¹

בימי הבינים מזמן התפשטות דת האיסלאם במזרח ובמערב, היתה תקופת יסוד המדעים בישראל ועמו גם התקדמות הלשון העברית וספרותה. בימים ההם המציאו ללשון העברית את בסיסה המדעי, הדקדוקי. בספרות התלמודית מוצאים אנו רק יסודות קלושים של כללי הדקדוק, שהרי בדורות הראשונים לא היו זקוקים להם במדה מרובה. וגם בזמן שפסקה השפה העברית מלהיות דבורית עדיין היתה שגורה בפיהם, ועל פי שגרת הלשון ומתוך הרגשה נפשית יסדו כמה תפילות ופיוטים מרוממים את הלב ומרַוים את הרגש הדתי. עם כל זה עלינו להודות, כי באותם הפיוטים הדתיים נמצאים כמה שבושים בחוקי הלשון העברית ובשמושה. צריכים היו בימי תחית המדעים, כשהיתה השפה כלי מחזיק פיוטים דתיים, ואחרי כן גם פיוטי חול, לבצר לה יסוד מדעי, שלא תהא “כעיר פרוצה אין חומה” (כדברי אברהם בן עזרא בקובלנתו על הקליר).

בהתקדמות הלשון העברית ניכרים בבירור רשמי ההשפעה של הלשון הערבית בצורתה ולפעמים גם בתכנה ובנושאי עניניה. מתוך השפעה זו המציאו לה את כללי המשקל, מה שהיה חדוש גדול בפיוט העברי. משקל השירה המקראית הוא טבעי ופשוט, זה שנמצא גם בשאר לשונות הגויים – זולת השירה היונית, שבמשקלה השתמשו גם בעלי השירה הרומית. ואולם הפיטנים והמשוררים העברים, שיצאו מבית־מדרשם של משוררי ערב, סגלו לשירה העברית ריטמוס חדש קרוב בצורתו לשירה הקלסית. ידוע הוא, מה שקטרגו על זה תלמידי מנחם בן סרוק, כי מצאו במשקל זה קלקול הלשון העברית. גם הפיטן הנעלה, יהודה הלוי, שהוא עצמו יסד שירים נשגבים, אלהיים במשקל הערבי, השיג על מנהג זה בספרו “הכוזרי” ומצא בו הפסד הלשון העברית ובלבול הכונה.

זולת המשקל הכניסו על פי ההשפעה הערבית אל ספרותנו את הפרוזה החרוזית. החרוז עצמו קדום בשירה העברית לתקופת המשוררים הספרדים, ובעיקר אין פיוטי הקליר ותלמידיו אלא מין פרוזה חרוזית. אלא שבפיוט זה מקלקל החרוז את צורת הלשון; מתוך הדחק במעשה החרוז היתה להם המלה העברית הפקר, לשנות את צורתה ונטיתה בלי שום הגבלה, כפי הדרוש להם לעת מצוא. לא כן המשוררים הספרדים, עד כמה שהיו מעלים את דבריהם בפרוזה חרוזית, לא מלאם לבם מעולם לזלזל בצורתה של המלה העברית לעשותה כעיסה זו שלָשים אותה לצורך ושלא לצורך. זולת זה היו זהירים בסגנונם, שיהא קל ונוח לקריאה. לא עשו אותו חידות חידות, שיהא הקורא מתקשה בו בכל פסיעה ופסיעה. לעומת זה המציאו לסגנונם, להרצאת דבריהם, חידוד חדש, שאין ספק, כי היה לפי טעם בני הדורות ההם, שהיו נהנים הנאה גדולה בחדודים ממין זה. היו משתמשים במליצות מקראיות, בציורי־דבור של סגנון המקרא, שהיו מוציאים אותם מכוונתם המקורית, לכוון בהם רעיונות חדשים. סגנון זה בפרוזה חרוזית מוצאים אנו, למשל, באגרות שנתפרסמו בשנות המאה הי“ג במחלוקת המפורסמת בין מעריצי הרמב”ם ומקטרגיו. לבקיאים בספרי המקרא בקיאות שלמה נמצאה בסגנון זה הנאה מיוחדת במינה.

