רקע
שמעון ברנפלד
אברהם אבועלפיא
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"א

אשרי תמימי דרך – אשרי בני אדם הולכים בתומם ואינם זזים אף כחוט השערה מן המסלה אשר סלו ראשונים. במופלא מהם אינם דורשים, ואין להם עסק בנסתרות. בני אדם האלה מוצאים קורת רוח בעולם הזה ומזומנים הם לחיי עולם הבא.

ואיזהו הדרך שיבור לו אדם ובו יגיע אל ההצלחה הזמנית והנצחית? בדורות הראשונים היה יסוד החיים המוסריים – התמימות. האמינו באמונה שלמה בכל דבר מסור ומקובל; דבר שבכתב היה להם ודאי גמור, צווי שיצא מפי הגבורה, ועל השאר היו אומרים: מנהג אבותינו בידינו. מתוך תמימות זו לא היתה להם שום פרובלימה, לא בדת ולא במוסר. כשבא רבנו בחיי הספרדי לשנן לבני דורו את מדת הבטחון באלהים, ויתרון הבוטח בו על אנשי האלכימיאה, הביא ראיות “מכריעות” לדבריו מתוך פסוקי המקרא. כלום יש ראיה גדולה מזו? ועלינו לדעת, שאחינו הספרדים היו שואלים ודורשים, לכל הפחות, בפרובלימות כאלה – ולהן המציאו ישובים ממין זה. אחינו האשכנזים והצרפתים לא שאלו ולא דרשו כלום, אלא כך היו מקובלים מבית־מדרשם וכך מסרו לבניהם אחריהם. ואמנם נמצאו בחכמי ימי הבינים הספרדים, אשר העמיקו בשאלותיהם ולא מצאו די ספוקם בתשובות מתוך ספרי המקרא ודברי אגדה; אבל גם להם נזדמן ישוב מספיק לכל הפרובלימות בתורת אפלטון ואריסטו. בכל אופן הרגיעו את נפשם ורוחם ומצאו את דרכם בחייהם המוסריים סלולה לפניהם.

ועוד יתרון גדול היה להם אפילו בהיותם מעמיקים בפרובלימות החיים: רגליהם עמדו על יסוד נכון וקיים. לפעמים היתה להם הפשרה בין התביעות הדתיות ובין ההנחות הפילוסופיות אי־הגיונית, דבר והפכו, סתירה בולטת ומורגשת. ואולם על כל אלה עברו בבטחון גמור. הרמב“ם לא זז מהיקשיו ההגיוניים של אריסטו – הכל היה לו הבנה שכלית, מופת וודאי שאי אפשר להמלט ממנו. עם כל זה סדר את כל מצוות התורה, הכתובה והמסורה, כל מה שמצא בשני התלמודים, במכילתא, בספרא וספרי, בתוספתא, וגם בהוראות הגאונים – אשר יעשה כל אדם מישראל וחי בו. לא ותר אפילו על נקודה אחת. כיוצא בו מוצאים אנו את הפילוסוף העמקן ר' לוי בן גרשום, שעלה על הרמב”ם בהשקפה פילוסופית. לא פסק הלכה כאבן־סינה, המפרש הקונסרבטיבי של אריסטו, אלא נטה אחרי אבן רשד, זה שהורה את המטריאלות הגמורה ותלה גם כן את דבריו בפילוסוף היוני. ורלב“ג זה, אשר בפילוסופיה הקדים את הרמב”ם, היה בזמנו אחד מעמודי ההוראה הדתית בישראל, אחד “הפוסקים”. לפי השקפתנו בזמננו, שואלים אנו: איך אפשר היה לאחד את שני ההפכים, לקרב את תורת ישראל אל הפילוסופיה היונית והיו תאמים? ואולם החכמים האלה היו אנשי דת ואנשי פילוסופיה בעונה אחת. במוחם הקציעו חדרים חדרים – פנת זויות לתורה ולמצוות ופנת זויות למחקר ולפילוסופיה. שני תחומים נבדלים היו להם, ואין תחום אחד נוגע בחברו אפילו במלוא נימא. כל מה שהעלו בשכלם, בין בשעה שהיו עוסקים בתורה ובין שהיו עוסקים בפילוסופיה, היה מוגבל ומוגדר מכל צד. הם לא הפקירו את עצמם על איזו פרובלימה ולא הרגישו בצער התסיסה הנפשית, בשעה שהנפש נקלעת מן הקצה אל הקצה. הכל היה מובן להם כל צרכם; הכל וודאי ומנוסה.

בימי הבינים לא היו החיים, האישיים והחברתיים, מסובכים כל כך כבימינו. יכולים אנו לומר שבאמת רק פרובלימה אחת היתה להם, שאלת יחוס האדם לאלהים ולמצוותיו. אמנם, פרובלימה זו היתה קשה וחמורה, כי זו היתה יסוד המציאות האנושית ועליה העמידו את אשרם בעולם הזה ובעולם הבא. ואולם לפרובלימה אחת, אפילו שתהיה חמורה ועמוקה ביותר, אפשר למצוא פתרון – אמתי או מוטעה. גם הפתרון המוטעה היה נראה להם שהוא אמתי. אבל מה יעשה האדם שלא מצא לפרובלימה זו פתרון רצוי – היינו, שלא מצא בו מרגוע לנפשו, כי לא האמין באמתותו? בני אדם כאלה לא היו מרובים בימי הבינים. אבל אוי להם, ליחידים מעטים אלה, במסבה מוקפת מכל צד חומה גבוהה. הספק, הפקפוק, ההרהור בכל המסור והמקובל – זה היה נחשב בימי הבינים עוון ופשע שאין לו כפרה. אתה מוצא, כי בדורות ההם היה ההרהור הפקפוקי קשה אפילו מן המעשים הרעים. עבירה שבלב היתה חמורה מעבירה שבמעשה. טעות היא מה שסוברים בדורנו, כי בימי הבינים היו החיים כולם מזוקקים וצרופים, כולם שלמות מוסרית. נכשלים היו גם בעבירות גסות, ולהן היתה כפרה. ואולם מי שבא והורה ספק בהנחות הדתיות בנוגע לטבע האלהות וליחוס האדם אל המציאות האלהית – אחת דתו ליהרג בסיגופים וענויים קשים. לא בעבריינים שלטה כל כך מדת הדין, אלא במינים וכופרים.

בישראל לא החמירו אמנם כל כך בענשם של כופרים ומינים – מתוך בלתי־יכולת. אפשר שגם בתי דינים בישראל היו מוציאים לשרפה את כל מי שמהרהר אחרי התוכן הדוגמטי של היהדות, אלא שבטלו דיני נפשות בישראל. ואולם גם בלי “ארבע מיתות בית דין” היה גורלם של המהרהרים גרוע מאד. האדם הוא “מדיני”; הוא חי בצוותא וזקוק הוא לבריות. בזמננו אפשר לאדם להתרחק מן החברה, לכל הפחות מאותה חברה העוינת אותו ושוקדת לרדפו ולהחרימו. אבל לא כן בדורות הראשונים. הפרט היה זקוק להכלל בכל פסיעה ופסיעה. די היה לנדות ולהחרים את האיש שיצא מגדרו – והם היו אומרים “מגדרו של עולם” – והוא כבר היה הפקר, אסקופה נדרכת לכל בני מסבתו. איך יחיה אדם כזה? אפילו בתוך משפחתו לא מצא מנוח. אין ספק, שגם בימי הבינים יצאו קצתם “מגדרו של עולם” – בסתר אהלם. היו נשמרים ונזהרים מאד שלא יגלה זה ברבים. היו שומרים את פתחי פיהם, והפחדנים ביותר לא היו מגלים את מה שבלבם אפילו לעצמם; את צל צלמם היו יראים. אלא שגם זה תלוי בטבע האדם, כשם שתלוי כח זרם מים בטבעו. לפעמים עוברים מי נהר בשלום ובמתינות; אבל לפעמים פורצים הם את גבולם ואין להם מעצור. אם רואים אנו אדם חפשי ברוחו ובהשקפתו, והוא זהיר מאד בדבריו, הרי חרותו מוגבלת ואין לה כח מניע, כח דינמי. אבל לפעמים מתגבר הרעיון והורס את גדר הזהירות והשמירה. הרי לפנינו כח היסטורי מניע ודוחה.

