רקע
ישעיהו קרניאל
מה שאני רואה ושומע בחיפה: נובמבר 1938
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עיתון הכרמל

 

“צחוק טוב”


אותו יום נזדמן לי לשהות שעה קלה במשרדו של ידיד טרוד אשר בחיפה. אגב המתנה הסתכלתי, כדרכי, אל התמונות, התעודות והשלטים אשר על הקירות מסביב ולנגד עיני הופיע שלט קטן ועדין ועליו כתוב בלשון האנגלית לאמר:

“A good laugh is better than a thousand frowns"

ומשמעו של זה היא בערך בלשוננ ככה: טוב צחוק טוב מאלף תרעומות. נראה הדבר, שידידי הטרוד והמחונן קצת בחוש של הומור קבע את הפסוק הזה לשם „מוטו" או סיסמה, ואמנם סיסמה טובה היא זו בחיים.

ומה פירוש של זה? – דבר זה נודע לי בדיוק רק אח“כ בצאתי אל הרחוב. שם פגשתי בשני בחורים המטיילים יחד, ואף כי הם חברים וידידים, היה אחד מהם „ברוגז” על חברו ובעידן דריתחא, נזרקה מפיו מלה חריפה כלפי השני, דיבור חד ומעליב. ואולם השני צחק שחוק־קל והפך את זה להלצה. מיד התנצל המעליב והכל עבר בשלום. וחשבתי: אילו במקום הצחוק הזה, היה הנעלב זורק על חברו מבט של זעם ורעם ודורש ממנו סליחה ומחילה דוקא! – מי יודע אם לא היו מגיעים למלחמת שפתים וידים וירחם השם! הצחוק הקל – הוא שהציל את המצב. אכן, זו היתה כוונתו של ידידי הטרוד בתלותו על כתלי משרדו את האוטו: „טוב צחוק טוב מאלף תרעומות".

אלא, שהצחוק צריך להיות „צחוק טוב“. לא כל צחוק הוא מהמין הטוב ביותר! בתערוכת ציירים צעירים בירושלים או בת”א ראיתי פעם קבוצה קטנה של תמונות בשם „הצחוק למינהו" ובתוכן, זוכר אני, תמונה יפה המראה פה פעור לבלי־חוק וזוג עינים טפשיות. מלמטה היה רשום: צחוק המטורפים".

במוצ“ש זו עברתי על־יד בית קפה ידוע בהדר הכרמל וראיתי בגינה שני בחורים ובחורה אחת מודרנית, היושבים אל שלחן קטן ומגלגלים מצחוק עד שדבקה לארץ בטנם… מה אירע? שני הבחורים התחרו בסיפורי הלצות שמנות והשמיעו באזני הבחורה בדיחות גסות, עד שהסמיקו פניה יותר מאשר האדים אותם ה„רוז'”…

זה לא היה, כמובן, „צחוק טוב"!

ובערב־שבת זו נתקלתי בחבר־ילדים בקצה רחוב סירקין מזרחה, „קונדסים" המדברים יפה עברית־מזרחית ומקללים היטב בערבית־חליסית, שלוו בצחוק פרוע ובמחיאות־כפים יהודי זקן, עני ורצוץ, ששכח כנראה, לסדר את ה„טואליט" שלו, כראוי…

לזה יקרא, כמדומנים, צחוק רע, רע בהחלט!


 

8־11־1938 מה שראיתי ומה ששמעתי…


ובכן, ויהי ערב ויהי בקר יום שני – ורגלי עומדות לפני בית החלוצות אשר ב„הדר־הכרמל בתוך נחשול של יהודים מכל המינים וכל הסוגים (כן ירבו!), חלוצים ובלתי־חלוצים מחיפה ומהסביבה שעמדו בשורה ארוכה המשחירה את הרחוב ומתפתלת כנחש לארכו ולרחבו של הכביש המזופת ומשני עברי „הירדן" העובר בין המדרכות, כלם, בנעריהם ובזקניהם, עמדו בתור ובגשם וברוח, דוגמת התור של טוסקניני, להבדיל, או של ה„סינמה" במוצש“ק – הדפו צד אל כתף, דחקו את עצמם ודחפו ז”אז ביד וברגל בטענות־ומענות כלפי ה„סדרנים". וכל כך למה? כדי לזכרות בעגלא ובזמן־קריב בתעודת־זהות של מלכות ודוקא ביום האחרון, כמנהג גובראין יהודאין, שהם נזכרים תמיד רק ברגע האחרון…