ראשית השירה העברית והפרוזה החרוזית מבית־מדרשם של הספרדים היתה בנושא ענין דתי – הפיוט הדתי. ואולם לבסוף לא מצאו די ספוקם רק בפיוט הדתי אלא השתמשו בהן גם לדברי חול. אין מן הצורך להביא דוגמאות מהשירה העברית מבית־מדרשם של הספרדים, שיסדו שירים שונים בעניני חול – שירי אהבה ושירי רֵעים ויין וכיוצא בהם. ואולם יהודה חריזי הכניס יסוד חדש אל הספרות העברית – ההרצאה הספורית בפרוזה חרוזית, שיש בה גם מן ההלצה והמהתלה. אין בדברי יהודה חריזי יסוד פיוטי, אלא מין פטפוט דברים. כי לא היה משורר ופיטן מטבעו, אלא איש־דברים, שהיתה הלשון העברית נשמעת לו, מספקת אמרים להלצותיו ומהתלותיו. גם הוא בנה אב לסופרים עברים, ביחוד בקרב היהודים בספרד. כמוהו עשו כמה מסופרי הדור ההוא והדורות הבאים אחריו.

הסגנון הספרדי השפיע הרבה גם על הסופרים העברים באיטליה. הרבה יצאו בעקבות יהודה חריזי, הן בתוכן עניניהם והן בצורת הסגנון. ובהם הצטיין ביחוד המליץ המיוחד במינו עמנואל הרומי². הוא היה מטבעו משורר, בעל נפש פיוטית. סגולותיו הפיוטיות היו מקוריות, ואף על פי שהעלה את דבריו בסגנונם של יהודה חריזי וחבריו, הנה רק את הצורה חקה ולא את התוכן. הוא מקורי ברעיוניו וברוח השירה, לא רק בשיר השקול, אלא גם בפרוזה החרוזית, שהשתמש בהם במחברותיו. הלצות ומהתלות מוצאים אנו גם בספר “תחכמוני” של יהודה חריזי, ואולם במחברותיו של עמנואל הרומי³ אנו מוצאים גם יצירות פיוטיות וציורים חשובים של החיים התרבותיים בישראל בערי איטליה. זולת זה הכניס עמנואל הרומי⁴ עוד יסוד חדש אל השירה העברית – שיר הסוניטה, מה שהיו קוראים אחרי כן בשם “שירי זהב” (כלומר: שיר במספר י“ד שורות בגימטריא זה”ב). שיר זה מצוין לא רק במספר טוריו, אלא גם בשליבת חרוזיו. נעלם היה הדבר הזה, מציאות הסוניטה בשירי עמנואל הרומי⁵, מפני שקלקלו המדפיסים את סדר הטורים ולא התאימו את צורת השירים־הסוניטות (במספר 53 במחברות עמנואל).