אחד מאלה אנשי הרוח – ובני דורם היו מסמנים אותם בשם “משוגעים” – היה אברהם בן שמואל אבועלפיא מעיר סרקוסטה בספרד, אשר חי במחצית השניה של שנות המאה הי“ג ובתחילת שנות המאה הי”ד. כל ימיו בקש את האמת – את ההבנה האמתית בטבע האלהים וביחוסו אל המציאות. זוהי שאלה חמורה מאד העומדת ברומו של העולם המוסרי. בזמננו היא שאלה מדעית, פילוסופית או פסיכולוגית. עוסקים בה בכובד־ראש ובהתאמצות כל הכחות השכליים שבאדם. ואולם אינה אלא שאלה מדעית, נושא ענין של חקירה, ולפעמים רק מקצוע של חכמה המפרנסת את בעליה. הרי כל אדם עוסק באיזו מלאכה או באיזה מקצוע מדעי. ומה לנו אם הוא עוסק באיזו עבודה טכנית או באיזו חקירה פילוסופית? אם הוא חושב וטועה בעבודה טכנית, הרי הוא מפסיד את ממונו או את ממון בעליו; ואם הוא טועה בשקול דעתו ומעלה פיל בקופא דמחטא – אין בכך כלום. בנינים כאלה בעולם הפילוסופיה היו סותרים ובונים בכל דור ודור; היו מחריבים את העולמות שנבנו והיו מעלים אחרים במקומם. כל זה מחדד את השכל. ואם יבוא אדם חוקר ופילוסוף אפילו לנקודת האתיאות, הרי זו שיטה פילוסופית. הרוצה לקבלה – יקבלה. לא כן בימי הבינים. אדם מנקר בשאלות כאלה וזז מן השיטה המקובלת ומחדש “דעות נפסדות” – הרי זה בכלל מחריבי עולם. מצוה לרדפו ולהחרימו ואפילו לאבדו. במעשה רב כזה, ההרהור בטבע האלהות, נכשל אברהם אבועלפיא וגרם לרדיפות קשות אשר רדפו אותו בחייו.

אמרו עליו שהיה מטורף בדעתו. וודאי שכן הוא, שהרי אלמלא זה לא היה מסתכן בנפשו, לא היה מפקיר את עצמו על דעותיו. עד כמה היה האיש הזה נמשך אחרי הרהוריו רואים אנו מתוך מאורע מבהיל אחד בחייו. בערב ראש השנה שנת חמשת אלפים וששים ואחת נכנס אל חצר האפיפיור מרטין הרביעי כדי לפתותו להתגייר. יכולים אנו לשער, מה ענה אותו האפיפיור. הוא השליך אותו אל הבור, ובו שהה “איש הרוח” הזה זמן־מה אסור בכבלים. לבסוף שלחהו האפיפיור לנפשו. נס אירע לו, כי מצאוהו שהוא משוגע ומטורף בדעתו. ואולם אברהם אבועלפיא היה אדם חושב ומהרהר באמתיות הנצחיות, ולו טבע התפעלות מוסרית ופיוטית. בעיקר היה פייטן. אפילו הרהוריו הפילוסופיים היו פיוטיים. הוא לא מצא סיפוקו בפילוסופיה ההגיונית מיסודו של אריסטו באותה צורה שהמציאו לה הרמב“ם ותלמידיו. מפילוסופיה זו ניזון השכל, ואין בה כדי לפרנס את הנפש המרגשת. אין אדם בעל נפש פיוטית כאברהם אבועלפיא עובד את אלהים, שהוא רק “מחויב המציאות” מתוך היקשים הגיוניים, אשר יסודם העיקרי הוא בחיוב שכלי: “שאם לא יהיה כן יחויב כן”. יש בני אדם מטיילים בעונג רב ובהנאה עצומה בפרדס ההנדסה; גם הפרובלימות ההנדסיות והגיאומטריות משביעות את הנפש, אם כך טבעו של העוסק בהן. אדם כזה ירגיע את רוחו גם ב”מציאות המחויבת" של האלהים. אברהם אבועלפיא לא היה בעל נפש כזאת.

זהו יסוד המחלוקת התמידית בין תלמידי אפלטון ובין תלמידי אריסטו. תלמידי אפלטון הסתכלו במציאות מתוך התרוממות פיוטית, שהרי זוהי תמצית הפילוסופיה האפלטונית בכלל – פילוסופיה הבאה מתוך התפעלות פיוטית. תלמידי אריסטו העמידו את הבנתם והסתכלותם בטבע המציאות על השכל ורק על השכל. כל מה שהשכל מרחיקו הוא נמנע בטבע, וכל מה שאין השכל מחייבו אינו במציאות. ואולם “הרבה דברים נמצאים בעולם בין השמים והארץ”, שהשכל מרחיקם, ועם כל זה הם במציאות; הרבה דברים בעולם שאין השכל מחייבם, ואנו עומדים ברשותם ושלטונם. כמה מן השטחיות בסברה זו, שאינה יורדת לעומק הפעולות הנפשיות של האדם ואינה מסלקת את כל השאלות והקושיות. בימי הבינים נסתבכו בשאלה החמורה ביותר:

איזה יחוס הגיוני ונפשי מצד האלהות, מפשטת הגשמות, “שאינה גוף ואין לה דמות הגוף”, אל המציאות הגופית והמוחשית. השניות לא הספיקה להם תשובה וודאית וברורה, כי לא מצאו את הקשר בין שני היסודות; ולפיכך חזרו קצתם מן הפילוסופיה העיונית של אריסטו אל “הפילוסופיה הקדומה” – אל אותה הפילוסופיה האפלטונית, אשר בטל אותה הרמב"ם תכלית הבטול. לפילוסופיה זו יש יתרון גדול – היא פיוטית. ובהתפעלות פיוטית אפשר להתרומם על המוחש והמורגש ולאחד בהסתכלות פנימית, שהיא מעין נבואה, גם ענינים נראים סותרים זה לזה.

בשאלה מסובכת זו עסק גם אברהם אבועלפיא כל ימיו. קושי מרובה נמצא בהסתכלותו הפילוסופית, כי יסדה על הדת; מובן על הדת הישראלית. שיטה שלמה וברורה לא מצא, הוא היה פוסח על “שתי הסעיפים”, או יותר נכון, על סעיפים מרובות. שהרי במחשבה לא רק שתי סעיפים הן – אם יהוה או הבעל. בהרהורי הלב מסתבכים הענינים ומסתעפים לכמה פרטים; הם תוססים ונוגעים לפעמים אלה באלה או דוחים אלה לאלה. כבר ראינו, כי נסתכן אברהם אבועלפיא בנפשו ונכנס לחצר האפיפיור כדי לגיירו. לפי זה הרי תורת משה היא אמת. עליה מסר את נפשו. ואולם לפעמים נטה אחרי תורת ישו המשיח. גם בזה נסתכן. שהרי אילו היה ממיר היה חוסה בצל הדת המשיחית, שלה העוז והמשרה. אבל להיות “יושב בתוך עמו” ומראה חיבה לדת ישו המשיח – כמה מן הסכנה בדבר, ובפרט בימים ההם. שוב נתישב בדעתו והטיח דברים קשים כלפי ישו ותורתו – דברים שאפילו בזמננו מעלים עליהם ברוב המדינות את האדם לגרדום. כך היתה נפשו קלועה מן הקצה אל הקצה. יכולים אנו לשער, מה סבל אדם זה תחת כובד המשא של הרהוריו וספקותיו.

