רקע
דוד בן־גוריון
לקראת המדינה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ג, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תשי"א 1950

באסיפת־הנבחרים, ירושלים, י״ח בתשרי תש״ח — 2 באוקטובר 1947


ההתפתחות הפוליטית העמידה את ארצנו על פרשת דרכים היסטו­ריון: פרשת מעבר ממנדט לעצמאות. ופרשה זו מטילה עלינו, נוסף על פעולתנו המתמדת בשטחי עליה, התישבות ומאבק, שלושה תפקידים בוערים, שמילוים יַתנה מעכשיו את קיומנו ועתידנו: בטחון, מדינה יהודית, שיתוף יהודי ערבי, ושלשתם בסדר החשיבות והדחיפות כפי שמניתי אותם; א — בטחון, ב — מדינה, ג — שיתוף.

 

בעיית הבטחון — בעיה ראשית

בתקופה זו יש לראות את בעיית הבטחון כבעיה הראשית, החיונית ביותר בכל הבעיות הפנימיות והחיצוניות המעסיקות בשעה זו את הישוב והתנועה הציונית, באשר בה תלוי עכשיו לא רק שלום הישוב— אלא גורל הארץ ועתידנו הפוליטי. איני מאלה המזלזלים בערך של מדינה יהודית, גם אם היא אינה משתרעת על כל אדמת ארץ־ישראל משני עברי הירדן, ואף־על־פי־כן אני אומר: בטחון קודם, כי בו תלוי גורל המדינה, אולי יותר מאשר בכל דבר אחר.

הבטחון היה מהבעיות הרציניות ביותר של הישוב מאז היותו, ומראשית התישבותנו החדשה ידענו שבנידון זה עלינו לסמוך קודם כל ובעיקר על עצמנו. אולם לאחר השינויים והתמורות שחלו בעולם, בארץ, במזרח הקרוב, במדיניות הבריטית והבינלאומית, אין הבטחון עוד כאשר היה כל השנים, שאלת שלום הישוב לבד, אלא שאלת גורלה של הציונות. היקף הבעיה, חריפותה, משמעותה — נשתנו תכלית שינוי.

המדיניות האנטי־ציונית של ממשלת המנדט זה כעשר שנים, השמדת יהודי אירופה בעזרתו ובהשתתפותו של המנהיג הרשמי של ערבי ארץ־ישראל, יסוד הליגה הערבית, שתוכן פעולתה ואחדותה הוא רק מלחמה בציונות, ״המלחמה המכוערת של ממשלת באוין ביהודים״, המשבר באנגליה ותוצאותיו המדעיות והצבאיות, קיום צבאות ערבים בארצות השכנות, אפילו בארץ נמצא עכשיו צבא של מדינה זרה מבחינה פורמלית: הלגיון הערבי, כשאין כל יחידה צבאית יהודית קיימת — כל אלה וכמה גורמים אחרים, שאין מן הצורך לעמוד עליהם כאן, משווים לבעיית הבטחון עכשיו משמעות פוליטית, רצינית וחמורה שלא היתה לה אף פעם.

יש לנו היכולת לעמוד בפני כל תוקפנות אפשרית העלולה לבוא מתוך ארץ זו, או גם מהארצות השכנות, אבל יכולת זו קיימת יותר בכוח מאשר בפועל, והדבר הדחוף והחמור שאנו נתבעים לו הוא להוציא יכולת זו מן הכוח אל הפועל, וזאת נוכל לעשות רק על־ידי גיוס מלא של המשק, הכלכלה, כוח האדם, כושר הארגון, ניצול המדע והטכניקה, ההתנדבות הציבורית, בזמן הקצר ביותר ובתנופה הגדולה ביותר, גם בארץ וגם בגולה. נדרש מאמץ כולל, לא מחטיבה אחת או גוף אחד בישוב, אלא מכל חלקי הישוב ללא יוצא מן הכלל, מכל משקי ההתישבות העובדת — מושב, קבוצה, קבוץ; מכל המו­שבות הצעירות והישנות, ומהתאחדות האכרים; מכל פועלי בתי־החרושת ובעליהם; מכל קבלני הבנין ועובדיהם; מכל משרד ובנק ופקידיו; מכל ועד מושבה, מועצה מקומית, מכל ארגון נוער, מכל הסתדרות פועלים, מכל קואופרטיב וחברה, מכל תא ציבורי ומכל יחיד ויחידה בישוב. והוא הדין מהתנועה הציונית לכל חלקיה ומכל ציוני וציוני באשר הוא.

אסיפת הנבחרים חייבת לקבוע משטר־בטחון בארץ, משטר שיתאים את כל חיינו המשקיים, הציבוריים והחינוכיים לצרכים הדחופים של הביטחון.

 