החיים התרבותיים של היהודים האיטלקים שונים היו מאלה של היהודים הספרדים במזרח ובמערב – כלומר באפריקה הצפונית ובמצרים ובמדינות ספרד. אין ספק כי השפיעו אמנם היהודים הספרדים הרבה על אחיהם האיטלקים בספרות ובמדע. ספרי חכמה ומדע מרובים, שהיו כתובים תחילה ערבית והספיקו מזון רוחני ליהודים הספרדים, תרגמו עברית ורוו בהם צמאונם של היהודים האיטלקים לדעת. לא את הלשון הערבית קבלו בני איטליה, אלא את המדע הערבי. אמנם קונן אברהם בן עזרא בשירו הנודע (“נדוד הסיר אוני”) על אחיו בני איטליה או בני ארצות “אדום” בכלל, שאינם מכבדים את בעלי החכמה ואנשי החקירה המדעית, אלא מוצאים די ספוקם בלמוד הלכות “נזיקין” ו“במה מדליקין”. ואולם אין זה אלא הפלגה של חכם מסכן, נע ונד, נצרך לבריות ומחזר על פתחי נדיבים. הוא עצמו נתקבל במדינות אדום בכבוד גדול. ידוע הוא מה שהעיד ידעיה הבדרשי על בני עירו, איך קבלו את אברהם אבן עזרא, כשבא אליהם, בכבוד והדר ואיך נתקרב רבנו יעקב תם, נכד רש"י, לחכם מסכן זה בענוה מרובה וכמעט בהכנעה. נראה כי בקרב היהודים האיטלקים היה למוד התורה רגיל – בה במדה שהיה רגיל גם בין היהודים בצרפת הצפונית וגרמניה הדרומית. אבל עם זה היו מכבדים ומעריצים גם את הלמוד המדעי, זה שבא להם בתרגום מתוך תרגום. בסוריה היו נמצאים, בימים שהתפשטה שם דת האיסלאם, בני אדם בקיאים בלשון יונית (כי מימי אלכסנדר מוקדון ואילך נתיונו שם המשכילים בעם). הם תרגמו כמה מספרי חכמה כתובים יונית ללשון ערבית. בספרים האלה השתמשו היהודים הספרדים, ואותם תרגמו עברית. היהודים האיטלקים היו צמאים לדברי חכמה ומדע ומשתוקקים לספרים האלה במקצועות שונים של החקירה המדעית; אלא שלא היו בקיאים בערבית והיו זקוקים לתרגומים האלה – תרגומים מתוך תרגומים. ביחוד הצטיינו במעשה התרגום בני פרובינצא, שהיו בתרבותם חצים ספרדים וחצים איטלקים. נמצא, כי היתה מדינת פרובינצא גשר־מעבר מן התרבות הספרדית אל התרבות האיטלקית.

זולת זה נתיחדו היהודים האיטלקים בחייהם התרבותיים, שבהם היו קרובים לעם הארץ הזאת. אנו מוצאים בהם מן החיים העליזים של בני איטליה בכלל – חיים שאין בהם מן אותה מרה שחורה דתית, אשר שלטה בדורות ההם בגרמניה ובצרפת ובמובן ידוע גם בקרב היהודים הספרדים. לא שפרקו היהודים האיטלקים מעל צוארם את עול הדת, התורה והמצוות; אלא שפנו בעולמם גם מקום לחיי עולם הזה, להנאה של העולם העובר. עת לקיים את המצוות ועת להנות מחיי עולם. קצת קלות־הדעת, זו שהיתה רגילה בשנות המאה הי“ג והי”ד באיטליה (ימי תחילת הרינסנס בארץ הזאת), נמצא גם בקרב היהודים האיטלקים. מה שהיה נמנע גמור בגרמניה או בצרפת הצפונית, ואפילו במדינות ספרד – באיטליה היה דבר רגיל. מנעמי החיים החמריים מתקו לא רק להמון העם (אפשר שדוקא מפני זה היה מתרחק קצת מהם מתוך זקוקו לצוויים הדתיים) אלא גם לחכמים יודעים את החכמה היונית ועוסקים בה ולמליצים ובעלי השירה העברית. עם כל זה עלינו להזהר, שלא יהיו דברי הלצה ומהתלה, ובהם גם הרבה מדברי “נבול פה”, בעינינו עדות גמורה ומוחלטת על ההשקפה המוסרית ועל החיים המוסריים של היהודים האיטלקים. להם היתה השגה אחרת בנידון זה. מה שידמה לנו מתוך השקפתנו שזה נבול־פה הוא לבני דרום רק הלצה ולא יותר. אתה מוצא מעין הבדל זה גם בין סגנונו של שמואל דוד לוצאטו ובין סגנונם של חכמי זמננו בגרמניה ופולין. לפעמים נראה לנו שהוא מנבל את פיו ומוציא דברים מגונים מעטו; ואולם רק לנו יובנו הדברים כן ולא לאנשי איטליה.

