א 🔗
בכל פעמה רוח הדרור. אדם התהלך את החיות הטורפות ולא ידע פחד; היצורים החלשים, חסרי המגן, אף הם חסו ברוח השלום, ואימת החזק והאכזר לא הדריכה את מנוחתם. האדם, החי, נשמו לרווחה, ועבים שחורים טרם העיבו את פני החיים.
ואז קרה המקרה העצוב:
היחידי שעצב מררהו, היה המלאך חפשיאל, הממונה על החופש. הוא התעופף במרחביה באפס מעשה. שום יצור לא היה זקוק לעזרתו. כמיותר היה, כאבל בין שמחים. וירע הדבר בעיניו. וכאשר ראה, כי גם בלעדיו רב וכביר הוא האושר השולט בעולם – ויצר לו על שנוצר לבטלה…
באחד הימים, ברחפו מתבודד ותקוף-צער בחלל המדבר, לרגלי הר סיני, והנה ניצנץ בו רעיון לפתע פתאם: הוא התנשא לשיא החורב, קפל את כנפיו, בחר לו צוק סלע נהדר שאיווה לו למושב, חדר לתוכו, ויכלא בו…
ב 🔗
שנים חלפו. במשך זמן זה היה עולם נטול חופש. חפשיאל נם את שנתו. לא ארכו הימים והברואים נשתנו לרע. בני-האדם על פני הארץ שטמו איש את רעהו, הפיחו מדנים, ויחרחרו ריב. אז בדו להם האנשים גבולות; בללו את שפתם; התרחקו זה מזה, ויבוזו איש לאחיו. פלוגות-פלוגות נתפלגו; למשפחות, שבטים ולאומים.
ויקומו אמני מתכת אשר אמנו את ידיהם בתעשית כלי-זין משחיתים, והארץ מלאה חמס. דם נשפך כמים לעין השמש. והרוח המחבל דבק גם בחיות אשר השתוללו, גידלו צפרנים שנונות ושניים דורסות. האדם כחיה ארבו לחלשים מהם, ביערות הסבוכים, במסתרי עמקים – ויכריעום.
ימים רבים התענו אסירים עלובים בבתי-הכלא, ויצפו בכליון עינים לחפשיאל אשר נעלם, ולא חש לפדותם מיד מעניהם העריצים; ימים רבים ערגו עמים משועבדים לחפשיאל אשר לא הופיע להצלתם. והעמים נימחו מעל פני הארץ, ורק התנים הספידו אותם בלילות על עיי החרבות.
וכל הפגעים האלה נתרחשו ובאו לעולם בגלל חפשיאל, אשר לא ידע ולא הבין, כי בהיעדרו ימיט שואה איומה. הוא לא דאג לאומללים. ולמקום משכנו הנסתר לא הגיעו גניחות היסורים של הסובלים. אך טוב ושקט שרר סביבו. מדי בוקר התעורר לקראת קרני השמש אשר חומם פרץ וחדר דרך כתלי הסלע גם אליו; הוא הקשיב במנוחה ועונג לסודות הטבע שהתרחשו-התלחשו על ידו. הוא האזין להמית הרוחות ששרו לו שירי נצח נשגבים והפילו עליו תרדמה.
וכה נקפו שנים רבות.
לחפשיאל נעם מאד המיפלט-מיקלט שמצא לו בסלע. הוא לא מיהר, אף לא חשב לנטשו ולגאול את הרבבות המחכים לו בקצווי-תבל. הוא התכווץ, התבצר במעונו הקשה, ויתענג בזרועות התרדמה והבטלה. כנפיו היפות והענוגות, שנצמדו מקופלות לגופו שנים רבות ללא תנועה – החלו לכמוש, ובנוצות פשה הנגע…
ג 🔗
פעם בליל חושך וסופה, כאשר הרועים לרגלי החורב הילילו מר על עדריהם שנפלו טרף לשיני אריות צמאי-דם – התעופפו הנשרים מקניהם אשר במרומי הסלעים, ויצרחו לרועים בלעג:
“בני-אדם! – חפשיאל, מלאכם של משוללי המגן, מלאך החופש אשר לו אתם מצפים בכליון-עינים – שוכן לו בתוך סלע סמוך לנו, וצרתכם ללבו לא תגיע…”
ויאמינו הרועים לדברי הנשרים ויפיצו חיש מהר את הבשורה הזאת בכל ארבע רוחות העולם. כאשר הגיעו הדברים לאזני מלך משועבד, אשר ארצו נאנקה תחת עולו הכבד של עריץ שכן, וישמח מאד. הוא החליט לשחרר בעל כרחו את חפשיאל ממקומו החבוי. בראש צבא כביר ומצוייד היטב במבחר כלי-זין, בלוית חרטומיו הבקיאים ברזי עולם, ובחברת חוזי כוכבים אשר שבילי הרקיע נהירים להם כשבילי מולדתם – יצא המלך בדרכו להר סיני.