עלינו למלא החלל הריק העלול להיווצר בארץ

אנו עומדים בפני אפשרות חדשה. איש אינו יודע אם היא קרובה מאוד או לא כל־כך קרובה, אבל האפשרות ליצירת חלל מדיני, וואקואום פוליטי, היא ריאלית. והטבע הפוליטי, עוד יותר מטבע אחר, אינו סובל ריקנות. אם חלל זה לא יתמלא על ידינו, הרי הוא מוכרח להתמלא על ידי אחרים, ועלינו סו״ס להיגמל מאשליות השוא שאחרים יעשו שליחותנו אנו, כאשר הבטיחה לעשות זאת אנגליה לפני 27 שנים. ויכוחים רבים שהסעירו את תנועתנו בעשר השנים האחרונות בענין ״כן מנדט — לא מנדט״ — נעשו מחוסרי תוכן. אמנם מי שהיו לו עינים בראשו, ראה עוד לפני עשר שנים התערערות המנדט — המנדט במשמעותו הפוליטית המיוחדת שניתנה לו בארץ, כלומר: שלטון בשליחות העמים למען הקל על עליה והתישבות יהודית, — כל עוד היהודים אינם יכולים לעמוד ברשותם הם במולדתם ולעשות את מלאכת השלטון בכוח הרוב שלהם. היו עיורים שרצו, מתוך כוונות ציוניות טובות בלי ספק, להתנכר לעובדה זו, אם כי ממשלת־המנדט הכריזה על כך לפני 10 שנים במלים ברורות, וועדת המנדטים — אורגן של פיקוח בינלאומי מוכשר מאין כמוהו ונאמן לתפקידו — הכירה בעובדה זו והורתה הלכה שהמנדט אינו בר־ביצוע לאחר שהמנדטור סבור כך. אולם היו ציונים טובים ונאמנים, אשר התעקשו ולא רצו לראות שהמנדט במובנו הציוני המיוחד אינו קיים עוד למעשה. השלטון הזה נשאר אבל השליחות הבינלאומית להקלת העליה וההתישבות היהודית פסקה. רבים היו סבורים שעל ידי גערה ונזיפה יכריחו את השליח הזר למלא את

שלי­חותנו. והיו גערות ונזיפות לא רק מאתנו אלא גם ממפלגת העבודה גופה. היתה בקורת פסלנית מועדת המנדטים, מועדת החקירה האנגלית־אמריקנית, וכל אלה לא הועילו. עכשיו בא פסק־הדין הנחרץ גם מועדת או״מ וגם מממשלת־המנדט: חיסול המנדט. זהו המכנה הכללי המאחד את הרוב והמיעוט בועדת האומות המאוחדות, וגם את ממשלת המנדט — למרות חילוקי הדעות שבין הרוב והמיעוט, ולמרות הניגודים שבין הועדה כולה ובין הממשלה הבריטית. אם כי איש אינו יודע מה תהיה עמדתה של אספת או״מ, ואין לדעת עדיין אם יקבלו את דעת הרוב ולא את דעת המיעוט, ואם יחליטו בכלל, הרי דבר אחד ברור: נגזר דינו של המנדט. ולא המנדט האנגלי — אלא עקרון המנדט. אין כל סיכוי והצעה שהמנדט הבריטי יוחלף במנדט של אומה אחרת או של גוף בינלאומי, — מנדט שיסודו ציוני — המושתת על אותם העקרונות והמגמות שהונחו כיסוד המנדט הבריטי משנות 1920—1922.

ועלינו להסיק — אם נרצה ואם לא נרצה — מסקנה ברורה: אם למען המשך העליה וההתישבות היהודית דרוש שלטון בארץ — ואין עליה והתישבות אפשרית בחלל ריק — לא תיעשה מלאכת שלטון זו ע״י אחרים, לא ע״י האנגלים ולא ע״י עם אחר ועמים אחרים. או שהמלאכה תיעשה על ידינו, או שלא תיעשה.

זו המשמעות, הטובה או הרעה, של ההתפתחות המדינית החדשה, והיא חורגת ממסגרת רצוננו והשפעתנו, באשר זו היא התפתחות חיצונית, התפתחות הענינים בעולם, במזרח הקרוב, באנגליה וביחסים הבין־לאומיים, שעליה אין לנו כל שליטה.

עמדתי בקיצור על המכנה המשותף של שלוש התעודות הקובעות במידה רבה את מצבה המדיני של הארץ — הצעות הרוב והמיעוט של ועדת האו״מ המיוחדת, והצהרת בא־כוחה של הממשלה הבריטית באסיפת האו״ם לפני ימים אחדים.

אולם למען ראות המצב בו אנו עומדים, יש לעמוד גם על המיוחד שבכל אחת מהתעודות הללו, העומדות בימים אלה לדיון לפני הפורום הבינלאומי העליון — אסיפת האומות המאוחדות בניו־יורק.

 

הודעת קריץ׳־ג׳ונס

אתחיל בנאומו של קריץ׳־ג׳ונס, מיניסטר המושבות, שמשום מה נשלח הפעם לאסיפת האו״מ, במקומו של מיניסטר־החוץ, באוין, אשר הוא, כידוע, עיצב יותר מאשר מי שהוא אחר בממשלה האנגלית את המדיניות הבריטית בארץ־ישראל בשנתים אלו.

לא אנסה לתת כל הערכה מוסרית לעמדה שקבעה ממשלת הפועלים הפעם — באיזו מידה היא מתאימה להצהרת־בלפור ולהתחייבויות הבינ­לאומיות של אנגליה, להבטחות המפורשות והנשנות מועידה לועידה של מפלגת העבודה וחברי הממשלה ולהגינות בינלאומית אלימנטרית. אנו חייבים בשעה זו בהערכה מדינית מלבד — בקביעת העובדות, הבהרת משמעותן ובירור המסקנות הנובעות מהן לגבי התנהגותנו אנו.

מיניסטר־המושבות הבריטי הודיע שממשלתו מבחינה בין קבלת המלצות האו״מ במובן של אי־הפרעה לביצוען על־ידי אחרים ובין קבלת האחריות לביצוען על־ידי אדמיניסטרציה בריטית וצבא בריטי.

מבחינה ראשונה — ביצוע החלטות האו״מ ע״י אחרים — הצהיר קריץ׳־ג׳ונס, כי קשה לתאר מצב שבו תרצה ממשלתו למנוע סידור, איזה סידור שהוא, שהאו״מ ימליץ עליון ״אולם השאלה הקובעת היא הביצוע״, ובנקודה זו הצדק אתו: שאלת הביצוע היא יסודית, ומשום כך בעיקר אני עומד הפעם על נאומו של קריץ׳־ג׳ונס.

