למשרת) לך מפה, ישלחו לך.
חליסטקוב: אמנם כן, גם זה נכון. (טומן את הכסף. המשרת הולך. בפתח משרבב בובצ’ינסקי את ראשו).
מעמד X 🔗
שר העיר, חליסטקוב, דובצ’ינסקי
שר העיר: אולי יואיל אדוני לסייר עכשיו כמה מן המוסדות בעירנו, כגון – מוסדות צדקה ואחרים?
חליסטקוב: וכי מה יש שם?
שר העיר: סתם כך, יביט ויראה, איזה מהלך-עניינים אצלנו… והסדרים מה הם… בשביל תייר-נוסע…
חליסטקוב: בחפץ-לב, אני מוכן (בובצ’ינסקי תוקע ראשו בין הדלת והמזוזה).
שר העיר: ועוד זאת, אם יהיה עם לבבו, משם לבית-הספר המחוזי, לראות את הסדר, שבו מרביצים אצלנו השכל ודעת.
חליסטקוב: בבקשה, בבקשה.
שר העיר: ואחר-כך, אם ירצה, נבקר בבית האסורים ובתי-הכלא העירוניים – יראה נא, איך מחזיקים אצלנו את הפושעים.
חליסטקוב: למה בית סוהר? מוטב שנסייר את מוסדות הצדקה.
שר העיר: כרצונו. איך הוא רוצה, אדוני – במרכבתו הפרטית, או יחד עמי בכרכרה?
חליסטקוב: מוטב יחד עמו בכרכרה.
שר העיר: (לדובצ’ינסקי) נו, פטר איוואנוביץ', ועכשיו אין מקום בשבילך.
דובצ’ינסקי: אין דבר, אני לי ככה.
שר העיר: (לדובצ’ינסקי בלחש) שמע נא: רוץ, אבל חיש-מהר, כחץ מקשת, ומסור שתי פתקאות: אחת למוסד הצדקה, לזמליאניקה, ואחת לאשתי. (לחליסטקוב) הראוי לי לבקש רשות ממנו לכתוב במעמדו פסוק אחד לאשתי, שתתכונן לקבל פני אורח חשוב?
חליסטקוב: לאיזה צורך? אם כי, הנה הדיו, ורק הנייר – אינני יודע… אולי על גבי החשבון הזה…
שר העיר: אני אכתוב פה.. (כותב ומדבר עם נפשו) ועכשיו נראה נא, איך יפול דבר לאחר פת שחרית וקנקן כרסני אחד! ויש אצלנו יין מאדירה מתוצרת הפלך: פשוט הוא למראה, אך גם את הפיל לארץ יפיל. ורק צריך אני לברר, מהו, ובאיזו מידה יש להיזהר מפניו. (בגמרו לכתוב, מוסר את הפתקאות לידי דובצ’ינסקי הניגש אל הדלת, אך ברגע זה נתלשת הדלת ובובצ’ינסקי, שעמד והקשיב מאחוריה, נופל עמה על הבמה. כולם קוראים קריאה של פחד. בובצ’ינסקי קם)
חליסטקוב: מה? נֶחְבַּטת באיזה מקום?
בובצ’ינסקי: אין דבר, אין דבר, בלי שום תקלה, ורק מעל לחוטם צלקלקת של מה בכך. הנה אסור אל כריסטיאן איוואנוביץ': מין אַספלָנית יש לו, וזה, משמע, יעבור…
שר העיר: (נותן אות-תוכחה לבובצ’ינסקי. לחליסטקוב) זה לא כלום. יואיל נא ברוב טובו, בבקשה. ולמשרתו אומר, שיעביר אלי את המזוודה. (לאוסיפ) יקירי, העבר נא את הכול אלי, אל שר העיר – כל אדם בעיר יראה לך, היכן זה. יואיל ברוב טובו! (נותן לחליסטקוב שיצא ראשון והולך אחריו. הופך פניו ואומר לבובצ’ינסקי בתוכחה) אי, אתה שכמותך! לא מצאת לך מקום אחר לפול בו! והשתרע לך, כמו ה… שד יודע מה. (יוצא. אחריו בובצ’ינסקי. המסך יורד)
מערכה שלישית 🔗
החדר שבמערכה הראשונה
מעמד I 🔗
אנה אנדרייבנה, מאריה אנטונובנה (עומדות ליד החלון כעמידתן קודם)
אנה אנדרייבנה: נו, הנה כבר שעה שלימה שאנו מחכות, והכול בגללךְ, בגלל גנדרנותךְ, הטיפשית: כבר מלובשה כל צרכה, – לא! עוד צריכה היא לפשפש… לא צריך היה לשים לה לב, וחסל. איזו עגמת-נפש! כמו להכעיס, אף לא נפש חיה! כאילו מת הכול.
מאריה אנטונובנה: באמת, אִמְמָא, הרי בעוד שני רגעים נדע את הכול. עוד מעט צריכה לשוב אבדוטיה; (מסתכלת מבעד לחלון וקוראה פתאום) אח, אִמְמָא, אממא! מי שהוא הולך, הנה שם, בקצה הרחוב.
אנה אנדרייבנה: איפה הולך? תמיד יש לךְ איזה פנטזיות. נו, כן, הולך. אבל מי הוא ההולך? קטן-קומה… לבוש פראק… אך מי הוא זה? אָה? אַח, זה כל כך מרגיז! וכי מי זה יכול להיות?
מאריה אנטונובנה: זהו דובצ’ינסקי, אממא!
אנה אנדרייבנה: איזה דובצ’ינסקי! תמיד את רואה פתאום בדמיונך איזה מין דבר כזה… לגמרי לא דובצ’ינסקי. (מניפה מטפחת) אֵי, אתה, בוא הנה! מהר!
מאריה אנטונובנה: באמת אממא, דובצ’ינסקי.
אנה אנדרייבנה: נו, הנה, בכוונה, רק כדי לריב. אומרים לך – לא דובצ’ינסקי.
מאריה אנטונובנה: ומה? ומה, אממא? עכשיו רואה את, כי דובצ’ינסקי.
אנה אנדרייבנה: נו, כן, דובצ’ינסקי, עכשיו רואה אני – ולמה את מתווכחת? (קוראה בחלון) מהר, מהר! אתה הולך לאט-לאט. נו, מה, איפה הם? אָה? נו, דבר כבר משם, אין דבר! מה? מאוד קפדן? אָה? ובעלי, בעלי? (נסוגה מעט מן החלון, בצער) טיפש כזה! עד שייכנס לחדר, לא יספר כלום.
מעמד II 🔗
הנ"ל ודובצ’ינסקי
אנה אנדרייבנה: נו, הגד בבקשה: וכי אינך מתבייש? עליך בלבד סמכתי כעל אדם הגון: כולם ברחו פתאום, וגם אתה לשם, אחריהם! והנה עד עכשיו אין איש, שאוכל להציל מפיו איזה דבר ברור. ואינך מתבייש? הרי טבלתי אצלך את וַאניצ’קה ואת ליזַנקה שלך, ואתה – הנה איך התנהגת עמי?
דובצ’ינסקי: חי אלהים, סַנְדָקית, כל-כך מיהרתי לתת כבוד ויקָר, כמעט רוחי בי. ברכת שלום לך, מאריה אנטונובנה.
מאריה אנטונובנה: שלום, פטר איוואנוביץ'.
אנה אנדרייבנה: נו, מה? נו, ספר: מה ואיך שם?
דובצ’ינסקי: אנטון אנטונוביץ' שלח לך פתקא זו.
אנה אנדרייבנה: נו, ובכן, מיהו? גיניראל?
דובצ’ינסקי: לא, לא גיניראל, אבל אינו נופל מגיניראל: השכלה כזאת, וגינונים נכבדים!
אנה אנדרייבנה: אה! אם כן, זה הוא שעליו כתבו לבעלי.
דובצ’ינסקי: הוא, ולא אחר! אני ראשון גיליתי את הדבר עם פטר איוואנוביץ'.
אנה אנדרייבנה: נו, ספר: איך ומה?
דובצ’ינסקי: ובכן, תודה לאל, הכול בסדר. תחילה קיבל את אנטון אנטונוביץ' בפנים זועפות מעט, כן; כעס, ואמר, כי גם באכסניה הכול רע, וכי לא יסע אליו, וכי אינו רוצה לשבת בגללו בבית-הסוהר; אבל אחר כך, כשנתבררה לו צדקנותו של אנטון אנטונוביץ‘, ולאחר שגלגל עמו שיחה קלה, מיד שינה את טעמו, ותודה לאל, הכול הלך למישרים. עכשיו נסעו להם לסייר את מוסדות הצדקה… ואנטון אנטונוביץ’, מודֶני, כבר חשש בלבו, שמא מלשינות בסתר היתה. גם אני, התחלחלתי מעט.
אנה אנדרייבנה: וכי מה יש לך לפחד? הרי אינך פקיד.
דובצ’ינסקי: אבל כך, משמע, כששר גדול מדבר, נופל עלי הפחד.
אנה אנדרייבנה: נו, ובכן… אלה הם, בכל זאת, שטויות. ספר: מה מראהו? מה – זקן או צעיר?
דובצ’ינסקי: צעיר, אברך צעיר, כבן עשרים ושלוש; ומדבר – ממש כזקן ורגיל. “בבקשה”, אומר הוא “אסע לשם. וגם לשם אסע”… (מטלטל בידיו) כל זה כל כך נחמד. “אני”, אומר הוא, “גם לכתוב וגם לקרוא אוהב אני; אך לא ניחא הוא, כי בחדר”, אומר הוא, “חושך קצת”.
אנה אנדרייבנה: ומה מראהו: ברונט או בלונדין?
דובצ’ינסקי: לא, יותר שַׁנטרֶט, והעיניים זריזות כל כך, כגורי-חיות, ממש מבוכה מטילות בלב.
אנה אנדרייבנה: מה הוא כותב לי כאן בפתקא? (קוראה) “… וממהר אני להודיעך, יונתי, כי הייתי בכל רע: אך בעזרת אלהים, בעד שני מלפפונים כבושים ביחוד וחצי מנה ביצי-דגים, רובל אחד ועשרים וחמש קופיקות…” (מפסיקה לקרוא) אינני מבינה כלום: מה עניין מלפפונים כבושים וביצי-דגים לכאן?
דובצ’ינסקי: אה, זה אנטון אנטונוביץ' על נייר-טיוטָה כתב, בחפזון: שם היה רשום איזה חשבון.
אנה אנדרייבנה: אה, כן, נכון. (ממשיכה לקרוא) “אך בעזרת אלהים, נדמה לי, כי הכול יגָמר בכי טוב. הכיני חיש-מהר חדר לאורח הנכבד, את זה המרופד בטפטין צהובים; להוסיף לארוחה אל תטרחי, מפני שנחטוף סעודה בבית החולים, אצל ארתמי פיליפוביץ' אבל יין צווי להרבות; אמרי לסוחר עבדולין, שישלח מן היין המשובח ביותר; וָלא – את כל מרתפו אהפוך לו על פיהו. הנני מנשק, יונתי, את ידך, – שלך, אנטון סקבוזניק-דמוחאנובסקי…” אל אלהים! הרי צריך, אם כן, למהר. אי, מי שם, מישקא?
דובצ’ינסקי: (רץ וקורא בפתח) מישקא! מישקא! מישקא! (מישקא נכנס).
אנה אנדרייבנה: שמע נא: רוץ מהר אל הסוחר עבדולין… חכה, אתן לךָ פתקה (יושבת אל השולחן, כותבת פתקה ומדברת תוך כדי כתיבה) את הפתקה הזאת מסור לעגלון סידור, על-מנת שירוץ וימסרנה לסוחר עבדולין ויביא משם יין. ואתה לך והתקן היטב את החדר הזה לכבוד האורח. העמד שם מיטה, כיור ושאר דברים.
דובצ’ינסקי: נו, אנה אנדרייבנה, עכשיו ארוצה-נא מה ואראה, איך הוא מסייר שם סיורים.
אנה אנדרייבנה: לך, לך! אינני מעכבת אותך.
מעמד III 🔗
אנה אנדרייבנה ומאריה אנטונובנה
אנה אנדרייבנה: נו, מאשינקה, עכשיו עלינו לעסוק בטואליטה. הוא ברנש מן המטרופולין, חלילה לנו, שמא ילעג למשהו. לךְ יאה ביותר ללבוש את שמלתך התכולה, עם הכְּפָלִים הקטנים.
מאריה אנטונובנה: פי, אממא, תכולה: אין זה מוצא חן בעיני לגמרי: גם ליאפקינה-טיאפקינה לובשת תכולה. לא! מוטב שאלבש את הצבעונית.
אנה אנדרייבנה: צבעונית! אכן, רק להכעיס את אומרת זאת. היא תהלום אותך הרבה יותר, משם שאני רוצה ללבוש צהבהבת, אני מאוד אוהבת צהבהבת.
מאריה אנטונובנה: אח, אממא, צהבהבת אינה הולמת אותך.
אנה אנדרייבנה: צהבהבת אינה הולמת אותי?
מאריה אנטונובנה: אינה הולמת. אני מוכנה להתערב, כי אינה הולמת: לשם כך נחוץ שצבע העינים יהיה כהה לגמרי.
אנה אנדרייבנה: יפה אמרת! וכי צבע עיני אינו כהה? הכהה ביותר. דברים בטלים את מדברת! איך זה לא כהה, אם תמיד מנחשת אני בקלפים על פי “דַמָא טְרֶף”?
מאריה אנטונובנה: אך, אממא, את יותר דַמָא אדמונית!
אנה אנדרייבנה: שטויות, שטויות בהחלט. מעולם לא הייתי דמא אדמונית (יוצאת חיש-מהר עם מאריה אנטונובנה ואומר לה מאחורי הקלעים) מה עולה פתאום על דמיונה! דמא אדמונית! אלהים יודע מה. (אחרי צאתן, נפתחת הדלת, ומישקא משליך בה אשפה. בדלת השניה נכנס אוסיפ, ומזוודה על ראשו).
מעמד IV 🔗
מישקא ואוסיפ
אוסיפ: להיכן?
מישקא: הֵנָה, דודי, הֵנָה!
אוסיפ: חכה, תחילה תן לנוח. אח, חיי יגון. על בטן ריקה כל משא הוא לעיֵפה.
מישקא: ומה, דוד, אמור: במהרה יבוא הגיניראל?
אוסיפ: איזה גיניראל?
מישקא: נו, זה הבארין שלך.
אוסיפ: הבארין? וכי איזה גיניראל הוא?
מישקא: וכי לא גיניראל?
אוסיפ: גיניראל, אבל מלהפך.
מישקא: וכי מה זה, יותר או פחות מגיניאל אמיתי?
אוסיפ: יותר.
מישקא: ככה! אכן, זהו שֶׁקָמָה בהלה אצלנו
אוסיפ: שמע נא, יְנוּקא, רואה אני, בחור זריז אתה; לך והכן שם מאכל כלשהו.
מישקא: בשבילך, דוד, עדיין לא הכינו דבר. מזונות פשוטים הרי לא תאכל, והנה כשישב הבארין שלך אל השולחן, יפרישו לך מן המאכלות ההם.
אוסיפ: נו, ומן המאכלות הפשוטים מה יש אצלכם?
מישקא: חמיצה, דיסה וַחֲלִיטָה.
אוסיפ: הב אותן, את החמיצה, הדיסה והחליטה! אין דבר, הכול נאכל. נו, נישא את המזוודה. וכי מה, כניסה אחרת יש שם?
מישקא: יש (שניהם נושאים את המזוודה אל החדר הצדדי).
מעמד V 🔗
שוטרי הרובע פותחים את שני חצאי הדלתות. נכנס חליסטקוב; אחריו, שר העיר, אחר-כך הממונה על מוסדות הצדקה, המפקח על בתי-הספר, דובצ’ינסקי ובובצ’ינסקי ורטיה על חטמו. שר העיר מראה לשוטרי הרובע פתקה מושלכת על הרצפה – הם ממהרים ומרימים אותה, בדחפם זה את זה מרוב חיפזון.
חליסטקוב: מוסדות נפלאים! זה מוצא חן בעיני, שנוהגים אצלכם להראות לעוברי-אורח כל מה שיש בעיר, בשאר הערים לא הראו לי כלום.
שר העיר: בשאר ערים, ארהיב עוז להעיר לאדוני, המושלים והפקידים שוקדים על תועלתם הפרטית בעיקר, זאת אומרת, וכאן אפשר לומר, אין מחשבה אחרת, אלא על ידי שקידה והנהגה כשרה לשאת חן וחסד בעיני הָרָשות.
חליסטקוב: פת השחרית היתה טובה מאוד; אכלתי וגם זללתי. וכי מה, בכל יום יש לכם פת-שחרית כזאת?
שר העיר: באופן מיוחד לאורח נעים כזה.
חליסטקוב: אוהב אני את האכילה. הרי לשם כך יחיה האדם, כדי שיקטוף את פרחי התענוגות. ומה שמו של אותו דג?
ארתמי פיליפוביץ': (ניגש במרוצה) לאבארדאן.
חליסטקוב: טעים מאוד. איפה זה סעדנו? בית-החולים, כנראה?
ארתמי פיליפוביץ': כִּדְבָרוֹ, במוסד של צדקה.
חליסטקוב: זוכר, זוכר אני, מיטות עמדו שם. והחולים הבריאו? אין הם מרובים שם, כמדומה לי.