ד 🔗
אחרי פרשת נדודים ועמל רב, הגיע המלך וחילו בשלום המדברה, ויאהל בחורשת דקלים לרגלי החורב. הצבא טרם הספיק לפוש מעמל הדרך, ועם עלות השחר האיץ המלך בחייליו להעפיל לשיא ההר. בצהרים הגיעו למישכנו של חפשיאל.
התבונן המלך בסלע המבריק כלפי השמש, וחיוך קל חלף על פניו העצובים. דומם עמד על-יד הצור, המכיל בתוכו את הרז הגדול והנשגב – את נשמת כל חי – את החופש!
כאשר התעורר המלך מהרהוריו, פקד לאחד מאנשי צבאו לפוצץ את הסלע.
חיל ענקי וחסון כארז, שירי ומפותח, הרים קורנס גדול עשוי ברזל-עזת, ויורידו בכוח – הך! הסלע זע במקצת. שנית הורם הקורנס – הך! אך ללא הועיל. אותו רגע הרגיזו את המלך צריחות הנשרים אשר חזרו לקניהם. לפקודתו, כוננו עשרות חיילים את קשתותיהם. החיצים פילחו את חלל האויר, השמיעו שריקת-מות ויפגעו בנשרים הגאים אשר צנחו ממרומי התכלת ארצה. דמם שתת והכתים את סלע החופש.
כאשר ראה זאת אחד מזקני החרטומים ויתחלחל. הוא קרב למלך ויאמר לו:
“אדוני המלך! – מנשרים אוהבי חרות עשקת את החיים. אכן הריעות לעשות!”
ושני – חוזה בכוכבים – כרע על ברכיו מפחד המלך הזועם, ויגד חזות חשה:
“החופש נכתם בדם. ידיך, המלך, לא יביאוהו לעולם…”
"האלמו ודומו טמאי-פה! – הרעים עליהם המלך בקצפו, ולחייל בעל הקורנס פקד: – “נתוץ את משכן החופש!”
אולם חפשיאל אשר הרגיש בדם שרתח ופעפע על גבי הסלע, ולאזניו הגיעו הלמויות הפטיש, התמרמר מאד על שהפריעו את מנוחתו וביקשו לשחררו בעל כרחו. הוא התכווץ והתבצר בסלע הקשה אשר אצל עליו מכוחו.
כשחזר החייל והוריד את הקורנס – התפוצץ הברזל לרסיסים…
וירגז המלך:
“חיילים בטלנים!”
ויסיעו גדודי המלך כלי-מפץ כבדים, ויורידום, הורד והכה בכוח על הסלע אשר לא נע ולא זע; גם אילי הברזל לא הועילו, ומרב קשיותו של הצור, משכנו של חפשיאל – נתרסקו…
המלך חרק בשיניו מקצף אין-אונים:
“לנתץ את הסלע! לפוצצו!…”
ועד שקיעת השמש עמל הצבא ואיבד את כוחו לריק על הסלע הקשה אשר לא הסגיר את חפשיאל לדורשיו. המלך כעס ופניו חוורו כפני אדם חולה. הוא לא שמע את אשר לחש אחד מחכמיו לריעהו:
“אין ללכוד את החופש כאשר יילכד העבד. לא בכוח…”
ה 🔗
ועל גדות הנילוס העבידו בימים ההם המצרים את בני-ישראל בפרך. עול כבד וקשה מנשוא העמיס שליט מצרים האכזר על השבטים העברים; עול עבדות משפיל ומדכא! חיי העברים, חיי רועי צאן ישרים, לא ישרו בעיני המצרים שעבו ושמנו מברכת היאור, אשר סיפק מים בשפע לתנובת שדותיהם. וכשזחה עליהם דעתם ולבבם גבה, ויחלו להעביד את עבדיהם בבנית ערים ומצבות-זכרון ענקיות, שלא היו משלן.
כאשר חסרו להם ידים עובדות מבני עמם, התנכלו, התחכמו, ויבהילו את שבטי העברים, הרועים והנוקדים, גזלו מהם את צאנם ובקרם, ויכריחום לעבוד בחומר ובלבנים, מנער ועד זקן.