מובן מאליו, שגם אני עבדכם נדחקתי בתוך קהל־היהודים ונפל בגורלי לעמד בראש השורה מצד שני… ובראותי, כי ה„תור" שלי הוא ממני והלאה, מעין „הלכתא־למשיחא" – את ארוחת־הצהרים לא הבאתי עמי, מעיל־הגשם החדש שלי עודנו תלוי משום־מה בחנות־הבגדים, וארובות־השמים עומדות להפתח ארבעים שעה וארבעים דק, ע"כ גמרתי אומר להכנס מיד אל החצר ולקבל את תעודתי ביפה־רבע־שעה־אחד קודם, ויעבר עלי מה!

מה עשיתי? – התאוששתי, שינסתי את מתני, אזרתי כגבר חלצי ובצעדי־און ניגשתי ישר אל השער, ומבלי דבר דבר הבקעתי לי בשני מרפקי דרך בין הקהל, העמדתי פני כפני „אדון־בפקדך“, והסדרן – „גזלן יהודי”! – נרתע לאחוריו וביראת־הכבוד פתח לפני לרווחה את שערי־הרחמים, כאילו הייתי לכל־הפחות המפקד הראשי לכל צבאות בריטניה, ומתוך קידה והשתחויה מלמולו שפתיו ברעדה: „ב… ב… ב־ק־שה!“… כשנכנסתי לתוך העזרה – „עזרת־נשים” של החלוצות – נתקלתי בשורה חדשה של אחב“י העומדים בתוך בתוך1 הפרוזדור כדי להכנס „לפני ולפנים” לקבלת־תמורה, ולצדם עמד בחור אחד התופש בידו כעשרים טופסים חתומים כלם ביד אחת ובגושפנקא אחת חתימת־אישור של רופא אחד, המעידה כמאה עדים שהוא מכיר את כל החבריא ששמותיהם נקובים מטה בטופסים הללו, הכרה אישית עם כל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם, הכל כדת וכדין! לקיים מה שנאמר הכל חותמין וחתימתם כשרה. רופא, עורך־דין, כהן־דם, סוחר, מוכר, חוץ מחרש, שוטה וקטן ומגיש־הבקשה בעצמו… – מי הוא ה„חתמא־רבא" שלכם? – שאלתי בלחש מאת הבחור־דנן שעמד והשגיח בעינא־פקיחא על „צאן־מרעיתו“, שני מניני בחורים, וחלק בידם את הטופסים לפני גשתם אל הקצין, מנה אותם בשפתו: „לא אחד, לא־שנים, לא־שלשה” וכו' עד גמירא כבקרת רועה ועדרו…

– תשלם שיללינג אחד – הוא עונה לי בקצרה – ותהיה גם לך ה„רפואה“.. רופא זה אינו „אס אידמגן”, ובשכר של חמשים מיל אתה מקבל „רצפט" חתום על תעודת „זהותיקום" (בלטינית) הבט וראה: עשרים חתימות בפונט אחד בקבלנות!… הזמנים רעים, יא חביבי וגם רופא צריך לחיות…

– וגם אנחנו שנינו צרירים לחיות – הוסיף ואמר אח דמבני־החבורה בהורותו באצבע על עצמו ועל חברו הסמוך לו – גם אנחנו יצאנו בריוח מעסק זה… הרוחנו לא־פחות משלש לא"י, טבין ותקילין…

– הא־כיצד? – שאלתי בתמיה גדולה – כלום סרסורים אתם?

– חס ושלום! – ענה הבחור בגיחוך – אנחנו שנינו מתל־אביב ובאנו לחיפה.. שם ב„בורסה" של ת“א, עומדת כל „חתיכה” לפי השער האחרון, ב־2 לא“י ופה רק שיללינג אחד… ועכשיו, הוא אומר, צא וחשוב: שתי פעמים 2 לא”י, הרי לך קימא־לן של 4 לא“י טול מזה הוצאות־נסיעה לשנינו הלוך ושוב, מתל־אביב לחיפה – עם „הבופר” – סך 540 מיל, חוץ מהוצאות קטנות, האי ומאי, ושני שיללינגים דמי חתימה, – עוד חצי פונט, הרי לך ריוח נקי לשנינו (מורה באצבעו על עצמו ועל חברו), של שלש לא"י בערך… “ביזנס איז ביזנס!”…

והעיר יהודי אחד זקן ופיקח מן הצד: „אל תקרא „ביזנס" אלא בזיונות"… (במבטא האשכנזי).