ארתמי פיליפוביץ': כעשרה אנשים נשארו, לא יותר. והשאר – כולם הבריאו. מעשה ידינו הוא, מין סדר הוא אצלנו. מיום שקיבלתי על עצמי את הנהלת העניינים, – הדבר אולי יֵרָאֶה בעיניו כגוזמא אפילו, – כל החולים כזבובים מבריאים. עוד לא הספיק החולה להיכנס לבית המרפא, וכבר בריא הוא. ולא דווקא על-ידי מדיקמנטים, אלא בעיקר על-ידי היושר והסדר.
שר העיר: וכמה, ארהיב נא עוז להודיע לאדוני, בלבול-מוח יש בתפקידו של שר-העיר! כל כך מרובים העניינים בנוגע לניקיון, התיקונים, השיפורים בלבד… בקיצור: גם החכם מכל אדם לא היה מוצא את ידיו ורגליו, אך תודה לאל, הכול הולך לאשורו. מושל אחר במקומי, כמובן, היה שוקד על תועלתו הפרטית – אך, היאמין לי, גם על משכבי בלילות לא אחדל מלהרהר בלבי: “רבון העולם, מה אעשה ולא עשיתי עוד, שהממשלה תשבע רצון ממני?!” התגמלני על כך, או לא – הברירה, כמובן, בידה, – אך אני, על כל פנים, את נפשי הצלתי. כשבעיר סדר בכול, הרחובות נקיים, את האסירים מחזיקים כהלכה, השיכּוֹרים מועטים… וכי מה לי עוד? חי אלהים. שום כיבּוּדים איני רוצה כלל. אלה הם, כמובן, דברים המושכים את הלב, אך לעומת הצדק והיושר – הכול עפר והבל.
ארתמי פיליפוביץ': (הצדה) אי, בן-בליעל, איך מסלסל דבריו! אכן, חנן אלהים כשרון לאדם.
חליסטקוב: זה נכון מאוד. מודני, כי בעצמי אוהב אני להעמיק חקר. לפעמים בפרוזה, ולפעמים גם חרוזים יִפָּלְטוּ.
בובצ’ינסקי: (לדובצ’ינסקי) אמת, הכול אמת, פטר איוואנוביץ'! השגות כאלה… ניכר בו, שלמד מדעים הרבה!
חליסטקוב: יאמר נא, בבקשה, האין אצלכם כאן איזה שעשועים, חברות, שאפשר שם, למשל, לשחק בקלפים?
שר העיר: (הצדה) אֶהֶה, ידענו, יקירי, לאיזה שָׂדֶה את האבן תְּיַדֶה. (בקול רם) ישמרני אלהים! גם זכר אין כאן מן החברות הללו! מעודי לא החזקתי קלפים בידי, איני יודע כלל, כיצד משחקים בקלפים הללו. מעולם לא יכלתי לראות, משמע, איזה “מלך אדום” או כדומה, מיד גועל-נפש כזה תוקף אותי, שפשוט יורק אני. יום אחד נזדמן לי אי-כָּכָה לשחק עם תינוקות וסוכה של קלפים בניתי להם, ואחר-כך כל הלילה נראו לי ארורים, בחלומי! אלהים עמהם! וכי איך זה אפשר לאבד עליהם את הזמן היקר כל-כך.
לוקא לוקיץ': (הצדה) וממני, מנוּוָל, הקיז אמש מאה רובל!
שר העיר: הרי מוטב שאוציא את הזמן הזה לטובת הממשלה.
חליסטקוב: אָח, לא! לחינם הוא, בכל זאת… הכול תלוי מאיזה צד רואה אדם את הדברים… אם, למשל, תשבות בשעה שצריך לשַׁלֵש… נו, אז, כמובן… לא, לא, אל יאמר; לפעמים יפה אף נעים הוא לשחק.
מעמד VI 🔗
הנ"ל, אנה אנדרייבנה, מאריה אנטונובנה
שר העיר: ארהיבה עוז להציג את משפחתי: אשתי ובתי.
חליסטקוב: (מחווה קידה) מה מאושר אני, גברתי, שיש לי במובן ידוע תענוג לראות את פניה.
אנה אנדרייבנה: ולנו עוד יותר נעים לראות אישיות כזאת.
חליסטקוב: (מתגנדר) חלילה, גברתי, ההיפך הגמור: לי נעים עוד יותר.
אנה אנדרייבנה: איך זה אפשר! אדוני מואיל בטובו לומר כך לשם מחמאה. אתכבד לבקש לשבת.
חליסטקוב: לעמוד על ידה – דבר זה בלבד אושר הוא, אבל אם גברתי דווקא רוצה בזה, כל כך, אזי אשב. מה מאושר אני, כי סוף סוף הנני יושב על ידה.
אנה אנדרייבנה: חלילה לי, בשום פנים לא אוכל ליחס לעצמי… חושבת אני, כי אחרי המטרופולין היה לו הווּאיאזָ’ה מאוד בלתי נעימה.
חליסטקוב: עד מאוד בלתי נעימה. לאחר שהורגלתי Comprenez vous, לחיות בין מרומי-ארץ, והנה, פתאום להיטלטל בדרך! אכסניות מזוהמות, חשכת הבערות… אלמלא, מוֹדֶני, מקרה זה שנתן לי… (מעיף עין על אנה אנדרייבנה ומתגנדר לפניה) גמול כזה בעד הכול…
אנה אנדרייבנה: באמת, מה מאוד לא נעים צריך להיות לו.
חליסטקוב: אגב, גברתי, ברגע זה נעים לי מאוד.
אנה אנדרייבנה: זה אי-אפשר! הוא חולק לי כבוד יותר מדי. אינני ראויה לכך.
חליסטקוב: וכי למה זה אין היא ראויה? גברתי ראויה מאוד.
אנה אנדרייבנה: אני גרה בכפר…
חליסטקוב: והרי גם הכפר, בעצם, יש לו גבעות משלו, פלגי מים… נו, כמובן, מי זה יִשְוֶה לפטרבורג! אח, פטרבורג! איזה חיים, באמת! שמא סבורה את, כי אני רק מלַבְלֵר סתם? לא מנהל המחלקה הוא ידידי הפרטי. טופח לי ככה על כתפי: “בוא נא, אחא, לסעוד אצלי”. ואני רק לשני רגעים נכנס לדפרטמנט, רק כדי לומר: הנה זה ככה, וזה ככה… ושם כבר הפקיד המזכיר עכבר שכמותו, רק בקולמוסו טר… טר… וכותב והולך… חשבו אפילו לכבד אותי בתואר אסיסור של הקולגיום, אך חושב אני, לאיזה צורך! והשוער גם כן רץ אחרי במדרגות, ומברשת בידו: “ירשה נא, איוואן אלכסנדרוביץ', הנה”, אומר הוא, “אצחצח את מגפיו!” (לשר העיר) למה תעמדו, רבותי? בבקשה לשבת.
שר העיר: דרגת המשרה היא כזאת, שאפשר עדיין לעמוד.
ארתמי פיליפוביץ':} אנחנו נעמוד
לוקא לוקיץ': } יחדיו אל נא יואיל לדאוג
חליסטקוב: בלי דרגות, בבקשה לשבת. (שר העיר וכל השאר יושבים) אינני אוהב צרמוניות. אדרבא, אני גם משתדל, משתדל להתחמק, שלא ישגיחו בי. אך בשום פנים אי-אפשר להסתתר, בשום פנים אי-אפשר! רק אצא לאיזה מקום, מיד אומרים הבריות: “הנה”, אומרים הם, “איוואן אלכסנדרוביץ' הולך!” ופעם אחת חשבוני אפילו לרמטכ“ל: החיילים קפצו מן המשמר והצדיעו ברובה. ורק אחר-כך אמר לי אופיצר, שאני מכירו היטב: “נו, אחי, חשבנוך בהחלט לרמטכ”ל”.
אנה אנדרייבנה: יוצא מן הכלל!
חליסטקוב: אקטריסות יפהפיות מכיר אני, הרי אני גם כל מיני וודיבילים… סופרים רואה אני לעתים קרובות. עם פושקין ידיד-נפש. לעתים קרובות אומר אני לו: “נו, מה, אחא פושקין?” – “ככה, ידידי”, היה עונה לי: “ככה זה הכול”… אוריגינל גדול!
אנה אנדרייבנה: ובכן, אדוני גם כותב? כמה נעים צריך להיות למחבר! הוא מפרסם בוודאי גם בז’ורנאלים?
חליסטקוב: כן, גם בז’ורנאלים מפרסם. משלי, אגב, ישנן יצירות רבות: “נישואיו של פיגארו”, “רוברט השׂטן”, “נורמא”, אפילו את השמות איני זוכר כבר. וכל זה על פי מקרה: לא חפצתי לכתוב, אך הנהלת התיאטרון מפצירה: “בבקשה ממך, רחימאי, כתוב דבר מה!” חושב אני בלבי: “רצונך, בבקשה, ידידי, אפשר”… ומיד בערב אחד, כמדומה לי, כתבתי את הכול, את כולם הדהמתי. יש לי קלות בלתי רגילה במחשבות. כל מה שמתפרסם בשם “בארון בראמביאוס”, “ספינת התקווה” ו“הטלגרף המוסקבאי”,… כל זה כתבתי אני.
אנה אנדרייבנה: באמת! ובכן, זה הוא היה בראמביאוס3!!
חליסטקוב: כמובן, לכולם אני מתקן את המאמרים. סמירדין נותן לי בשכר זה ארבעים אלף.
אנה אנדרייבנה: ובכן, גם “יורי מילוסלבסקי” היא היצירה שלו?
חליסטקוב: כן, זוהי היצירה שלי.
אנה אנדרייבנה: תיכף ומיד הבינותי.
מאריה אנטונובנה: אח, אממא, שם כתוב, כי זוהי יצירתו של אדון זאגוסקין.
אנה אנדרייבנה: הנה! ידעתי, כי גם כאן תתווכחי.
חליסטקוב: אח. כן, זה נכון: זה באמת של זאגוסקין; אך יש “יורי מילוסלבסקי” אחר, ובכן, זה כבר שלי.
אנה אנדרייבנה: נו, ואני קראתי את שלו. זה כתוב נפלא!
חליסטקוב: אני, מוֹדֶני, כל חיי הם הספרות. ביתי היה הראשון בפטרבורג. ואכן, זה שמו ברבים: ביתו של איוואן אלכסנדרוביץ'. (פונה אל כל המסובים) עשו עמי חסד, רבותי, אם תהיו בפטרבורג, אבקש, אבקש לבוא אצלי. הרי גם נשפים אני עורך.
אנה אנדרייבנה: משערת אני, באיזה טעם והדר נערכים שם הנשפים?!
חליסטקוב: פשוט אין מלים. על השולחן, למשל, אבטיח – שבע מאות רובל מחיר האבטיח. מרק בקלחת – ישר מפאריס בא באניה. מסירים את המכסה – קיטור, שדוגמתו אין למצוא בטבע. הנני בנשפים יום-יום. נצטרפה אצלנו גם חבורה למשחק ב“ויסט”: שר החוץ, הציר הצרפתי, הציר האנגלי, הציר הגרמני ואני. וכל כך מתייגע אתה מרוב משחק, שפשוט אין לך פנים. אך תדַדֶה במדרגות לדירתך שבקומה הרביעית – ורק תאמר למבשלת: “קחי, מאוורושקה, את השִינֶל”… מה אני משקר! שכחתי לגמרי, כי דר אני בבֶּל-אֶטַז‘. המדרגות בלבד עולות לי… ומעניין מאוד להציץ בפרוזדור שלי, לפני שאני מקיץ משנתי: גראפים ונסיכים נדחקים ומזמזמים שם, כדבורים, ואי אתה שומע אלא ז’… ז‘… ז’… ולפעמים גם מיניסטר… (שר העיר ושאר המסובים קמים ממקומם בדחילו ורחימו). אפילו על גבי המעטפות כותבים אלי: “הוד מעלתו”. ופעם אחת הייתי אפילו מנהל של דפרטמנט. ומשונה מאוד: המנהל נסע – לא נסע, לא ידוע. נו, מאליו מובן, התחילו סבָרות: איך, מה, מי ימלא את מקומו? רבים מן הגיניראלים היו בעלנים למשרה זו, וגם ניסו בדבר, אבל רק התחילו – לא, מסובך העניין! לכאורה, מלאכה קלה היא למראית-עין, אך תתבונן מקרוב – פשוט, שדים ורוחות! סוף-סוף רואים הם, כי אין ברירה – ומיד אלי! וכהרף-עין בראש חוצות קוריירים, קוריירים, קוריירים… תארו לעצמכם, קוריירים בלבד שלושים וחמשה אלף! “מה המצב?” שואל אני, “איוואן אלכסנדרוביץ' ילך נא וינהל את הדפרטמנט!” אני, מוֹדֶני, נבוכותי מעט, יצאתי בגלימת-לילה; רציתי לסרב, אך חושב אני: אל הצאר יגיע הדבר, נו, ספר-הכהונות גם הן… “ובכן, רבותי, בבקשה, אני מקבל את המשרה, אני מקבל”, אומר אני, “ויהי כן”, אומר אני, “אני מקבל, אבל אני, ני, ני, ני! אזנים כאפרכסת לי! אני…” ובאמת: עובר הייתי על פני הדפרטמנט – פשוט רעד-אדמה, הכול רועד ומפרפר כעלה (שר העיר ושאר המסובים רועדים מפחד; חליסטקוב מתלהב ביתר שאת) אה! אינני אוהב הלצות! בכולם זרקתי מרה! המועצה הממלכתית בכבודה ובעצמה מפחדת מפנַי. ומה באמת?! כזה אני! אני לא אשא פנים לאיש… לכולם אומר אני: “בעצמי יודע אני, מי אני, בעצמי”. אני בכל מקום, בכל מקום! לארמון המלכות נוסע אני בכל יום. מחר יעלוני תיכף ומיד למדרגת פלדמרש… (מחליק וכמעט נופל לארץ, אך הפקידים תומכים בו מתוך יראת הכבוד).
שר העיר: (ניגש, רועד בכל חלקי גופו, מתחזק לדבר) והו… הו… הו…
חליסטקוב: (בקול רהוט ומקוטע) מה יש?
שר העיר: (כנ"ל) והוֹ… הוֹ… הוֹ…
חליסטקוב: (כנ"ל) איני מבין כלום, הכול שטויות!
שר העיר: והו… הוד… הוד מעלתו, אולי יואיל לנוח? והנה גם החדר, ועל כל צרה…
חליסטקוב: שטויות – לנוח. בבקשה, אני מוכן לנוח. פת השחרית שלכם, רבותי, טובה היא… אני שבע-רצון, אני שבע-רצון (מדקלם) לאבארדאן! לאברדאן! (נכנס לחד הצדדי, אחריו – שר העיר).
מעמד VII 🔗
הנ"ל חוץ מחליסטקוב ושר העיר
בובצ’ינסקי: (לדובצ’ינסקי) אכן, זה הוא, פטר איוואנוביץ' אדם! הנה, מה פירוש אדם! מעודי לא הייתי בחברת פֶּרְסוֹנָה חשובה כל-כך, כמעט פרחה נשמתי מפחד. מה דעתך, פטר איוואנוביץ', מי הוא ואיזה הוא בחֶזְקַת-המִשְׂרָה?
דובצ’ינסקי: חושב אני, כי הוא כמעט גיניראל.
בובצ’ינסקי: ואני חושב, כי הגיניראל אינו מגיע אפילו לקרסוליו; ואם גיניראל הוא – הרי הגיניראליסמוס בכבודו ובעצמו. השמעת: את המועצה הממלכתית היאך לחץ! נרוצה נא ונספר לעמוס פיודורוביץ', ולקורובקין. שלום אנה אנדרייבנה.
דובצ’ינסקי: שלום, סנדקית! (שניהם יוצאים)
ארתמי פיליפוביץ': (ללוקא לוקיץ') פשוט, אימה ופחד, ולמה? בעצמך אינך יודע. ואנו אפילו את בגדי-השרד לא לבשנו. נו, ואם יקיץ משנתו ולפטרבורג יָריץ קובלנא. (יוצאים שקועים בהרהורים יחד עם המפקח על בתי-הספר ואמרים:) שלום גברת!
מעמד VIII 🔗
אנה אנדרייבנה ומאריה אנטונובנה
אנה אנדרייבנה: אח, כל-כך נחמד!
מאריה אנטונובנה: אח, מותק!
אנה אנדרייבנה: אבל איזה נימוס דק מן הדק! מיד ניכר בו, שברנש מן המטרופולין הוא. גינונים וכל כיוצא בזה. אח, מה נפלא!… מאוד אוהב אני בחורים כאלה. פשוט, לא אדע נפשי. ואני, בכל זאת מצאתי חן בעיניו. שמתי לב: כל הזמן נתן עיניו בי.
מאריה אנטונובנה: אח, אִמְמא, הוא הביט עלי.
אנה אנדרייבנה: בבקשה, חדלי לךְ מן הפטפוטים שלך! אין זה מתאים פה לגמרי.
מאריה אנטונובנה: לא, אממא, באמת.
אנה אנדרייבנה: והנה שוב! אינך יכולה שלא לריב, חלילה! אי-אפשר לך, וחסל! מי את, כי יביט עלייך? וכי לאיזה צורך יביט עלייך?
מאריה אנטונובנה: באמת, אממא, כל הזמן הביט. וכשדיבר על ספרות, העיף עין עלי, ואחר-כך, כשסיפר איך שיחק ב“וִיסט” עם צירי הממלכות, גם אז הביט עלי.