כל נסיון של מרד – דוכא בחרב. ויהי העם אין-אונים להתקומם נגד נוגשיו ולנתק את כבלי-השעבוד; העם נכנע בעל כרחו, וישקע בבוץ העבדות, כי חפשיאל טרם הופיע בעולם. אבל במסתרים הגה הלאום וטיפח את דמיונותיו על הגאולה שיבוא יומה, ועל חיי דרור נפלאים; על שיבה לארץ מולדתו.
ו 🔗
ואז באותם הימים הקשים נולד הנביא משה, שגדל בין אחיו המעונים וירא בסבלותיהם. ויבחל משה בעבדות ובנוגשי העם התנקם – באין רואים – בחרב. ויעמידו אותו אחיו בראש העם. החופש שעמם בלבם כגחלת תחת האפר מלבה היה האיש משה לשלהבת מאירה.
אך שוטמיו רבו. שוטרי פרעה התחקו בעקבותיו ויתנכלו לרצחו נפש. משה לא חת מפניהם. אוזנו פקוחה היתה, כוחו במתניו, ושריריו – צור! רוח החרות פעמה בו והרתיחה את דמו למראה חרפת העבדות. ואז גמלה בלבו ההחלטה להקדיש את כוחותיו להצלת עמו. אבל במצרים קן החרפה והשעבוד, לא מצא מנוח לכף רגלו. ביום בהיר אחד, לקח את מקלו בידו, הצטייד בתמרים ועוגות, הפך פניו בבוז כלפי בניני האבן הנהדרים והפירמידות הנישאות, ויצא המדברה.
ובין הנדכאים התפשטה השמועה כי הנביא יצא לקראת חפשיאל, ותחי רוחם; ברק-תקווה הוצת בעינים העוממות מעמל וסבל; הגב השחוח כאילו נזדקף, והאצבעות שהיו רגילות בכף-הסיידים, התכווצו לאגרופי-זעם מוצקים, כמוכנים למחוץ את ראש פרעה העריץ. רנת פלאים עברה במחנה, והאזנים שהקשיבו וקלטו את המיית משברי הנילוס ואת אוושת הרוח בסוף, דימו לשמוע קולו של פדות, ניתוק כבלים, וניתוץ ארמנות השליט.
ז 🔗
ימים רבים עשה משה במדבר.
בדממת הישימון פעמה בו רוח אלוהים. הוא הגה בתורה אשר יתן לעם בצאתו ממצרים אבל חפשאיל הכלוא הדריכהו מנוחה. ידע הנביא, כי כל עוד לא ירחף חפשיאל בחלל העולם – אין תקווה לגאולה שלמה.
ובשוטט משה ברחבי המדבר, בין הרועים, ויהיה להם לראש ולמדריך. בכוחו הושיעם, ובעצותיו הנבונות כילכלם. וישימוהו הרועים לשופט עליהם ואיש-אלוהים כינוהו. ומשה אהבם מאד. הוא חיבב את מנהגיהם הפשוטים והכנים, ונפשו נקשרה בם. אבל מנוחה לא ידע. בחלום ובהקיץ ראו עיניו את אחיו המעונים, המשועבדים במצרים, ונפשו רגזה ושבעה מרורים.
לילה אחד, בשבתו על-יד המדורה שערכו הרועים, סחו לו רעיו על סלע החופש הנמצא על ראש הר החורב, ועל מאמצי בני האדם שביקשו לשוא לשחררו. כאשר שמע זאת משה וישאף רוח לרוחה, כמקיץ אחרי חלום-בלהות מעיק. הוא לא דיבר, אף לא סיפר לאיש דבר, ועוד באותו לילה התחמק בלאט מאהלו, וישם פניו לעבר הסיני.
ח 🔗
עלטה כבדה שלטה מסביב בהעפל משה על ההר. הוא גישש בחושך למצוא נתיב, ורגליו ניגפו מדי פעם בפעם באבנים ומכשולים. לפרקים פילחו צריחות ינשופים את חלל הלילה האפל, מין המדבר הגיעו לאזניו שאגות הכפירים בשחרם לטרף.