מתשוקת בני דורו באיטליה לספרי החכמה נותן לנו עמנואל ציור נחמד במחברת השמינית. עמנואל מספר, כי היה בעיר פירושא Perugia)) עם חברת אנשים חכמים, “ויהי היום והנה עבר עלינו נכבד אחד ושמו ר' אהרן, בעל חכמה וכשרון, ועמו ספרים חמודים, משא צמד פרדים, ראינוהו כראות פני אלהים, כי היינו אל מי ידידותו צמאים וכמהים, תשאלהו בעד אודותיו, ויאמר כי בטוליט”ה עבר שבע משנותיו, והביא משם ספרים נחמדים מזהב ומפז רב, קצתם בלשון עברי וקצתם בלשון ערב, וכשמעי נכספתי לדעת שמות הספרים ההם. ויראנו קלף אחד ובו היו שמות הספרים למיניהם, והיו כמו מאה ושמונים, חדשים גם ישנים. ויאמר אלינו: הנה ראיתם שמות הספרים אשר נכספתם לראותם, והנם סתומים בתוך אלו החביות חתומות חותם בתוך חותם, ולי דרך עד רומא לדבר שם עם החכמים, ואולי כי אשב שם חודש ימים; יהיו ספרי למשמרת בידכם, עד יום בואי אליכם, ורוח אחרת עלי ממרום יֵעָרֶה, לא תגע בהם יד כי סקול יסקל או יָרה יירה, כי הנני נשבע באשר היה ויהיה, כי אם בהמה או איש לא יחיה. ונאמר אליו: כדברך אדוני כן נעשה, לא נשאל ולא ננסה. וילך האיש לדרכו, ואנכי חשבתי לאין גבורותיו וחין ערכו. הוא יצא את העיר לא הרחיק ויד ה' היתה עלי, ואשנס מתני ואומר: מי לה' אלי. ויאספו אלי כל בני עדתי, חרדים אל דברי וסרים אל משמעתי. ואומר אליהם: ממני תראו וכן תעשו, לא תחמלו עליהם ולא תכסו. שברו חביות הספרים בני אל תִּשָּׁלוּ, לאמור לאסורים צאו ולאשר בחשך הִגָּלוּ. ויעשו כן ולשבר החביות יקומון, ומעדנות הספרים בכשיל וכילפות יהלומון. ויהי כאשר התרנום ממאסרם, בחרנו מן הספרים צבי עדים והדרם, ונעתיק מהם ספרים עשרה, היו לספרי החכמות נזר ועטרה. ויהי מקץ חודש ימים, והנה החכם ר' אהרן בא מצידו, והגיע למועד אשר יעדו. וכראותו חביות ספריו מפורצות, כאבני גיר מנופצות, ותשתפכנה אבני נזר בראש כל חוצות, רעשו ספיו, וישפוק את כפיו, ויפול על פניו ויקרא אוי ואבוי מכל אגפיו, זעקת שבר יעוער, וכמוץ מגורן יסוֹער. וירץ בחמה לקרוע הפנקסים; אז שמנו עליו שרי מסים, פן יקרע(ם) הספרים⁶.. כי גדול מאוד יגונו. ויבוא אלי סר וזעף, והוא רעב ויגע ויעף. ויאמר: מדוע שברת חביות ספרי, והוצאת משם נרדי עם כפרי? והוסיף לשאול דברים רבים, ואני הייתי עונה אותו פעם דברי כזבים, ופעם דברי עגבים⁷ – ופניו פני להבים. יראה ויתקצף ואת יומו יקלל על אודותיו, ואני עונה אותה תעתועים על פי מדותיו. הוא יקרא פח ופחד ופחת, ואני הייתי חכם נשפט עמו ורגז ושחק ואין נחת. ויקח האיש את ספריו בנפש זעומה, ויפן וילך בחימה. וכאשר נפרד מאתנו בנפש הומה, שלחתי אליו מליצה נעימה. ספרתי בה כל הדברים אשר היו בינינו, ושאלותיו אלינו ותשובתנו. ואלה דברי אגרתי, השלוחה אליו מאתי:

האתה זה אהרן קדוש ה' תאנק, תבחר לנפש אויבך⁸ מחנק? לאמר מדוע קדמוני ברכים ומה שדים כי אינק? ואנחנו חשבנוך על גרגרותינו ענק. הזרקה בך השיבה רוח קנאות? כי ראינו במצחך המופת ובא האות⁹; ואנחנו שמענו עליך נוראות, ועתה ראינו בך אשר לא יֵאוֹת. אמרנו בא יבא ברנה, נושא אלומות ספרי התבונה. זה יניח לנו מעצבנו, זה ישקיט שאון לבנו; טעמנו בקצה מטה שכלנו, ביערות דבשם ותאורנה עינינו. ועתה באת עלינו כאיש מדון, לאמר איך שלחתם יד בפקדון; ראינו בך אשר לא ראינו באיש בלעדיך, האמנם לא נוכל כבדך? הלא הוגד לך אחי מנהג אבותינו ומנהגנו עוד היום בנשואי בנותינו. כי בליל החופה נפקיד חמדת לבנו אל החתן, בחצר גנת הביתן, והוא יקבל עליו פקדון הנערה, לעבדה ולשמרה, ולהיות שמור בחדרי משכיתו, הפקדון אשר הפקד אתו; ועם כל זה ישלח ידו במלאכת רעיתו. והיא צווחת מתחלה ועד סוף: חי אני כי סודי לא תחשוף. והוא למעשה ידיה יכסוף, ורוחה ונשמתה אליו יאסוף, ואף על פי שמצֵרה עכשיו – שמחה לבסוף. ויפר את נדרה ואסריה, ויחשוף מסתריה… ועם כל זה אבי הנערה ואחיה ואמה, החריש יחרישון ותהי להם לחכמה. וכל שכן שפקדונך קורא בגרון, אני חבצלת השרון, שמעוני ופגעו לי בעפרון, מתחנן לרואיו שישיבוהו לבצרון, כי פרוע הוא כי פרעה אהרן. וספר הנפש¹⁰ אומר נוראות נפלאתי, הוציאוני מן המחנה כי החליתי. ומי יסתיר עץ נחמד להשכיל, אשר ריחו הולך רכיל, ויאכל ולא יאכיל? וכבר למדנו רבינו כל שעה שמותר לאכול מאכיל, אפילו לבהמה, וכל שכן לאנשי החכמה. חייך אדוני, לא זכית בם כי אם בזכותנו, ומן השמים שלחוך במלכותנו, לשלם לנו נחומים ולהעביר ימי בכיתנו. ואתה התעברת עם משיחך, והוצאת כל רוחך, ואמרת כי על כל הכעסים, קדרה אש עברה באפך כקדוח אש המסים, וכמעט שלא קרעת כל הפנקסים. חייך לו קרעת פגעת באיש חמסים, ותמורת תִּתֵּנוּ לך כתונת פסים, ואת תפארת העכסים, בוססוך בוסים, וכסינו עליך צרות כמים לים מכסים. ברוך מגן לחוסים, שעשה לנו נסים. עוד אמרת באזני, אתה עתה ברוך ה‘! כי היה בדעתך לקבול עלינו על ההעתקות אשר ממך הצלנו, ולאמר כי עדיך נצלנו. אחי! הסבור אתה כי אנחנו התעצלנו? הלא ראית הברכה אשר לך אצלנו, ואת המקלות אשר פצלנו, העומדים חדר בחדר, לתקן הנתחים ואת הראש ואת הפדר, ולקרוע הראש ערב ושתי, מאיש שוגה ומפתי. הלא הוגד לך אחי השבועה אשר נשבענו במקהלות, נפש מכבדנו לכבד ולהעלות, ונפש בוזנו ואיש ישים עלילות, ליחמנה במקלות. אמור נא השר מה חזית, באשר דרכי הנדיבות בזית? שברנו חביות ספריך והתעברת, ומשה רבינו שבר הלוחות ונענה יישר כחך ששברת! וכבר למדתנו שובר אדם בשבתות החמודות והיקרות, חבית מלאה גרוגרות, וכל שכן שיש לך למחול, אם שברנו חביות מלאות ספרים כחול. וכבר נכתב מידי אביר: וברכה לראש משביר¹¹ ואשר אמרת כי אבותינו הקדושים לא היו עושים כן, ועל כן דרכנו לא יתכן, חי יוצר רוח אדם בקרבו, מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו. עוד