 

15־11־1938 מה שראיתי ומה ששמעתי…


שלש פגישות


א'.

סמוך לבית־המשפט בהדר־הכרמל פגשתיו רק אתמול, כשעב־קטנה של דאגה מרחפת על מצחו, ניירות בית־דין נושרים מתוך כיסו וסרט קטן ומגון ירוק־אדום־לבן מתנוסס על דש בגדו.

– מה הסרט הזה? שאלתיו מתוך סקרנות.

– לא סרט הוא זה – ענני – אלא סמל.

– סמל של אגודה חשאית?… רמזתי לו בלחישה.

– חס ושלום! – ענני בקול – „מנכתרות זקני". זהו סמל פרטי, שלי לעצמי…

–?!!

– הדבר הוא פשוט מאד – הסביר לי בן־שיחי – כשבאתי ארצה לפני שנים מפר, הן זוכר אתה? קבלתי בזמן הראשון ע“י הדואר קבלות ירוקות על קבלת סכומים הגונים שנשלחו לי „מהבית” בחו“ל ובניתי לי בית כפול־שמונה עם חנויות, משרדים ודירות. כידוע… כעבור שנה אחת, – הוא מוסיף ברצינות, קבלתי מהבנקים הקטנים והגדולים פתקאות אדומות בתור הודעות ואזהרות על שטרות, הלואות ומשכנתאות שלא נפרעו בזמנם… ועכשיו, הוא מסיים, בא ה„אפילוג” ואני מקבל ב“ה בכל שני־וחמשי פתקאות לבנות הן מבית־המשפט והן ממשרד ההוצל”פ: הזמנות לבי"ד ולחקירות־ודרישות של תשלומים ופסקי־דין לבנים…


ב'.

ברחוב בלפור המעפיל על הר־הכרמל, הופיעה היא לנגד עיני בכל הודה והדרה וכל צבעי הקשת על פניה: אדום־„רוז'" על שפתותיה, אודם־חכלילי על שתי לחייה, „פודר"־לבן משרר על כל פניה וכחול־שחור מקיף כגבות את עיניה – אוי, עינים! – שער־ראשה הפך כלו זהב־פרווים והיא עצמה רתומה ברצועה דקה אל כלבלב־קטן (מנוע „שפיץ" או „גריפון"? – איני זוכר בדיוק) המושך אותה לצדדין משום כה אל הקיר… בקיצור, בחורה מעלמא־הדין!

– סליחה, גבירתי! – פניתי אליה בעברית ובהרמת הכובע ששכחתי בביתי – אולי תואילי להגיד לי בטובך הגדול, היכן כאן הספריה של בית־פבזנר? – וכשראיתי שלא הבינה לדברי הוספתי: „ביבליותיקה" ליתר־ביאור.

– „ביבליוטריקה"? – אמרה הבחורה בהגדשה לועזית טהורה ונענעה לי בראשה ימינה־ושמאלה לאות שלילה גמורה – אף פעם לא שמעתי דבר־שכזה…

– ואולי יודעת גברתי רבת־החסד – הוספתי לשאל – היכן כאן הקולנוע? – על פניה אותות של אי־הבנה, הוספתי ליתר־באור „סינמה".

־ „סינימה?" – ענתה לי מיד – בבקשה! זה קרוב מאד… הנה „רחוב־נורדוי־שטראסע“… והנה רחוב־הרצל־שטראסע”… מימינך „אורה" ו„ארמון" לשמאלך…

ובשעת־דיבורה הורתה לי באצבעה העדינה ימינה ושמאלה מתוך בקיאות רבה כמורה־דרך????2 ורגילה, שנהירין לה שבילי ה„סינמה" הרבה יותר משבילי ה„ספריה"…


ג'.

ואחרון חביב – הוא ידידי מעולי־גרמניה, אדם חביב מאד, שפגשני בשמחה ובעטישה… גדולה כגשם לתוך פני.

– סליחה! – הוא אומר לי – יש לי קצת „שנופסען" – ומתעטש שוב – איך אומרים זה „אויף עברית"?

– נזלת, עניתי לו.