אנה אנדרייבנה: נו, אולי איזו פעם אחת בלבד, וגם אז, סתם-כך, כדי לצאת ידי חובה. “אָה”, אומר הוא בנפשו, “הבה ואביט גם עליה”.
מעמד IX 🔗
הנ"ל ושר העיר
שר העיר: (נכנס על בהונות רגליו) טש.. ש..
אנה אנדרייבנה: מה?
שר העיר: מתחרט אני, על שהשכרתי אותו. נו, ומה, אם רק מחצית דבריו אמת? (מהרהר) וכי איך אפשר שאינם אמת? אדם, כשהוא בגילופין, את כל מצפוניו יוציא מן השפה ולחוץ. נכנס יין, יצא סוד. כמובן, שיקר כלשהו. אך אין דיבור בעולם שאין בו משהו שקר. עם מיניסטרים משחק בקלפים. ואל הארמון נוסע. ובאמת, כל שתרבה להרהר בדבר… לעזאזל, אינך יודע כלל, מה זה מתחולל שם בראשך; פשוט: כאילו בְּרוּמוֹ של איזה מגדל עומד אתה, או עולה לגרדום.
אנה אנדרייבנה: ואני לא חשתי שום מורך-לב כלל. אני פשוט ראיתי בו אדם משכיל, איש החברה, מאנשי המעלָה, ותוארי-המשׂרה שלו לא אכפת לי כלל.
שר העיר: אי, אתן – נשים! זה הכול. כינוי זה בלבד דיו! לכן תמיד רק – אוּשְׁכִּי-שׁוּשׁקִי! פתאום יפליטו להן איזה בוקי-סריקי. אתכן ילקו – וחסל. והבעל – היום עודנו ומחר איננו. את, יונתי, יונתי, נהגת עמו חירות כזאת, כאילו היה איזה דובצ’ינסקי!
אנה אנדרייבנה: בעניין זה הייתי מייעצת לך שלא תדאג לי. אנחנו יודעות משהו כזה… (מעיפה עין על בתה).
שר העיר: (יחידי) נו, מה יש לדבר אתכן! אח, מעשה-שטן, באמת! עד עכשיו איני יכול להתאושש מן הפחד! (פותח את הדלת ומדבר בעדה): מישקא, קרא לשוטרים סוויסטונוב ודֶרזִ’ימורדה: הם כאן, לא רחוק, אי-שם מאחורי השער. (לאחר שתיקה קלה) ומשונה הוא עכשיו מנהגו של עולם: אילו לפחות, אנשי-צורה היו הללו, והרי דק וצנום – ואיך תכיר בו, מי הוא? מילא, בגדי-צבא עוד מראה-פנים יש להם, אך ילבש פְרַקְרַקוֹן – נו, ממש כזבוב קְצוּץ-כנפים. והרי שעה ארוכה התנכר לפני כן באכסניא, שפת חידות וַחֲמַקְמַקוֹת כאלה הפליא עלי, שנדמה, עד מות לא הייתי עומד על בּוּרין. והנה, סוף סוף נכנס. ועוד הפריז לדבר יותר מן המידה. ניכר בו שאדם צעיר הוא.
מעמד X 🔗
הנ"ל ואוסיפ (הכול רצים לקראתו, ברמזם לו באצבע)
אנה אנדרייבנה: גש הנה, חביבי!
שר העיר: טש… מה? מה? ישן?
אוסיפ: עדיין לא, מתמתח מעט.
אנה אנדרייבנה: שמע נא, מה שמך?
אוסיפ: אוסיפ, גברתי!
שר העיר: (לאשתו ולבתו) די, די לכן! (לאוסיפ) נו מה, ידידי. האכילוך לשובע?
אוסיפ: האכילוני, חן-חן; היטב האכילוני.
אנה אנדרייבנה: נו, מה, אמור: אל הבארין שלך, חושבת אני, באים הרבה מאוד גראפים ונסיכים?
אוסיפ: (הצדה) ומה להגיד? אם עכשיו האכילוני היטב, משמע, אחר-כך יאכילוני שבעתיים. (בקול רם) כן, באים גם גראפים.
מאריה אנטונובנה: אוסיפ, חביבי, איזה חומד הוא הבארין שלך.
אנה אנדרייבנה: ומה, אמור בבקשה, אוסיפ, איך הוא…
שר העיר: חדלו נא, בבקשה! בדברים בטלים כאלה אתן רק מפריעות לי. נו, מה, ידידי?
אנה אנדרייבנה: ואיזה תואר יש לבארין שלך?
אוסיפ: התואר הרגיל.
שר העיר: אח, אל-אלהים, שוב אתן בשאלותיכן הטיפשיות. אינכן מניחות כלל לשוחח מעט על ענייני עסק. נו, מה, ידידי, איך הוא הבארין שלך? קפדן? אוהב ככה… לזרוק מה, או לא?
אוסיפ: כן, אוהב סדר הוא. הכול צריך להיות אצלו בסדר הנכון.
שר העיר: ופניך מוצאים חן בעיני מאוד. ידידי, ודאי בעל מזג טוב אתה. נו, מה…
אנה אנדרייבנה: שמע נא, אוסיפ, ואיך הבארין שלך שם, לבוש בגדי שרד?
שר העיר: נו, די לכן, סוף-סוף, קשקשניות שכמותכן! כאן עניין חשוב: חיי אדם תלויים מנגד… (אל אוסיפ) נו, מה, ידידי, אתה באמת, מוצא חן בעיני מאוד. אדם בדרך, יודע אתה, כדאי לו שישתה תה יותר מן הרגיל. הלא קריר עכשיו, ובכן, – הא לך שני רובליקים לתה…
אוסיפ: (לוקח את הכסף) חן-חן אדוני, מודה בהכנעה! יתן לך אלהים בריאות הגוף, ואריכות ימים. אדם מסכן, לעזר היית לו.
שר העיר: אין דבר, אין דבר, בעצמי שמח אני. ומה, ידידי…
אנה אנדרייבנה: שמע נא, אוסיפ, ואיזה עיניים אוהב הבארין שלך ביותר?
מאריה אנטונובנה: אוסיפ חביבי, איזה אף נחמד יש לו לבארין שלך!
שר העיר: אח, חדלו נא, הניחו! (לאוסיפ) ומה, ידידי, אמור בבקשה: על מה בעיקר נותן הבארין שלך את דעתו, כלומר: מה מוצא חן בעיניו יותר מכל, כשהוא בדרך?
אוסיפ: אוהב הוא, לפי שיקול הדעת, לפי המזדמן. וביותר אוהב הוא, שיקבלו את פניו היטב, שהכיבוד יהיה טוב.
שר העיר: טוב?
אוסיפ: כן, טוב. הנה גם אני, אף-על-פי שמן המשועבדים אנוכי, בכל זאת משתדל הוא, שגם לי יהיה טוב. חי-אלהים. הנה באים היינו לפעמים לאחד המקומות: “מה, אוסיפ, היטב כיבדוך?” – “רע מאוד, רום מעלתו!” – “אֶה” – אומר הוא – “בעל בית רע הוא זה. אתה” – אומר הוא – “הזכר לי את הדבר לכשאשוב”. – “אה” – חושב אני בלבי – (במנוד יד) “האלהים עמו! אני אדם פשוט אני.”
שר העיר: טוב, טוב, דברים של טעם אומר אתה. זה נתתי לך לתה, והנה עוד תוספת לגלוסקאות.
אוסיפ: במה זכיתי, רום מעלתו? (טומן את הכסף) אלא אם כן אשתה בכסף הזה לחייו.
אנה אנדרייבנה: בוא אוסיפ, אלי, גם ממני תקבל.
מאריה אנטונובנה: אוסיפ, חביבי, נשק את הבארין שלך! (מן החדר השני נשמע קול שיעולו של חליסטקוב).
שר העיר: טש… (עומד על בהונות רגליו; עד סוף המעמד בלחש) חלילה לכן לרעוש! לכו לכן! די לכן, די…
אנה אנדרייבנה: נלך, מאשינקה! הנה אספר לך, שראיתי אצל האורח משהו כזה, שרק לשתינו מותר לדעתו.
שר העיר: הה, וכבר יהיה להן שם פתחון-פה, וחושב אני, אם תבוא ותשמע – שתי אוזניך תסתום אחר-כך. (אל אוסיפ) נו, ידיד…
מעמד XI 🔗
הנ"ל, דרז’ימורדה, סויסטונוב
שר העיר: טש… איזה דובים מסורבּלים – דופקים במגפיים! פורץ פרץ, כאילו ארבעים פוד משליך מי שהוא מן העגלה! לאן טלטל אתכם השד?
דרז’ימורדה: הייתי בפקודתו…
שר העיר: שש… (סותם לו את פיו) איך צוֹוֵחַ ככרוכיא? (מחקה אותו) “הייתי בפקודתו”! כמתוך חבית ריקה מנהם. (אל אוסיפ) נו, ידידי, ואתה לך לך והכן כל מה שנחוץ לבארין שלך. כל מה שיש בבית, דרוֹש! (אוסיפ יוצא) ואתם – לעמוד על סף הבית ולא לזוז! ולא לתת לאיש זר דריסת רגל בבית, וביחוד לסוחרים! אם תכניסו אפילו אחד מהם, אזי… אך תראו, הולך מישהו עם קובלנא, או גם בלי קובלנא, אלא שדומה לאדם הרוצה לקבול עלי, הדפוהו בעָרפו תיכף ומיד! הטיחו בו! כהוגן! (מראה ברגלו) שמעתם? טש… טש… (יוצא על בהונות רגליו בעקבות שוטרי הרובע).
מערכה רביעית 🔗
החדר הנ"ל בביתו של שר העיר
מעמד I 🔗
נכנסים בזהירות, כמעט על בהונות רגליהם: עמוס פיודורוביץ‘, ארתמי פיליפוביץ’, מנהל הדואר, לוקא לוקיץ', דובצ’ינסקי, בובצ’ינסקי, בבגדי שרד ובשקט4 גמור. הדיבורים במשך המעמד – בלחש.
עמוס פיודורוביץ‘: (מסדר את כולם בחצי-עיגול) בשם אלהים, רבותי מהרו ועמדו במעגל, ושמרו על הסדר! האלהים עמו! גם אל ארמון-המלך נוסע וגם במועצה הממלכתית זורק מרה! עמדו בסדר צבאי! אתה פטר איוואנוביץ’, רוץ ועמוד מזה, ואתה פטר איוואנוביץ' – עמוד מזה. (שני פטר איוואנוביץ' אצים על בהונות רגליהם).
ארתמי פיליפוביץ‘: כרצונך, עמוס פיודורוביץ’, אבל עלינו לטכס איזו עצה.
עמוס פיודורוביץ': ומה, למשל?
ארתמי פיליפוביץ': נו, ברור, מה.
עמוס פיודורוביץ': מתן בסתר?
ארתמי פיליפוביץ': נו, כן, ולו גם מתן בסתר.
עמוס פיודורוביץ': יש סכנה בדבר, לעזאזל: יתקצף: איש ממלכתי הוא! ושמא בצורת תרומה מטעם האצילים לטובת איזו אנדרטה?
מנהל הדואר: או: “הנה, כלומר, נתקבל כסף שלוח על-ידי הדואר, ואין לדעת למי שלוח”.
ארתמי פיליפוביץ‘: היזהר לך, שלא ישלח אותך על-ידי הדואר למרחקים. שמעו נא: העניינים הללו לא כך נעשים במדינה מתוקנת. למה נכנסו הנה גדוד שלם? להתייצב אחד-אחד נחוץ, ופנים אל פנים, ויד אל יד… כמו שצריך… – שגם האָזנים לא תשמענה. הנה כיצד נעשים הדברים בחברה מתוקנת. נו, הנה אתה, עמוס פיודורוביץ’, תהיה המתחיל.
עמוס פיודורוביץ': הרי מוטב שתתחיל אתה: שכן במוסדך סעד האורח הרם והנישא.
ארתמי פיליפוביץ‘: ואם כן, מוטב שיתחיל דווקא לוקא לוקיץ’, בתורת מחנכם של בני הנעורים.
לוקא לוקיץ': איני יכול, איני יכול, רבותי! אני, מודה ומתוודה אני, חינכוני באופן שרק אם יתחיל לדבר אלי מישהו הגבוה ממני ולוא רק דרגה אחת, מיד בתכלית הפשטות, פורחת נשמתי, ולשוני כאילו משוקעת בבוץ, לא, רבותי, פטרוני, בשם אלהים, פטרוני!
ארתמי פיליפוביץ‘: אבל עמוס פיודורוביץ’ מבַּלעדיך אין איש. אתה כל דיבור שלך, כאילו ציצרו נזרק מפיך.
עמוס פיודורוביץ': מה אתה סח! מה אתה סח: ציצרו! ראו נא, מה עלה על דעתו. אם לפעמים תתלהב מעט, בדברך על כלבי החצר או על זרזיר המתנים…
כולם: (משדלים אותו) לא, לא רק על כלבים אתה, אתה גם על דור המבול… לא, עמוס פיודורוביץ‘, אל תעזבנו, לאב ולפטרון היה לנו… לא עמוס פיודורוביץ’.
עמוס פיודורוביץ': הניחו לי, רבותי! (בשעה זו נשמע קול צעדים ושיעול בחדרו של חליסטקוב. הכול חשים אל הדלת בזה אחר זה, מצטופפים ומשתדלים לצאת, מתוך כך נלחץ מישהו פעם בפעם. נשמעות קריאות בלחש).
קולו של בובצ’ינסקי: אוי! פטר איוואנוביץ‘! פטר איוואנוביץ’! על רגלי דרכו!
קולו של זמליאניקה: הרפו, רבותי, תנוני, לפחות, לומר וידוי – לחצוני לגמרי!
(נשמעות כמה קריאות: "אַי! אַי! סוף סוף הכול נדחקים ויוצאים, והחדר מתרוקן)
מעמד II 🔗
חליסטקוב: (יחידי, יוצא ועיניו מנומנמות) נדמה לי, כי חטפתי נחרה הגונה. ומנין להם כרים וכסתות כאלה? אפילו הזעתי. נדמה לי כי אתמול הגניבו לי משהו בשעת פת-שחרית, עד עכשיו הומה עלי ראשי. כאן, כפי שאני רואה, אפשר לבלות את הזמן בנעימים. אוהב אני סבר-פנים יפות, ומודני, כי מוצא חן בעיני יותר, כשמשמשים אותי בתום-לבב, ולא מתוך פניות. ובתו של שר העיר מאוד לא מאוסה, וגם אמה היא עוד כזאת, שעוד אפשר היה… לא, אמרו מה שתאמרו, אבל חיים כאלה, באמת, מוצאים חן בעיני.
מעמד III 🔗
חליסטקוב והשופט
השופט: (נכנס ונעצר, לנפשו) אל-אלהים, אל-אלהים! הוציאני בשלום… ברכי הנה כושלות לגמרי… (בקול, במָתחו את קומתו ובהחזיקו בידו את החרב) יש לי הכבוד להתייצב בפניו: שופט בבית-המשפט המחוזי המקומי, אסיסור של הקוליגיום, ליאפקין-טיאפקין.
חליסטקוב: בבקשה לשבת. ובכן, הוא השופט כאן?
השופט: משנת שמונה מאות ושש עשרה נבחרתי למועד שלוש שנים על דעת האצילים, והמשרה נתקיימה בידי עד היום הזה.
חליסטקוב: אכן, כדאי הוא להיות שופט?
השופט: משך תשע שנים זכיתי לקבל את אות ולאדימיר מן המדרגה הרביעית – בהמלצת הרָשות. (הצדה) והכסף באגרוף, והאגרוף – בוער באש כולו.
חליסטקוב: ולאדימיר מוצא חן בעיני. הנה אנה מן הדרגה השלישית כבר לא כל כך.
השופט: (בהושיטו לאט-לאט את אגרופו המקומץ) אל-אלהים! איני יודע, היכן אני, כאילו על גחלים אני יושב.
חליסטקוב: ומה זה בידו?
השופט: (נבוך, שטרי-הכסף נושרים מידו לארץ) לא כלום…
חליסטקוב: איך זה לא כלום? רואה אני, כסף נפל.
השופט: (רעד עובר בכל גופו) לגמרי לא! (הצדה) הה, אל-אלהים! והנה כבר נתבעתי לדין! וגם את העגלה כבר הביאו לאסור אותי!
חליסטקוב: (מרים) כן, זה כסף!
השופט: (הצדה) נו, הַקֵּץ! אבוּד! אבוד!
חליסטקוב: היודע הוא מה, יַלְוֶה לי את הכסף הזה.
השופט: (בחפזון) כמובן… כמובן… בעונג רב. (הצדה) נו, ביתר עוז! ביתר עוז! הושיעי נא, אמא קדושה!
חליסטקוב: בדרך, יודע הוא, אזל כספי. על דא ועל הא… אגב, מן הכפר אשלח לו את הכסף תכף ומיד…
השופט: חלילה, איך אפשר! הרי גם בלעדי זאת, זהו כבוד כזה… כמובן, בכוחותי הדלים, באמונה ובשקידה על משמרת הממשלה… אשתדל להפיק רצון… (קם ממקומו, מותח קומתו, וידו על שוקיו) איני מעיז להטריחו עוד בנוכחותי. האין בפיו פקודות?
חליסטקוב: איזה פקודות?