ואשר לביצוע — הודיע קריץ׳־ג׳ונס ברורות ונמרצות: הממשלה הבריטית לא תקח על עצמה למעשה לבצע שום החלטה של האו״מ, באשר ממשלתו מוכנה לקבל אחריות אך ורק לביצוע סידור מוסכם על־ידי יהודים וערבים, כלומר סידור שאינו במציאות, ושלא יתכן בשעה זו, כי אילו היה אפשרי — לא היה שום צורך במבצע זר.

כדי לא להניח שום ספק בדבר הודיע קריץ׳־ג׳ונם ברורות: מ. ה. כ. לא תבצע שום סידור שאינו מתקבל על דעת היהודים והערבים, ויהיה דרוש במקרה זה לדאוג לסמכות אלטרנטיבית לביצוע. כאן מתבקשת מאליה הקושיה: מדוע אנשי ה״לייבור״ מבצעים עכשיו מדיניות בניגוד לעם היהודי, בניגוד למנדט, למרות הבטחותיהם שלהם, מדיניות שהם גינו אותה לא פחות מאתנו? והם מבצעים אותה דוקא בכוח, — בכל מיני האלמות ביבשה, בים ובאויר — לעתים קרובות באכזריות, לעתים בחוסר כל הרגשה אנושית, כמו הריגת פליטים מהמועטים ששרדו, וגירוש יהודים לארץ עקובת דם, לגרמניה. והרי מדיניות זו נפסלה על־ידי כל הסמכויות הבינלאומיות — ועדת המנדטים, ועדה אנגלית־אמריקנית, ועדת האו״מ, פה אחד, ובכל זאת עודם מוסיפים לבצע אותה, — ודוקא סידור שיקבל הגושפנקה העליונה והבינלאומית של האומות המאוחדות, אין הם נכונים לבצע לאחר שהם בעצמם הפנו את השאלה לאו״מ. קושיות אלו ודומיהן — קושיות מוסריות והגיוניות — אפשר להקשות בנקל על כמה וכמה מדברי הנאום, אולם אין זה תפקידי בשעה זו לבחון את עמדת הממשלה האנגלית מבחינה מוסרית, אלא לראותה כמו שהיא ולהסיק מתוכה המסקנות המוכרחות.

קריץ׳־ג׳ונס הצהיר שאין הממשלה הבריטית לבדה מוכנה להטיל על הארץ שום סידור בארץ שהאו״מ ימליץ עליו, ואף לא תשתתף עם מדינות אחרות בהטלת סידור שאינו מוסכם על־ידי הערבים והיהודים, אלא אם לפי דעתם הסידור יהיה צודק — וגם אז יבחנו מהו הכוח הדרוש לביצועו.

מיניסטר המושבות הוסיף: ״למען שלא תתעורר כל אי־הבנה בדבר עמדת אנגליה ומדיניותה, הריני מצווה ממ. ה. מ. להכריז בכל החגיגיות, שהיא החליטה במקרה של היעדר סידור — להיכון לקראת סילוק מהיר של הצבא הבריטי והאדמיניסטרציה הבריטית מארץ־ישראל.

יחד עם הודעה שהממשלה הבריטית מקבלת מסקנות הועדה על חיסול המנדט הבריטי, הודיע קריץ׳־ג׳ונס שממשלתו מקבלת גם את ההמלצה השניה — על דבר עצמאות בארץ־ישראל. גם הועדה וגם הממשלה האנגלית השתמשו בנוסח עצמאות בארץ־ישראל, ולא עצמאות לארץ־ישראל — ולא במקרה. קריץ׳־ג׳ונס היה זהיר ונקט בנוסח המדויק של הועדה: עצמאות ״ב״ארץ ולא ״ל״ארץ, וכנראה לא במקרה, כי בסוף דבריו הגיד במפורש, שאו״מ עומד בפני בעיה של ״עצמאות שני העמים בארץ״.

העתונות הערבית וחלק גדול של העתונות העולמית מפקפקת בכנות הממשלה הבריטית ומטילים ספק בנכונותה לצאת את הארץ בקרוב. איש לא יתפלא על פקפוקים אלה — לאחר כל תהפוכותיה וכרכוריה של ממשלה זו. אולם המצב הכלכלי באנגליה עלול להחמיר ולהכריח הפעם את ממשלת הפועלים לעמוד בדיבורה, ואין זה מן הנמנע שיציאת הבריטים תבוא אולי לפני הזמן שקבעה הועדה — והמדיניות הציונית תתחייב בנפשה אם לא תדאג מעכשיו לשעה זו כשתבוא.

 

ההמלצות המשותפות של הועדה

ועוד מלים אחדות על המלצות הועדה— ההמלצות המשותפות, והמ­לצות הרוב והמיעוט.

הועדה, כידוע, קיבלה אחת־עשרה המלצות כלליות פה־אחד. לרגל הענין אשר לפנינו אעמוד רק על ארבע ההמלצות הראשונות, כי התגשמותן — והממשלה האנגלית הודיעה כי היא מקבלת המלצות אלו, — מחייבת אותנו בצעדים חדשים, שהם לא קלים ולא פשוטים, ושהיינו פטורים מהם כל עוד היינו סבורים שמלאכת השלטון בארץ תיעשה על־ידי אחרים לטובתנו.

ארבע ההמלצות הן:

א. סיום המנדט בתאריך המוקדם ביותר באופן מעשי;

ב. עצמאות תינתן בארץ־ישראל בתאריך המוקדם ביותר מבחינה מעשית. והועדה מוסיפה נימוקיה: ״העם הערבי והעם היהודי, לאחר אפוט­רופסות של יותר מ־25 שנות קיום המנדט, רוצים שניהם באמצעי יעיל לתת ביטוי לשאיפתם הלאומית, ואין להניח שאיזה סידור שהוא, אשר לא יביא אתו עצמאות בתאריך מוקדם, יתקבל ברצון הקטן ביותר בין על ידי הערבים ובין על ידי היהודים״.

ג. תיקבע תקופת מעבר קודמת למתן עצמאות בארץ, קצרה ככל האפשר, במידת הצורך של ביצוע ההכנות והתנאים הדרושים לעצמאות.

ד. השלטון בתקופת המעבר יהיה אחראי לאו״מ. והועדה — שוב, הועדה כולה — מוסיפה: בשים לב לעובדה שמציאת סידור שיתקבל בש­למות גם על דעת יהודים וגם על דעת ערבים היא בהחלט בלתי אפשרית, הרי יש בכפיית הסידור עליהם משום תנאי יסודי לכל הצעה שימליצו עליה, ולכן דרושה חוליה מקשרת עם האו״מ בתקופת המעבר.

אף איש מהועדה — שהיו בה ידידי אנגליה ומתנגדיה — לא הציע, ואין להניח שמישהו באסיפת האו״מ יציע, שבמקום המנדט הבריטי יבוא מנדט בינלאומי או מנדט של מדינה אחרת, ועובדה זו יש לקחת בהשבון, בין אם היא רצויה ובין שאינה רצויה. אחרי תקופת מעבר קצרה, לא יותר משלוש שנים, לפי דעת הועדה, יגיע תורה של העצמאות בארץ. קריץ׳־ג׳ונס הודיע בשם ממשלתו, שהם יתכוננו להוצאה מהירה של הצבא והפקידות, ובמקרה של סידור בלתי מוסכם הם מציעים שהביצוע יוטל על מישהו אחר. פירוש הדבר ששלטונם יסולק מיד, אם מישהו יקבל על עצמו לבצע הסידור.

 

הצעות המיעוט

לפני האו״מ עומדות, כידוע, שתי הצעות של סידור: הצעת הרוב על הקמת שתי מדינות, והצעת המיעוט על הקמת מדינה פדרלית, או כפי שאומרים בז׳רגון הציוני: מדינה דו־לאומית.

אתחיל בהצעת המיעוט. בהצעת המיעוט יש להבחין בין מליצות תיאורטיות על הבטחת שויון שני העמים והקשר ההיסטורי שיש ליהודים ולערבים לארץ — למולדת משותפת; אולם הספרות הנמלצת הזאת אינה מחייבת למעשה מסקנות מעשיות. הסידור שהמיעוט הציע בנוי למעשה על שלילת הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארצו, ובמקום שויון בין שני העמים — הוא משליט בכל את הרוב הערבי, אפילו בעליה, ומקים בפועל מדינה ערבית מקושטת בנוצות רמיה של מדינה דו־לאומית.

במדינה פדרלית יש מחוז יהודי הנקרא בשם ״מדינה יהודית״. אינני יכול לדבר על שטחה. לצערי לא ראיתי את המפה שצריכה להיות רצופה להצעה זו. נדמה לי שהשטח הוא בערך כזה שהציע מוריסון לפרובינ­ציה היהודית, אבל אינני ערב לכך.

במדינה הפדרלית יהיו שני בתים: בית אחד נבחר באופן יחסי, כלומר ששולט בו הרוב הערבי, ובית שני בנוי מנציגות שוה, חציה ערבית וחציה יהודית. כל חוק צריך אמנם לקבל רוב — בכל אחד משני הבתים האלה, אבל כשאין רוב — מכריעה בשאלה ועדת בוררים של שלושה ערבים ושני יהודים, והכרעה זו נעשית לחוק. ראש המדינה נבחר על־ידי הרוב הערבי בשני הבתים, כשהם יושבים יחד.

לא הסתפקו גם בזה; הקימו בית־משפט עליון בעל סמכויות רחבות יותר. בית־משפט מפרש את החוקה, ולנו יש נסיון מהו כוחו של פירוש. הוא קובע אם חוק פדרלי או חוק של אחד המחוזות, היהודי או הערבי, מתאים לחוקת המדינה, והוא מכריע בכל סכסוך וניגוד שבין חוק פדרלי ובין חוק מחוזי. כל פסק של בית זה הוא סופי ואין עליו שום ערעור. בית־משפט זה יורכב על פי החוקה מרוב ערבי מובטח באופן קונסטיטוציוני, לכל הפחות ארבעה ערבים נגד שלושה יהודים. הרוב הערבי יוכל איפוא לפרש כרצונו וללא ערעור את החוקה של המדינה, והוא יפסוק אם החוק של המחוז היהודי הולם את החוקה ומתאים לחוקים הפדרליים או לא. בידי השלטון הפדרלי, המושתת על רוב ערבי, יש כל הסמכות בעניני הגנה לאומית, יחסי חוץ, מטבע, מסים פדרליים, דרכי מים, טרנספורט, תחבורה — וגם עליה. הרוב הערבי יוכל איפוא לאסור כל עליה יהודית.

רק לשלוש שנות מעבר מובטחת עליה יהודית, ואף היא מוגבלת בחמש הגבלות: 1) עליה מותרת רק למחוז היהודי; 2) לא יותר מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של המחוז, אבל לאו דוקא במלוא יכולת הקליטה; 3) מתוך שימת לב לזכויות התושבים במחוז היהודי; 4) מתוך התחשבות עם הריבוי הטבעי הצפוי במחוז זה; 5) לפי קביעה של ועדת תשעה: שלושה יהודים, שלושה ערבים, שלושת נציגי האו״מ.

אחריות לעולים במשך שלוש שנים אלו חלה על הישוב היהודי המקומי. הסוכנות היהודית נעלמת עוד בתקופת המעבר. לאחר שלוש שנים נמסר גורל העליה לשלטון פדרלי, שמובטח לו רוב ערבי. והערבים הצהירו עכשיו: אף יהודי אחד לא יעלה עוד.

 

הצעות הרוב

אני לא אתעכב על הצעות הרוב, כי יש להניח שהן ידועות לציבורנו. אני רוצה לעמוד רק על תקופת המעבר, הנוגעת לענין שלנו. במשך שנתים צריכים לעלות 150.000 יהודים. הגבלות הקרקע צריכות להתבטל מיד בשטח היהודי. לפי הצעת הועדה יש בשטח היהודי למעלה פ־16 מיליון דונם, מזה יותר מ־12 מיליון בנגב. בתקופת המעבר לא יורשה ליהודים להתישב בשטח הערבי ולא יורשה לערבים להתישב בשטח היהודי. אם תקופת המעבר תימשך יותר משנתים, תינתן עליה לפני הקמת העצמאות של המדינה היהודית במכסת 60.000 לשנה.

במשך השנתים תיקרא אסיפה מכוננת, שתעבד חוקת המדינה, ותבחר ממשלה זמנית שתחתום על הבריתות, האמנות וההצהרות המתנות את עצמאות המדינה.

בועד הפועל הציוני ובהזדמנויות אחרות עמדו כבר על היתרונות והמגרעות, החיובים והשלילות שבהצעות הרוב ולא אעסוק בזה, עכשיו. אין גם בידי להגיד ברגע זה מהו גורל ההצעה באסיפת האו״מ, ומה תהיה עמדת המעצמות הגדולות. יש איפוא בשעה זו שתי תעלומות: היקבלו הצעות הרוב כמו שהן או בתיקונים ושינויים ידועים? ואם יקבלו — מי יבצע אותן וכיצד?

על השאלה הראשונה אין בידינו לענות. אין זה תלוי בנו מה תהיה עמדת אמריקה, ברית המועצות, צרפת ואחרות. במידה ידועה יש לנו השפעה מסוימת בכל אחת מהארצות האלו, אך אין זו השפעה מכרעת; לא אנו הקובעים.

לעומת זאת אנו יכולים ונתבעים עכשיו לתת תשובה על השאלה השניה — על שאלת המבצע, שנעשתה כל כך חריפה לאחר ההצהרה של אנגליה. קודם כל — אם כי איני יכול לערוב שיעמדו בדיבורם בענין זה — חשוב לציין שהממשלה האנגלית התחייבה לפני האו״מ, שלא תפריע לשום סידור שהאומות המאוחדות יחליטו עליו; ולאו״מ יש, בכל אופן בקביעת הסידור, מצד אנגליה חופש גמור. יש רק הודעה שהאומות המאוחדות לא יסמכו שהאנגלים יקבלו עליהם את הביצוע.

 

עליה גדולה וביצוע עצמי של דברנו

הסטטוס־קוו אינו יכול להישאר, הוא נפסל על ידי הועדה, הוא נפסל גם על ידי בעל הסטטוס־קוו עצמו, שהודיע כי המנדט נסתיים והוא מסתלק ויוצא מהארץ. אמנם, איננו יודעים מתי תהיה היציאה הפיסית. מדברים על שלוש שנים, איני ערב לא לשלוש שנים ולא לשלושה חדשים או לשלושים שנה. ראינו כבר כיבושים פרוביזוריים שנמשכו 60 שנה, במצרים למשל. אבל לעומת זאת אין להיות יותר מדי בוטח או פסימי — זה תלוי בכל אחד איך הוא רואה את חיסול המנדט הבריטי — שלא יצאו בקרוב. אבל כאן העיקר הוא לא מתי תהיה היציאה הפיסית, אלא בשינוי המשטר.

יש שני דברים שאנו מעונינים בהם באופן חיוני ביותר: א) אנו מעונינים שאנגליה לא תמשיך באיזו אמתלה שהיא לבצע את המדיניות של ״הספר הלבן״. אנו מעונינים בעליה גדולה. לפי הצעת הרוב מתחילה תקופת המעבר מהאחד בספטמבר

  1. בתקופה זו יעלו 6250 לחודש. יש לנו חשבון היסטורי עם אנגליה על קיפוח רבבות עולים מאז ״הספר הלבן״. נניח דבר זה להיסטוריה, אבל יש היסטוריה חדשה שמתחילה עכשיו״, בחודש זה״, בשנה זו״, בשנה הבאה: גורל העליה מעכשיו. לא נוכל להשלים עם כך שגם אחרי אסיפת האו״מ תבוצע מדיניות ״הספר הלבן״, שאין לה שום סמכות בינלאומית, שאין לה שום יסוד חוקי, מוסרי, שהיא פוגעת קשה בעם היהודי ובעתידו.

ויש דבר שני שאנו מעונינים בו, — שלא יווצר חלל ריק ותוהו־ובוהו בארץ, מצב של לית דין ולית דיין.