־ „אח־סו“? – הוא אומר בהתפעלות ופניו צהלו משמחה – „נא־זיי־לט”? „וואונדער באר" (נפלא הדבר) איך השפה העברית דומה לשפה הגרמנית!… הנה מהמלה „נאזע" (אף) בגרמנית עשו „נא־זי־לת" בעברית, שבאה ג“כ מן האף… „יא־יא!”, כנראה, שה„שנופסען" האריי נכנס לתוך החוטם השמי…

– לא זו בלבד – עניתי לו כתנא־המביע־ליה – כי אם ישנן עוד כמה הוכחות על קרבת שתי הלשונות האלה… הנה, למשל, כתוב בתנ“ך: „כסוס־כפרד” אחרי המלה „סוס" בא פירושו מיד בגרמנית „פערד"…

ה„ייקה" שלי נתעטש שוב ביתר־שאת וביתר־עוז ונעלם.


 

22־11־1938 מה שראיתי ומה ששמעתי בחיפה…


ואלה שמות…

שאלתי היום מאת יהודי אחד ב„הדר הכרמל“, היכן כאן „רחוב־יוסף”?

– רחוב יוסף? איני יודע!

– והיכן רחוב „הגידם"?

– אה, רחוב־הגידם?… אמור ככה! רחוב־הגידם הוא סמוך לרחוב „תל־חי"…

(ובשעת דיבורו הורה לי בשתי ידיו, ימינה ושמאלה בחביבות רבה את הדרך בואכה רחוב הגידם…)

„הגידם" – זהו, כמובן, יוסף טרומפלדור, גבורנו הלאומי, שיד המקרה היתה בו וקטעה את אחת מזרועותיו, כידוע, ואנשי חיפה קוראים את הרחוב לא בשם „רחוב יוסף טרומפלדור" או אפילו לשם קיצור „רחוב־יוסף" אלא דוקא לשם נוחיות – רחוב „הגידם“, עפי”י המום שלו, מום גופני כמובן…

„רחוב הגידם" – כך כתוב ורשום בפירוש בלוח־הטיליפון.

וכאן הבן שואל: מדוע לא יקראו גם את רחוב־פבזנר בשם „רחוב־הצולע“, היות והעסקן־הצבורי ומייסדה של חיפה החדשה ר' שמואל פבזנר ז”ל, היה אף הו בעל־מום וצולע על ירכו האחת?

ואולי – מי יודע? – כשיעלה על דעתם של עסקני הדר־הכרמל לקרא אי־אלה רחובות על שם הנביאים והאבות, ינקטו גם אז בשיטת־המומים: רחוב משה־רבנו יקרא בשם „רחוב־כבד־פה“, רחוב אברהם אבינו – „רחוב הגר”, רחוב יצחק – „רחוב העוזר" ורחוב יעקב־אבינו – „רחוב־החיגר" וכן על זו הדרך עד גמירא.

גם הכפריים הערבים, להבדיל נוהגים לכנות את האכרים היהודים ואפילו בינם־לבין־עצמם, לא בשמם המשפחתי שהוא קשה ללשונם אלא עפ“י סימן מיוחד או לרוב עפ”י איזה מום שבגוף כגון: „אבו־נאדאראת“, ליהודי הנושא תמיד משקפים לעיניו: או „אל־איקרע” (קרח) למי שלא חננו הטבע בשערות רבות ויפות… או: „אבו־קירש“, ליהודי בעל־בית שנתברך בכרס עבה… וכיו”ב.

והיפה שבכל הענין הזה הוא, שה„כינויים" האלה אף אם הם לגנאי, מתאזרחים בכ“ז בקהל והם עוברים בירושה לבנים ולבני־בנים עד היום הזה – והמושבה ז”י תוכיח!


* *


הוא אשר אמרתי: שמה גרמא!

הנה, למשל, מספרים העתונים כי אחד הספורטאים הידועים בגרמניה, אריי טהור, נקרא משום מה בשם „יירוזאלים" (ירושלים) וחבריו הנאצים מררו את חייו בגלל השם העברי הזה עד שנאלץ לעזב את ארצו ולנוד למרחקים.