עודנו עולה ומעפיל ההרה, והנה סנה בודד, שהשחיר לצד השביל, התלקח פתאום בלשונות אש כבירות, אשר הפיצו זוהר ואור כחול-אדום. ויעמוד משה משתאה ומחריש לדעת מה פשר הדבר: הן ברק לא פגע בעץ והרועים לא הבעירו על ידו מדורה, ומהו איפוא, פשר הפלא הגדול הזה?… ותמהונו גדל פי כמה בראותו כי הנה הסנה בוער באש ואיננו אוכל…
ויקרב משה ברטט לעמוד על תעלומת הפלא, והנה קול צלול בקע ועלה מבין לענפי הסנה היוקד:
“של נעליך מעל רגליך, כי קדוש המקום אשר אתה עומד עליו…”
ויכרע משה על ברכיו. חרדת-קודש תקפתו לשמע הקול הנשגב שהחל מדבר אליו מן הסנה על חופש ופדות; על תורת אמת ומצוות נשגבות. אז ידע משה כי מטרתו הנעלה שאליה הוא שואף תתגשם. מרוב שמחה התבלבל, בא במבוכה, ודבריו שיצאו מפיו היו מגומגמים, ויהיה ככבד-פה בעיניו.
כשכבה האש ועל הסנה הפלאי ירדה שוב האפלה, מיהר משה וירחב את צעדיו לפסגת החורב.
ט 🔗
אותו לילה הזהיר הר אלהים בזוהר נפלא שאורו הלך למרחוק. חיות הטרף התחבאו במאורותיהן ובחגווי הסלעים; הרועים כרעו מפחד על ברכיהם, וילחשו תפלות לפלא. הלילה היה נהדר וספוג רזים.
כאשר הגיע משה לסלע, התרוצצו במוחו מחשבות שונות. הוא הרגיש כעין מחנק שגזל את נשימתו ומנוחתו גם יחד. זאת היתה השאיפה הכבירה להביא דרור לאחיו בני עמו; שאיפה שיקדה בו ביקוד אש. עייף ויגע צנח משה לרגלי הסלע, מעונו של חפשיאל, ומגרונו פרצה שירה אדירה, שירה הפורצת מתוך לב מלא על גדותיו – לב העורג למעשים כבירים!
ותתפשט השירה ותחרד בהדיה את הסביבה הנמה. הצלילים חזקו ויסכו בטבע ובברואיו הישנים געגועים חזקים ורצון לעשות משהו יפה, משהו נעלה.
ויתעורר גם חפשיאל במשכנו העתיק מתרדמת הקפאון שנפלה עליו זה אלפי שנים. הוא האזין לשירה, ותשוקה עזה תקפתו להתפרץ, למהר לקול צלילי שירת-הדרור ולחוש לעזרת המדוכאים והמעונים המצפים לו.
כאשר חזקה וגברה שירת משה, התבקע פתאם הסלע לארבע לוחות אבן, וחפשיאל פרץ מכלאו, ויפרוש את כנפיו לעוף – אך אהה!… במשך אלפי השנים שהמלאך נם את תרדמת הבטלה, כמשו ונבלו כנפיו… הנגע עשה בהן שמות ולא צלחו יותר למעוף; לשוא הניע בהן מעלה-מטה – כוחן סר, תש…
ויפרוץ חפשיאל בבכי מר, ויבכה את כנפיו האבודות לנצח.
ואנחות המצפים לגאולה, שקודם לא הגיעו לאזניו, נאנקו עכשיו שבעתיים ותתבענה:
“הזדרז, חפשיאל!”
“הושיעא נא!”
“חלצנו מן המצר!”
ויבך חפשיאל שנית.
אבל משה אשר נד לו על שברו הגדול, ניחמו:
“את הנעשה אין להשיב. כנפיך שנית לא תצמחנה. רבבות תלו בך תקוות שהפכו למפח-נפש. כנפיך הנפסדות הן פרי הבטלה. כוחך טרם תש לגמרי, אבל קודם יכולת להחיש את הגאולה, וכעת יאריכו הימים עד הגיעך למקומות שהאנשים זקוקים לך, כי ברגליך תעשה את הדרך הארוכה – דרך החופש…”
התאושש חפשיאל, והחל ללכת.
– רד מצרימה" – אמר לו הנביא הגואל – “שם מחכים לך רבבות”.
ומשה עזב את לוחות האבן שהתהוו ממשכנו של חפשיאל ואשר חקק עליהן אחר-כך פעמים את עשרת הדיברות וירד בעקבות חפשיאל מצרימה. ושם חיכה לו העם מוכן. רוח הדרור פעמה בו. אז הוכשר העם ויציאת מצרים החלה.
*
מאז משוטט חפשיאל שוב בעולם אבל כנפיו הנגועות הן בעוכריו. מרובים הם המצפים לו בכל קצווי התבל, ואין בכוחו להחיש עזרה לכל, כי עליו ללכת ברגל, בדרכים ארוכות ומלאות מיכשולים, ולכן יש גם אשר יאחר לבוא…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.