שני הדברים האלה מחייבים אותנו למסקנה אחת, למסקנה בהירה. לא רק אנו אלא גם האו״מ יעמוד בפני בעיה זו, בעיית הביצוע. יתכן שכל תכליתה של ההצהרה הזאת של קריץ׳־ג׳וגס היתה להכניס במבוכה את האו״מ ולהכביד על ההחלטה. ולכן עלינו להגיד לאומות המאוחדות את תשובתנו אנו. היות ואנגליה הכריזה שהיא לא תבצע שום סידור של האומות המאוחדות, אבל היא גם לא תתנגד ולא תפריע לשום סידור והחלטה של האו״מ, בתנאי שתשוחרר מהביצוע, והסידור לא יעשה על אחריותה ולא בכוחותיה — עלינו להודיע לעולם, לאומות המאוחדות, שאנו נהיה המבצעים, אנו בעצמנו. אנו רוצים, מוכנים ומוכשרים לפעול כממשלה מיד, מראשית תקופת המעבר, במקום הממשלה הבריטית המסתלקת מהארץ.

״אנו״, פירושו של דבר — שנים. נציגי העם היהודי ונציגי הישוב, כי לא יוכל לעשות זאת אחד בלבד. אמנם, נציגי העם היהודי כוללים גם את הישוב, אבל השאלה הזאת נוגעת באופן מעשי בחיי כל אחד ואחד מאתנו פה. והישוב יהיה מוכרח בענין זה להיות חלוץ, כמו שהיה עד עכשיו חלוץ בבנין הארץ, בהגשמת הציונות. אבל לא יוכל לעשות זאת רק הישוב, כי אין זה ענינם של 650.000 יהודי ארץ־ישראל בלבד. רק מיעוט הועדה רואה את הפרובלימה במסגרת של יהודי ארץ־ישראל. הרוב של הועדה רואה — ואנו מאמינים שכך רואה גם דעת הקהל בעולם — את ענין ארץ־ישראל לא כפרובלימה של היהודים בארץ, אלא כפרובלימה של העם היהודי.

 

עובדות שהכריעו הכף

לגבי השיקולים של הרוב בועדת האו״מ מילאו שתי עובדות יסודיות תפקיד מכריע. העובדה שהם מצאו בארץ הזאת לא אחד הישובים היהודיים בעולם, אלא מצאו כאן, ורק כאן, גרעין של אומה יהודית, התחלה של מדינה יהודית.

הם מצאו עובדה שניה. יש בדין־וחשבון הגדול שהוציאה הועדה חצי עמוד שהיינו צריכים להפיץ אותו בשבעים לשון — יותר נכון במאות הלשונות שבעולם — דיאלוג עם פליט אחד באחד המחנות. הפליט מספר מה קרה לו, מדוע הוא רוצה דוקא בארץ־ישראל ולא בשום מקום אחר בעו­לם. חברי הועדה ראו את העובדה שהעליה לארץ הזאת היא לא פרי פרו­פגנדה ציונית, אלא הכרח מציאותי, התפרצות איתנית, שאפילו המוות לא יעמוד נגדה. הם ראו זאת בעיניהם בארץ, הם ראו את אניות המעפילים, המגורשים וההרוגים, והם פגשו את המעפילים במחנות.

אלו היו שתי העובדות העיקריות. אבל היתה פה עוד עובדה אחת — שיש התחייבויות בינלאומיות לעם היהודי, ויש עוד איזה זיק של מצפון בעולם. והבינו אנשי הרוב, שהתחייבות בינלאומית — אפילו כשהיא ניתנת לעם היהודי, לעם מחוסר הישע, מחוסר הממשלה, מחוסר מדינה ומולדת — יש לשמור עליה, אם לא במאה אחוז, הרי לכל הפחות באיזו מידה שהיא. גם זה היה נימוק, ותמצאו נימוק זה אם תקראו בעיון את הדין־וחשבון.

ולכן זהו ענינם לא רק של יהודי ארץ־ישראל בלבד. ההבטחות ניתנו לעם היהודי, וההתפרצות לארץ היא של העם היהודי. גם הרצון לעצמאות אינו של יהודי ארץ־ישראל בלבד. ולכן חשוב שגם נציגי העם כולו וגם נציגי הישוב בארץ יגידו ברורות לאו״מ ולעולם: היות ואחרי הודעת קריץ׳־ג׳ונס כבר נוצר חלל תיאוריטי, יורידי ומוסרי — אנו ממלאים אותו. תקום מיד ממשלה יהודית זמנית בארץ, אשר תחת פיקוחו וסיועו של האו״מ תוציא לפועל את מדיניות הביניים. קודם כל מדיניות ביניים של עליה גדולה יותר ושל ביטול ״הספר הלבן״. ואם יהיה גם סידור סופי שיתקבל על דעתנו — גם הגשמת הסידור הסופי. אין שום הכרח שיווצר חלל ושתימשך המדיניות הנוכחית, או שיהיה תוהו־ובוהו.

פירוש הדבר שאחרי החלטת או״מ, העם היהודי לא ישלים בשום פנים אף יום אחד עם המדיניות הקיימת. אבל הוא לא יסתפק במחאות וצעקות, והוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות הכבדה הזאת, אם כי טרם נתנסינו בה. זה יותר כר1800 שנה לא נתנסינו באחריות ממלכתית. והאחריות הזאת תהיה כבדה יותר מאשר של איזו ממשלה שהיא בעולם. כי יש עוד פרטנדנט שגם הוא פה והוא מוקף מיליונים של בני דתו ובני לשונו. אבל אם אנו באמת ובתמים איננו יכולים להשלים עם המשכת המדיניות של סגירת שערים והפליה גזעית ברכישת קרקעות — אנו חייבים להיות נכונים לקחת על עצמנו אחריות זו. אולי אין אנו מוכנים לכך, אולי לא נתבגרנו דיינו, אולם אין ברירה. מהלו הענינים אינו מחכה לנו. הלוח הבינלאומי איננו מחויב לכוון את זמנו ללוח שלנו. הועמדנו בפני בעיה ועלינו לפתור אותה. אפשר לפתור אותה רק באחריות עצמנו ובכוח עצמנו, כמובן תחת הפיקוח ובסיוע של האומות המאוחדות, אבל בשמנו אנו, באח­ריותנו אנו, ובכוחותינו אנו.