השופט: כוונתי לומר, אולי יתן איזה פקודות לבית-המשפט המחוזי כאן.
חליסטקוב: וכי למה? הרי עכשיו אין לי בו שום צורך. לא, לא כלום. אני מודה קרב לב.
השופט: (מחוה קידה ויוצא. הצדה) נו, הָבְקעה העיר!
מעמד IV 🔗
חליסטקוב ומנהל הדואר (נכנס לבוש בבגדי שרד, מותח קומתו, מחזיק חרבו בידו)
מנהל הדואר: יש לי הכבוד להתייצב לפניו: מנהל הדואר, היועץ החצרוני שְׁפֶּקִין.
חליסטקוב: אה, בבקשה רבה! מאוד אוהב אני חברה נעימה. ישב נא. הרי הוא יושב פה ישיבת קבע?
מנהל הדואר: כדברו!
חליסטקוב: העיירה הזאת מוצאת חן בעיני. כמובן, האוכלוסים אינם מרובים ביותר – נו, ומה בכך? הלא לא מטרופולין היא, לא כן? הרי5 לא מטרופולין היא?
מנהל הדואר: אמת לאמיתה!
חליסטקוב: הרי רק במטרופולין יש בון-טון, ואין בּוּרבּוּרים פרובינציאליים. מה דעתו, הלא כן?
מנהל הדואר: כדברו! (הצדה) והוא, בכל זאת, אינו מן הגאַוְתנים כלל. על הכול שואל הוא.
חליסטקוב: ואף-על-פי-כן, יודה נא, הרי גם בעיירה קטנה אפשר לחיות חיי אושר?
מנהל הדואר: כדברו!
חליסטקוב: לדעתי, מה יבקש לו האדם? אין הוא מבקש אלא שיכבדוהו, שיאהבוהו בלבב שלם – הלא כן?
מנהל הדואר: נכון בהחלט!
חליסטקוב: אני, מודֶני, שמח אני, שדעתו כדעתי. אותי, כמובן, יְכַנוּ בשם אדון מוזר, אבל כך הוא טבעי! (מביט בעיניו ואומר לנפשו) אנסה נא לבקש הלוואה ממנהל הדואר הזה. (בקול רם) איזה מקרה מוזר קָרָנִי: בדרך אזל כל כספי. האין הוא יכול להלוות לי שלוש-מאות רובל?
מנהל הדואר6: אדרבא! לכבוד גדול ייחשב לי הדבר. הנה, יואיל נא. בכל לבי הנני מוכן ומזומן לשרתו.
חליסטקוב: תודה רבה, ואני, מודני, עד מוות שונא אני למנוע טוב מעצמי בדרך. ולשם מה? הלא כן?
מנהל הדואר: כדברו! (קם, מתמתח7 ומחזיק בחרבו) איני מעיז להטריחו עוד בנוכחותי… האין בפיו איזה הוראות בעניין הנהלת הדואר?
חליסטקוב: לא, לא כלום. (מנהל הדואר מחוה קידה ויוצא).
חליסטקוב: (מדליק סיגריה) מנהל הדואר, נדמה לי, גם הוא אדם טוב מאוד. על כל פנים, נוח לשרת את הבריות. אוהב אני אנשים כאלה.
מעמד V 🔗
חליסטקוב ולוקא לוקיץ', הנדחף כמעט בדלת. מאחוריו נשמעה קריאה בקול רם כמעט: “למה תפחד?”
לוקא לוקיץ': (מותח קומתו ברטט ומחזיק בחרבו) יש לי הכבוד להתייצב לפניו: מפקח על בתי-הספר היועץ הטיטוליארי חלופוב.
חליסטקוב: אח, בבקשה רבה! ישב נא, ישב נא! האין הוא רוצה סיגרה? (מגיש לו סיגרה)
לוקא לוקיץ': (לנפשו בהיסוס) הרי לך עניין! נו, דבר כזה לא שיערתי כלל! לקחת או לא לקחת?
חליסטקוב: יקח נא, יקח נא, זוהי סיגָרוֹנֶת משובחת. כמובן לא כמו בפטרבורג. שם, דודי, הייתי מעשן לי סִיגַרְגָרוֹת במחיר עשרים וחמישה רובל המאה – פשוט – שפתיים תַּשק לאחר העישון. הנה אש, יצית בבקשה. (מקריב לו נר).
לוקא לוקיץ': (מנסה להצית ורועד כולו).
חליסטקוב: לא מן הקצה הזה.
לוקא לוקיץ': (מרוב פחד נשמטת הסיגרה מידו, רוקק, מניד יד ואומר לנפשו) לעזאזל הכול! הורידני שאולה הפחד הארור.
חליסטקוב: רואה אני, כי אין הוא להוט ביותר אחרי סיגרות, ואני, מודֶני, זוהי חולשתי. והנה גם בעניין המין היפה, בשום אופן אינני יוכל להיוותר שְׁוֵה-נפש. ואיך הוא? איזו מהן מוצאות חן בעיניו יותר – ברוניטיות, או בלונדיניות?
לוקא לוקיץ': (נבוך לגמרי ואינו יודע מה להשיב).
חליסטקוב: לא, יגיד נא בגילוי-לב: ברוניטיות או בלונדינות?
לוקא לוקיץ': איני מעיז לדעת…
חליסטקוב: לא, לא, אל יתחמק! רוצה אני לדעת את טעמו, ויהי מה.
לוקא לוקיץ': ארהיב להודיע… (הצדה) נו, בעצמי איני ידוע, מה אני סח.
חליסטקוב: אַה! אַה! אינו רוצה לומר. ודאי איזו ברוניטית כבר שָׂרטה בלבו צלקת קטנטונת, יודה נא, שָׂרטה?
לוקא לוקיץ': (שותק).
חליסטקוב: אה! אה! הסמיקו פניו? רואה הוא! רואה הוא! ומדוע אינו אומר?
לוקא לוקיץ': נפחדתי… הוד… כבוד… רוּם קדושתו… (הצדה) הכשילתני לשון ארורה, הכשילתני…
חליסטקוב: הוא נפחד? ובעיני יש באמת משהו כזה המפיל פחד. בכל אופן ידוע אני, כי שום אשה אינה יכולה לעמוד בפניהן, הלא כן?
לוקא לוקיץ': כדברו!
חליסטקוב: הנה קָרָנִי מקרה מוזר מאוד: בדרך אזל כספי לגמרי… האין הוא יכול להלוות לי שלוש מאות רובל?
לוקא לוקיץ': (מפשפש בכיסיו, לנפשו) הרי לך עסק ביש אם אין! יש! יש! (מוציא כסף ומושיטו ברטט).
חליסטקוב: תודה מקרב לב.
לוקא לוקיץ': (מותח קומתו ומחזיק בחרבו) איני מעיז להטריחו עוד בנוכחותי.
חליסטקוב: שלום.
לוקא לוקיץ': (נחפז לצאת כמעט בריצה ואומר הצדה) נו, תודה לאל! אולי לא יציץ אל כיתות בית הספר.
מעמד VI 🔗
חליסטקוב, ארתמי פיליפוביץ', (מתוח-קומה, מחזיק בחרבו).
ארתמי פיליפוביץ': יש לי הכבוד להתייצב לפניו: הממונה על מוסדות הצדקה, היועץ החצרוני זֶמליאניקה.
חליסטקוב: שלום, בבקשה רבה לשבת.
ארתמי פיליפוביץ': היה לי הכבוד ללוותו ולהקביל את פניו במוסדות הצדקה אשר הָפקדתי עליהם.
חליסטקוב: אח, כן! זוכר אני. הוא היטיב מאוד לכבדני בפת-שחרית.
ארתמי פיליפוביץ': מובן ומזומן לשקוד למען המולדת.
חליסטקוב: אני, מודֶני, זוהי חולשתי, אוהב אני מאכלות טובים. יאמר נא, בבקשה, נדמה לי כי אתמול היה אדוני קצת יותר נמוך, הלא כן?
ארתמי פיליפוביץ': ייתכן מאוד. (לאחר שתיקה) יְכוֹלְנִי לומר, כי איני חס על שום דבר ושוקד על משמרתי באמונה. (מקריב מעט את כסאו ואומר בלחש) הנה מנהל הדואר המקומי אינו עושה שום דבר בהחלט – בכל העניינים רבה העזובה; המשלוחים נעצרים… אדרבא, יואל נא בעצמו לחקור בדבר. וגם השופט, שזה עכשיו היה כאן לפני שנכנסתי, אינו עוסק אלא בצֵיד ארנבות, מגדל כלבים בבית המשפט, והנהגתו, אם להגיד את האמת, – כמובן, לטובת המולדת חייב אני לעשות כך, אף-על-פי שהוא קרובי וידידי – הנהגתו היא מן המגונות ביותר. יש כאן בעל אחוזה אחד, דובצ’ינסקי שמו, זה שכבודו הואיל לראותו, ובכן, רק יצא דובצ’ינסקי זה מפתח ביתו, מיד יושב לו הלה שם אצל אשתו, הנני מוכן להעיד בשבועה… ובכוונה יסתכל גם בילדים: גם אחד מהם אינו דומה לדובצ’ינסקי, וכולם, אפילו הילדה הקטנה, ממש השופט, כשתי טיפות מים!
חליסטקוב: הביטו נא! ואני לגמרי לא שיערתי דבר זה…
ארתמי פיליפוביץ': והנה גם המפקח על בתי-הספר המקומיים… איני מבין, איך יכלה הממשלה להפקיד בידו משרה כזאת: הרי הוא גרוע מן היעקובינים, ומחשבות-בליעל כאלה נוטע בלב בני הנעורים, שאין כלל מלים להביע. אם על אדוני טוב, אולי אערוך את כל הדברים האלה בכתב?
חליסטקוב: טוב, ולוּא גם בכתב. זה ינעם לי מאוד. אני, ידוע הוא, אוהב, ככה, בשעת שיעמום לקרוא משהו מבדח… מה שם משפחתו? אני שוכח כל הזמן…
ארתמי פיליפוביץ': זימליאניקה.
חליסטקוב: אה, כן זימליאניקה, ומה, יאמר נא, בבקשה, היש לו ילדים?
ארתמי פיליפוביץ': כמובן! חמישה. שנים מהם כבר מגודלים.
חליסטקוב: ככה? מגודלים! ואיך הם… איך הם, זאת אומרת…
ארתמי פיליפוביץ': כלומר, שמא מואיל כבודו לשאול מה שמותיהם?
חליסטקוב: כן, מה שמותיהם?
ארתמי פיליפוביץ': ניקולאי, איוואן, יליזאביטה, מאריה ופֶּרֶפּוּטיָה.
חליסטקוב: זה טוב!
ארתמי פיליפוביץ': באשר לא יערבני לבי להטריחו בנוכחותי, לגזול את זמנו, אשר נועד למלאכת הקודש… (מחוה קידה כדי להסתלק).
חליסטקוב: (בלוותו אותו) לא, אין דבר. זה מבדח מאוד, כל מה שסיפר לי אדוני… בפעם אחרת גם כן בבקשה, מאוד אוהב אני דבר זה. (חוזר ובפתחו את הדלת קורא אחריו) אי, הוא… מה שמו? כל הזמן שוכח אני את שמו ושם אביו.
ארתמי פיליפוביץ‘: ארתמי פיליפוביץ’.
חליסטקוב: יעשה נא חסד עמדי, ארתמי פיליפוביץ', מקרה מוזר קָרָנִי: בדרך אזל כספי לגמרי. היש לו להלוות לי כסף – כארבע מאות רובל?
ארתמי פיליפוביץ': יש.
חליסטקוב: הביטו, איזה מזל! אני מודה לו מקרב לב.
מעמד VII 🔗
חליסטקוב, בובצ’ינסקי, דובצ’ינסקי
בובצ’ינסקי: יש לי הכבוד להתייצב לפניו! תושב העיר הזאת, פטר, בן איוואן, בובצ’ינסקי.
דובצ’ינסקי: בעל אחוזה פטר, בן איוואן, דובצ’ינסקי.
חליסטקוב: אה, כבר ראיתי אותו. הוא, כמדומה לי, נפל אז. נו, מה שלום חָטמו?
בובצ’ינסקי: תודה לאל! אל נא יואיל לדאוג לו: התייבש, עכשיו לגמרי התייבש.
חליסטקוב: טוב הוא שהתייבש. אני שמח… (לפתע פתאום ולמקוטעין) וכסף יש לכם?
דובצ’ינסקי: כסף? איך כסף?
חליסטקוב: הלוָאה, כאלף רובל.
בובצ’ינסקי: סכום כזה, חי אלהים, אין לי. ואולי יש לך, פטר איוואנוביץ'?
דובצ’ינסקי: תחת ידי אין, מפני שכספי, אם יואיל כבודו לדעת, מופקד בידי חברת גמילות-חסדים.
חליסטקוב: כן, כן, אם אין אלף, ובכן, כמאה רובל.
בובצ’ינסקי: (מפשפש בכיסיו) אצלך, פטר איוואנוביץ', אין מאה רובל? אצלי יש רק ארבעים רובל בשטרי כסף.
דובצ’ינסקי: (בעיינו בתיק הכסף) בסך-הכול עשרים וחמישה רובל.
בובצ’ינסקי: ואתה, חפש, חפש היטב, פטר איוואנוביץ', אצלך שם, יודע אני, בכיס הימני יש חור, ולתוך החור הזה, בוודאי, נפל איך שהוא.
דובצ’ינסקי: לא, באמת, גם בחור אין.
חליסטקוב: נו, אין דבר. הרי אני סתם ככה. טוב, יהיו שישים וחמישה רובל… אין דבר! (לוקח את הכסף).
דובצ’ינסקי: ארהיב נא עוז להביא לפניו את בקשתי בעניין אחד דק מן הדק.
חליסטקוב: ומה הוא?
דובצ’ינסקי: העניין הוא לפי טיבו דק עד מאוד: את בני, בכורי, זאת אומרת, הולדתי עוד לפני הנישואין.
חליסטקוב: כך?
דובצ’ינסקי: כלומר, רק לשון של דיבור בעלמא היא והוא נולד אצלי כך, ממש כמו בנישואין, ואת כל זה כראוי השלמתי אחר-כך בברית הקידושין כדת וכדין. ובכן, כלומר, רוצה אני, שיהא זה עכשיו לגמרי, זאת אומרת, בני החוקי, ויקָרא כמוני בשם: דובצ’ינסקי.
חליסטקוב: טוב, יִקָרֵא לו, זה אפשר.
דובצ’ינסקי: לא הייתי מטריח את כבודו, אלא שחבל על אודות הכשרונות. הבחור הוא… כזה… תקוות רבות תולים בו: בעל-פה שירים שונים מספר, ואם יזדמן אי-שם אולר לידו, מיד עושה הוא כִּרְכּרוֹנֶת קטנטונת בְּחָרִיצוּת-כפים, ממש כעושה להטים… הנה גם פטר איוואנוביץ' יודע…
בובצ’ינסקי: כן, כשרונות גדולים יש לו.
חליסטקוב: טוב, טוב! אני אשתדל בדבר, אני אדבר… אני מקוה… כל זה יעשה, כן, כן… (אל בובצ’ינסקי) היש גם בפיו משהו לומר לי?
בובצ’ינסקי: כמובן, תחנונים יש להפיל לפניו.
חליסטקוב: ומה, באיזה עניין?
בובצ’ינסקי: בכל לשון של הכנעה אבקש את כבודו, כשיסע לפרטבורג יאמר נא לכל השרים שם והרוזנים למיניהם לסינאטורים ולאדמיראלים, כי הנה, הוד-מעלתו, או רוממותו, מתגורר בעיר פלונית פיוֹטר איוואנוביץ' בובצ’ינסקי. אכן, בזו הלשון יאמר: מתגורר פיוֹטר איוואנוביץ' בובצ’ינסקי.
חליסטקוב: טוב מאוד.
בובצ’ינסקי: וגם אם איך-שהוא בפני הצאר יזדמן לו, יאמר נא גם לצאר, כי הנה, משמע, הוד-מלכותו, בעיר פלונית מתגורר פיוטר איוואנוביץ' בובצ’ינסקי.
חליסטקוב: טוב מאוד.
דובצ’ינסקי: יסלח נא, כי הטרחנוהו כל-כך בנוכחותנו.
בובצ’ינסקי: יסלח נא, כי הטרחנוהו כל-כך בנוכחותנו.
חליסטקוב: אין דבר, אין דבר! זה נעים לי מאוד! (מוציא אותם מן החדר).
מעמד VIII 🔗
חליסטקוב: (יחידי) מרובים כאן הפקידים. אך נדמה לי, בכל זאת, כי חושבים הם אותי לאיש ממלכתי. כפי הנראה, הטלתי להם אמש עפר בעיניים. אי, טיפשים מטופשים! הנה-נא אכתוב על אודות כל הדברים האלה לפטרבורג אל טריאפיצ’קין. הוא מושך בשבט סופרים – יזַרזֵר נא בהם כהוגן. אי, אוסיפ! הבא לי נייר ודיו! (אוסיפ משרבב ראשו בפתח הדלת ואומר: “תיכף”!) וזה האיש טריאפיצ’קין, אם יעלה מי על קצה לשונו – אוי ואבוי לו! לתפארת הניב לא יחוס על אביו. וגם כסף אוהב הוא, אם כי, בעצם, אנשים טובים הם הפקידים הללו; מידה יפה היא בהם, שהלווּ לי כסף. הבה ואראה נא, כמה כסף יש לי. זה מהשופט – שלוש מאות; זה ממנהל הדואר – שלוש מאות, שש מאות, שבע מאות, שמונה מאות. איזה שטר מזוהם, תשע מאות… אוהו! למעלה מאלף! הנה-נא, עכשיו, קאפיטאן, הנה-נא הזדמן לידי עכשיו! נראה, מי את מי?
מעמד IX 🔗
חליסטקוב ואוסיפ (ובידו דיו עם נייר)
חליסטקוב: נו, מה? רואה אתה, טיפש, איך מכבדים אותי ומקבלים את פני? (מתחיל לכתוב).
אוסיפ: כן, תודה לאל. אך יודע הוא, מה, איוואן אלכסנדרוביץ'?
חליסטקוב: ומה?
אוסיפ: יסע מפה! חי אלהים, כבר הגיעה השעה!
חליסטקוב: (כותב) שטויות! למה זה?
אוסיפ: ככה, אלהים עמהם, עם כולם! בילינו כאן בנעימים ימים שְנַיִם – נו, ודי! מה יש להתעסק עמהם זמן רב? יִירַק עליהם! אל אפתח פה לשטן: מישהו אחר יבוא פתאום, חי אלהים, איוואן אלכסנדרוביץ', והסוסים כאן מצוינים – כעל כנפי נשרים היינו טסים!
חליסטקוב: (כותב) לא, עוד יש ברצוני לבלות פה. נִסַע מחר.
אוסיפ: למה מחר? חי אלהים, נִסַע, איוואן אלכסנדרוביץ! אמנם כבוד גדול הוא לאדוני, ובכל זאת, יודע הוא, מוטב שנזדרז לנסוע מפה. הרי, באמת, חשבוהו למישהו אחר… וגם אבא יתקצף, כי התמהמהנו עד כה… היינו טסים, באמת, כעל כנפי נשרים! וסוסים היו נותנים פה – אבירים.
חליסטקוב: (כותב) נו, טוב. אך קודם מסור את המכתב הזה, ואגב גם את תעודת המסע קח. אך ראה נא, שהסוסים יהיו טובים! ולעגלונים אמור, כי רובל לגולגולת אתן להם, בכדי שאת הסוסים ידהירו ובשירים ישירו. (מוסיף וכותב) מתאר אני, איך טריאפיצ’קין יתפקע מצחוק.
אוסיפ: אני, אדוני, אשלח את המכתב בידי איש מאנשי המקום, ובעצמי מוטב שאארוז את החפצים, כדי שלא נוציא זמן לבטלה.
חליסטקוב: (כותב) טוב, ורק הָבֵא לי נר.
אוסיפ: (יוצא ומדבר מאחורי הקלעים) אי, שמע אחא! הָבֵא מכתב אל הדואר, ולמנהל הדואר תאמר, שיקבל בלי כסף, ועוד אמור, שישלחו לאדון תיכף ומיד את הרִתְמָה המשולשת המצוינת ביותר, קוריירית; ודמי-נסיעה, אמור, אין האדון משלם: דמי הנסיעה, משמע, אמור, על חשבון הממשלה הם. ושהכול יעשה חיש-מהר, וָלא, משמע, כועס האדון. חכה, המכתב אינו מוכן עדיין.
חליסטקוב: (מוסיף לכתוב) מעניין לדעת, היכן הוא גר עכשיו – ברחוב הפוצ’טאמט או ברחוב גורוכובי? הרי גם הוא אוהב לעקור את דירתו לעתים קרובות ולא לשלם את כל המגיע ממנו. אנסה-נא לשלוח לרחוב הפוצ’טאמט. (מקפל את המכתב ורושם עליו את הכתובת).
אוסיפ: (מביא נר. חליסטקוב חותם את המכתב).
קולו של דרז’ימורדה: לאן נדחף אתה, בעל-זקן? הרי אומרים לך, ניתנה פקודה לא להכניס איש!
חליסטקוב: (נותן לאוסיפ את המכתב) הא לך, מסור.
קולם של הסוחרים: הַכנֵס-נא, אב רחום! אין לך רשות שלא להכניסנו: עניין לנו אליו.
קולו של דרז’ימורדה: לֶך-לך, לך! אינו מקבל איש. ישן. (הרעש גובר)
חליסטקוב: מה קרה שם, אוסיפ? לך וראה, מה הרעש שם.
אוסיפ: (מביט בחלון) איזה סוחרים מבקשים להיכנס, אך השוטר אינו מניח להם. מנפנפים בניירות שבידיהם: ודאי מבקשים לראות את פני אדוני.
חליסטקוב: (ניגש אל החלון) ומה לכם, חביבי?
קולם של הסוחרים: ברחמיך הרבים רחם עלינו. עשה חסד, אדוננו, את בקשתנו רְצֵה!
חליסטקוב: הכניסו אותם, הכניסו! יבואו נא! אוסיפ, אמור להם, שייכנסו. (אוסיפ יוצא).
חליסטקוב: (לוקח מבעד לחלון את מכתבי-הבקשות, פותח אחד מהם, וקורא:) “למעלת כבודיותו, לאדון הפינאנסי מאת הסוחר עבדולין”… השד יודע, מה זה: אין כלל תואר כזה!
מעמד X 🔗
חליסטקוב והסוחרים (בידיהם סלי יין ונציבי סוכר)
חליסטקוב: ומה לכם חביבַי?
הסוחרים: תחנונינו מפילים אנו לפני רום-חסדך!
חליסטקוב: ומה רצונכם?
הסוחרים: חוסה נא, אדוננו הָרָם! כי מושפלים אנו על לא עָוֶל.
חליסטקוב: בידי מי?
אחד הסוחרים: והכול בידי שר-העיר המקומי. מעולם לא היה עוד, אדוננו הרם, שר עיר שכזה! בזיונות כאלה מְבַזֶה, שאין מלה בלשוני להביע. בשִכון הצבא יורד עמנו לחיינו, ואין ברירה, אלא לךְ ושים חבל על צווארך. לא כמעשינו הוא גומל לנו. תופש בזָקָן ואומר: “אח, טאטארי שכמותך!” חי אלהים! אילו, זאת אומרת, לא כפרנו פניו בדבר מן הדברים, והרי אנו שוקדים על הסדר בכל עת תמיד, לצורכי שמלה לפלונית שלו ולבתו שלו – כנגד זה אין לנו כלום. לא, משמע, מעט לו כל אלה – חי אלהים! ייכנס לו אל החנות, וכל המזדמן לידו, הכול לוקח. חתיכת ארג רואה, ומיד אומר: “אה, חביבי, ארג-חמודות הוא זה, הביאהו נא אלי”. נו, ואתה מביא, ובחתיכה, משמע, בלי משהו חמישים אמה.
חליסטקוב: אמנם? אח, איזה מין רמאי הוא!
הסוחרים: חי אלהים! איש אינו זוכר שר עיר שכמוהו. רק תראהו מרחוק, מיד תסתיר כל מה שיש בחנותך. רוצה לומר, לאו דוקא מיני מַעֲדַנִּים, אלא כל זִבּוּרִית לוקח: שזיפים, שכבר שבע שנים גנוזים בחבית ואינם ראויים לאכילת כלב, והוא מלוא חפניים מושך לו משם. יום הולדתו חל ביומו של אנטוני, ולכאורה, כל דבר-חפץ תביא אל ביתו, דבר לא יֶחְסַר; לא, הב לו עוד! אומר הוא, גם ביומו של אונופרי חל יום הולדתו. ומה אפשר לעשות? גם ביומו של אונופרי תביא.
חליסטקוב: הרי זה פשוט חמסן!
הסוחרים: כן, כן! והעז נא להמרות את פיו, מיד יאכסן בביתך גדוד שלם. ואם תִפְצֶה פיך, יְצוה לסגור את הדלת על מסגר ובריח. “אני” – אומר הוא – “לא אָטִיל” – אומר הוא – “עונשי גוף עליך, ולא אעשה בך שפטים; דבר זה” – אומר הוא – “אסור על פי החוק, אך הנה, מחמד נפשי, פת במלח תאכל אצלי”.
חליסטקוב: אח, איזה רמאי! והרי בעד זה, פשוט – לסיביר!
הסוחרים: כל מקום שתַגלה אותו בחסדך – הכול ניחא לנו, ובלבד, זאת אומרת, מפה והלאה. אל תבוז, אב רחום, למנחתנו: נשתחווה אפים לפניך בנציבי סוכר וקנקן של יין!
חליסטקוב: לא, חלילה לי! איני לוקח לגמרי שום שוחד. הנה, למשל, אילו כשלוש מאות רובל הצעתם בתורת הלוואה, – נו, זה עניין אחר לגמרי: הלוואה יכול אני לקחת.
הסוחרים: אנא, אב רחום! (מוציא כסף מכיסו) למה שלוש מאות! מוטב שתקח חמש מאות, ובלבד שתושיע!
חליסטקוב: בחפץ-לב: הלוואה – לא אכפת לי, אני אקח.
הסוחרים: (מקריבים לפניו את הכסף על גבי טס כסף) אנא, יקח נא בבת אחת גם את הטַסטַס.
חליסטקוב: נו, גם את הטסטס אפשר.
הסוחרים: (בהשתחויה) אם כן, יקח בבת-אחת גם את הסכָּרון.
חליסטקוב: הו, לא! שום שוחד אינני לוקח…
אוסיפ: הוד-רוממותו! מדוע לא יקח? יקח! בדרך כל דבר יצלח! תן הנה את נציבי הסוכר והשק! את הכול הָבָה, הכול יצלח. מה זה שם? רצעות חבל? גם את החבל תן, גם החבל אינו הבל: העגלה תּשָבר, או משהו אחר, לקשור אפשר יהיה.
הסוחרים: אם כן, יעשה נא החסד הזה, הוד-מעלתו! אם הוא, זאת אומרת, לא יושיענו בחסדו, הרי אין אנו יודעים כלל, מה לעשות: פשוט – שים חבל על צווארך.
חליסטקוב: ויהי מה, ויהי מה! אני אשתדל! (הסוחרים יוצאים).
קול אשה: לא, לא תעיז לגרשני מפה! אני אקבול עליך לפניו בכבודו ובעצמו. אל תדחוף בחָזקה!
חליסטקוב: מי שם? (ניגש אל החלון) ומה לָך, אמא?
קולן של שתי נשים: רחמים מבקשת אני, אב רחום! עננו, אדוננו!
חליסטקוב: (בחלון) הכניסוה!
מעמד XI 🔗
חליסטקוב, אשת המסגר ואשת האונטר-אופיצר
אשת המסגר: (משתחווה אפים ארצה) רחמים מבקשת אני…
אשת האונטר-אופיצר: רחמים מבקשת אני…
חליסטקוב: אבל איזה נשים אתן?
אשת האונטר-אופיצר: אשת אונטר-אופיצר איוואנובנה.
אשת המסגר: אשת המסגר, מתושבי המקום, פברוניה פיטרובנה פושליופקינה, אב חנון…
חליסטקוב: רגע! קודם תדבר אחת. מה רצונך?
אשת המסגר: רחמים מבקשת אני, תחינתי אפיל לפניך על שר העיר, – יַדְבֵּק בו אלהים כל נגע וכל פגע, ימנע אלהים כל טוב ממנו, הרמאי, ומבניו ומדודיו ומדודותיו מעתה ועד עולם!
חליסטקוב: ומה קרה?
אשת המסגר: את בעלי צִוָה לגַלֵח לצבא, וגם תורנו לא הגיע, רמאי שכמותו! וגם על-פי החוק אסור: נשוי הוא!
חליסטקוב: ואיך זה יכול היה לעשות את הדבר?
אשת המסגר: עשה, רמאי, עשה – יַכֵּהו אלהים בעולם הזה והבא גם יחד! ולוַאי, אם יש לו דודה, שגם על דודתו תבוא הפורענות, וגם אביו, אם עודנו חי, הרי שגם הוא, בליעל, ימות כפגר או ייחנק לעולם ועד, רמאי שכמותו! צריך היה לגייס את בנו של החייט, הוא גם שיכור היה, אך הוריו נתנו מנחה יקרה, מיד נטפל אל בנה של הסוחרת פאנטילייבה, ופאנטילייבה גם היא שלחה תשורה לאשתו, שלוש חתיכות בד, ואז נטפל אלי. “לאיזה צורך לך” – אומר הוא – “הבעל? הוא כבר לא יצלח לך” – ואני היא היודעת – יצלח או לא יצלח; זהו עסקי, רמאי שכמותו! “הוא” – אומר הוא “גנב, ואם כי לא גנב עכשיו, היינו הך” – אומר הוא “הרי סופו לגנוב. בין כה וכה יגייסו אותו בשנה הבאה”. ואני אָנָה אני באה בלי בעל, רמאי שכמותו! אני אשה חלשה אני, מנוּול שכמותך! לואי שכל קרוביך לא יזכו לראות אור עולם! ואם חותנת יש, הרי גם לחותנת…
חליסטקוב: טוב, טוב. נו, ואת? (מוציא את הזקנה מן החדר).
אשת המסגר: (בלכתה) אל תשכח, אב רחום! עשה חסד!
אשת האונטר-אופיצר: על אודות שר העיר, אב רחום, באתי…
חליסטקוב: נו, ומה, למה? ספרי בקיצור נמרץ.
האשה: הִלְקַני, אב רחום.
חליסטקוב: איך זה?
האשה: על פי טעות, אב חנון. הנשים שלנו התקוטטו בשוק, והמשטרה אחרה לבוא. והנה תפשו אותי, ומִרְבָּץ כזה הרביצו: שני ימים לא יכולתי לשבת.
חליסטקוב: ובכן, מה לעשות עכשיו?
האשה: לעשות, כמובן, אי-אפשר, אך בעד הטעות – צו עליו שישלם קנס. כי למה אֲותר על מזלי, והכסף היה מאוד מועיל לי עכשיו.
חליסטקוב: טוב, טוב! לכי! לכי! אני אתן פקודה. (בחלון משתרבבות ידים המושיטות מכתבי בקשה) ומי שם עוד? (ניגש אל החלון) איני רוצה, איני רוצה! לא נחוץ! לא נחוץ! (מסתלק) נמאסו, לכל הרוחות! אל תתן להיכנס, אוסיפ!
אוסיפ: (קורא בחלון) סורו, סורו! לא עת עכשיו, מחר תבואו! (הדלת נפתחת, משתרבבת איזו דמות אדם הלבוש סגין של אטון גס, בלתי מגולח, שפתו נפוחה ולחיו חבושה. מאחוריו נראות בפרספקטיבה עוד כמה דמויות).
אוסיפ: כלך-לך! כלך-לך! למה נדחף אתה? (תוקע שתי ידו בכרסו של הראשון ודוחק עצמו יחד עמו אל הפרוזדור, בסגרו אחריו את הדלת.)
מעמד XII 🔗
חליסטקוב ומאריה אנטונובנה
מאריה אנטונובנה: אָח!
חליסטקוב: מדוע נבהלת כל כך, גברתי?
מאריה אנטונובנה: לא, לא נבהלתי.
חליסטקוב: (מתגנדר) אנא, גברתי, נעים לי מאוד, כי היא חשבה אותי לאדם, אשר… ארשה לעצמי לשאול אותה: לאן נתכוונה ללכת?
מאריה אנטונובנה: באמת לא הלכתי לשום מקום.
חליסטקוב: ומדוע, למשל, לא הלכה לשום מקום?
מאריה אנטונובנה: חשבתי, אולי אִמְמָא… כאן…
חליסטקוב: לא, רוצה הייתי לדעת, מדוע זה לא הלכה לשום מקום?
מאריה אנטונובנה: אני הפרעתי לו. הוא עסק בעניינים חשובים.
חליסטקוב: (מתגנדר) ועיניה טובות מעניינים חשובים… אין היא יכולה בשום פנים להפריעני, בשום אופן אין היא יכולה, אדרבא, היא יכולה לתת לי תענוג.
מאריה אנטונובנה: הוא מדבר כמו במטרופולין.
חליסטקוב: בשביל גברת נהדרת כמוה, הרשאי אני להיות מאושר ולהציע לה כסא לשבת? אך לא, לא סתם כסא ראוי לה, אלא כסא מלכות.
מאריה אנטונובנה: באמת אינני יודעת… אני כל–כך מיהרתי ללכת… (יושבת).
חליסטקוב: איזו מטפחת נפלאה יש לה!
מאריה אנטונובנה: לַגְלְגָנִים אתם, רק לצון תחמדו על הפרובינציאלים.
חליסטקוב: מה מאוד חפצתי, גברתי, להיות המטפחת שלה, כדי לחבק את צווארה הלבן כחבצלת.
מאריה אנטונובנה: אינני מבינה כלל, על מה הוא מדבר: איזו מטפחת… איזה מזג-אויר משונה היום!
חליסטקוב: ושפתותיה, גברתי, טובות מכל מזג-אויר.
מאריה אנטונובנה: הוא מדבר מיני דברים כאלה… הייתי מבקשת אותו: מוטב שיכתוב לי למזכרת איזה שירים באלבום. הוא ודאי יודע הרבה מהם.
חליסטקוב: בשבילה, גברתי, עד חצי המלכות. תדרוש נא, איזה שירים היא רוצה?
מאריה אנטונובנה: איזה שירים שהם, כאלה – טובים, חדשים.
חליסטקוב: ומה לי שירים! אני יודע הרבה מהם!
