א 🔗
הפרחים הינם מתנת כרובים זכים לבני-האדם. בימי בראשית הוציאום בחשאי מגנזי השמים, בשעה שהמלאך נטריאל, הקפדן הממונה על השמירה נרדם, וישתלום באדמה, באחת מן החורשות העבותות ביותר, מקום בו לא דרכה עוד כף רגל אדם או חיה. כאשר גמרו את מלאכתם פנה אחד ואמר כשבת-צחוק מרחפת על שפתיו:
" באחד הימים יזדמנו בני האדם לתוך החורשה וימצאו לשמחתם הרבה מתנה נאה זו".
ב 🔗
ובין רבבות הפרחים המגוונים והשונים ביופיים ובתבניתם, פרחו ושיגשגו גם השושנים, אשר הפיצו את ריחן הנעים והמשכר. אבל ציבען אפור היה, סגרירי, עגום ולא יפה למראה. נוגים-מנודים גדלו שיחיהם בין הפרחים בעלי הצבעים המרהיבים ולא לקחו חבל בשמחתם באביב, בעונת הפריחה, אף לא השתתפו בצערם ברדת עליהם הכמישה בסתיו.
השושנים הכירו ביתרון היופי אשר לאחיהן הפרחים, והן התבישו לקרוב אליהן קירבת אחיות בכסותן האפורה והדלה… בהתעלס רוח פזיזה בחורשה, אשר עוררה את הפרחים מנימנומם הערב, זקפו הללו את גבעוליהם בגאון, הרימו ראשיהם היהירים כלפי קרני השמש המלטפות, ויקראו ביהירות:
“אכן יפים ונחמדים אנחנו, הלא?…”
וקרני השמש המאירות פיזזו מתוך עליצות ומשובה בין עליהם, בתוך הכותרות הטעונות מיץ ושלל-צבעים, ותלחשנה חלקות:
“אמנם יפים וענוגים הינכם ככרובים שותליכם…”
שמעו השושנים הפורות את השבחים שפיזרו קרני השמש לפרחים ויצר להם מאד. בעצב שחו ראשיהן לאדמה ותתאוננה מר באוזניה:
“הגידי לנו אמא מינקתנו, למה משוללות-צבע אנו? מה פשענו?”
הניעה האדמה את עשביה-שערותיה ותשב להן בנזיפה:
“הרי ריחכן הטוב יקר הינו מכל צבע ומה-לכן כי תרגזנה?…”
נאנחו השושנים, כיווצו עליהן האפורות, כבשו ראשיהן בקרקע והירהורים נוגים תקפון.
ג 🔗
באחד הימים נטש אדם את נווהו, ויבוא להתבודד בחורשת הפרחים, כי נפשו דאבה וכלתה מעוצמת געגועים לשחקים, לרעיו הכרובים. כאשר ראו עיניו לראשונה את הפרחים הנחמדים אשר הרנינו את לבו, וישמח עליהם מאד.
המקום מצא חן בעיניו והוא התבודד בחורשה. את צמאונו הרווה במי מעיין זכים שפיכו בין העצים, ואת רעבונו שבר בעשבים ושרשים רכים ומתוקים שלקט. הפרחים הרהיבו את עיניו ביפיים ויענגו את נפשו הנכרה.
פעם, עם שקיעת החמה, קלטו אזני אדם את תפילת השושנים, בהתעטף עליהן נפשן מצער, ורחמי נכמרו עליהן. הוא קרב ויאמר להן:
“שושנים נוגות. ריח נעים וברוך לכן. הוא עודד את נפשי והביא לי בנשימתו המשכרת שאיפה לגדולות ולנצורות. עוד מעט ואני אאלץ להיפרד מכן ולחזור לריעי הכרובים. והיה – בעבור פה אחרי לכתי מכן – אחד מבני, וקדמתן את פניו בריחכן הנעים, כי החיים על האדמה קשים הם ומלאי עמל. בעשותכן כך אתפלל בעבורכן”.
כאשר כילה אדם את דבריו, פנה וילך מן החורשה, ויחזור לעמול בחברת אשתו ובניו, כי אמר בלבו: “אין מפלט מפני העצב אשר גם בין פרחים ישכון…”
והשושנים התאוששו לשמע דברי אדם והתקווה להתקשט בצבע יפה פעמה בלבו, והם ציפו בקוצר-רוח לבואם של בני אדם. אבל חלפו אביבים רוויי שמש ואור, ואף אחד מבני אדם טרם הופיע לדרוך בגבולות החורשה.
“ודאי טרודים הם מאד” – הירהרו השושנים בעצב וצער עז תקפן והיה משיר את עליהן… אך תקוותן לא רפתה, ובלילות היו מתכווצות יפה, שלא יפוג חלילה ריחן הטוב אשר הקדישו לבני אדם חלף הצבע משאת נפשן.
פעם בבוקר בהיר באביב, כאשר השושנים עמדו בעצם לבלובן, רעדו לפתע צמרות העצים מזעקת-חמס מרה, שהרעידה את חלל האויר. חרדו הפרחים, נבהלו השושנים, וישאלו את הצפרים אשר התעופפו ופרחו במבוכה מעל לראשיהם…
“בני-כנף! מה פשר הצעקה המוזרה?”
ותען להם דרור בציוץ מר:
“מריבה פרצה בין שני בניו של אדם, ויקם האחד להרוג את השני…”
תמהו השושנים, כי לא הבינו עדיין מה זאת “מריבה” ומה פשרו של “הרוג” – אולם שמחו ועלזו לשמע בני-אדם, ועליהן האפורות רטטו מחדוה ומכליון-נפש.
באותה שעה פילחה זעקה שניה את חלל האויר, ולתוך החורשה פרץ עיף וחיוור – הרוצח קין! בין העצים הסבוכים בעבי החורשה תר לו אחרי מיפלט ומקום-מחסה, אך כתמי הדם אשר אל עורו-לבושו רתחו והעידו בו:
“הנה הרוצח הראשון עלי אדמה!”
ראוהו השושנים בכך ופשר הזעקה התחוור להן…
את ריחן הטוב לא זילפו לעומתו, ומרוב פחד חוורו רבות מהן והפכו לבן, והשאר אדמו מבושה. ציבען האפור, הסגרירי, נעלם לגמרי…
ד 🔗
ואדם – אשר התאבל על הבל בנו ולא מצא לו ניחומים – חזר אל החורשה להתבודד בה. במצאו את השושנים ענודות צבעים, חייך אליהן נוגות ויאמר להן:
“אכן עמדתן בנסיון, ולא זילפתן את ריחכן הנעים לקראת החוטא קין. לכן זכיתן לצבעים וברוכות תהיינה; אך יהיו הצבעים לבני הבאים לסמל: האדום – לדם; והלבן – לשלום. בפרוץ מלחמות בעולם – והפכתן כולכן אדומות ובחלוף המלחמות לגמרי – והפכתן צחות ולבנות!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.