ואצלנו – השם ברלין, למשל, משתייך לאחת המשפחות היותר מיוחסות בישראל, החל מהנצי“ב, ראש־הישיבה בוואלוז’ין, ועד הרב מאיר ברלין, שיחיה, אחד מעמודי־התווך של העסקנות הציונית, ובכ”ז, לא שמענו שיהודי המכונה „ברלין" יהא נאלץ לעזב את ירושלם ואת א“י בכלל או אפילו להחליף את השם „ברלין” בשם אחר מפני לחץ היהודים בארץ. אדרבה: ברלין, וינר, דנציגר, ווארשבסקי וכיו"ב, הם שמות שבעליהם מתגנדרים בהם בארץ.

* *

ואגב השמות, מספרים עתוני צרפת בדיחה נאה זו באותו ענין.

כידוע, ישנה בברלין פירמה אחת גדולה בשם וויטלר, המספקת לחם לכל העיר. והנה, אחר ועידת־מינכן, עמדו רגלי היטלר לפני שערי גן־עדן.

המלאך השומר על פתחי גן־עדן היה אחד „הקדושים" הזקנים:

– מי שם? נשמע קול שואל מפבנים.

– כאן היטלר!

ואולם המלאך־השמור לא היטיב לשמע מרוב זקנה:

־ מי שם? וויטלר?

– לא וויטלר כי אם היטלר!…

על זה ענה המלאך־הקדוש:

– וויטלר נותן לחם לבני־אדם ואתה לוקח את הלחם מפי הבריות!…

ושערי גן־העדן – כך מסיימת הבדיחה – נשארו נעולים…


 

28־11־1938 מה שאני רואה ושומע בחיפה…


(לשון משותפת)

ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה.

נכנסתי לשכונה מעורבת הסמוכה להדר־הכרמל ועברתי ברחוב, שבו גרה משפחה יהודית ממכרי בבנין ערבי.

שאלתי מעוברים־ושבים על הבית הלז ולא ידעו או לא רצו לענות, עד שהגעתי לחנות של מכולת ערבית. נכנסתי ושאלתי קצרות:

– בית פלוני אלמוני?

ראה החנוני הערבי לפניו אדם לבוש מגבעת ומזוודה בידו, הבין כי יהודי הנני וסבר שפניתי אליו בעברית, ניסה אף הוא לענות לי בשפתנו, התחיל מגמגם עברית רצוצה ומנענע בשתי ידיו כדי להסביר לי את הדרך בה אלך למחוז חפצי ואום לא יכולתי להציל מפיו דבר ברור.

– יכול אתה לדבר עמי ערבית, אמרתי לו, ויקל ל להסביר לי את דבריך…

אך הוצאתי מפי את המלים האלה בערבית מזרחים אמתית, קפץ החנוני הערבי ממקומו, תפש בידו את המזוודה שלי ורמז לי ללכת בעקבותיו.

– יודע הנך לדבר „עאראבי“? (ערבית) – הוא אומר מתוך שמחה גלויה – ממש כמו „איבן־ערב” (ערבי)!… הבה ואראה לך את הבית!… הוא לא רחוק… קדמך!

הוא רץ ואני רץ אחריו מהלך מאה מטרים בערך עדי הגיענו לשער־ברזל אדום.

– הנה כאן הבית של פלוני! – הוא אומר במסרו לידי את המזוודה שלא היתה קלה ביותר.

הודיתי לו בלשונו, כמובן, על רוב חביבותו ועל גודל אדיבותו וביחוד על הטרחה היתרה שטרח לשאת גם את חפצי, ואולם הוא מחה לדברי־התודה:

– לא, לא, יא אדון!… זוהי חובתי לאדם „משלכם“, היודע לדבר ערבית ממש כמונו!… ואם תאמר לי, למשל, להובילך עד „ראס־איל־קירמל” (ראש־הכרמל) ארוץ לפניך!… הלואי וידענו גם עברית כמוכם… דרושה לנו, יא אדון, לשון משותפת כדי שנבין בינינו כאן זה את זה…

החנוני הערבי חזר לחנותו, שהשאיר בה כמה קונים, ואני חזרתי מתוך הרהורים על דבריו שנאמרו בפשטות ובעמקות, כי חסר לנו „לשון־משותפת" עם שכנינו.

ההבינו עד כה מנהיגינו ועסקנינו מה שמבין „גוי" המסיח לפי תומו?

או היבינו זאת גם עכשיו שם בלונדון בשבתם יחד אל „השלחן־העגול"?

רק אללה יודע!…


  1. הכפילות במקור המודפס – הערת פבי".  ↩

  2. המקור אינו ברור (וכך בכל מקום שיש סימני שאלה). הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות