רקע
יצחק ברקמן
שְׁנֵי הָאַחִים (אגדה)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בתוך: ביבליותיקה לילדים ונערים [18]; ‫ורשה: מקרא; 1910

 

I

הָיֹה הָיוּ שְׁנֵי אַחִים יְתוֹמִים קְטַנִּים. הֵם סָבְלוּ תָּמִיר קוֹר וְרָעָב, וְאוּלָם הָאַחִים אָהֲבוּ זֶה אֶת זֶה מְאֹד, וְכָל פַּת-לֶחֶם חִלְּקוּ בֵינֵיהֶם חֵלֶק בְּחֵלֶק. פַּעַם הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם בַּדָּרֶךְ. כָּל הַיּוֹם לא אָכְלוּ מְאוּמָה, וְהִנֵּה לִפְנֵיהֶם אִישׁ רוֹעֶה צאנוֹ. – רוֹעֶה טוֹב! פְּרֹס לָנוּ מִלַּחְמֶךָ, הִתְחַנְּנוּ הַיְתוֹמִים. – הֵא לָכֶם פְּרוּסַת לַחְמִי זוּ הָאַחֲרוֹנָה, אִכְלוּ וְשִֹבְעוּ! אָמַר הָרוֹעֶה וְהוֹשִׁיט לָהֶם אֶת שְׁאֵרִית לַחְמוֹ. כְּשֶׁקִּבְּלוּ הַיְתוֹמִים אֶת הַלֶּחֶם, נָתַן הָאָח הַבְּכוֹר לַצָּעִיר אֶת כָּל הַפְּרוּסָה. – לֹא, אָחִי! בְּכָל הַדֶּרֶךְ הָיִיתִי נִשְׁעָן עָלֶיךָ, עֲיֵף אַתָּה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמֶּנִּי, נְחַלֵּק-נָא אֶת הַלֶּחֶם בֵּינֵינוּ, אָמַר הַקָּטָן. לָקְחוּ הָאַחִים אֶת הַלֶּחֶם וְחִלְּקוּ בֵינֵיהֶם, אֲכָלוּהוּ וַיִשְׁבָּעוּ. אַחֲרֵי אָכְלָם הָלְכוּ הָלְאָה עַד בּוֹאָם לְפָרָשַׁת-דְּרָכִים. שָׁם הָיָה עַמּוּד גָּדוֹל וּכְתוּבִים עָלָיו הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: “הַמַּיְמִין יִהְיֶה לְמֶלֶךְ; וְהַמַּשְֹמְאִיל – לְעָשִׁיר”. כְּשֶֹכִּלּוּ לִקְרוֹא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אָמַר הָאָח הַצָּעִיר לַגָּדוֹל: "לֵךְ אַתָּה, אָחִּי יָמִינָה; קָנִיתָ לְךָ חָכְמָה וָדַעַת יוֹתֵר מִמֶּנִי – רָאוּי אַתָּה שֶׁתִּמלֹךְ. פָּנָה כָּל אֶחָד לְעֶבְרוֹ, הַבְּכוֹר יָמִינָה וְהַצָּעִיר – שְֹמאלָה.


 

II

זְמָן רַב הָלַךְ לוֹ הָאָח הַגָּדוֹל, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ רְחוֹקָה. נִכְנַס לְבֵית זְקֵנָה אַחַת וּבִּקֵּשׁ לוֹ מָקוֹם לָלוּן. בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר קָם, הִתְלַבֵּשׁ, רָחַץ אֶת פָּנָיו וְהִתְפַּלֵּל. וּבַמַּמְלָכָה הַזוּ מֵת בָּעֵת הַהִיא הַמֶּלֶךְ, שֶׁלּא הִשְׁאִיר אַחֲרָיו בֵּן יוֹרֵשׁ-עֶצֶר, זוּלָתִי בַת יְחִידָה. הִתְאַסְפוּ כָּל אַנְשֵׁי עִיר הַמַּמְלָכָה לְבֵית-הַכְּנֶסֶת. אִישׁ-אִישׁ וְנֵרוֹ בְּיָדוֹ, וּתְנָאי הִתְנוּ: הָאִישׁ שֶׁנֵּרוֹ יָאִיר מֵעַצְמוֹ בְראשׁוֹנָה, הוּא יִהְיֶה לְמֶלֶךְ וְאֵלָיו תִּנָּשֵֹא בַּת הַמֶּלֶךְ הַיָּפָה. – הֵא לְךָ, בְנִי, נֵר וְרוּצָה בֵּית הַכְּנֶסֶת, אָמְרָה הַזְקֵנָה לְאוֹרְחָהּ הַקָּטָן; אֶפְשָׁר שֶׁנֵּרְךָ יָאִיר רִאשׁוֹנָה. הָלַךְ הַיָּתוֹם לְבֵית-הַכְּנֶסֶת. רָאָה עִוֵּר תּוֹעֶה בַדֶּרֶךְ, אֲבָל אֵין אִישׁ שָֹם אֵלָיו לֵב, מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל מְמַהֲרִים לְבֵית-הַכְּנֶסֶת. חָמַל עָלָיו הַיָּתוֹם, שָׁכַח אֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה, וְלֹא עָזַב אֶת הָעִוֵּר עַד אֲשֶׁר הִכְנִיסֹו לְבֵית-הַצְּדָקָה שֶׁבָּעִיר, וְאַחַר רָץ לְבֵית-הֹכְּנֶסֶת, וְאַךְ נִכְנַס שָׁמָה וְנֵרוֹ הֶעֱלָה לַהַב. הִשְׁתּוֹמֵם הַיָּתוֹם לְמַרְאֶה זֶה, פָּנָה כֹה וָכֹה וְרָאָה אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בָּאַוִּיר: “מָאוֹר הָיִיתָ לָעִוֵּר עַל כֵּן יָאִיר נֵרֱךָ!” קִנְּאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּנַּעַר הַזָר וְהִתְחִילוּ נוֹשְׁביִם עַל נֵרוֹ שֶׁל הַנַּעַר לְכַבּוֹתוֹ. אוּלָם בַּת הַמֶּלֶךְ, שֶׁיָּשְׁבָה בְרֹאשׁ, רָאֲתָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַזֶה, הֵרִימָה מִמְּרוֹם שִׁבְתָּהּ אֶת שַׁרְבִיט הַזָהָב וְקָרְאָה: – אַל תִגְעוּ בּוֹ, נֵרוֹ הוּעַל רִאשׁוֹנָה, אַךְ זֶהוּ יוֹרֵשׁ הָעֶצֶר! וְלֹא כִלְּתָה בַת-הַמֶּלֶךְ אֶת דְּברֶיהָ וְהָעָם מִהֵר אֶל הַיָתוֹם, וְעַל כַּפַּיִם נְשָׂאֻהוּ אֶל הַמַּלְכָּה הַצְעִירָה. הִיא נָתְנָה לוֹ אֶת טַבַּעְתָּה טַבַּעַת הַזָהָב, וְקָבְעָה אֶת דִירָתוֹ בְּאַרְמוֹנָה. וְכַאֲשֶׂר גָּדַל וְהֶחְכִּים וְהִשְׁכִּיל מְאֹד, – הָיְתָה לוֹ בַּת-הַמֶּלֶךְ לְאִשָׁה. הוּא הָיָה מֶלֶךְ טוֹב, חוֹנֵן דַלִּים וְאוֹהֵב מְשְׁפָּט וָצֶדֶק, וְאָחִיו הָיָה לוֹ לְמִשְׁנֶה.

המלצות קוראים
תגיות