מאריה אנטונובנה: נו, יאמר נא, איזה שירים יכתוב לי?
חליסטקוב: ולשם מה לומר? גם בלעדי זאת אני יודע אותם.
מאריה אנטונובנה: אני מאוד אוהבת אותם…
חליסטקוב: ולי יש מהם הרבה מכל המינים. נו, למשל, מעין זה:
'הָהּ, בֶּן אָדָם, בְּמַר לִבֵּךָ –
לַשָׁוְא תָּלִין עַל אֱלֹהִים!'
נו, וגם אחרים… עכשיו איני יכול לזכור… אגב, כל זה לא כלום… מוטב שבמקום זה אציע לפניה את אהבתי, שממבט עיניה… (מקריב את הכיסא).
מאריה אנטונובנה: אהבה! אינני מבינה אהבה… אני גם לא ידעתי מעודי, איזו אהבה… (מרחיקה את הכיסא).
חליסטקוב: מדוע היא מרחיקה את הכיסא שלה? מוטב לנו שנשב מקרוב.
מאריה אנטונובנה: (מרחיקה את הכיסא) ולמה מקרוב? אפשר גם מרחוק.
חליסטקוב: (מקרב את הכיסא) ולמה מרחוק? אפשר גם מקרוב.
מאריה אנטונובנה: (מרחיקה את הכיסא) אבל לאיזה צורך?
חליסטקוב: (מקרב את הכיסא) והרי רק נדמה לה, כי זה קרוב, והנה תתאר בנפשה, כי זה רחוק. מה מאושר הייתי, גברתי, אילו יכולתי לאמץ אותה בין זרועותי.
מאריה אנטונובנה: (מביטה בחלון) מה זה שם, כאילו משהו עף? עורב או איזו ציפור אחרת?
חליסטקוב: (מנשקה בכתפה ומביט בחלון) זה עורב.
מאריה אנטונובנה: (קמה בכעס) לא, זה כבר יותר מדי… חוצפה כזאת!
חליסטקוב: סליחה, גברתי: עשיתי זאת מאהבה, באמת מאהבה.
מאריה אנטונובנה: הוא מתייחס אלי כאל איזו פרובינציאלית… (מתאמצת ללכת).
חליסטקוב: (מוסיף לעכבה) מאהבה, אני רק ככה, בהלצה. מאריה אנטונובנה, אל נא תכעס עלי. הנני מוכן לכרוע ברך לפניה ולבקש את סליחתה. (כורע ברך) תסלח נא, תסלח נא! הלא רואה היא, אני כורע ברך.
מעמד XIII 🔗
הנ"ל ואנה אנדרייבנה
אנה אנדרייבנה: (למראה חליסטקוב הכורע ברך) אח, איזה פאסאז'!
חליסטקוב: (בקומו) אח, לעזאזל!
אנה אנדרייבנה: (לבתה) מה הדבר הזה, גברתי? איזה נימוסים הם אלה?
מאריה אנטונובנה: אני, אִמְמָא…
אנה אנדרייבנה: לכי מהר! השמעת! מהר, מהר! ואל תעיזי להַרְאוֹת את פניךְ (מאריה אנטונובנה יוצאת, ודמעות בעיניה) יסלח לי, מודה אני, כי כל-כך נדהמתי…
חליסטקוב: (הצדה) והיא גם היא מעוררת תיאבון. לגמרי לא רעה. (כורע ברך) גברת, היא רואה, אני נשרף מאהבה.
אנה אנדרייבנה: מה? הוא כורע ברך? אח, יקום נא, יקום נא! הרצפה כאן לגמרי לא נקיה.
חליסטקוב: לא, על הברכים, דווקא על הברכים, רוצה אני לדעת, מה הודיע לי גורלי: חיים או מוות?
אנה אנדרייבנה: אך יסלח לי, אינני מבינה עדיין את פירוש המלים כל צורכן. אם אינני טועה, הרי הוא מדבר נכבדות בבתי.
חליסטקוב: לא, כי בה, גברתי, התאהבתי. חיי תלויים בשערה. אם לא תאיר פניה לאהבתי הבלתי פוסקת, הרי אינני ראוי לחיות עלי אדמות. מעומק הלב הבוער באש הנני מבקש את ידה.
אנה אנדרייבנה: אך ירשה לי להעיר לו, כי הנני במידה ידועה… בלתי-פנויה…
חליסטקוב: זה לא-כלום! באהבה אין הבדל. גם קאראמזין אמר: “הַחוֹק מַרְשִיעַ” בצל פלגי מים נָלִינָה… את ידה, את ידה מבקש אני…
מעמד XIV 🔗
הנ"ל ומאריה אנטונובנה (פורצת פתאום)
מאריה אנטונובנה: אִמְמָא, אבא אמר, כי עליךְ… (רואה את חליסטקוב הכורע ברך וקוראה) אח, איזה פּאסאז'!
אנה אנדרייבנה: נו, מה לך? מדוע? ולמה? איזו קלות ראש! פתאום התפרצה, כחתול מטורף. נו, מה פלא ראית פה! נו, מה זה עלה על דעתך? באמת, איזו מין תינוקת. אי-אפשר, אי-אפשר, בשום אופן אי-אפשר לומר, כי היא כבר בת שמונה עשרה. איני יודעת כלל, מתי תשכילי סוף-סוף, מתי כבר תתנהגי כראוי לנערה מנומסת! מתי תדעי סוף-סוף, מהי דרך-ארץ והגינות הנימוסים.
מאריה אנטונובנה: (בדמעות) אני באמת, אממא, לא ידעתי…
אנה אנדרייבנה: תמיד איזו רוח-רָצִים משוטטת בקדקדך. הולכת לה בדרכי הבנות של ליאפקין-טיאפקין. מה יש לך ללמוד מהן? אין את צריכה ללמוד מהן. יש לך אנשים אחרים הראויים לשמש לך מופת – לפניךְ אמא שלך. הנה היא הדוגמה, שממנה את צריכה ללמוד.
חליסטקוב: (תופס את ידה של הבת) אנה אנדרייבנה! אל תשיב ריקם את אָשרנו, תתן נא את ברכתה לאהבת הנצחים שלנו!
אנה אנדרייבנה: (נדהמת) ובכן, הוא בה?…
חליסטקוב: תחרוץ נא משפט: חיים או מוות?
אנה אנדרייבנה: נו, הנה רואה את, טיפשה, נו, הנה רואה את: בגללך, פסֹלֶת שכמותך8, הואיל האורח לכרוע ברך, ואַת פָּרצת פתאום כמטורפת. נו, הנה, באמת ראוי היה שאשיב את פניו ריקם, בכוונה: אינך ראויה לאושר כזה!
מאריה אנטונובנה: לא אוסיף עוד, אממא… באמת, לא אוסיף עוד…
מעמד XV 🔗
הנ"ל ושר העיר (בחיפזון)
שר העיר: הוד-מעלתו! יחוסה נא, אל יורידני שאולה!
חליסטקוב: מה היה לו?
שר העיר: שם הסוחרים קָבלו עלי לפני הוד-מעלתו. בהן-צדקי, נשבע אני, גם החצי מכל מה שאמרו אינו אמת. הם בעצמם מרמים ועושקים את הבריות. האונטר-אופיצרית שיקרה לו, כי הלקיתי אותה, כביכול. היא משקרת. חי אלהים, משקרת. בעצמה הלקתה את עצמה.
חליסטקוב: לכל הרוחות האונטר-אופיצרית! אין היא מעניינת אותי עכשיו.
שר העיר: אל יאמין, אל יאמין: הללו שקרנים כאלה הם… גם תינוק בן-יומו לא יאמין להם. הרי בכל העיר כבר נתפרסם שמם כשקרנים. ובנוגע לרמאות, ארהיב עוז להודיע לו: רמאים כאלה הם, שלא היו מעולם דוגמתם.
אנה אנדרייבנה: היודע אתה, איזה כבוד עושה לנו איוואן אלכסנדרוביץ'? הוא מבקש את ידה של בתנו.
שר העיר: לאן? לאן? מה את סחה! השתגעת, יונתי! אל נא יקצוף הוד-מעלתו: ליקוי-חכמה יש לה לפעמים במוחה. כך היתה גם אמא שלה.
חליסטקוב: כן, אני, באמת, מבקש את ידה. התאהבתי.
שר העיר: איני יכול להאמין, הוד-מעלתו!
אנה אנדרייבנה: הרי אומרים לך!
חליסטקוב: לא בהלצה אני אומר לו… מרוב אהבה יכול אני להטלטל מדעתי.
שר העיר: איני מעיז להאמין, קטונתי מן הכבוד הזה.
חליסטקוב: אם לא יסכים לתת לי את ידה של מאריה אנטונובנה, הריני מוכן השד יודע מה…
שר העיר: איני יכול להאמין: הוא מואיל להתלוצץ, הוד-מעלתו.
אנה אנדרייבנה: אח, איזה גולם, באמת! הרי תוקעים לך במוח!
שר העיר: איני יכול להאמין!
חליסטקוב: יתן לי! יתן לי! הנני אדם נורא! אני לא אֵרָתַע מפני שום דבר: ואם אאבד עצמי לדעת, ימסרוהו לדין.
שר העיר: אח, אל-אלהים! אני, חי ראשי, איני אשם, לא בגוף ולא בנפש. אל נא יקצוף! יואיל נא, הוד-מעלתו, לעשות כטוב בעיניו. ראשי עלי, באמת… איני יודע כלל, מה מתרחש בי… מעולם לא הייתי טיפש כמו עכשיו…
אנה אנדרייבנה: נו, תן ברכתך!
חליסטקוב: (ניגש עם מאריה אנטונובנה)
שר העיר: יברככם האלהים! ואני איני אשם. (חליסטקוב מתנשק עם מאריה אנטונובנה. שר העיר מסתכל בהם) לכל הרוחות! הרי זה באמת! (משפשף את עיניו) מתנשקים! אח, רבון העולם, מתנשקים! ממש חתן! (קורא בקפצו משמחה) אי, אנטון! אי, אנטושה! אי, שר העיר! הנה נא, היאך נתגלגלו הדברים.
מעמד XVI 🔗
הנ"ל ואוסיפ
אוסיפ: הסוסים מוכנים.
חליסטקוב: אה, טוב… אני תיכף…
שר העיר: איך זה? כבודו מואיל לנסוע?
חליסטקוב: כן, אני נוסע.
שר עיר: ומתי, זאת אומרת, הרי בכבודו ובעצמו הואיל לרמז, כמדומה לי, בעניין החתונה?
חליסטקוב: אח, כך… לרגע קט, ליום אחד, אל דודי – זקן עשיר. ומחר אשוב.
שר העיר: חלילה לנו לעכבו, בתקווה לשיבָה טובה ומוצלחת.
חליסטקוב: כמובן, כמובן, אני פתאום, שלום, אהובת לבבי! לא, פשוט אין מלים בפי! שלום, יונתי! (מנשק את ידה).
שר העיר: ואולי יש לו איזו הצטרכות לדרך? הרי כבודו הואיל להיות זקוק לכסף?
חליסטקוב: הו, לא! למה זה? (אחרי הרהור קל) אם כי אפשר.
שר העיר: כמה דרוש לו?
חליסטקוב: הנה בפעם ההיא נתן מאתיים, כלומר, לא מאתיים, אלא ארבע מאות – חלילה לי להשתמש בטעותו – ואם כן, גם עכשיו כסכום הזה, כדי שיהיו בדיוק שמונה מאות.
שר העיר: תיכף ומיד! (מוציא מן התיק) והנה, כמו בכוונה, שטרי-הכסף החדשים ביותר.
חליסטקוב: אה, כן! (לוקח ובודק את שטרי הכסף) זה טוב! הרי זה, כפי שאומרים הבריות, סימן למזל חדש כששטרי הכסף הם חדשים!
שר העיר: כדברו!
חליסטקוב: שלום, אנטון אנטונוביץ'! הנני אסיר-תודה על הכנסת האורחים שנהגתם בי. מעומק לבי מודה אני, בשום מקום לא היתה לי קבלת-פנים נפלאה שכזאת. שלום, אנה אנדרייבנה! שלום, בָּבַת-עיני, מאריה אנטונובנה! (יוצאים).
מאחורי הקלעים:
קולו של חליסטקוב: שלום, מלאך נפשי, מאריה אנטונובנה.
קולו של שר העיר: איך זה הוא? פשוט, כך בעגלה פשוטה נוסע?
קולו של חליסטקוב: כבר הורגלתי בכך, הנני חש בראשי מן הקפיצים…
העגלון: טפר…
קולו של שר העיר: לכל הפחות, לרפד במשהו, לפחות באיזה שטיח קטן. אם על אדוני טוב, אצוה להביא שטיח קטן?
קולו של חליסטקוב: לא, למה? שטויות! אם כי, אולי טוב שיתנו שטיח.
קולו של שר העיר: אי, אבדוטיה! לכי אל הַמְזָוֶה, קחי שטיח, את המשובח ביותר – בעל הרקע הכחול, הפרסי, מהר!
קולו של העגלון: טפר…
קולו של שר העיר: ומתי יצווה לחכות לשובו?
קולו של חליסטקוב: מחר או מחרתיים.
קולו של אוסיפ: אה, שטיח? הבי הנה, שימי אותו כך! ועכשיו, הבי תֶבֶן מצד זה.
קולו של העגלון: טפר…
קולו של אוסיפ: הנה, מצד זה! הנה! עוד! ככה נחמד יהיה! (טופח בידו על השטיח) ועכשיו, ישב נא, הוד-מעלתו!
קולו של חליסטקוב: שלום, אנטון אנטונוביץ'!
קולו של שר העיר: שלום, הוד-רוממותו!
קולות הנשים: שלום, איוואן אלכסנדרוביץ'!
קולו של חליסטקוב: שלום, אִמְמָא!
קולו של העגלון: הייא, הייא, נשרי השמים! (הפעמונים מצלצלים. המסך יורד).
מערכה חמישית 🔗
החדר הנ"ל
מעמד I 🔗
שר העיר, אנה אנדרייבנה ומאריה אנטונובנה
שר העיר: מה, אנה אנדרייבנה? אה? העלה על דעתך דבר כזה? איזה שלל רב, בכור שטן! נו, אמרי בגלוי, הרי גם בחלום לא פיללת: פשוט, מסתם אשתו של מושל-עיר, ולפתע פתאום… פוי, בכור שטן! עם איזה אשמדאי השתדכת!
אנה אנדרייבנה: לגמרי לא! ידעתי זאת מכבר. רק בעיניך מופלא הדבר, שכן מגסי הרוח אתה, ומימיך לא ראית בני-אדם מהוגנים.
שר העיר: אני בעצמי, יונתי, אדם מהוגן אני. ובכל זאת, באמת, כשהנך מהרהר בדבר, אנה אנדרייבנה, איזה ציפורי כנף נהיינו עכשיו! אה, אנה אנדרייבנה? עופות השמים, לעזאזל! חכי נא, הנה עכשיו אפלפל להם פלפל לכל הבעלנים הללו לקבול ולהלשין. אי, מי שם? (נכנס שוטר הרובע) אה, אתה הוא, איוואן קארפוביץ'! לך, אחא, וקרא הנה את הסוחרים. הנה אתן להם, בני בליעל! ובכן, להתאונן עלי! אי, יהודאים ארורים! חכו נא, יקירים! תחילה יסרתיכם בשוטים, ועכשיו בעקרבים אֲיַסֶּרְכֶם. רשום את כל אלה שבאו לקבול עלי, וביותר – את אלה הכתבנים, שסלסלו להם את מכתבי הבקשות. ולך והודיע לכלום, למען ידעו: כי הנה, משמע, איזו זכות גלגל אלהים לשר העיר, כי את בתו הוא משיא – לא סתם ככה לאיש פשוט, אלא לאיש כזה, שלא קם כמוהו בעולם, שיש לאל-ידו לעשות הכול. הכול, הכול! לכולם הודיע נא, למען ידעו כולם! הזעק את כל העם, הך בפעמונים, לעזאזל! אם שמחה, הרי ששון ושמחה! (שוטר הרובע יוצא) ובכן, ככה זה, אנה אנדרייבנה, הא? ואיך זה אנו עכשיו, איפה נגור? כאן או בפיטר?
אנה אנדרייבנה: כמובן, בפטרבורג. וכי איך אפשר לנו שנוסיף לשבת פה?
שר העיר: נו, בפיטר, יהא בפיטר! אם כי טוב היה גם כאן. ומה, חושבני, משרת שר העיר לכל הרוחות עכשיו, אה, אנה אנדרייבנה?
אנה אנדרייבנה: ברור, איזה שר-עיר?
שר העיר: ומה דעתך, אנה אנדרייבנה, הרי עכשיו אפשר משרה גבוהה להרביץ. שכן ידיד נפש עם כל המיניסטרים ואל ארמון המלך נוסע, ולפיכך, יכול תרומה כזאת להרימני, שבמרוצת הימים גם עד מעלת הגיניראלים נפרוץ. מה דעתך אנה אנדרייבנה: למעלת הגיניראלים אפשר לפרוץ?
אנה אנדרייבנה: מה השאלה! כמובן, אפשר!
שר העיר: אה, שד משחת! טוב הוא להיות גיניראל! קאוואלריה יענדו לך על החזה, ואיזו קאוואלריה טובה יותר, אנה אנדרייבנה, האדומה או התכולה?
אנה אנדרייבנה: בלי ספק, התכולה טובה יותר.
שר העיר: אה? ראו, איזה חשק יש לה! האדומה גם זו לטובה! וכי מדוע יתאווה אדם להיות גיניראל? משום שהנה יזדמן לך לנסוע פעם לאחד המקומות – ורצים ושָלישים יֵחָפזו לפניך בכל מקום: “הבו סוסים!” ושם בתחנות לא יתנום לאיש. הכול מחכים: כל הטיטוליארים, הקאפיטאנים, שרי העיר, ואתה – לא אכפת לך כלום. סועד אתה באחד המקומות על שולחנו של הגוברנאטור, ושם – עמוד, שר העיר! חה, חה, חה! (מתמוגג ומתפקע מצחוק) זה הוא, שדים ורוחות, המושך את הלב!
אנה אנדרייבנה: רק מיני דברים גסים מוצאים חן בעיניך… עליך לזכור, כי את החיים עלינו לשנות תכלית שינוי, כי מכיריך יהיו מעתה לא, חלילה, איזה שופט בעל כלבים, שאתה נוסע עמו לצוד ארנבות, או זמליאניקה. להיפך, מכיריך יהיו בעלי הנימוסים הדקים ביותר: גראפים וכל רמי-היחשׂ… אבל אני, באמת, חוששת לך: אתה לפעמים מלה שכזאת מפליט מפיך, שבחברה מהוגנת לא תשמענה לעולם.
שר העיר: ומה בכך? הרי מלה אינה חַבָּלה.
אנה אנדרייבנה: מילא, כשהיית שר-עיר; והרי שם החיים אחרים לגמרי.
שר העיר: כן, שם, אומרים, יש שני מיני דגים: אלתית וסלתנית, כאלה שהריר יזוב מפיך כשרק תטעם מהם.
אנה אנדרייבנה: לבו רק לדגים! ואני רוצה, ויהי מה, שביתנו יהיה הבית הראשון במטרופולין, ושבחדרי יהיה ריח אַמְבְּרֶה כזה, שאי אפשר יהיה להיכנס, ונחוץ יהיה רק לעצום ככה את העיניים. (עוצמת את עיניה ומריחה) אח, מה נחמד!
מעמד II 🔗
הנ"ל והסוחרים
שר העיר: אה! שלום עליכם, נלבבים!
הסוחרים: (בהשתחוויָה) עליך השלום, אב רחום!
שר העיר: נו, מחמדים, מה שלומכם? סחורתכם איך הולכת? מה, קוּמְקוּמָנִים, פְּרַקְמַטוּטִים, להתאונן? אַרְכִילִיסְטִים, נִבְזֵידוֹנִים, אבי-אבות החמסנים, להתאונן? מה, הרבה הצלחתם? הנה, חושבים בלבם, הנה ישליכוהו אל בור-כלא! והיודעים אתם, שבעה שדים ולילית אחת לתוך פיכם, כי…
אנה אנדרייבנה: אה, אל-אלהים! איזה מלים, אנטושה, אתה מוציא מפיך!
שר העיר: (במורת-רוח) אה, אין דעתי למלים עכשיו! היודעים אתם, כי אותו פקיד שהתאוננתם לפניו, עומד עכשיו להתחתן עם בתי? מה? אה? ועכשיו מה תאמרו? עכשיו אני אתכם!… את הבריות מרמים אתם! תקבל קבולת מאת הממשלה – במאה אלף רובל תרמה אותה בהספקת ארג רקוב, ואחר כך תנדב עשרים אמה, ועוד פרס לתת לך בעבור זה?! אילו נתגלה הדבר, כי עתה… וכרֵסו לפניו יהלך: הוא סוחר, בו אל תגע! “אנחנו”, אומר הוא, “גם מן האצילים לא נופלים אנו”. והרי האציל… אח, פרצוף פנים שכמותך! האציל לומד השכל ודעת! הוא, אף-על-פי שמלקים אותו בבית-הספר, הרי לא לחינם, למען יקנה לימודים שהם תועלת לבעליהם, ואתה מה? – מראשיתך – מִרְמָה, בעל-הבית מכה אותך על שאינך יודע לרמות. עודך ילד, “אבינו שבשמים” אינך יודע, וכבר מעַוֵל במידות, וכשכרסך בין שיניך, וכיסיך מלאים מיד תזוח עליך דעתך. פו, לא בא כבושם הזה! מפני שתריסר סאמובָרים אתה בולע ביום, על כן יש לך יחסנות כזאת? ואני, יורק אני על ראשך ועל כל היחסנות שלך!
הסוחרים: (בהשתחוויָה) אשמנו, אנטון אנטונוביץ'.
שר העיר: להתאונן? ומי עזר לך לעשות במרמה, כשבנית את הגשר ורשמת עצים על עשרים אלף רובל בשעה שגם על מאה רובל לא היו? אני הוא שעזרתי לך, זקנו של תיש! שכחת את הדבר? אני, אילו העידותי נגדך בעניין הזה, כי עתה יכולתי אפילו להגלותך לסיביר – מה תגיד? אה?
אחד הסוחרים: חטאנו לאלהים, אנטון אנטונוביץ'! השטן הדיח! קונם עלינו, אם נתאונן עוד! כל פיצוי ניתן לך, ובלבד שלא תקצוף עלינו.
שר העיר: “לא תקצוף”! הנה עכשיו מתאבק אתה בעפר רגלי. ומדוע? מפני שידי על העליונה. ולו רק מעט גברה ידך, כי עתה, שרץ שכמותך, היית רומסני בבוץ, ועוד בקרש דוחק עלי.
הסוחרים: (משתחווים אפים ארצה) – חוסה נא, אנטון אנטונוביץ'!
שר העיר: “חוסה נא!” עכשיו “חוסה נא!” – וקודם מה? הייתי אתכם… (במנוד יד) נו, יסלח לכם אלהים! די! אינני נוקם ונוטר; אבל עכשיו – ראה! שים אוזנך כאפרכסת! לא לסתם אציל פשוט משיא אני את בתי. שתהא לי ברכת חג! הבינות? ולא, חלילה, להשתמט באיזה לָכִיס או בנציב סוכר… נו, לך-לך לשלום. (הסוחרים יוצאים).
מעמד III 🔗
הנ"ל, עמוס פיודורוביץ‘, ארתמי פיליפוביץ’ ואחר-כך ראסטאקובסקי
עמוס פיודורוביץ‘: (בעודו על סף הדלת) הנכונה השמועה, אנטון אנטונוביץ’? אושר בלתי מצוי נפל בחלקך.
ארתמי פיליפוביץ': יש לי הכבוד לברכך על האושר הבלתי מצוי. שמחתי בלב ונפש כששמעתי את הבשורה. (קרב אל ידה של אנה אנדרייבנה) אנה אנדרייבנה! (בקרבו אל ידה של מאריה אנטונובנה) מאריה אנטונובנה!
ראסטאקובסקי: (נכנס) ברכותי לאנטון אנטונוביץ'! יאריך אלהים את ימיך ואת ימי החתן והכלה, ויתן לך בנים ובני בנים, שִׁלֵשִׁים וְרִבֵּעִים. אנה אנדרייבנה! (קרב אל ידה של אנה אנדרייבנה) מאריה אנטונובנה! (קרב אל ידה של מאריה אנטונובנה).
מעמד IV 🔗
הנ"ל, קורובקין ואשתו, ליוליוקוב
קורובקין: יש לי הכבוד לברך את אנטון אנטונוביץ'! אנה אנדרייבנה! (קרב אל ידה של אנה אנדרייבנה) מאריה אנטונובנה! (קרב אל ידה של מאריה אנטונובנה).
אשת קורובקין: הנני מברכת אותָךְ, מקרב לב, אנה אנדרייבנה, במזל טוב!
ליוליוקוב: יש לי הכבוד לברכך, אנה אנדרייבנה! (קרב אל ידה, ואחר כך, בפנותו אל הקהל, פוצח בלשונו, דרך בן-חיל) מאריה אנטונובנה! יש לי הכבוד לברכֵךְ! (קרב אל ידה ופונה אל הקהל, כנ"ל).
מעמד V 🔗
אורחים רבים לבושי סיורטוקים ופראקים קרבים תחילה אל ידה של אנה אנדרייבנה ואומרים “אנה אנדרייבנה!” אחר כך אל מאריה אנטונובנה ואומרים “מאריה אנטונובנה!” בובצ’ינסקי ודובצ’ינסקי (נדחקים)
בובצ’ינסקי: יש לי הכבוד לברכך!
דובצ’ינסקי: אנטון אנטונוביץ'! יש לי הכבוד לברכך!
בובצ’ינסקי: במזל טוב ומבורך!
דובצ’ינסקי: אנה אנדרייבנה!
בובצ’ינסקי: אנה אנדרייבנה! (שניהם קרבים בבת-אחת וניגפים במצחיהם).
דובצ’ינסקי: מאריה אנטונובנה (קרב אל ידה) יש לי הכבוד לברךְ אותךְ, את תהיי מאושרת, מאושרת מאוד! שמלת זהב תלבשי ומיני מרק דליקטיים תאכלי, בשעשועים רבים תבלי את זמנך.
בובצ’ינסקי: (משסעו) מאריה אנטונובנה, יש לי הכבוד לברך אותךְ, יתן לך האלהים עושר וכל טוב, כסף ובן קטן כזה, הנה שכזה! (מורה ביד) שאפשר יהיה להושיבו על פיסת היד, כן! והילד יצריח בלי הרף: אואה! אואה! אואה!
מעמד VI 🔗
עוד כמה אורחים, הקרבים אל האם והבת. לוקא לוקיץ' ואשתו
לוקא לוקיץ': יש לי הכבוד…
אשת לוקא לוקיץ‘: (רצה קדימה) הנני מברכת אותךְ, אנה אנדרייבנה. (מתנשקות) ואני באמת כל-כך שמחתי. אומרים לי: “אנה אנדרייבנה משיאה את בתה!” – “אח, אל אלהים!” חושבת אני, וכל-כך שמחתי, שאמרתי לבעלי: “שמע נא לוקאנצ’יק: הנה איזה אושר נפל בחלקה של אנה אנדרייבנה!” – נו, חושבת אני בלבי, תודה לאל! ואומרת לו: “אני כל-כך נלהבת, עד שהנני נשרפת כולי מקוצר-רוח לבוא ולהביע פנים אל פנים לאנה אנדרייבנה…” “אח, אל-אלהים” – חושבת אני בלבי: “הרי אנה אנדרייבנה נשאה נפשה דווקא לשידוך הגון לבתה, והנה עכשיו גורל כזה: קרה בדיוק כרצונה”. וכל-כך, באמת, שמחתי, שלא יכולתי להוציא הגה מפי. בוכה אני, בוכה, פשוט מתייפחת. וכבר לוקא לוקיץ’ אומר לי: “למה זה, נאסטינקה, תבכי?” – “לוקאנצ’יק”, אומרת אני, “בעצמי איני יודעת, הדמעות ניגרות מאליהן כפלגי מים”.
שר העיר: הִכָּבְדו לשבת, רבותי! אי, מישקא, לך והבא לכאן כסאות רבים ככל האפשר! (האורחים יושבים).
מעמד VII 🔗
הנ"ל, פריסטאב ושוטרי הרובע
הפריסטאב: יש לי הכבוד לברך את כבוד-מעלתו ולאחל כל טוב לאורך ימים.
שר העיר: תודה, תודה! בבקשה לשבת, רבותי! (האורחים יושבים)
עמוס פיודורוביץ‘: אך אמור נא, בבקשה, אנטון אנטונוביץ’, באיזה אופן התחיל כל זה, כל ההשתלשלות, זאת אומרת, של העניינים?
שר העיר: השתלשלות עניינים בלתי רגילה: הואיל בכבודו ובעצמו לדבר נכבדות.
אנה אנדרייבנה: בדרכי כבוד ובאופן הדק ביותר. את הכול דיבר על הצד היותר טוב. אומר הוא: “אני, אנה אנדרייבנה, רק מפני רגש הכבוד אל סגולותיךְ!” ואיזה אדם נפלא, מחונך, בעל נימוסים האציליים ביותר! “נשבעתי לךְ אנה אנדרייבנה, החיים בעיני – כקליפת השום! אני אך ורק מפני שמכבד אני את תכונותיךְ היקרות”.
מאריה אנטונובנה: אח, אממא, הרי את הדברים האלה אמר לי.
אנה אנדרייבנה: חדלי, אינך מבינה כלום ואל תתערבי בעניין שאינו נוגע לך. “אני, אנה אנדרייבנה, נדהם אני!” – בדברי מחמאות כאלה השתַפֵּךְ… וכשחפצתי לומר: “בשום פנים אין אנו מעיזים לקוות לכבוד כזה” – כרע לפתע פתאום על ברכיו וכך, באופן האצילי ביותר: “אנה אנדרייבנה! אל נא תעשה אותי לאדם האומלל ביותר. תסכים נא להשיב לי אהבה, שאם לא כן – אני במוות אגמור את חיי”.
מאריה אנטונובנה: באמת, אממא, הוא עלי דיבר את כל הדברים האלה.
אנה אנדרייבנה: כן כמובן… גם עליִךְ היה, אינני מכחישה כלל את הדבר הזה…
שר העיר: ואפילו הפחיד אותנו: אמר כי יאבד עצמו לדעת. “אתאבד! אתאבד!” אמר.
רבים מן האורחים: לא יאומן באמת!
עמוס פיודורוביץ': הביטו!
לוקא לוקיץ'! אמנם כן, אצבע הגורל היא.
ארתמי פיליפוביץ': לא הגורל, ידידי; הגורל – הוא עורב פורח. זכות מעשיו היא שעמדה לו. (הצדה) מזל של חזיר!
עמוס פיודורוביץ‘: אני, אם כן, אנטון אנטונוביץ’, אמכור לך את הכלבלב שעמדת על מקחו.
שר העיר: לא, אין דעתי עכשיו לכלבלבים.
עמוס פיודורוביץ': נו, אם אינך רוצה, על אודות כלב אחר נבוא לעמק השוה.
אשת קורובקין: אח, אנה אנדרייבנה, אני כל-כך שמחה לאושרךְ! אינך יכולה לתאר כלל!
קורובקין: ואיפה הוא עכשיו, הרשו נא לשאול, האורח המהולל? שמעתי, כי נסע משום מה.
שר העיר: כן, הוא נסע ליום אחד, בעניין חשוב עד מאוד.
אנה אנדרייבנה: אל דודו, כדי לקבל את ברכתו.
שר העיר: לקבל את ברכתו; אך מחר… (מתעטש, הברכות מתמזגות לנהימה אחת) רב תודות! אך מחר ישוב מיד… (מתעטש; נהימת ברכה; נשמעים ביותר קולותיהם של):
הפריסטאב: לחיים ולשלום, הוד-מעלתו!
בובצ’ינסקי: מאה ועשרים שנה וצרור כסף!
דובצ’ינסקי: יאריך אלהים את ימיך עד תרפ"ט שנים.
ארתמי פיליפוביץ': אבדון עליך!
אשת קורובקין: יקחך השד!
שר העיר: תודה מקרב לב! גם אתם!
אנה אנדרייבנה: אנו חושבים לחיות עכשיו בפטרבורג, וכאן, עלי לומר… אויר כזה… יותר מדי כפרי! הנני מודה, אי נעימות רבה! הנה גם בעלי… הוא יקבל שם תואר של גיניראל.
שר העיר: כן, הנני מודה, רבותי, כי מאוד רוצה אני, לכל הרוחות, להיות גיניראל…
לוקא לוקיץ': ויהי רצון שתזכה לך.
ראסטאקובסקי: יד אדם תקצר, ומאלהים לא יִפָּלֵא דבר.
עמוס פיודורוביץ': לפי הקברניט – הספינה.
ארתמי פיליפוביץ': לפי זכותו של אדם – כבודו!
עמוס פיודורוביץ': (הצדה) הנה יחמוד לצון, אם באמת יהיה גיניראל. הנה האיש שתואר הגיניראל יאה לו, כמֵרדעת לפרה אדומה. נו, לא! עוד ארוכה הדרך! יש כאן יחסנים גדולים ממך, וגם הם עדיין אינם גיניראלים.
ארתמי פיליפוביץ‘: (הצדה) אח, שד משחת, להיות גיניראל כבר משרְבֵּב עצמו! ואולי, אל אפתח פה לשטן, עוד יהיה גיניראל? הרי הדרת-פנים, השד לא יִקָחֵהו, יש לו די והותר. (פונה אליו) אזי, אנטון אנטונוביץ’, זָכרנו לטובה.
עמוס פיודורוביץ': ואם יקרה משהו, למשל, איזו הצטרכות לרגל העניינים, אל נא תמנע חסדך!
קורובקין: בשנה הבאה עתיד אני להביא את בני אל המטרופולין לתועלת הממלכה, ובכן, עשה נא חסד, המלץ עליו לטובה, במקום אב היה לו ליתום.
שר העיר: אני, מצדי מוכן, מוכן להשתדל.
אנה אנדרייבנה: אתה, אנטושה, תמיד אתה מוכן להבטיח. ראשית, לא יהיה לך פנאי לחשוב על כך. ואיך אפשר, ומדוע זה יטריח אדם את עצמו בהבטחות שכאלה?
שר העיר: וכי מדוע לא, יונתי? לפעמים אפשר.
אנה אנדרייבנה: אפשר, כמובן, אך הרי לא על נחות-דרגא חייב אתה לפרוש את כנפי חסותך.
