דאר היום, 19.10.1933, עמוד 2
ה“כפר השוחה” 🔗
בקאנאדה נמצא כפר, הנקרא בפי כל באיו “הכפר השוחה”. שם זה יש להבין פשוטו כמשמעו, יען כי כל אחד עשר הבתים, ובכלל זה בית הספר, בית הכנסיה, והחנות הצבורית, נמצאים כולם על רפסודה אחת גדולה.
ב“כפר השוחה” גרים פקידי ההנהלה, שתפקידם להשגיח על הסדר ב“כפר”. הם עוסקים גם במדידת העומק של המים ובחקירתו של מצב הרוחות המנשבות על פני המצולות.
ב“כפר” הזה גרים יותר ממאה איש, ביניהם שלושים ילד. החיים ב“כפר” בריאים הם ונעימים, חוץ מבימים, שבהם מתחוללות סערות. בימים כאלה יושבים בני ה“כפר” בבתיהם, חגורים חגורות-הצלה.
במשך ארבעים השנים, שה“כפר” הזה קיים, לא קרה אף פעם מקרה אסון.
מקדולנד “בסנדליו” 🔗
ראשית כל – הוא מעשן גדול ונורא, ולא פסקה מקטרתו מומיה כל ימיו.
– אי-אפשר לי, הוא אומר, לעסוק בעבודת המוח, לקרוא או לכתוב, בלא מקטורת או סיגרה בפי.
הטבק הוא מעורר-המוח שלי, כשם שהיה הקפה לסופר הצרפתי בלזק.
קורא ותיק הוא, וקשה עליו הפרידה בימי שלטינו מידידיו היקרים והחביבים עליו – הספרים.
– אהבתי מאד את צ’ארלס דיקנס, אבל קורא אני ברצון גם את קונאן דויל, (ספורי שרלוק הולמס…). חביבים עלי, הוא אומר, הסופרים הרוסים טולסטוי וטורגנייב, אבל חבה יתרה נודעת לי לצרפתים. לפנים עשיתי לילות כימים על ספרי אלכסנר דומא, ויותר מהם – על כתבי בלזק ואמיל זולא.
– והמשוררים?
כאן מצטחק המיניסטר מטוב לב:
– את המשוררים אהבתי פחות… אבל בתי מכל אוהב אותם משנה אהבה: גם בעדי וגם בעדה.
ואעפ"י שהוא ספורטיבי מאד, אינו עוסק בהלכות הציד, משום שאינו מחסידיו של נמרוד. חוששני שלא היה מסכים להרשם באגודת הציידים של סדומסקי בעירנו…
– אי-אפשר לדעת מה שעלול לקרות בציד, – אמר בדרך צחוק, – היות ואיני מאמין בהשארת הנפש, ע"כ אני חושש…
וגם את התיאטרון אינו מחבב ביותר; הו אמבכר עליו את הראינוע: צ’ארלי הוא בן-שעשועיו.
– הראינוע הוא בשבילי מקום מרגוע, – הסביר. –כמו המוסיקה.. אבל לא המוסיקה המדעית, הקלאסית המקמיטה מצחים, אלא המוסיקה העממית הפשוטה.
*
ובתו מבל, שהיתה מלוה אותו בכל נסיעותיו הגדולות, היא חכמת-לב. גדולה השפעתה של הבת על האב אפילו מכח השפעתה של שושנה פרסיץ על מועצת העיריה בת"א.
כשרמזי מקדונלד נתקל בעבודה באיזה קושי, ועל כל צרה שלא תבוא, היה רגיל לומר: “אשאל את פי מבל”…
היה דורש בעצותיה הטובות, אבל לא תמיד היה מקיים את דבריה.
וכשהוא יושב במסבה אינטימית, בין אנ“ש, אוהב הוא לשוחח אתם ע”ד המדינאים האירופיים, שהוא בא עמם במו"מ לרגלי עבודתו המדינית.
– המדינאים הצרפתים, הוא אומר, מחוננים הם מטבע ברייתם בחוש הראות ובכשרון ההתעמקות לתוך תוכם של הענינים באופן יוצא מן הכלל. הם רואים את הדברים למרחוק – וזה יתרונם עלינו האנגלים. אבל רואים הם את הכל כאידיאליסטים; לא כן אנחנו הבריטים, כשהדבר קרוב לעינינו, הרינו רואים אותו כאנשי-מעשה, ובזה אנו עולים עליהם…
*
את הנואמים הוא אוהב דוקא מבני עמו וארצו, את הדברנים האנגלים:
– אין לכחד, הוא אומר, כי יש דברנים ובעלי-לשון גדולים בצרפת ובאיטליה. כך היה בריאן וכך הוא גם הריו היום, וכך הם גם מוסוליני וגרנדי. אבל מדברים הם לרוב, ואם גם בכשרון רב, דברים טפלים… לדעתי, בנאום מדיני צריך להשמיע רק דברם הכרחיים, בלא שפת יתר. למה הדבר דומה? לדג זה שיש בו הרבה עצמות. הזמן שמבטלים לשחרר את הבשר מהעצמות היתרות מונע אותנו מהתענג על טוב טעמים של הדגים.
ולסוף – מקדונלד הנהו סבא צעיר ובעיקר סבא טוב. והראיה: בסבובו המדיני הגדול באוירון באירופה, ירט מן הדרך המדינאית וירד “לרוות נחת” מבתו, שילדה לו למזל-טוב בן-זכר, ולחבק את נכדו הראשון.
עזמות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.