ועוד דבר: אם כבר הגיעה שעת הפרידה בינינו ובין אנגליה, והיא הגיעה, היינו רוצים שתהיה פרידה של כבוד. אנחנו יודעים: יש לא רק אנגליה של באֶוין; היתה אנגליה של בלפור, של וג׳ווּד, של וינגייט. אין אנו מצפים לשום עזרה מאנגליה זו של באֶוין. אנחנו רוצים רק שיעמדו בדיבורם ולא יפריעו לנו, כאשר התחייבו עכשיו לפני האומות המאוחדות, שלא יפריעו לשום סידור אם זה יעָשה על ידי אחרים. אנחנו נהיה ה״אחרים״.

אנחנו רוצים שפרידה בינינו ובין אנגליה תהיה פרידת כבוד; לא כפי שזה היה במשך עשר השנים, וביחוד בשנתים האחרונות. אנחנו לא שחררנו ואין אנחנו משחררים את מפלגת העבודה הבריטית מהבטחו­תיה כלפינו, אבל לא נבוא אליהם בתביעה עכשיו, שהם יבצעו מדיניות חדשה, אשר אינם יכולים ואינם רוצים לבצעה. — אינם רוצים והולכים — בבקשה, לכו לשלום; אנחנו נבצע המדיניות החדשה, ורק אל תפריעו לנו.

את הפיקוח של האומות המאוחדות נקבל; ואת סיוע של האו״מ נדרוש — יש לנו זכות לכך.

זהו הדבר החדש שנדרש מאתנו בתוקף ההשתלשלות הפוליטית החדשה. אנחנו מוכרחים, אנחנו נכונים, לקחת על עצמנו את האחריות לעצמאות ממלכתית מיד, להקים מיד ממשלה.

 

כלפי העולם הערבי

אולם יש עוד דבר אחד שהמצב החדש דורש מאתנו. אנחנו עומדים לא רק בפני האומות המאוחדות, אנחנו עומדים גם בפני עולם ערבי; כאן נדרש מאתנו קודם־כל מאמץ: בטחון בהיקף חדש, בתנופה חדשה ובאמצעים חדשים — ולא כאשר עשינו זאת כל 70 השנים האחרונות; אבל תשובה זו, שהיא הכרחית והיא בדמינו, היא לבדה אינה מספיקה. גם אם נצליח, ואני מאמין שיש ביכלתנו להצליח, לקיים את הבטחון במידה מלאה — זה בלבד אינו מספיק.

פרק אנגליה היה חשוב, אבל זה היה רק פרק זמני; מתחילתו, מעיקרו היה זמני. המנדט היה דבר זמני, ההתחייבות היתה לזמן מסוים. הקואופרציה היתה זמנית, אולי נקוה שהריב גם הוא יהיה רק זמני, אבל יחסינו עם הערבים אינם אפיזודה זמנית.

זו היא מולדתנו, אנחנו שבים אליה לא כעוברי אורח; אבל מולדת זו שלנו תקועה בחלק העולם המוקף כולו עמים דוברי ערבית, וברובם הגדול בני הדת המוסלמית שבאה מערב. ושומה עלינו עכשיו ביתר שאת, יותר מאשר קודם, שפנינו יהיו לא רק לשלום בינינו ובין הערבים, אלא לשיתוף פעולה וקואופרציה וברית עם הערבים; מובן מאליו — לשיתוף של שוים.

כשאנו שומעים את נאומי באי־כוח הערבים מהארץ ומהארצות השכנות באסיפת האומות המאוחדות ובמקומות אחרים — הרי הדיבור על שיתוף יהודי־ערבי יצלצל כדבר שלא מן העולם הזה; הם אינם רוצים לשמוע על שיתוף, אינם מוכנים אפילו לשבת אתנו יחד, הם מוכנים לנהוג בנו כמו שנוהגים ביהודי בגדד, קהירו ודמשק.

זו היא העמדה המוצהרת עכשיו של כולם, של נציגי ערבי ארץ־ישראל ונציגי המדינות הערביות. אל נזלזל בעמדה מוצהרת זאת. העמדה מבטאה את המדיניות הרשמית של העולם הערבי בשעה זו, ולימין עמדה זו עומדים כוחות לא קטנים, גם בתוך העולם הערבי וגם מחוצה לו, אבל אל נפריז גם בערכה הממשי ואל ניבהל.

עלינו היהודים, וביחוד הציונים, אסורים שני דברים: אופטימיות קלה ופסימיות עקרה. יש עובדות יסוד היסטוריות העומדות לימיננו. הן לא ישתנו ואינן משתנות בשום קוניונקטורה. עובדת היסוד של המצוקה היהודית, עובדת היסוד של שממת הארץ, עוברת היסוד של קשרנו העמוק לארץ זו, עובדת היסוד של יכלתנו היוצרת — אלה הביאו אותנו עד הלום, גם כאשר גורמים אחרים עזרו לנו וגם כאשר הפריעו לנו.

אך יש גם עובדות יסוד בעולם הערבי. יש דברים חולפים ויש עובדות יסוד. ואם נתבונן לעובדות היסוד בעולם הערבי, לא נבוא לידי יאוש באפ­שרות של שיתוף, אם כי הצהרות נציגי הערבים עלולות לייאש אותנו, באשר אינם רוצים לשמוע על שום שיתוף פעולה וקואופרציה בינינו ובינם כשוים כשני עמים סוברניים.

עובדות־היסוד הן הצרכים ההיסטוריים של עמי ערב ושל ארצות ערב. לא תמיד באים צרכי העם לידי ביטוי, לא תמיד דואגים אלה המדברים בשם העם לצרכי העם, אבל אי־אפשר לדכא צרכי עמים לאורך ימים, הם הולכים ובשלים ומגיעים לידי ביטוי ולידי יכולת של סיפוק.

ההיסטוריה אולי התאכזרה לנו והכבידה עלינו והמציאה תנאים קשים לחזירתנו למולדת, אבל היא גם יצרה תנאים כאלה, שבחשבון הסופי לא רק יאפשרו, אלא יחייבו את שני הצדדים להגיע לידי שיתוף פעולה, באשר שני העמים האלה — הערבים והיהודים — זקוקים זה לזה ומשלימים זה את זה.

אני אתן רק דוגמא קטנה משתי הארצות הגדולות ביותר שבארצות השכנות, מצרים ועיראק. מצרים היא הארץ הגדולה ביותר בעולם הערבי ובליגה הערבית. יש שם 80% פלחים, אשר ההכנסה הממוצעת החדשית שלהם היא לירה אחת, כ־90% מהם נגועי מחלות, 95% אנאלפאביתים. לא יתכן שלאורך ימים יפרנסו את העם הזה רק בהסתה נגד היהודים.

והארץ השניה — עיראק, ארץ גדולה פי שלושה מאנגליה, שטחה 450.000 קל״מ מרובעים, אבל רק 67.000 קל״מ מעובדים, 85% של התושבים— אחרי 25 שנה של עצמאות — הם אנלפאביתים, כמחצית התושבים נגועי מחלות, על כל 8.500 נפש יש רופא אחד. וזו היתה אחת הארצות העשירות ביותר בעולם, ארץ השוכנת על שני נהרות גדולים (משום זה היא נקראת ארם נהריים) ועוד אילו נהרות! גם עם זה אי־אפשר לפרנס לעולם ועד בהסתה נגד יהודים.

לא אדבר על המצב בעבר־הירדן העצמאית כביכול, על דלותה ועזובתה, רבים מאתנו טיילו בה וראו זאת בעיניהם.

וזו היא עובדת־יסוד היסטורית שמפעלנו בארץ, החברה שאנו בונים, המשק שלנו, המדע שלנו, התרבות שלנו, האנושיות שלנו, המשטר הכלכלי והסוציאלי שלנו — כל אלה מוכרחים ליהיפך למאור לכל הארצות השכנות, ותושבי הארצות השכנות ילמדו מאתנו והם ישתפו פעולה אתנו, — אחרת יצטרכו לשתף פעולה עם משעבדים תקיפים וזרים.

וגם לנו יש מה לקבל מהם. ההיסטוריה אָצלה לנו דברים החסרים להם, והיא נתנה להם מה שאין לנו. הם ברוכים בטריטוריות גדולות, שיספיקו גם להם ולבני בניהם, גם אם הריבוי הטבעי יהיה גדול יותר מאשר הוא עכשיו. אין עינינו צרה בטריטוריות שלהם, אנחנו לא נלך שמה, אנחנו נתנגד לפיזור בארצות ערב לא פחות מאשר אנחנו מתנגדים לפיזור בארצות אירופה; אנחנו רוצים להתרכז בארצנו. אבל למען פיתוח מכסימלי של ארצנו ופריחת הארצות השכנות, דרושים יחסי גומלין — קשרים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים בין יהודים וערבים. להם יש מה לתת לנו, ולנו יש מה לתת להם — וההכרח יעשה את שלו, ולא ניבהל יותר מדי ממה שאומרים עכשיו המנהיגים. אין הם מבטאים את האינטרס ההיסטורי של עמי ערב.

ברור לנו שלא נוותר על שלושה דברים ויהי מה. לא נוותר על הזכות לעליה, לא נוותר על הזכות לבנין נשַמות המולדת ולא נוותר על זכות עצמ­אותנו הממלכתית. אם יתנגדו לנו, אם ילחמו בנו — נעמוד בשער. מצדנו נעשה כל המאמצים לשמור על השלום, יתר על כן — נעשה כל המאמצים להגביר שיתוף־פעולה לטובת שנינו. ובשעה זו צריכה לצאת דוקא מפה, מירושלים, מלב הישוב, קריאה לעמי ערב לשתף פעולה עם העם היהודי ועם המדינה היהודית אשר תוקם, — והמדינה תקום, כי זו היא גזירה היסטורית, — ולעבוד שכם אחד לטובת שנינו.


***


אסיפת הנבחרים צריכה להחליט עכשיו על שלושה דברים: על משטר מתאים של בטחון, שחל על כל יהודי ויהודיה בארץ; היא צריכה להודיע לאסיפת האומות המאוחדות, שאחרי ההכרזה של הממשלה המנ­דטורית שהיא לא תבצע שום סידור של האומות המאוחדות, אבל לא תתנגד לשום סידור שיבוצע על אחרים — מן ההכרח, שמיד אחרי ההחלטה על הקמת מדינה יהודית, תוקם ממשלה יהודית זמנית בארץ, אשר בפיקוחן ובסיוען של האומות המאוחדות תקח בידה מידי ממשלת המנדט את השלטון, ותתחיל לבצע מיד עליה גדולה והתישבות גדולה. ולבסוף — לקרוא לערבים בארץ ובארצות השכנות להושיט יד לשלום ולפעולה משותפת לטובת הרווחה, הקידמה והשלום של ארצנו וארצות ערב ושל העם היהודי ועמי ערב כשוי זכויות בתוך משפחת העמים החפשיים בעולם.

המלצות קוראים
תגיות