קצת ממאורעות חייו ומהתפתחותו בדעות פילוסופיות יסודיות:

אברהם אבועלפיא נולד בעיר סרקוסטה (סרגוסא) בסוף האלף החמשי ועוד לפני הגמלו נתישב אביו בעיר טודילה במדינת נברה. אביו קרא עמו ספרי הקודש “עם הפירוש והדקדוק” אבל לא העמיק עמו בלמוד התלמוד, עד היותו בן י"ח שנה ידע (כעדות עצמו) רק “קצת משנה וקצת תלמוד”. בהיותו בן שמונה־עשרה שנה מת עליו אביו, וכפי הנראה עזבו באין משען ומנהל. בשנת העשרים לחייו עזב אברהם אבועלפיא את ארץ מולדתו והלך לארץ־ישראל, ובבואו שמה נשאו רוחו “ללכת לנהר סמבטיון”, אבל נשאר בעכו “מפני התגר שגבר אז בין ישמעאל ועשו”, כלומר מפני המלחמה שהיתה בימים ההם בין הנוצרים שהתישבו בארץ־ישראל ובין המושלמים במצרים. מארץ־ישראל בא ליון ומשם לאיטליא, לעיר קפואה הקרובה לרומי. שם מצא את הפילוסוף הנודע (“איש נכבד חכם ונבון, פילוסוף ורופא מומחה”) ר' הלל מווירונא, והתחבר אליו ולמד לפניו “מעט מחכמת הפלוסופיא”. הרושם שעשו הלימודים האלה עליו מצייר אבועלפיא ברשמיו: “מיד נמתקה [הפלוסופיא] לי מאד, ולא נתקררה דעתי ומחשבתי עד שלמדתי [ספר] מורה נבוכים פעמים רבות וגם למדתי במקומות הרבה בקפואה לארבעה [תלמידים] במקרה, ויצאו לתרבות רעה, כי נערים בלי מדע היו ועזבתים”. אברהם אבועלפיא עבר אחרי כן במקומות שונים באיטליא וגם חזר לארץ מולדתו ספרד, ובכל מקום מגורו השתדל להרבות דעת הפילוסופיא בין אחיו, וכמה אנשים נכבדים ונשואי פנים היו תלמידיו. אחד מתלמידיו היה המקובל הפילוסופי הנודע יוסף גיקטיליא, שעליו העיד, “כי הצליח הצלחה נפלאה במה שלמד ממנו והוסיף מכחו ומדעתו הרבה”. בהיותו בן שלשים ואחת שנה התחיל לעסוק בספרי קבלה. מאורע זה היה חשוב מאד ורב תוצאות בחייו. הוא עצמו מצייר את הרושם שעשתה עליו תורת הקבלה בדברים אלה:

“ואני בזמן היותי בן א”ל שנה במדינת ברצלונה העירני ה' משנתי ואלמוד ספר יצירה עם פרושיו, ותהי עלי יד ה' ואכתוב ספרי חכמות ומהם ספרי נבואות מופלאים ותחי רוחו בקרבי, ורוח ה' הגיע לפי ורוח קדושה נוססה בי, ואראה מחזות נוראות רבות ונפלאות, וראיתי דמיונות ושגיאות ונבהלו רעיוני, על כי לא מצאתי איש מאנשי מיני שיורני הדרך אשר אלך בה, על כן הייתי כעור ממשש בצהרים".

מספיקים הדברים האלה להראות לנו ציור אדם קובע מין לעצמו. את הפילוסופיה שהיה עוסק בה שנים רבות זנח עכשו. מכאן ואילך עזב את “המסלה הישרה” ובקש לו דרך לעצמו. מובן שגם הפילוסופים וגם התלמודיים, ה“תורניים”, שנאו אותו ורדפוהו. חייו היו חיי נדודים, ריש ועוני וגם מצב של סכנת נפש. המאורעות האלה לא הכניעו את רוחו בכל מה שסבל: “הן עוני, הן גלות ואפילו כשהיה אסור בבית האסורים”.

העיקר לו ההשגה האמתית בטבע האלהים. השגה זו אינה נקנית רק בכח השכל וההגיון, אלא בהתפעלות נבואית, על ידי הבנת שמו וכנויו בצרופי אותיות: “ה' הוא לכל יודעיו ולכל מכיריו ישמחו בו – שמחת ראשית ושמחת אחרית. תוך לבם חקוק הוא, ורוחם רוח אלהים חיים הוא, הוא הרוח הסובב הלב והדם והכבד והמח והנפש”. “שם אדני (“ידוד”=יהוה) עליון נורא ונשגב הוא, ומפתוחי חותמו שלשתם קשורים כאחד והוא מרובע ומשולש ומעוקב בעמקו. בשרשו ממעל יבש לב מכחישו, והממיר אמונה בתמונה מבלתי הבט סתרי שמו יאשם ויאשם מן העולם, יען היותו חושב בשם אדני מחשבות שוא ותמונתו לא ראה, וציריו צירי שקר וחזיוניו כזב. לכן כל דורש ה' ידרשנו בשמו ז”ה וידע דרכיו ויכיר מפעליו וממנה יבין איכה יעבדנו. ואולם ישכיל בעבודתו ובה ידבק בו בחשק נורא ואיום מרוב שמחה וששון, כי כל דרכי אהבתו ונתיבות תשוקתו מאמצים לב כל משכיל ומחזקים רוח כל מבין בעל מדע ואיש תבונה".

אברהם אבועלפיא קורא לשיטתו בשם “קבלה נבואית, אלהית, תוריית”. ויחוס הכרת האלהות על ידי שיטה זו הוא מצייר במצב הנפשי של ה“יודע”. בעת שהמעסיק בצרופי שמות הקדושים “מצרפם אלה עם אלה, ישפיע עליו שפע רוח הקדש”. “וצריך גם כן שיהא בקי מאד בסתרי תורה ובחכמתה כדי שיכיר מה שיצא לו מן הצרוף; בהתבודדותו יתחדש עליו פחד ורעדה ויעמדו שערותיו ויזדעזו אבריו, ואחר כן אם יזכה תעבור עליו רוח אלהים חיים… ויראה לו כאילו משחו כל גופו מראשו ועד רגליו בשמן המשחה” (“שמן המשחה” – חיי עולם הבא לאבועלפיא). “אחרי שהאותיות מתגשמות בצורות מלאכי השרת היודעים מלאכת השי”ר, הם הלויים שהם כצורות אלהים, הנה יולידו בקול רינה וצהלה ומלמדים בקול עניני העתידות ודרכים חדשים, מחדשים הנבואה בתורת סוד נסתר ונעלם“, וזו הדרך שהיא לבדה דרך הנבואה עם היות שמה קבלה, גם אעפ”י שהיא רחוקה מצד אחד מן הקבלות הראשונות המקובלות להמונינו ולחכמינו, על כל פנים הקבלות הן הן בעצמן שרשי הקבלה הזאת המאוחרה והן יסודותיה ועקריה, שאלמלא הן לא היה אפשר שתמצא זאת בעולם בשום פנים ואין בזה הצד שני המינים הנזכרים, הם הקרובים מזה הקבלה". זוהי הארה פנימית, נפשית שאינה בגדר ההשגה השכלית, אלא היא התפעלות נבואית. היא נבלעת בכל כחות הנפש ועושה גם את הגוף נתון בתוך השפעתה.

ביחוס תורה זו לתורת ישראל ולמצוות המעשיות מוצאים אנו את אברהם אבועלפיא נוטה לדעת פילון, שאין לזלזל בחשיבות התורה והמצוות. הוא אומר: “חושבים שהתורה והמצוות הם משלים וחידות לענינים אחרים, גם אלה ביין שגו ובשכר תעו, וזה הביאם לומר, שלא ימצאו בהן תועלת ואין צריך להטריח דעת שום אדם בהן משום צד וכאלו הן אצלנו הבלים במשלים; ויש מהם שמאשימים מחבריהם ואומרים, שאם היו [בעלי התורה והמצוה] חכמים היו כותבים חכמות כמו שכתבו אלו הפילוסופים, אבל מדבריהם תמצא הראיה, שנתבלבלו דעות המחברים… אין ראוי להמשך אחר דבריהם” (ספר “שומר מצוה”).