אמרת באזני, מה לכם לראות עזבוני? אולי יש דבר סתר במצפוני. אבי הלא הראיתנו בקלף הזכרון, שמות ישני־חברון, הם שמות הספרים מן הראשון ועד האחרון. ואחזקנוך בחזקת נאמן רוח ונבר, כי לא העלמת ממנו דבר, ולכן הפח נשבר. כי בהראותך שמות הספרים לכלנו, אמרנו מראה מקום הוא לנו. ובהכירנו ערכם וטבעם, התעודות הצפונות בקרבם, נכספנו להתירם ממאסרם, ולהראות העמים יפים והדרם. ואם תאמר אולי יש בהם דבר נסתר – ידענו כי לא היתה בתוכם עלמה, כי שהינו מעת נסיעתך כדי יציאת נשמה¹². ואשר אמרת הלא כתיב בספרכם נאמני, ואהבת לרעך כמוך אני ה’. תשובת שאלתך מור עובר נוטפה, כבר פרשוה רבותינו ברור לו מיתה יפה. ועתה אחי בזית לגנבתנו ונפשך לנו תלעב, השכחת לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב. ועתה נפשנו היבשה, נכספה לקול התכונה החדשה, ורעיונינו אומרים מי יביא לנו שבר רעבון, מספרי העתקת ר' משה אבן תבון. הוא ינהגנו על מות, שמה כל¹³ נעימות, מבחר הידיעות וזמרת השלמות, רדו שברו לנו משם ונחיה ולא נמות. ואשר שאלת להגיד לך האמת, חי ממית החי ומחיה המת, להעתיק ספריך עין לא העלמנו, ולא נדאג רק על אשר לא השלמנו, ולא נבקש מחילה רק אם היה שמה עצלות, ולא נביא קרבן כפרה רק על ההתרשלות. וכי מבלעדי עמנואל שברו הנערים החביות? חי מגדל דוד בנוי לתלפיות, וחי אור פני העפרים ויפעת פני הצביות, כי זה כמה אמרתי אל הנערים, ערום יערים, וכי המה משתברים¹⁴, וכזהר הרקיע מזהירים בשבר אשר הם שוברים. ואומר עליהם גם היום גם מתמול, אל תפנו אל הימין או אל השמאל; שברום כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמול. ואם העתקתי ספר השמע הטבעי¹⁵, זה טבעי! וכבר יצא בכל הארץ טבעי. לכן אומר לכל נפש אולת: טבעי¹⁶! והנני נשבע באשר זרה ארחי ורבעי, ובירדן התעודות רחצני למשעי, כי לא הכרת ממני רבעי¹⁷. זה כמה תעודות שללתי, ובעמקי התבונות צללתי, ומקום שחרי התעודה ידעתי, בריחי התבונה גדעתי, ובעמים עזם הודעתי, ואת הנערים יודעתי, אל מקום פלוני אלמוני תחנות התבונות העדינות, וסגולת מלכים והמדינות, כי במקלי עברתי ירדן התבונות, ועתה הייתי לשני מחנות. ואשר אמרת כי התעברת להסיר מנפשנו חלאתה, ולהאיר אותה מפתיותה, ולזרז אותה על שגגתה; – וכי אתה הוא הרופא את מחלתה, או הכהן המחטא אותה? עוד רצית להשביענו אשר כזאת לא נוסיף, חי אני כי אשר יאמר לך עול פעלתי ולא אוסיף, ודלא מוסיף – יסיף¹⁸! ומי לא יטהר נפשו מִמַּעֲלָהּ, ולא יוסיף בכל עוז מעלה על מעלה? חדל אחינו מהתקצף וקלל, ואת שיבתך על נקלה לא תחלל, כי העושק חכמים יהולל, וקול המריבה אילות יחולל, טוב לך להחריש ולדבר דברי ערבות, ולומר כי השאלת לנו הספרים דרך נדיבות. ואשר ידו מהושיע לא תקצר, ירחיב לך בצר, ויהפוך מדותיך לטוב, והיית כגן רטוב, כנפש אשר חברתך יוֹאֵל, ואהבתך דורש ושואל, נוטה אליך שלום מלא רחב ארצך עמנואל".

המליצה הזאת אמנם בלי ספק יש בה הפרזה והפלגה, אבל בכלל תתן לנו ציור נאמן מהשכלת אחינו באיטליא בזמן ההוא, אופן שקידתם בלמודים והעתקתם את הספרים החביבים עליהם. וגם למדנו מזה, כי על־פי הרוב חבבו ספרי מדע וחקירה ולהם היו מתאוים.

־ ־ ־ ־ ־ ־

עמנואל בן שלמה ממשפחת הצפרונים ברומי נולד קרוב לשנת ה' אלפים ושלשים, היא שנת 1270 למספרם. כך משערים רוב החוקרים שעסקו בשיריו. קצתם מאחרים את שנת לידתו עד ה' אלפים שלשים ושתים. לאחר אותה יותר אי אפשר להם מתוך סברתם, כי היה עמנואל רע וחבר למשורר האיטלקי הגדול דנטה, ואי אפשר שנספח משורר מהולל כמותו ליהודי צעיר ממנו הרבה לימים (כך דעת גרץ). ואולם כל ענין הידידות בין דנטה ובין עמנואל אינו אלא השערה גרידא, שאין לה יסוד נאמן. זולת זה גם בשנת לידתו של דנטה טעו בדורות הראשונים. נודע עכשיו כי נולד המשורר האיטלקי בשנת 1265, ולפי זה לא היה גדול הרבה על עמנואל בשנים, אפילו אם נחליט כי נולד זה בערך שנת 1275. ואילו היה סמך וודאי לברית הידידות בין דנטה ובין עמנואל – הבדל של עשר שנים לא היה עושה כלום. הרי ידוע לנו יחוס הידידות בין גיתה ובין שילר, וזה היה גדול בעשר שנים על זה. לפי דעתי אפשר לאחר את שנת לידתו של עמנואל עד שנת ה' אלפים שלשים ושש או אפילו שלשים ושבע. באחת ממחברותיו (מחברת ו'), שאין ספק כי היא מעשה נערות ואותה יסד בימי נעוריו אנו מוצאים חרוז זה:

מָתַי נִשְׁחַת עַכּוֹ? – כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ.

חרוז זה נוסד על מאורע גדול בעולם המדיני שהיה בימיו. בשנת ה' אלפים נ“א (1291) נלכדה העיר עכו בא”י, השריד האחרון לשלטון הנוצרים במזרח. אמרו כי נהרגו בכבוש זה כששים אלף נפשות מן הנוצרים, ומאורע זה עשה בזמנו רעש גדול. ובימים ההם יסד עמנואל את המחברת הששית. קשה ליחס יצירה ספרותית זו לאדם רגיל כבר בשירה ובפרוזה, אלא ודאי שהיא מעשה עמנואל בילדותו, כשהיה בן י“ד או ט”ו שנה.

