¹

 

1. מחשבה בנוגע לכנרת    🔗

רכס הרים נשען בגבו באופק הצפוני, פשׂק רגליו למזרח ולמערב, הניח בין ברכיו את צלחת הכנרת הכחולה וזלל מתוכה דייסה מתוקה של מים ושמש.

רק מתי מספר ומתי סוד באו לראות במחזה הסעודה המלכוּתית.

שתי ה“דגניות” הפורחות, הבכירה והצעירה, ניגשו קרוב־קרוב, ישבו במתינות ובהדגשת ערך עצמי, סידרו את קיפולי שמלתן הפרדסית וחייכו, בשפתי גגותיהן האדומים ובשיני קירותיהן הלבנים, מבעד למניפות הפרושות של שדרות הברושים.

קבוצת כנרת התייצבה הרחק במעלה ההר, זקפה שלושה בתים צהבהבים, כעינים בוהות, וחיכתה להזמנה מיוחדת.

בניניו הזקנים של קיבוץ “השומר הצעיר” הצטופפו גם הם על גבי גבעה קטנה, אבל החג הכחול השרוע מנגדם לא לקח את לבם כלל. מצחי האבן שלהם נסדקו מרוב חשבונות ומחשבות ותכניות. הם במערב הירדן, אך לבם במזרח… עם עולל טיפוחיהם, עם ה“משק” החדש, אשר צריפיו הלבנים צמחו מתוך האדמה כשיני־חלב רכות.

אני מביט הלאה ורואה את טבריה, זו הזקנה החביבה והנמנמנית, שקבר מאיר בעל הנס – צניף לובן לראשה, שפקעת סימטאות מוטלת לה על ברכיה ואגם שקט רובץ אצלה כחתול כחול.

והרחק הרחק, מבין פסגות ההרים, מציצה אלי בהרת לבנה, כאגל טל בין עלי פרח גדול, מאובן. אינני יודע מה זה – פיסת ענן צחורה או… צפת!

את כל אלה ראיתי בשבתי על חוף ימה של צמח העיר, ליד גשר־המעגן, השולח גם הוא לשון־עץ רקובה אל קערת הכנרת. ליריוּת רחבה ובהירה היתה שפוכה על הכול, הטביעה את הכול, הספיקה לכול – למים, להרים, לעצים, לי, לפגר חורפית שמצאה את מנוחתה כבוד לא הרחק ממני, ולערבי שחור וזועם, בעל פנים של אבּוּ ג’ילדה, אשר עשה את צרכיו אי־שם, בפינה לא־מוצנעת.

מפרש לבן ביתק את המנוחה לאט־לאט, בזהירות, כתער חד ונוצץ; חמור אֶכּסצנטרי השתער פתאום על הדממה ושיסע אותה לרגעים בכמה נעירות־נצחון. אך מדי פעם שבו הקרעים ונתאחו. שוב היה הכול רוגע ובתולי וצלול.

ובקומי לחזור לדגניה, מחשבתי זו היתה מחשבתי היחידה במשך כל אותו זמן, שאמנם הכנרת היא יפה.

 

2. האשה לאיש – עסק ביש!    🔗

שבעה ימים ושבעה לילות סובבו אותי במעגל (הקסמים?) הזה. ימים ולילות עגולים, נתונים בדפוס הררי כיין משומר בחבית מוצקת, הדוקה היטב בין שני מיכסי שמים, אוורירי וגדול – מלמעלה, מימי וקטן יותר – מלמטה. רק הבוקר והערב עולים פה על גדותיהם, משתפכים מעל לפסגות, מעל לשמים, תוססים בקצף אדמומי דקיק, מתכחלים, מתחכללים וכלים. בערב, בגיאוּת־הצבעים הזו, נופל הצל לרגלי הצמרות, מחבק את ברכיהן, מנשק את שולי שמלתן, כאוהב בוגד שחזר אל כלתו לאחר יום ארוך של פרידה. הגזעים מתעדנים ומתמתחים, נשרפים לאט־לאט באושר מתעמעם. נקישת־פח מחותלת עולה מתוך סירה רחוקה. הדייגים הולמים בקצב עקשני, ממושך, בלתי־פוסק. הזמן מזדקף, מחוויר, פוסע על בהונותיו, כי גשר בדולח רפוף נטוי פה משעה עד שעה.

אני סולח לעצמי על שורות מעטות אלו שהתיימרו ל“תאר” את הערב בעמק הירדן. סביבת הכנרת היתה לנו למין סמל של יופי ארצי, ודומה אני בעיני כעת לאדם העוקר מלבו מחמאה עלובה למען אשה בעלת אלף מאהבים. אבל ענינים מעין אלה הם תמיד “עסק ביש” לאנשים, ומכיוון שהסתבכתי, עלי להוסיף ולהסתבך, להוסיף ולספר משהו גם על הלילה.

ראשית־כל – הצרצרים.

שריקתם הפולחת, הזקופה, העולה מכל קצווי השדות, מתוך כל רגב אדמה, נרקמת בדממה כחוטי־‏כסף דקים בשמלת־קטיפה.

צריך להאזין להם במשך זמן רב כדי להבין שאין הם שורקים סתם בעלמא.

כי הלילה פה הוא גבוה יותר מדי, מתוח יותר מדי, זגוגיתי ושביר מעל לכל מידה. השמים התנפחו ונעשו דקים עד להתפקע. הברושים הולכים בשורה ארוכה מדגניה א' לדגניה ב', כסהרורים שיקיצה פתאומית עלולה להטריף את דעתם עליהם. פנסים רחוקים מהבהבים בזהירות, ברעד, כי העולם נהפך לבועת־סבון והאור הוא מחט חדה.

ובתוך כל זה שוכבת האדמה. אבריה נתאבנו מפחד. ראשה כבוש. רק צרצריה צועקים באימה רבה. היא יראה לשאת עליה את כובד הקלוּת הזו, את המתיחות הסופית, את הנשימה העצורה. נדמה, כי אם תפסיק פתאום את זעקתה יתמוטט הכל, יפול ויתנפץ לרסיסים…

צריך להאזין לצרצרים במשך זמן רב, כדי להבין שאין הם שורקים סתם בעלמא.

 

3. נירקה ורוּטנברג    🔗

בראש־וראשונה עלי להודיע שנירקה בעצמה היא שלושה דברים – שתי עינים וצחוק אחד. כל זה גדול ושמח. אמנם הפרא האדמוני, אשר חי “לפני היות האדם” (מאת ג’ק לונדון), מפחיד אותה קצת לפני שכבה לישון, בזמן המיועד לקריאת רומאנים, אבל נירקה נולדה בדגניה וכשמתחילים לדבּר אִתה על־אודות הירדן והכנרת היא שוכחת אפילו את הפרא האדמוני.

“…והיה שם אי וקני־סוּף ונחש־מים וכולם אהבו לשחות אל האי ולשבת עליו…” – שמעתי והבינותי כי בערך כזה היה הירדן לפני ש“קילקלו” אותו, לפני שעשו אותו צר ומהיר בשטפו כמי שנחפז לסדֵר בּיזנס.

אין לאמר שהצטערתי ביותר על שמפעל רוּטנברג העליב את הרוֹמאנטיוּת הענוגה ועל שאור־החשמל השליך לתוך מחסן ההיסטוריה את מנורות ה“לוּכּס” והנפט. נירקה ורוּטנברג לא חיו לעולם בשלום זה עם זה, אבל אני, אני בלתי־מפלגתי לגמרי… בערב שמעתי על־אודות נחש־המים וקני־הסוּף ובבוקר הלכתי לראות את ה“עבודות”.

הסכר הבנוי על הירדן הוא אדיש ושותק. עברתי אותו כמה פעמים הלוך ושוב, הסתכלתי במנופים, בגלגלים, בזרם השוטף מלמטה ונשארתי לא פחות אדיש ממנו. אבל כאשר אמרו לי, דרך אגב, כי אם יסגרו את הסכר הזה לגמרי אפשר להטביע במשך שבוע ימים את חציה של טבריה… רחשתי לו הרבה סקרנות וכבוד. חזרתי להלך מסביבו, דרכתי עליו, מששתי את כל חלקיו בכוונה עצומה, רציתי למצוא בו משהו מיוחד, מפתיע, יוצא־מן־הכלל, אך הוא, כמו תמיד, לא ניע ולא ניד. שותק ונגמר. רק ביטון־ברזל יכול לשתוק כל־כך!…

ובמרחק־מה ממנו, במקום שפך הירדן מתוך הכנרת, עובדת ה“מחפרה”. היא מוסיפה לחפור ולהעמיק את החוף והמים נסוגים לאט־לאט אחורנית. שטח רב, שהיה מכוסה זה לא־כבר, מוטל גלוי לעין כל, רטוב, שומם, מצומק ומקומט. – “הכנרת נזדקנה!…” – אומרת נירקה, ואני חושב בלבי: כמובן!… מי לא יזדקן אם מכונה שכזו תעמוד עליו למרר את חייו?!

