¹

א. עיר ואם    🔗

חלקת־הים האמהית חלצה שד־מפרץ כחול־ורידים מתוך כתונת־חול צהובה, וחיפה נצמדה אליו כעולל טיפוחים. יונקת ואינה מרפה, יונקת ואינה שׂבעה… אמא־ים נוהמת ממש מרוב נחת: פיקחית היא הרחימאית, פיקחונת… ממלאה את כרסה הקטן, דואגת לימים יבואו… ואניות־דודות באות מרחוק ומקרוב, עבות־גיזרה וגסות־קול, נותנות עצה, משלשלות מתנה, מעלות עשן־‏להג ומסתלקות מתוך נהימת ברכות וצביטות־לחי:

– תינוקת בריאה, בלא עין הרע… תאווה לעינים ותיאבון לשפתיים!

כאשר נגמלה הבת, חגרה האם קוֹרסֶט־נמל הדוק, סגרה את חולצתה על כפתורי־ביטון, והילדה, משלמדה ללכת, פנתה לטייל הכרמלה.

מישהו פגש בה וקרא: – הרי אַת כמעט גברת!… ראשה לא הסתחרר עליה, ולבה לא פג; היא ינקה את הפיכחוּת עם חלב אמא ולעסה אותה עם הסוכריות של דודותיה, – טוב, חשבה לעצמה, אם גברת אני יש להתנהג ברצינות… מאז חדלה לדלג ללא סדר על גבי אבני־שדה פזורות והתרגלה לילך בצדי רחובות ישרים וכבודים.

אחר־כך נקרה לה שני והרביץ: – כמה יפה אַת!… גם נשיקת־אוויר עליזה העיף לה. באותו רגע התחילה חושבת ברצינות על־אודות שידוך הגון…

שלישי הזמינה לנשף־מחולות, שייערך באוקטובר ש"ז בחסותו הנעלה של הנסיך מוולס – לכן היא תולשת יום־יום דף אחד מלוח־הקיר שלה, מעיינת בחוברות־אופנה, בוררת תיבות תמרוקים, לומדת לרקוד לקול פאתיפונים נמרצים ומתאמנת לענות למחמאות באנגלית ובגרמנית.

במשך כל העת, מראשית הגמילה ועד הצלחות פלירטיה הראשונים בדרך ההר, מביטה בה מן הצד עלמה זרה בחיוך של תמהון וחמלה.

תל־אביב!… את זו לא פינקה אמא בילדוּתה, דודות רכות־לב לא הביאו לה שוקולדה, דוֹן ז’וּאנים הרריים לא ריפדו את דרכה בשושני מחמאות, כמה “בּאלים ראשונים” הפכו לה למפח־נפש ודמעות מרירות!… אבל, כמה צעירה היא עדיין, כמה סוער עוד חזה לקראת כל שמחה בת חלוף, כמה אין היא פיכחת! כל בּאל הוא ראשון בשבילה, היא אינה מתכוננת לקראתו, היא נופלת לתוך זרועותיו באֵמון בתולי וברטט־אושר חדש תמיד, היא חיה מיום ליום ומערב לערב, אין לה עבר ואין לה עתיד, כל רגע מוגש לה ככוס תרעלה, או כגביע־יין. שולחנה אינו ריק לעולם.

…וחיפה הרצינית גוזלת רגע פנוי בין תופרת לתופרת, בין שיעור ריקודים לשיעור אנגלית וממהרת לישב אצל ההר הזקן, והלה כצועני־חוזה, מגולל לפניה קלפי עתיד מזהירים:

– בן מלך עולה מן המערב… מתחרה מסוכּנת בצפון… ריח נפט… נסיעה ארוכה ברכבת חדשה… אניות של עוגן… שׂרים ורוזנים באים מקַצווי תבל…

חיפה מקמטת מצחה, מטה אוזנה וחושבת… חושבת… היא לומדת את העתיד.

ב. תרנגולים ואפרוח    🔗

חיפה מרגישה את נשימת העתיד בכל המרחבים הגדולים, המתעופפים מסביב לה. העין צופה כאן תמיד למרחוק. העיר נמצאת בין הגובה ובין הרוחב, בין ההר ובין הים והעמק.

בלילה, עת כל מגרשי־הביניים הריקים מתמלאים גושי חשיכה נוקשים, היא נראית גדולה, איתנה ומושלמת. כקרחונים שוקטים וצופני סוד גולשים הבתים מול המעפיל לעלות בכביש. הכרמל רובץ מנגד כדבשת רחבה, עמוסה נטל כוכבים ושמים. המפרץ מהדק באגרופו את פנינת הנמל היקרה מכל יקר. הכול עמוס משהו, הכול צופן עושר בכל כובד הריון והבשלת פרי.

לפנות בוקר נישאים סלסולי תרנגולים מכל עבר. קריאת התרנגולים בעיר הזאת מזעזעת כנבואה רכה, כגזירה טובה, שאין להשיבה יותר… אני שמעתיה בעמדי על אחד הגגות; המקום היה גבוה והבית נראה בעיני כמגרד־שחקים. אור השחר החיוור הבליט שרטוטים וטישטש גבולות. העיר נתרחבה תוך חלום עתידותיה. דוּדי Shell הבהיקו בעמק כמגיני־כסף עמומים. המפרץ היה שקט, כחלחל וקר, כלהב חנית ממורקת שנחתה בחוף לאוֹת כיבוש. הבתים אשר על ההר ניצבו כזקיפים עֵרים על משמרתם.

אך עם גבוֹר היום מסירה מעליה חיפה לאט־לאט את חרצובות חלומה, כיהודי שמסיר מעל ידיו את רצועות התפילין ונפנה לעסקיו הפעוטים בחנות או בשוק. היא משנה את פרצופה ונעשית אחרת, אחרת לגמרי; קרום הזיותיה מתנפץ לרסיסים, כקליפת ביצה, תחת איזמל השמש הנוקב, והיא מופיעה, חשופה ונלעגת, כאפרוח שנולד קודם זמנו.

שכונת הדר־הכרמל כאילו החליטה להיות כרך, ומכיון שהחליטה שוב אין לה אלא לבצע את זממה. כל בית חדש הנבנה כאן מהווה יציאת־דופן יהירה בגודל והצטעצעות, כל בית מתפרץ כהכרזת מחיר רם מן הקודמים לו, בעת מכירה פומבית… כאן מוכרים את הימים אשר יבואו.

צבי העתיד הנפעם זוקף כאן את קרנו כמגדל־שן, אשר נאה גם ליפול ממנו ארצה, כמפוח אשר טוב גם לצלות עליו… הנפט העלה כבר משואותיו בכל עין, הנמל הנבנה מעלה כבר פאטא־מורגאנה של אניות לאין־ספור, של קציני־ים יפים, מלחים שיכורים וגנבים בינלאומיים… אמנם כל זה הולך ומתרקם, הולך ומתגבש. קרן הצבי של העתיד היה תהיה לקרן קיימת של הווה ענֵף ובטוח.

ג. שני טרקלינים ופרוזדור    🔗

מבעד למשקפת הבאות נראית לי חיפה כמרשׂיליא של א“י. היא תהיה ביאוּת־כוח מושלמת ל”יהודי הבינוני" בארץ, ראִי נאמן ליום־יום הסוער, על עבודתו והגיגיו.

החרושת הכבדה, שאין לה מקום נאה מזה לכל הדעות, תתן לה את יסוד העירוניוּת הפרובינציאלית הגדולה. ה“הינטרלאנד” הכפרי שלה יביא לתוכה, יחד עם עגלות תבואה וירקות, גם עממיוּת שורשית ודשנה, ומבעד לחלון הנמל הבהיר יבקעו זהרורים חפוזים מן העולם, לפרוש עליה אור הוּמוֹר פשטני וערפלי, מלודראמה בת־חלוף של אורחים־פורחים ועשן אניות.

ירושלים – הרים של בדידות ונטל ירושה סביב לה. תל־אביב גלויה, מסבירה פנים, אך גם היא, עם כל גמישוּתה, שומרת על ריווח־אצילוּת בינה לבין העולם, בינה לבין הפרובינציה הא"י. קשרי־עסק בלתי־אמצעיים עם חוץ־לארץ לא יהיו לה. היא תהיה המפקדת, הבוררת את יחסי השכנוּת, אבל בעבודה השחורה של ההוצאה לפועל לא תיטול חלק רב (לעומת זה תהווה היא את התחנה הראשית למשא־ומתן רוחני). גם הינטרלאנד ממשי אין לתל־אביב. מסביב לה – עיירות ולא כפרים. היא תעניין אותן כשוק, תמשכן כבירת שעשועים, תמשול עליהן כ־arbiter elegantiarum, היא תצחק, תבכה, תחיה בשביל כולם, אבל תיבדל מן הכול כמשחקת־במה שאורות־ראמפה קנאים שומרים עליה.

לעומת שתי אלו – תל־אביב וירושלים – תהיה חיפה העיר המפולשת. אחות בכירה לכפרי הארץ ושכנה מכובדת לכרכי העולם. אלא ואלה יבקרוה בצלצלי טלפון ואותות סירנה – יומם, ובביקוש שעשועים זולים ומחליפי כוח – לילה.

לפי שעה לא נעים, לא טוב לגור בעיר הזאת. הקצב הנפשי הנקלע בין האדם ועירו נוצר ומתגבש במשך דורות של חיי פנים אל פנים, אבל עיר שאינה אלא בית־קיבול למה שעתיד לבוא, ואדם הפושט מעליו את העבר וההווה כעורות־נחש בלים ומחכה במערומיו לעדי הבאות, אינם קיימים ואינם מענינים זה בשביל זו. עיר כזאת אינה הומה ומצפה לאזרחיה ואין היא מציאות־נכר מעוררת לעוברי־אורח.

1933