אשת קורובקין: השמעתם איך היא מתייחסת אלינו!
אורחת: כן, היא תמיד היתה כזאת. אני מכירה אותה: הושב את המוז’יק ליד השולחן, ומיד יפשוט טלפיו על גבי השולחן…
מעמד VIII 🔗
הנ"ל ומנהל-הדואר (בחיפזון, ובידו מכתב פתוח)
מנהל הדואר: דבר מוזר, רבותי! הַפָּקִיד, שחשבנוהו לרביזור, היה לא רביזור!
כולם: איך לא רביזור?
מנהל הדואר: לגמרי לא רביזור, – הדבר נודע לי מתוך המכתב.
שר העיר: איך זה? איך זה? מאיזה מכתב?
מנהל הדואר: מכתב, שכתב בעצם ידו. מביאים אלי מכתב אל הדואר. מעיין אני בכתובת – ורואה: “לרחוב הפוצ’טאמט”, מיד פרחה נשמתי. “נו”, חושב אני בלבי, “ודאי מצא רשלנות בענייני הדואר, והנה מודיע לרָשות”. לקחתי, ופתחתי.
שר העיר: ואיך זה אתה?
מנהל הדואר: בעצמי איני יודע! כאילו כְּפָאַני שד. כבר קראתי לקורייר כדי לשלחו על ידי פַּרְוַנְקָא, אך סקרנות כזאת תקפתני, שכמותה לא הרגשתי מעודי. אינני יכול, אינני יכול, מרגיש אני, כי אינני יכול! מושך אותי, משוך גם מושך! באוזן אחת שומע אני: “אי, אל תפתח! תלך למיתה, כתרנגול!” – ובשניה כאילו איזה שד מלחש: “פתח, פתח, פתח!” משלחצתי על החומר-חותם – אֵש בעורקי! וכשפתחתי – קור וכפור, חי אלהים, ידי רועדות וכל חושי נתבלבלו.
שר העיר: ואיך זה העזת לפתוח מכתב של אישיות רשמית כזאת?
מנהל הדואר: הרי זהו כל העניין, שאיננו לא אישיות ולא רשמית.
שר העיר: וכי מה הוא, לדעתך?
מנהל הדואר: לא דא, ולא הא, אלא השד יודע מה.
שר העיר: (בחמת-קצף) איך זה לא דא ולא הא? איך אתה מעיז לכנותו בשם “לא דא ולא הא”. ועוד “שד יודע, מה”? אני אשים עליך מאסר…
מנהל הדואר: מי? אתה?
שר העיר: כן, אני!
מנהל הדואר: קצרות ידיך!
שר העיר: היודע אתה, כי הוא מתחתן עם בתי, וכי גם אני אהיה שר גדול, כי לירכתי סיביר אטלטל אותך?
מנהל הדואר: אח, אנטון אנטונוביץ'! מה סיביר? רחוקה סיביר! הנה מוטב שאקרא לפניך. רבותי, התרשו לי לקרוא את המכתב?
כולם: קרא! קרא!
מנהל הדואר: (קורא) “הנני ממהר להודיעך, יקירי טריאפיצ’קין, את הנפלאות אשר קרוני. בדרך הציגני ככלי ריק קאפיטאן אחד, וכבר ביקש בעל האכסניה להושיבֵני בבית-הסוהר: ופתאום, על-פי קלסתר פני הפטרבורגיים, ועל-פי בגדי, חשבוני בני העיר לגיניראל-גוברנאטור, ועכשיו מתאכסן אני בביתו של שר-העיר, מבלה בנעימים, כרוך עד בלי די אחרי אשתו ובתו; אלא שלא החלטתי עדיין, במי משתיהן להתחיל. חושב אני: אתחיל באמא, מפני שנדמה לי, כי מוכנה היא לכל חסד תיכף ומיד. הזוכר אתה, איך חיינו שנינו בדוחק גדול, אכלנו בחֶסרון-כיס, ואיך פעם אחת תפסני הקונדיטור בעָרפי בשל העוגות שאכלתי על חשבון פדיונו של המלך האנגלי? עכשיו נהפך עלי הגלגל לגמרי. הכול נותים לי הלוואות כאות נפשי. אוריגינאלים גדולים: היית מתפקע מצחוק. אתה, יודע אני, תופש-עט, שים נא אותם בספרות שלך. ראשית-כול: שר-העיר – טיפש, כסוס סָרִיס…”
שר העיר: זה אי-אפשר! שם אין דבר כזה!
מנהל הדואר: (מראה את המכתב) קרא בעצמך.
שר העיר: (קורא) “כסוס סריס…” זה אי-אפשר! בעצמך כתבת דבר זה!
מהכל הדואר: איך זה יכולתי לכתוב?
ארתמי פיליפוביץ': קרָא!
לוקא לוקיץ': קרָא!
מנהל הדואר: (ממשיך לקרוא) “שר העיר – טיפש כסוס סריס…”
שר העיר: הה, לעזאזל! צריך עוד לחזור ולקרוא! כאילו אין זה כתוב שם גם בלעדי זאת.
מנהל הדואר: (ממשיך לקרוא) “חמ… חמ… חמ… חמ… סוס סריס… מנהל הדואר גם כן איש טוב לב…” (מפסיק) נו, כאן הוא מדבר גם עלי בלשון בלתי נקיה.
שר העיר: לא, קרא!
מנהל הדואר: לאיזה צורך?
שר העיר: לא, לכל הרוחות, אם לקרוא, הרי לקרוא! קרא הכול!
ארתמי פיליפוביץ': תן לי ואקרא אני. (נותן משקפיים על חוטמו וקורא) “מנהל הדואר דומה בדיוק לשוער הדפרטמנט מיכייב, גם הוא, מנוּול, אוהב, כנראה, את הטִפָּה המָרָה”.
מנהל הדואר: (אל הקהל) נו, תינוק שסרח, חייב מלקות, ולא יותר.
ארתמי פיליפוביץ': “הממונה על מוסדות הצד… דָ…דָ…” (מגמגם).
קורובקין: ומדוע הפסקת?
ארתמי פיליפוביץ': הכתב אינו ברור… אגב, ניכר בו כי מנוּול הוא.
קורובקין: תן לי! אצלי, חושב אני, העיניים טובות יותר. (מבקש לקחת את המכתב)
ארתמי פיליפוביץ': (אינו נותן את המכתב) לא, על המקום הזה אפשר לדלוג, ושם הלאה, הכתב כבר ברור יותר.
קורובקין: אין דבר, אני יכול!
ארתמי פיליפוביץ': בעצמי אוּכַל לקרוא: הלאה, באמת, הכול ברור.
מנהל הדואר: לא, קרא את הכול! הרי קודם קראו את הכול!
כולם: תן, ארתמי פיליפוביץ', תן את המכתב! (לקורובקין) קרא!
ארתמי פיליפוביץ': תיכף. (נותן את המכתב) הנה, פה, בבקשה… (מכסה באצבעו) הנה, מכאן קרא… (כולם צובאים עליו).
מנהל הדואר: קרא! קרא! שטויות, קרא הכול!
קורובקין: (קורא) "הממונה על המוסדות הצדקה זמליאניקה – ממש חזיר ביארמולקה!
ארתמי פיליפוביץ': (אל הקהל) ואין בזה שום חכמה! חזיר ביארמולקה! וכי איפה ראיתם חזיר ביארמולקה!
קורובקין: (מוסיף וקורא) “המפקח על בתי-הספר מעוּפָּש כולו מבָּצל”.
לוקא לוקיץ': (אל הקהל) חי אלהים, מעולם לא טעמתי אפילו טעם של בצל.
עמוס פיודורוביץ': (הצדה) תודה לאל, כי לפחות עלי אין כלום.
קורובקין: “השופט…”
עמוס פיודורוביץ': הרי לך עניין! (בקול) רבותי, חושב אני, כי המכתב הוא ארוך יותר מדי. ומה חשיבות יש לו, לכל הרוחות: זוהמה כזאת לקרוא.
לוקא לוקיץ': לא!
מנהל הדואר: לא, קרא!
ארתמי פיליפוביץ': לא, קרא, בבקשה!
קורובקין: (ממשיך) "השופט ליאפקין-טיאפקין הוא המדרגה השפלה ביותר של מובֶטון… (מפסיק) כנראה, מלה צרפתית.
עמוס פיודורוביץ': והשד יודע, מה פירושה! גם זו לטובה, אם רק רמאי, והרי אפשר, כי גם גרוע מזה.
קורובקין: (ממשיך לקרוא) "אם כי אנשים מכניסי-אורחים הם ובעלי מזג טוב. שלום לך, יקירי טריאפיצ’קין. גם אני רוצה ללכת בדרכך ולהתחיל לעסוק בספרות. משעמם, אחא, לחיות ככה, סוף סוף רוצה אתה במזון לנפשך. רואה אני, באמת, כי צריך להתחיל לעסוק במשהו נשגב. כתוב אלי לפלך סאראטוב, ומשם לכפר פודקאטילובה. (הופך את המכתב וקורא את הכתובת) “לכבוד מעלתו, לאדון הנכבד, איוואן וואיסלייביץ' טריאפיצ’קין, בסאנקט-פטרבורג, ברחוב הפוצ’טאמט, בבית מספר 97, בחצר פנימה, בקומה השלישית מצד ימין.”
אחת הגבירות: איזה רֶפְּרִימֶנְד בלתי צפוי מראש!
שר העיר: הנה שחט בלי סכין! הָרוּג, הרוג, הרוג לגמרי! איני רואה כלום; רואה אני איזה פרצופי חזירים במקום פנים, ולא יותר… להחזיר, להחזיר אותו! (מנפנף בחרבו).
מנהל הדואר: איך להחזיר! כמו להכעיס, ציויתי למשגיח, שיתן את השלישיה המצוינת ביותר, השטן הסיתני לתת תעודת מסע מראש.
אשת קורובקין: הנה זה, באמת, הנה זו קונפוזיה שאין דוגמתה!
עמוס פיודורוביץ': לעזאזל, רבותי! הוא לָוָה אצלי שלוש מאות רובל.
ארתמי פיליפוביץ': גם אצלי שלוש מאות רובל.
מנהל הדואר: (נאנח) אוך, גם אצלי שלוש מאות רובל.
בובצ’ינסקי: ואצלנו, עם פטר איוואנוביץ' שישים וחמישה בשטרי כסף, כך.
עמוס פיודורוביץ': (מפשק ידיו דרך תימהון) ואיך זה רבותי? איך זה נכשלנו כך?
שר העיר: (טופח על מצחו) איך זה אני – לא, איך זה אני, שוטה זקן שכמוני! נסרחה חכמתך, תיש טיפש! שלושים שנה מכהן אני במשרתי: שום סוחר, שום קבלן בעולם לא הצליח להוליכני שולל. רמאים על גבי רמאים רימיתי, נוכלים וערומים, המוכנים ללַסְטֵם את כל העולם כולו העליתי בחכה, שלושה גוברנאטורים רימיתי. מה גוברנאטורים! (במנוד יד) למותר הוא לדבר על גוברנאטרים…
אנה אנדרייבנה: אבל זה לא יתכן, אנטושה! הוא התארס עם מאשינקה!
שר העיר: (בחרון אף) התארס! אצבע משולשת בשמן זית– הרי לך אירוסין! תוקעת עצמה באירוסין שלה! (בהשתוללות) הנה, הביטו, הביטו, כל באי עולם, כל שלומי-אמוני-הנצרות, כולכם הביטו וראו, היאך היה ללעג שר העיר! כך יאה לך וכך נאה לך, טיפש, מנוּול זקן (מאיים באגרוף על עצמו) אי לך, בְּלוּמָף שכמותך! דרדק כזה סמרטוט הֶחְשַׁבְתָּ לאיש נכבד! הנה הוא משתפך שם על-פני הדרך כולה בצלצלי פעמונים! על-פני העולם כולו יפיץ את השמועה, והמעט לך כי ללעג ולקלס – עוד ימָצא זַרְזִיר-עט, מְטַנֵף-ניָר, ולתוך קומדיה יכניס אותך. זה הוא המעליב! על התואר ועל המשרה לא יחוס, וכל פה יחרץ לשון, וכל ידיים ימחאו כף. מה הצחוק הזה לכם! לעצמכם צוחקים אתם! אי, אתם! (רוקע מכעס ברגליו) את כל הטַנְפָנִים הללו הייתי…! אי, זרזירֵי-עט, ליבראלים ארורים! זֶרע השטן! בצרור אחד הייתי צורר את כולכם, לעפר ואפר הייתי טוחן אתכם, ולבין שיניו של השטן! לתוך תוכה של הגרגרת פנימה: (לש באגרופו ודש בעקביו את הרצפה. לאחר הפסקה קצרה) עד עכשיו לא אוכל להרָגַע. אכן, זהו שאומרים הבריות “אין אלהים מביא עונש על אדם, אלא אם כן נוטל שכלו תחילה”. נו, מה היה בו, באורח-פורח זה מן הרביזור. שום דבר לא היה! הנה, פשוט גם כקצה הציפורן לא היה בו – ופתאום כולם: רביזור, רביזור. נו, מי הראשון שהפיץ את השמועה, כי רביזור הוא? ענו!
ארתמי פיליפוביץ': (מפשק ידיו) איך קרה הדבר, הרגני נא הרוג, ולא אוכל להבין, כאילו השטן הדיח.
עמוס פיודורוביץ': ומי הפיץ את השמועה – הנה מי הפיץ: בחורי חֶמֶד אלה! (מראה על דובצ’ינסקי ובובצ’ינסקי).
בובצ’ינסקי: חי אלהים, לא אני! גם לא עלתה על דעתי…
דובצ’ינסקי: אני לא כלום, לגמרי לא כלום..
ארתמי פיליפוביץ': כמובן, אתם…
לוקא לוקיץ': כמובן. באו דחופים כמטורפים מן האכסניה: “הוא בא, וכסף אינו משלם”… מצאו תַכשִיט כזה!
שר העיר: כמובן, אתם! פושׂקי-שפתיים, שקרנים ארורים!
ארתמי פיליפוביץ': יקחכם השד עם הרביזור שלכם וסיפוריכם גם יחד!
שר העיר: רק משוטטים בעיר ומסכסכים את הבריות, קשקשנים ארורים! הולכים רכיל, עורבים קצוצי זנב!
עמוס פיודורוביץ': טַנְפָנִים ארורים!
לוקא לוקיץ': פּוזמָקִים!
ארתמי פיליפוביץ': שְמַרְקָעִים כַּרְסְתָנִים! (הכול צרים עליהם).
בובצ’ינסקי: חי אלהים, לא אני, זה פטר איוואנוביץ'.
דובצ’ינסקי: אה, לא, פטר איוואנוביץ', הרי אתה היית ראשון.
בובצ’ינסקי: לגמרי לא… הראשון הנה אתה היית.
מעמד אחרון 🔗
הנ"ל וז’אנדארם
ז’אנדארם: הפקיד, שבא מטעם המלכות בפטרבורג, דורש, שאדוני יבוא אליו תיכף ומיד. הוא מתאכסן בבית המלון.
(הדברים שנאמרו מהממים את כולם כרעם משמים. קריאת תמהון פורצת בבת-אחת מפיותיהן של כל הנשים. כל הקבוצה משנה פתאום את מצבה, קופאת כאבן דומם).
תמונה אילמת:
שר העיר באמצע בדמות עמוד, ידיו פשוטות וראשו מופשל לאחוריו, מימינו – אשתו ובתו, בהטית כל גופן אליו. מאחוריהן – מנהל הדואר, שנהפך לסימן שאלה, המכוון כלפי הקהל, אחריו לוקא לוקיץ' שנבוך לפי תומו. אחריו, סמוך לקצה הבמה, שלוש נשים, אורחות, שנשענו זו על זו בארשת סאטירית ביותר, המכוּונת כלפי משפחתו של שר העיר. משמאלו של שר העיר: זֶמליאניקה, שהטָה ראשו הַטָיָה כל שהיא הצדה, כמקשיב לדבר מה. אחריו השופט בפישוק-ידיים, שופף ארצה כמעט, ותנועת שפתיו – כאילו ביקש לשרוק או לומר: “הרי לך עסק ביש…” אחריו קורובקין, הפונה כלפי הקהל בצמצום עין וברמיזה עוקצנית כלפי שר העיר. אחריו, בקצה, דובצ’ינסקי ובובצ’ינסקי, שידיהם פשוטות זה אל זה, פיותיהם פעורים, ועיניהם לטושות איש בפני רעהו. שאר האורחים – כבולי עץ סתם. כמעט רגע וחצי עומדת הקבוצה הקפואה כאבן דומם במצב זה. המסך יורד.
-
“ארתי” במקור המודפס, צ“ל: ארתמי – הערת פב”י. ↩
-
“רוברט–דיאבולו” – אופרה של הקומפוזיטור הצרפתי מאיירבר (1831). ↩
-
“במראמביאוס” במקור המודפס, צ“ל: בראמביאוס – הערת פב”י. ↩
-
,בטקס“ במקור המודפס, צ”ל: בשקט – הערת פב"י. ↩
-
“ההרי” במקור המודפס, צ“ל: הרי – הערת פב”י. ↩
-
“הדוהדואר” במקור המודפס, צ“ל: הדואר – הערת פב”י. ↩
-
“מתחמת” במקור המודפס, צ“ל: מתמתח – הערת פב”י. ↩
-
“שכמתוך” במקור המודפס, צ“ל: שכמותך – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.