והמכונה היא שכזו: גוף עבה וגוץ, צוואר ארוך שכולו עצמות־ברזל ובקצה הצוואר – ראש קטן, סנטר חד ולוע גדול, הנפער ונאטם חליפות. בקיצור – פיסגת הכיעור והכוח! הנה היא רובצת על כרעיה, הומה, שורקת, מזמזמת ו…אוכלת. כל קרביה רועדים מרעבתנוּת. שיניה נחשפות, צווארה מתמתח ויורד כברבור־פלדה על גוף לידָה מימית. רגע הוא שוחה בעומק ומשנהו שם למעלה. ריר־מים נוזל מתוך הלוע המלא. קול גרגור פראי, חריקת־שינים עזה… והיא חוזרת ומקיאה את הכול! גבעת יוֵן לח, אות לתיאבון רב, נערמה כבר לצידה.

כאשר עליתי על גבה להסתובב אִתה קצת, פרץ פתאום עמק הירדן בהורה רחבה, מהירה עד סחרחורת. כולם – ההרים, השמים, הקיבוצים והקבוצות – יצאו לרקוד מסביב במעגל ענקי, צבעוני, משולהב. אפשר מאוד כי שרו גם “אל יבנה הגליל!…”, אבל רעש המכונה החריש את אוזני. לא שמעתי מאומה.

 

4….ואתא שוחט    🔗

כל ההולך מדגניה לקיבוץ כנרת אינו יודע לאיזה צד להביט. לשמאל או לימין. מי יפה יותר: ההר או המים?

גם אני הלכתי פעם, אלא שאז הבטתי לכל הצדדים, מפני שראיתי רק את היצור ההולך עמדי. והיה אז ערב יפה (התיאור כנ"ל – פרק 2).

הכביש הכחלחל זחל מתחתנו באטיוּת רבה. ראשו כבר חלף־עבר וזנבו לא נראה עדיין. לוּ חדלנו מלכת, היינו באים ודאי למקום בלתי־ידוע לגמרי, למקום שלא כל הדרכים זוחלות אליו.

אבל אנחנו זכרנו היטב, כי עלינו לבוא לקיבוץ כנרת, לכן לא נסענו לשום מקום אחר.

לפעמים אני חושב כי שני אנשים, הנמצאים יחד לבדם, אינם מסוגלים לחשוב כל מחשבה רצינית, אבל מכיוון שאז נמצאתי עם מישהו – לא חשבתי אפילו מחשבה זו.

אולי מפני זה היה ראשי כל־כך כבד עלי.

באמצע הדרך התעטף הערב בפיז’אמה כחולה עם כפתורי־זהב אחדים ונעל נעלי־לבד. פסיעתו נעשתה רכה מאוד, שפתותיו הסמוקות הכחילו, עיניו גדלו כעיני עיוור, אך מבטו נקב אותנו והכביד עלינו בין העורף והשכם.

אני והיצור ההולך עמדי, רצינו לדבּר, אבל חשבנו, כי הערב מפריע לנו. נוסף לזאת חשבנו, כי עלינו לדבּר רק דברים חשובים, והדברים החשובים או שלא היו, או שלא רצו להיאמר.

למצב כזה אין שֵם. אפשר לקרוא לו – מצב מיוחד.

ואז – ראינו דמות זרה.

גוף גבוה וצנום. גרבים לבנות שולחות דרישות־שלום תכופות מבעד לשולי קאפּוֹטה. פנים חיוורים, שחתימת זקן אדום עלתה בהם כמו חלודה. קאפּליוּש ופיאות מתוצרת טבריה. וכל זה רכוב על גבי אופניים.

ואז צחק היצור ההולך עמדי ואמר:

– רואה אתה, זהו השוחט. הוא עובר במשקים, בקביעות, לפי תור. כל הבהמות בעמק הירדן רואות אותו במבטן האחרון.

ואני הוספתי לשאול.

והיצור הוסיף לענות.

והשוחט הספיק לנו עד בואנו לקיבוץ כנרת.

סיפור קטן זה הובא אתי בין הגלויות מעמק הירדן והמעניין בו הוא, שהשוחט שחט הפעם דבר־מה לא במשקים עצמם, אלא בין משק למשק.

1933