אברהם אבועלפיא לא “חתם תורה” אלא דרש אותה ברבים בהיותו נע ונד וגולה ממקום למקום. גם באגרות, אשר שלח לקצת מאוהביו, ובחיבורים שונים הורה את דעותיו בהבנת טבע האלהים. הוא התאמץ להוכיח את יתרון ההארה הנבואית על ההשגה הפילוסופית. כדי לקבוע את הלימודים האלה בלב השומעים או הקוראים את דבריו היה משתמש בציורים דבוריים מפליאים — רובם מה שחידש מעצמו. רואים אנו מתוך דבריו, כי היו רעיוניו מרובים, והם תוססים במוחו ובנפשו. הוא מבקש להם את בטויים הראוי. מה שקשה לאדם כמותו, בעל כח מדמה. שהרי אין השפה השמושית נשמעת לאדם בעיונים כאלה דקים מן הדקים. ובמקום שלא הספיקה לו השפה הוא אומר לברר את רעיוניו בציורים וצרופי מלות שאינם שכיחים בדיבור השמושי. את מדרגות ההשגה האנושית, שהן זו למעלה מזו, מצייר אברהם אבועלפיא באגרת שבע נתיבות. הנתיב הראשון הוא זה של המון העם, הלומד את התורה על פי פשוטה. הנתיב השני הוא בהבנת התורה על פי פירושי המשנה והתלמוד. הנתיב השלישי הוא הבנת התורה על פי דרשות חז"ל ואגדות. הנתיב הרביעי “כולל המשלים והחידות שבכל הספרים, ומזו הדרך מתחילים היחידים להבדל מהמון העם”. הנתיב החמישי “כולל דרכי הקבלות התוריות לבד”. בארבעת הנתיבות הראשונות משתתפות כל האומות. “המוניהן בשלש מהן וחכמיהן ברביעית עמם”. ואולם בנתיב החמישי מצוינים רק חכמי האמת והוא “תחלת מדרגות חכמי הקבלה הישראלים”. הנתיב הששי הוא “אשר יזכו לו רק המתבודדים ברצותם להתקרב אל השם קרבה שיהיה פעלו יתברך נכר בם לעצמם, ואלה הם הבאים להדמות בפעלם אל פעל שכל הפועל”. לפי דעתו זוכים למדרגה זו רק אלה היודעים לכוון צרופי שמות, היינו “השבת האותיות אל חמרם הראשון בהזכרה ובמחשבה על דרך עשר ספירות בלי מה, שסודם קדוש, וכל דבר שבקדושה אינו פחות מעשרה, ולא עלה משה למעלה מעשרה ולא ירדה שכינה למטה מעשרה”. וכוונתו בזה כי הכל אחדז הרבוי והשנוי אינו אלא בצורה, אבל הכל הולך אל מקור אחד. הנתיב השביעי “הוא נתיב מיוחד… והוא קדש קדשים והוא ראוי לנביאים לבדם, והוא הגלגל המקיף בכל ובהשגתו יושג הדיבור הבא מהשכל והפועל על הכח הדברי, שהוא שפע שופע מהשם יתברך באמצעות השכל הפועל”. ההשגה הנבואית הזאת היא החכמה העליונה, והיא אם כל החכמות, “שכלן יונקות ממנה”.

אברהם אבועלפיא מודה אמנם במעלת הפילוסופיה כשהיא לעצמה אבל חולק הוא על אלה המרימים אותה על ההשגה האלהית הנבואית, כי “יש הפרש בין בעלי הקבלה הנבואית ובין בעלי החכמה השכלית”. זו, ההשגה הנבואית, היא השלמות האחרונה, אשר אפשר לאדם להגיע אליה. והיא הנקנית על ידי “הדבור הפנימי האנושי”. הדיבור הפנימי הזה הוא בעל שני כחות מתחלפים בנפש האדם והם הפכיים, “עולים למעלה עד התכלית, וכלי אחד עליון מקבל כחם ומוליד בנים”. וכונתו בזה כי בהשגה עמוקה של כחות הנפש נבוא לידי הבנה בדבר והפכו. זוהי שיטת הדיאלקטיקה, תחילת ההכרה היא הנקודה הראשונה; ממנה אנו מגיעים להכרה שכנגדה, כלומר: להפכו של דבר – זוהי הנקודה השניה. לבסוף נצרף בהכרתנו את אלו ההשגות ההפכיות אל נקודה כללית אחת והיא נקודת האמת, ההכרה הצרופה או ההכרה השלמה. לפי דעתו נבוא באמצעות השגה שלמה זו אל הדעה כי רק מציאות אחת בעולם. “המציאות הקיימת היא האמת, והשקר העדר המציאות”. וזה המגיע לידי השגה זו קיומו נצחי, יען הוא אמתי.

ההשגה האמתית הזאת היא באמצעות התורה האלהית, כשיעמוד אדם על סודה; אלא שזה אי אפשר באמצעות העיון השכלי, כי אם בקבלה האמתית, ולכן לא נאמר: משה השכיל תורה אלא קבל תורה מסיני.

אבועלפיא קורא תגר על אלה “המתחכמים ומתפלספים המתפארים בחבורי האומות, ואם הם מאומתנו הם תועים שוגגים או מזידים, בחשבם שמה שהשיגוהו חכמי האומות בכלל החכמות נעלם מרבותינו החכמים ז”ל ומנביאינו ע“ה. ולו ידעו אלה התועים דבר מאמתת הקבלה האמתית היו יודעים ההפרש הגדול בינם ובין נביאינו. שאני אומר, שהפילוסוף הגדול שהיה מן האומות בשם ראש הפילוסופים, והוא אריסטוטיליס, היה חסר מאד במה שהשתדל בו לדעתו אצל הקטן מחכמינו ז”ל. ואמנם היה חכם גדול בערך אל שאר חכמי האומות במה שחקרו. שהנה הנראה מדבריו שכונתו בחקירת החכמות היתה לשם שמים; אבל שכלו היה קצר להשיג, וכן שכל כל אדם קצר".

אמנם לפי דעת אבועלפיא ההשגה האמתית היא רק בדרך הקבלה – עם כל זה איננו בוזה למושכלות. הוא מודה, כי “המושכלות הראשונות מוטבעות בנו והן אמת נודעת בתחלת מחשבה” לשלמים, ולעומת זה הענינים הנודעים לנו בקבלה “מהם אמת ומהם שקר”; ולכן רק קבלה זו חשובה, אשר נצרפה לחקירה, שכן הוא אומר: “פתי יאמין לכל דבר וערום יבין דבר לאשורו”. להפתי מיחס רק אמונה ולחכם – הבנה. ולפיכך הקבלה האמתית “המיוחדת מכל קבלה, הקדמותיה כלן מושכלות ראשונות ונולדות מן המורגשות האישיות המביאות לידי המושכלות הכלליות”.

ראינו כי צרופי השמות של אלהים הם יסוד גדול, או יותר נכון: העיקר בלימודי הקבלה לאברהם אבועלפיא. למודים אלה, כלומר: העסק בצרופי שמות, היו כבר שכיחים בדורו. אבל עוות הדין יהיה בדבר, אם נעמיד את אברהם אבועלפיא בשורה אחת עם אלה המקובלים ההמוניים. הוא משתדל ומתאמץ להעמיד את דבריו על יסודות פילוסופיים. אריסטו אומר בראש ספרו “המליצה”, “שהתבות שידובר בהן מורות תחילה על הענינים אשר בנפש, והאותיות הנכתבות מורות תחלה על אלו התבות. וכמו שהאותיות, רצוני לומר הכתב, אינו אחד בעצמו לכל האומות, כן התבות שמסופר בהן על הענינים אינן אחדות בעצמן אצל כל האומות”. כלומר: הכתב והלשון הם רק בהסכמה ולא בטבע. אבל “הענינים אשר בנפש הם אחדים בעצמם לכל בני אדם”; כלומר: שכל בני אדם במדרגה תרבותית משותפים במושגים ידועים אלא כל איש ואיש בטא אותם בלשונו או בכתבו המיוחד. ידוע, כי יש מלות שנמצא בהן, גם כשהן לעצמן, מושג מוגבל ומוגדר, ויש מהן, שלעצמן אין בהן שום מושג, אבל בהצרפן למאמר שלם יקבלו צורה, ובהפרדן אחר כך יפסידו צורתן. לפי דעת אבועלפיא אין זה רק במלות, אלא גם באותיות. שכן נמצא, כי יש צורה מיוחדת לכל צרוף אותיות ובהשתנות הצרופים יקבלו גם הצורות שנוי. ואם כן כל צרוף אותיותיו של השם הקדוש הוא צורה מיוחדת בכחות של מעלה, ודעת אלו הצרופים על אמתותן היא השגת טבע האלהות בהשגה אמתית וטהורה. כי הצרופים האלה מורים על מציאות אלהית, וצרופי השמות הם על פי הערך הסודי שיש לכל אות ואות ולפי מספרה וחשבונה, ולפי “החשבון המתחייב משמות מנינם ולפי סגולת מנינם, שיש בהוראת כל אות ואות”. אבל צריך להתרחק מטעות אלה המכנים עצמם בשם מקובלים, והם “בעלי שמות”, כי “חושבים שיעשו פליאות עם כח השמות בהשבעות”. “ואלה הענינים והדומים להם לא יאות לאדם שלם מבקש האמת לשמעם, כל שכן להאמינם”, כי הם בתכלית השקר והמרמה. אבל העיקר בחכמת הקבלה, לדעת את השם ולהכיר את מציאותו על אמתותה. ותועלת החקירה האלהית הזאת היא בתיקון מדות הנפש, כי "מה מועיל הלימוד לאדם, אם אינו מתקן בו מדותיו תחילה, שהן יסודות להנהגת הנפש? שהרי אי אפשר לשכל לשכון בארמון מכוער, והוא שאין מדותיו הגונות. וידוע כי המדות הטובות הן משכנות המחשבות השכליות, והמחשבות השלמות האמתיות הן ארמנות השכל. ואלו הן מדות האבות הראשונים ומדות החכמים והנביאים, כאשר נמצא בכמה מאמרים בגמרא ואגדה, “המרגליות שאין להן ערך והמורות על שלמות אומרם ועל מעלתם”.

אברהם אבועלפיא סבב בקהילות ספרד ואיטליא והכריז על עצמו שהוא נביא ומשיח. אהרון ילינק, אשר עסק הרבה בחקר מאורעותיו ותורתו של אבועלפיא, אומר עליו, כי היה “נביא שקר” ו“משיח שקר”. הגדת עדות זו היא מעין הלמוד בחוקי הטבע: כשירד הגשם ירטיב את האדמה, הרי מובן מאליו, כי אברהם אבועלפיא זה היה נביא שקר ומשיח שקר. כמעט כל הנביאים, גם נביאי האמת, היו בעיני בני דורם נביאי שקר. ובנוגע להתגלות המשיח, הרי קשטו אותה החכמים בכל דור ודור באגדות נפלאות ומפליאות – ולפי זה כל משיח, שאי אפשר לו לעשות את המופתים האלה, הוא בגדר השקר. ואולם בפעולתו של אברהם אבועלפיא מוצאים אנו חידוש גדול (גם זה מטעים ילינק): נביא ומשיח שבא להתעות את העם, צריך שיכון את מעשיו ואת תורתו לפי ההשגה ההמונית של העם, כדי שימשכו אחריו. לא כן עשה אבועלפיא. הוא יסד את תורתו, תורת הקבלה העיונית, שבכל אופן מוצאים אנו בה עומק מרובה, על למודים פילוסופיים מובנים רק ליחידי סגולה. קשה לרדת לסוף דעתו של אדם כזה מצוין בכחותיו השכליים ונפלא בכחותיו הנפשיים. יש בו גם מן המחשבה החודרת לעומק הענינים ויש בו גם מן הכח המדמה ומן ההזיה. טבע איש כזה הוא נושא ענין לבעלי חכמות הפסיכולוגיה. ואולם בני דורו של אבועלפיא לא אל חכם חוקר בחכמת הנפש פנו בשאלתם על דבר האיש הזה, אלא לאדם גדול בתורה, יורד בפסקיו לעומק ההלכה ומורה הוראה בישראל – רבנו שלמה בן אדרת בברצלונה.

אברהם אבועלפיא, שהכריז על עצמו, שהוא נביא ומשיח, פתה את ההמון בקהילות סיציליה, שילכו עמו לארץ־ישראל, כדי “למהר את הקץ”. ר' אחיטוב מפלירמו שלח אגרת אל הרשב“א לחקור ולדרוש על אודות הנביא הזה, אשר שהה כמה שנים בעיר ברצלונה. אין ספק, כי השכיל הרשב”א לעשות כשהזהיר את בני דורו שלא ישמעו אל דברי הנביא להמשך אחריו. כמה צרות היו באות עליהם וכמה תלאות היו מוצאות אותם בדרך “הגאולה”. ואולם תשובתו של הרשב"א עוקצת בסגנונה וגם בתכנה. צריכים אנו לצדד בזכותו ולהתנצל עליו. מה היה יכול לענות על שאלה זו, כדי להשיב את הנפתים מדרכם? כלום יאמר להם דברי טעם: אל תדחקו את הקץ ואל תמשכו אחרי אדם בעל הזיה וחולם חלומות בהקיץ, אין המציאות נשמעת להזיות כאלה שהרוח יסודן! דברי טעם ושכל כאלה לא היו נשמעים בדור ההוא.

לפיכך השיב הרשב“א בבטויים קשים על אודות “אותו הנבל, שם רשעים ירקב”. מכיר היה בו משכבר הימים, כשהיה אברהם אבועלפיא דר בברצלונה. ידע בו, שהוא איש עני, אחד המחזרים על הפתחים ומרמים את הבריות על “פתותי לחם”. וכבר אמרו רבותינו, שאין השכינה שרויה אלא על חכם עשיר וגבור. אבועלפיא וודאי שלא היה עשיר, ועדיין אין אנו יודעים כמה צריך להיות לאדם כסף במזומנים, כדי שתשרה עליו שכינה. נזכר הרשב”א, כי לפי המסופר במקרא נתגלה מלאך אלהים גם למנוח, שעליו אמרו כי “עם הארץ היה”. תמיהה זו מסלק הרשב“א בזה, כי גלוי מלאך שהיה למנוח “הוראת שעה” היתה. ועוד מצא, שאין הנבואה חלה רק על היושבים בארץ־ישראל. נזכר, כי נבא יחזקאל בן בוזי בחוץ לארץ; אבל גם קושי זה סלק הרשב”א בישוב מספיק: הנביא יחזקאל תחילתו בארץ־ישראל היתה. אמנם לא מצאנו, כי תחילת דבר ה' ביחזקאל כשהיה עוד על אדמת ישראל.

זולת זה העיד הרשב"א על אברהם אבועלפיא “שלא יודע שום ספר”, “שהיה עם הארץ ושלא הורגל עם שום אדם ולא עמד על שום אדם ולא עמד על שום ספר מדברי חכמה”, “והיה מכלה ברוב דבריו הדמיוניים והכוזבים שהיו כחכמות רמות לאויל ושנתן דעתו עליהם כמה ימים ובהתמדת מה שהיה מרגיל עצמו בו ולוקח הכתובים ודברי חכמים בגימטריאות ומערב בהם מעט דברים אמתיים לקוחים מספרי החכמה”.

אבועלפיא שלח, בתשובה על הדברים הקשים האלה, אגרת אל אחד מתלמידיו לפנים יהודה שלמון בברצלונה להתנצל על קטרוגו של הרשב“א. דברי בוז וחרפה שכתב זה עליו רעים וקשים כל כך, שאין להאמין כי הרשב”א כתבם. איך שיהיה, נרדף היה אבועלפיא בכל הקהלות שעבר בהן, ובלבו גבר רגש מרירות כלפי בני דורו. בדמיונו שלט גם איזה רעיון מוסרי, שבכל אופן לא היה דבר בעתו. הוא אמר לפשר בין בעלי הדתות השונות, בין היהודים, המשיחיים והמושלמים – והוא יהיה נביא ורועה אחד לכולם. מובן, כי נכזבה תוחלתו. ובמרירות מרובה הוא כותב (בספר זכריהו או ספר האות): “ויצוה ה' לדבר אל גוים ערלי לב וערלי בשר בשמו ויעש כן, וידבר להם ויאמינו בבשורות ה' רק לא שבו אל ה' כי בטחו בחרבם ובקשתם – – – חכמי ישראל המתפארים באשר לא חפצתי האומרים מדוע נחשוב שם ה' – ומה יועילנו חשבונו כי נחשבהו, הלא טוב לנו מספרי מפקדי כסף ומניני זהב, כי בם נוכל להועיל לנו ולכל אוהבינו”. הוא, שבתחילתו היה מכבד את התלמוד ואת המחזיקים בו, הפך את לבו לשנוא את אחיו התלמודיים. הוא כותב (בספר “אמרי שפר”): “זאת הכת אשר אין רפואה למכתה, כוללת רוב חכמי התלמוד היום אשר חכמתם אצלם – היא תכלית כל החכמות… ההפרש בין התלמודי ובין היודע השם המפורש כהפרש שבין התלמודי היהודי ובין הגוי הלמוד”.

לפי דעתי, שבספר “הזוהר” נכנס הרבה מדברי אברהם אבועלפיא (והם היסוד החשוב שבספר זה), נוטה אני ליחס לחכם מסכן ונרדף זה את הדברים הקשים בגנותם של המשנה והתלמוד (זוהר, ח' א' דף כ“ז ע”ב דפוס קרימונא): “אמר הקדוש ברוך הוא, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו, דא משנה אתתא זרהאי נער ואיהי שפחה דשכינתא, ואי זכו ישראל איהי עזר לון בגלותא מסטרא דהיתר, טהור, כשר, ואם לאו איהי כנגדו מסטרא דטמא, פסול, אסור. טהור, היתר, כשר – איהו יצר הטוב; טמא, פסול, אסור – איהו יצר הרע. ואתתא דאית לה דם טהור ודם נדה (כלומר הלכה שהיא פעם להקל ופעם להחמיר) איהו שויא ליה ולאו איהי בת זוגיה ויחודא דיליה, דלית יחודא, עד דערב רב יתמחון מעלמא. ובגין דא אתקבר משה לבר מארעא קדישא, וקבורתא דיליה משנה אהי. ולא ידע גבר ית קבורתיה עד יומא הדין, קבורתא דיליה משנה דשלטה על מטרוניתא דאיהי קבלה למשה ומלכא ומטרוניתא מתפרשא מבעלה בגין דא”. על המשנה והתלמוד קטרגו לא רק הקראים והמומרים, אלא גם קצת התלמודיים עצמם (כבעל “עלילות דברים” והרב יהודה אריה ממודינא), אבל בדברי הזוהר, שאני מיחס אותם לאברהם אבועלפיא, אין הקטרוג בפרטים של תורה שבעל פה, אלא ביחוס “תורת־האמת” (הקבלה) לתורת התנאים והאמוראים. ובסטירה חריפה אומר הוא, כי בסיפור התורה בנוגע לפטירתו של משה וקבורתו “ולא ידע איש את קבורתו”, הרי אנו יודעים היכן היתה – המשנה והתלמוד. סטירה עוקצת זו כלפי המשנה והתלמוד יחידה היא במינה בכל מה שכתבו לקטרג עליהם.

בן דורו של אברהם אבועלפיא היה משה בן שם טוב די ליאון, שלו מיחסים את ספר “הזהר”. מזמן שהחילה הבקורת המדעית לעסוק בפרובלימה זו באו החוקרים לידי הסכמה, שלא רבי שמעון בן יוחאי יסד ספר זה, אלא אחד מחכמי ספרד בתקופה מאוחרת. אין חקירה זו בפרטיה מנושא עניני כאן. ואולם צריך אני להצעה וסקירה כללית בנוגע לפרט חשוב אחד בפעולתו של אבועלפיא. אחד החוקרים במקצוע זה, החכם לנדויר, שנפטר בקיצור שנים, הניח אחריו קצת כתבי יד, שמהם אנו למדים כי לפי דעתו אברהם אבועלפיא יסד את ספר הזוהר. הוא חיזק את השערתו על פי השוואות מרובות מספר הזוהר לדברי אברהם אבועלפיא. אהרון ילינק, אחד המומחים בחקירה זו, קבל תחילה את דבריו. אבל אחרי כן חזר מדעתו והסכים לדברי האומרים שמחבר ספר הזוהר הוא משה בן שם טוב די ליאון. עוד בדורות הראשונים, כשנתגלה הספר הזה, יצאו עליו עוררין ופקפקו באמתות הגדת העדות המיחסת אותו לר' שמעון בן יוחאי. תלו את חיבור הספר בר' משה די ליאון. ילינק הביא כמה השואות מספריו של זה לספר הזוהר וקיים את דברי המפקפקים בדור קדום. עם כל זה לא בטל את ראיותיו של לנדויר. לי נראה, אחרי החקירה והדרישה במקצוע זה, אפשר לקיים גם דעת לנדויר וגם דעת ילינק. בספר הזוהר נשתקעו יסודות מרובים שונים זה מזה. אנו מוצאים בו כמה ענינים עמוקים וחשובים וגם כמה דברים שטחיים וגסים. אפשר להשתמש בנידון זה בדברי אברהם בן עזרא בנוגע למדרשי האגדה. גם בזוהר מוצאים אנו ענינים “כמשי דקים” וענינים “עבים כשקים”. אין כאן המקום לברר פרובלימה זו בכל פרטיה. דעתי היא, שנתגלגלו כתבי אברהם אבועלפיא בקבלה (וגם קצת דברי קטרוג על המשנה והתלמוד) לידי משה די ליאון. הוא השתמש בהם ועליהם יסד את החלק החשוב בתורת הקבלה. עוד הוסיף עליהם משלו דברים שטחיים וגסים, לפעמים גם דברי נבול־פה, שיש בהם מן הבלספמיה – ויחדיו הם מחוברים בספר הזוהר ביסודותיו השונים. אברהם אבועלפיא רשם את דבריו עברית ומשה די ליאון תרגמם ארמית – גם כן בסגנון שטחי ולפעמים בשבושים גסים לחוקי הלשון הארמית, שכבר היו לנושא ענין של החקירה המדעית. אחד הראשונים במקצוע זה, ר' יעקב עמדן, הוכיח בהם את זיוף הספר ביסודו העיקרי, שבכל אופן אי אפשר ליחסו לרבי שמעון בן יוחאי.

־ ־ ־ ־ ־ ־

המופלא שבספרי נבואה, אשר יסד אבועלפיא, הוא ספר האות (פרסם אותו ילינק בחיבור “עטרת צבי”, קובץ מאמרים לחג השבעים של גרטץ), שהוא קורא לו גם בשם “ספר זכריהו”. אין ספק, כי “זכריהו” זה הוא “אברהם” (אברהם בגמטריא רמ"ח, וכזה גם זכריהו). הוא כותב את מליצותיו בגוף ראשון ולפעמים בגוף שלישי, כנוי לזכריהו. ספר נבואה זה מצוין בסגנונו ובציוריו ובמליצה נשגבה, ולפעמים גם בהלך רעיוניו. מובן שמעורבים בהם גם דברי דמיון והזיה. אדם נורמלי לא היה אברהם אבועלפיא בטיבו. ועוד הוסיפו תלאות חייו, הרדיפות שרדפוהו וצרותיו הגופיות והנפשיות, לבלבל את שכלו ולשים בפיו כמה דברים בלתי מובנים.

אֶת פִּי יְדֹוָד [יְהֹוָה] קִדַּשְׁתִּי

מֵאָז מִיּוֹם דַעְתִּי שְׁמוֹ

עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְעוֹד

אֶתְקַדֵּשׁ בִּשְׁמוֹ וְעַל

פִּי קְדוּשָׁתוֹ אֶחְיֶה בְאֱמֶת.


דָּקַרְתִּי בְּחַרְבִּי לִבּוֹת

מַכְחִישׁוֹ וַחֲנִית לְשׁוֹ־

נִי הָיָה שְׁמוֹ אֲשֶׁר בּוֹ

הָרַגְתִּי מַכְחִישָׁיו וְאָ־

מִית אוֹיְבָיו בְּמִשְׁפַּט צֶדֶק.


הָפַכְתִּי דַּרְכֵי־עָוֶל

לְדַרְכֵי יֹשֶׁר בְּכֹחַ

הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַ־

נּוֹרָא הַמַּשְׁגִּיחַ

בְּיוֹדְעָיו אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.


וָאֶתְנַבֵּא בִּשְׁמוֹ

מְרֻבָּע וּמְשֻׁלָּשׁ

בִּהְיוֹתִי בְּבֵית

דָּרוֹם בַּעֲלִיַּת

קִיר בְּיַד יוֹסֵף

……

כָּל־מֹשֵׁל בְּרוֹמִי

כָּשַל כֹּחוֹ וְחָלַשׁ

תָּקְפוֹ מִיּוֹם מַתַּן

תּוֹרָה וָהָלְאָה וְאֵין

בִּשְבָטָיו מוֹשֵׁל.


לָהֶרֶג בָּאוּ שֵׁדִים

וּשְׂעִירִים נֶהֱרְגוּ

וְלַטֶּבַח נִתְּנוּ כַּיּוֹם

מִגְּדוֹלָם עַד צְעִירָם

עַל יְדֵי מֶלֶךְ נַעַר וָרָךְ.


מְרִיבוֹ מֵת בְּרוֹמִי

בְּמִרְיוֹ בְּכֹחַ שֵׁם

אֵל חַי וְקַיָם כִּי יְדֹ־

וָד נִלְחַם בּוֹ דֶרֶךְ

יַבָּשָׁה וְדֶרֶךְ יַם־פִּי.


נֶגֶד יְדֹוָד וְנֶגֶד

מְשִׁיחוֹ יִהְיֶה לָכֶם

לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּלְעֵ־

דוּת נֶאֱמָנָה כִי

נִצְחוֹנוֹ עַל פִּי שֵׁם בִּיט.


שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ

מַשְׂכִּילֵי עַמִּי כִּי

יְדֹוָד שׁוֹכֵן בְּקִרְבֵּנוּ

וְלִבִּי בְּקִרְבִּי הַיּוֹם

הַזֶּה עַל זֶה שָׂש וְשָׂמֵחַ.


עִין רוֹאָה וְלֵב שָׂמֵחַ

וְאֹזֶן שֹׁמַעַת וְכָל

הַגּוּף מְרַקֵּד וְרֶגֶל

תְּעַכֵּס וְכָל־אָדָם

מְכַרְכֵּר וּמְפַזֵּז.


פֶּה מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹ

וְלֵב עוֹנֶה מִמְּעוֹנוֹ

לֵב מְלַחֵשׁ בִּרְצוֹנוֹ

וּמוֹחַ מְקַבֵּל רַעְיוֹנוֹ

אָזְנוֹ וְעֵינוֹ דִּמְיוֹנוֹ.


צִיר נֶאֱמָן זֶה

שָׁלַח יְדֹוָד לָכֶם

יֹשְׁבֵי אִי גְבוּרָה

לְהַצִּילְכֶם מִיַּד

שְׁלוּחֵי תוֹעֵבָה.


קֵץ הַשֶּׁקֶץ הִגִּיעַ

וְחָרְבַּן עוֹבְדֵי שֶׁמֶשׁ

וְיָרֵחַ הִנֵּה בָא, כִּי

יְדֹוָד בּוֹחֵן וּמְנַסֶּה

בִּשְׁמוֹ לֵב כָּל־עוֹבֵד.

……….

הַיּוֹם הַבָּא יוֹם

הַדִּין הוּא וְיוֹם

הַזִּכָּרוֹן יִקָּרֵא

וְעֵת הַמִּשְׁפָּט

הִגִּיעָה וּזְמַן הַ־

קֵּץ תַּם וְנִשְׁלָם.


הַשָּׁמַיִם יִהְיוּ אָרֶץ

וְאֶרֶץ תִּהְיֶה שְׁ־

מֵימִית, כִּי אֱלֹהֵי

הַמִּשְׁפָּט יְדֹוָד

שְׁמוֹ ודִינוֹ דִין אֲמִ־

תִּי וּמִשְפָּטוֹ יָשָׁר.


וּבְתָאָרֵי שְׁמוֹתָיו

יִגַלֶּה פְּעֻלּוֹתָיו וּבְ־

הִתְיַחֵד שְמוֹ יוֹדִי־

עֵנוּ עַצְמוֹ וְשָפַע

דְּבָרוֹ יְשַׂמַּח לְבָבֵנוּ

וּבְהַכִּירֵנוּ רוּחַ קָדְשׁוֹ

וְאוֹר מְאוֹרוֹ נִחְיֶה

חַיֵּי עַד וְלָמָּה לָנוּ

חַיֵּי הֶבֶל בִּלְעָדָיו,

הֲלֹא פֶּרֶד מַמְזֵר

חָזָק בְּגוּפוֹ מֵאָדָם

וּבָרִיא מִבֶּן אֱנוֹשׁ.


הֱיוּ יוֹדְעִים שְׁמוֹ

נֶאֱנָחִים עַל שִׁכְחָתוֹ

וְעַתָּה לְמִי גִיל לְמִי

רוֹן, לְמִי שִׂמְחָה לְמִי

שָׂשׂוֹן, לְמִי עֹנֶג

לְמִי הוֹד – כִּי אִם לְיוֹדְעָיו

הַמַּכִּירִין בֶּאֱמֶת וּבְ־

תָמִים דְּרָכָיו, עַל כֵּן

כָּל דֹּרְשָׁיו הַחוֹקְרִים

סְתָרָיו בּוֹאוֹ וְאוֹדִי־

עֵם כָּל־סְגֻלּוֹת תַּעֲלוּמוֹ־

תָיו בְּסֵפֶר סְגֻלָּה זֶה.


יְמֵי הַתִּקְוָה

וְתָו הַתַּאֲוָה

נִפְגָּשׁוּ,

יְמֵי הַשִּׂמְחָה

וְקַו הַתּוֹכֵחָה

נִפְרָשׂוּ

יְדֵי הַנְקֻדָּה

וְכַף הַמִּדָּה

נִדְרָשׁוּ,

כִּי הַצְּפוֹנִי נָגַע

בִּדְרוֹמוֹ וְהַדְּרוֹמִי

פָּגַע בִּצְפוֹנוֹ.


רוּחַ אֶל רוּחַ קֹרֵא

בְּשֵׁם וְכֹחַ אֶל כֹּחַ

מְדַבֵּר וּמְלַחֵשׁ עַד־

הֱיוֹת הַכֹּל נִשְׁמַע

אֶל הַחֵלֶק וְהַחֵלֶק

נִמְשַׁךְ אַחַר הַכֹּל.


שׁוֹכֵן לְמַעְלָה הוּא

הַכֹּל. עַל כֵּן הַהֵא

מִתְנוֹעֵעַ מֵהַנְּקֻדָּה

הַמְיוּחֶדֶת הַכּוֹלֶלֶת

הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר אֵין

שְׁנִיָּה לָהּ בַּנְּקֻדּוֹת.


שְׁתֵּי נְקֻדוֹת הָיוּ

זוּ תַחַת זוּ מְשַׁמְּ־

שׁוֹת הַגּוֹלֶם הָאַ־

חֲרוֹן הַקָּטָן בַּעַל

הַמֶּרְכָּבוֹת כֻּלָּנָה.

אֲשֶׁר צוּרָתוֹ צוּרַת

מֵם עֲגֻלָּה וּמְרוּבַּ־

עַת בַּעֲלַת רֹאשׁ

סָתוּם וְזָנָב פָּתוּחַ

וְכֶתֶר תּוֹרָה עַל

הָרֹאשׁ וַעֲטֶרֶת

מַלְכוּת עַל הַזָּנָב.


הָאוֹת תַּאֲוָה הִיא

וְהַשַּׁחַק הוּא הַחוֹ־

שֵק לָדַעַת חֵפֵץ

מְנִיעוֹ הַנּוֹתֵן חַסְדּוֹ

לְרוּחוֹ וְרַחֲמָיו לְכֹחוֹ

לְמַעַן יָשִׁיר פָּעֳלוֹ

מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ

וְתוֹרָה בִזְנָבָהּ לְעֵת

וְתוֹרָה בְרֹאשָׁהּ

וּמַלְכוּת בִּזְנָבָהּ בְּעֵת

וְהָאוֹת וְהַנִּקּוּד וְהַנִּ־

גּוּן מְגַלִּים סוֹד הַדָּם.


כִּי הַחַשְׁמַל יוֹד

שְׁמוֹ וּשְׁמוֹ כְשֵׁם

רַבּוֹ הַמְצַיְּרוֹ כֻלּוֹ

מְלֹא עֵינַיִם רֹאֶה

וְאֵינוֹ נִרְאֶה, מַנְהִיג

כֹּחוֹת הַנִּבְרָאִים.


וְהַתְּנוּעָה הַמְמַהֶרֶת

כַּדְכֹּד שְמָהּ וּלְכָל

כַּד וְכַּד מֵהֶם שְתֵּי

נְקֻדּוֹת, אֶחָד דְרוֹמִי

וְאֶחָד צְפוֹנִי קָשׁוּר

זֶה בַזֶה וּבָם אָיַב אֹיֵב.


וָאֶשְמְעָה אֶת דְּבַר

לֵב לִבִּי וָאָרוּץ לַ־

עֲשׂוֹת מִצְוָתוֹ וּלְ־

קַיֵּם רְצוֹנוֹ וָאַ־

עַשׂ אֶת אֲשֶׁר

חָפֵץ וְאֶכְתֹּב שֵׁמוֹת

וָאֲצָרְפֵם וָאֶבְחָנֵם

בְּכוּר הַמְזִמָּה וּבְ־

מַצְרֵף הַמַחְשָׁבָה.

הַמְיֻשָּׁר הִתְהַפֵּךְ

וְהַמְהֻפָּךְ הִתְיַשֵּר.


עַד אֲשֶׁר נֶהְפְּכוּ

בוֹ לְשׁוֹנוֹת שְתַּיִם

אֲשֶׁר בָּאוּ לְשַׁמֵּשׁ

הַלָּשׁוֹן הַיְהוּדִית

וְהֵן יְוָנִית וְלֹעֲזִית

לִקְשׁוֹר כֹּחָם מָטָה

וּמַעְלָה בִּשְׁתִי וָעַרֶב.


כִּי כֹחָם עַל שְׁתִי

וָעֵרֶב הָיָה וְ־

תָלוּי מְחֻבָּר וְקָ־

שׁוּר בְּמַסְמֵרוֹת וְעַתָּה

כְּבָר נִתַּר וְנִפְזָר, כִּי

מַסְמְרוֹתָיו הָאַרְ־

בָּעָה כְּאַרְבַּעַת פַּ־

טִּישֵׁי לָשׁוֹן הִתְ־

פּוֹצְצוּ וְנִשְבָּרוּ

וַיִפְּלוּ שָׂרֵיהֶם מִן

שָׁמַיִם לְמָטָה לָאָרֶץ

עַל פִּי הָרֹאשׁ הָרִאשׁוֹן.


אבועלפיא הבליע בטורים אלה רמזים סודיים לישו המשיח, אשר צלבוהו בצליבה שתי וערב ותקעו בגופו ארבעה מסמרות (בשתי ידיו ובשתי רגליו). כבר אמרתי, שלפעמים הראה פנים מסבירות כלפי ישו המשיח והתגלותו וצליבתו; אלא שנמצאים בדבריו גם דברים קשים, חרופים וגדופים, כלפי ישו – שאי אפשר לפרסמם, לא היה מעמד לרוחו הסוער, והשקיע כמה סתירות ודברים הפכיים, בדמיוניו וחזונותיו.

באפוקלפסה זו מוצאים אנו עוד שירת בשורה סודית “לזכריהו” הנביא:

יְדֹוָד אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם

שָׁמַע צַעֲקַת בְּנֵי יַעֲקֹב

וַיִשְלַח מְבַשֵּׂר לְעַמּוֹ

וּזְכַרְיָהוּ שְׁמוֹ.

הֵן הָעָם הַמָךְ אֲשֶׁר

כָּל־גוֹי שָסָהוּ וְכָל־עָם

בִּזָּהוּ. הֵן הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם

בְּשׂרָה לוֹ הוּא; וּזְכַרְיָהוּ

הַמְבַשֵּׂר רָכַב עַל עָנָן עָב

וְהָעָב עַב טַל וְהַטַּל דַק

קַל וְהֶעָנָן כָּבֵד מְאֹד.

הֵן רִכְבּוֹ רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסָיו

סוּסֵי רוּחַ וּמְשָׁרְתָיו חַ־

יּוֹת אֵשׁ מְמַלְּלוֹת. אֵשׁ וְעָנָן

סָבִיב הָרֵי הֲרָרִים סוֹבְ־

בִים וְרוּחַ הַמְבַשֵּׂר מַרְ־

עִישׁ כָּל־אֶרֶץ בְּרָחְפוֹ. דִּי־

נִים וּדְבָרִים מְחַדֵּשׁ לִבּוֹ

בְּקִרְבּוֹ וּבְמִכְתַּב אֵשׁ יִכְ־

תְּבֵם בְּעֵט שַׁלְהֶבֶת. נוֹרָא

וְאָיוֹם כֹּחַ הָעֵט וְהַדְּיוֹ דָם

שְמוֹ בְּקִרְבּוֹ וְטִפֵּי טַלּוֹ

מַשְקִים הָאָרֶץ וּמְלַחְ־

לְחִים יַבָּשָׁה. וְיַבֶּשֶת מִצּוּי

מִמִּצּוּי וְהַקֶּשֶׁת חִצִּים

שְׁנוּנִים תּוֹרֶה עַד אֲשֶׁר

יַבְקִיעַ חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ

בְּחִצֵּי חִצָּיו. רוּחַ הַחִצִּים

מְרַחֶפֶת בַּלְּבָבוֹת וְשֹׂרֶפֶת

הַכְּלָיוֹת וּמְפַזֶּרֶת כָּל־הַרוּחוֹת

וְאֵין מַרְפֵּא לַגְּוִיּוֹת. וְהָרוּחַ

הֶחָזָק הַמֵּנִיעַ לֵב הַמְבַשֵּׂר

נָפַח נִשְמַת חַיִּים בְּאַפֵּי כָּל־

חַי. וְהַרוּחַ הָעֶלְיוֹן רוּחַ אֱלֹ־

הִים חַיִּים הוּא וְהוּא תָּעִיר

לֵב כָּל חֲכַם־לֵב לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל

יְדֹוָד וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתּוֹ

וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְהִשָּׁבַע בִשְ־

מוֹ וְהַמְבַשֵּׂר הִנֵּה הוּבָא

וְלֹא בָא כִּי שְנֵים עָשָׂר

מְנָעוּהוּ מִבּוֹא. עִם בּוֹאוֹ

וִיְדֹוָד עָרַךְ עַל זֹאת

מְלֻמְּדֵי מִלְחָמוֹת לְכַלּוֹת

אֶת כָּל־אוֹיְבָיו מִפָּנָיו לִפְנֵי

הִגָּלוֹתוֹ. וַאֲדֹנָי אָמַר לִזְכַרְ־

יָהוּ. הַמְבַשֵּׂר הָרֵם קוֹלְ־

ךָ בְּעֵט לְשׁוֹנְךָ וּכְתֹב בְּ־

שְׁלֹשֶׁת אֶצְבְּעוֹתֶיךָ דִּבְרֵי

הַסֵּפֶר הַזֶּה. וֶאֱלֹהִים הָיָה

עִמּוֹ לְעֶזְרָה וַיִּכְתוֹב זְכַרְיָהוּ

אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ אֲדֹנָי

לִכְתֹּב. וַיָּבוֹא בֹא מַהֵר וְאַחַר

מַגִּיד וּמְסַפֵּר דִּבְרֵי אֱלֹהִים

חַיִּים לַיְהוּדִים מוּלֵי בָשָׂר

וַעַרְלֵי לֵב. וְהָעֲנִיִים אֲשֶׁר

אֲלֵיהֶם נִשְׁלַח וּבַעֲדָם נִגְלָה

לֹא נָתְנוּ אֶל לִבָּם צוּרַת בּוֹאוֹ.

וַיָחֵלוּ לְדַבֵּר עָלָיו וְעַל אֱלֹהָיו

דְבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן יִתָּכֵן

לְדַבֵּר. וַיִצַוֵּהוּ יְדֹוָד לְדַבֵּר

לִגוֹיִם עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר

בִּשְׁמוֹ. וַיַּעַשׂ כֵּן וַיְּדַבֵּר לָהֶם

וַיַּאֲמִינוּ בִּבְשׂוֹרַת יְדֹוָד.

רַק לֹא שָׁבוּ אֶל יְדֹוָד כִּי בָטְחוּ

בְּחַרְבָּם וּבְקַשְׁתָּם וִידֹוָד הִקְ־

שָׁה אֶת לִבָּם הָעָרֵל הַטָּמֵא.

עַל כֵּן חָרָה אַף אֲדֹנָי בָם

לְכַלּוֹתָם וַיַּחְמוֹל עַל יִשְׂרָאֵל

עַמּוֹ. וַיִּבְחַר לוֹ עֵת וּזְמָן לְיוֹם

בְּשׂוֹרָה וּשְׁמוֹ יְדֹוָד עֻ’זִּ’י.


* *

שירת בשורה זו יסד אברהם אבועלפיא בחודש כסלו שנת ה' אלפים וארבעים וחמש. כנראה לא השלים אותו אלא לאחר זמן. כבר ראינו, כי בערב ראש השנה שנת ס"א לאלף הששי נסה לדבר על לב האפיפיור מרטין הרביעי לגיירו. אז הובא לבית האסורים, ואחר כך שלחהו האפיפיור לנפשו. לפי זה חי היה אברהם אבועלפיא בשנה ההיא. סופו וזמן מותו לא נודעו.

היכן הניח אדם זה את ראשו בשעת יציאת נשמתו?

המלצות קוראים
תגיות