ממאורעות חייו של המשורר נודע לנו רק מעט; בעיקר מה שהבליע במחברותיו. ואולם אין הרמזים הקלושים האלה רשמים ברורים, הגדת עדות על מעשים ומקרים שהיו. אפשר שאין הדברים האלה אלא דברי מליצה והלצה. על כל פנים ידוע לנו, כי הגיע המשורר לשנות זקנה ושיבה, ומחברת “התופת והעדן”, היא היצירה הפיוטית היותר חשובה במחברותיו, יסד אחר שעברו עליו כבר ששים שנה. שהרי כן הוא אומר בפתיחה למחברת זו: “אחרי אשר עברו משנותי ששים, וצירי התמותה היו באים לקראתי חשים”. הוא לקח לו אשה, שלפי עדותו היתה ראויה לו, ולה הכיר טובה, כי סמכתו בפעולתו הפיוטית. וכך הוא מרבה בשבחה (מחברת א'): “זמן לי האל אשה חכמה, יפה כלבנה ברה כחמה, נשואה על כתף התהלות ועל דבשת המעלות המהוללות”. לכבודה יסד עמנואל את הסוניטה:

דּוֹדַי שְׁאָלוּנִי: בְּמָה יָסַפְתִּי

חָכְמָה וְכָבוֹד עַל עֲשִׁירֵי גַאְוָה?

וָאוֹמְרָה: בִּזְכוּת אֲיוּמָה נָאְוָה

כָּל רָז וְכָל סָתוּם אֲנִי חָשַׂפְתִּי.

גַּם כִּי בְעַד שִׂכְלִי אֲנִי נִשְׁקַפְתִּי

כִּי לֹא כְּבַת נַעְוָה אֲסִירַת תַּאְוָה

אִשְׁתִּי רְאוּיָה אֶל¹⁹ גְּבִיר בֶּן עַלְוָה

עַל כֵּן לְכָל חָכְמָה אֲנִי אָסָפְתִּי.

פֶּן יֹאמְרוּ רוֹאַי: רְאוּ יַבְרוּחַ²⁰

פָּנָיו פְּנֵי אִישׁ אַךְ בְּשִׂכְלוֹ תַּיִשׁ,

נָשָׂא צְבִיָּה, אֵין לְיָפְיָהּ חֵקֶר;

אַךְ יֹאמְרוּ רוֹאַי וְכָל אִישׁ־רוּחַ:

שֶׁמֶשׁ בְּיָפְיוֹ קָם וְנָשָׂא עַיִשׁ²¹

לוֹ יָאֲתָה מִשּׁוֹמְרִים לַּבֹּקֶר²²

אשתו מתה עליו בחייו (אמנם במחברותיו לא זכר עמנואל מאורע זה). ובאחת במחברותיו (ג׳) הוא מהלל אשה יפה ומפליג בשבח יפיה – קצת בדברים מגונים, שאינם לפי טעמנו. איני יודע, אם נערה יפה זו היא מן המציאות או כי לצון חמד לו והעיקר לו המליצה והפיוט. אפשר שאין “אהובה” אלא חקוי של ביאטריצ׳ה, אהובתו של דנטה. כי נערה יפה זו, שבה דבק עמנואל לאהבה אותה, מתה באותה שנה שבה מת דנטה (שנת 1321), באופן שהתאבל המשורר אבל כפול – על מות דנטה ועל מות אהובתו. הדבר מוטל בעיני בספק.

בימי נעוריו התרועע עמנואל עם הפילוסוף הנודע בשם יהודה רומאנו… “גור אריה פילוסוף”, זה היה רבו של המלך רוברטי מניאפול בפילוסופיה. כנראה נהגו שניהם בחייהם מנהגי קלי־הדעת, מה שהיה רגיל בימיהם באיטליה. המון העם היה מרנן אחריהם על מעשיהם, ועמנואל התעורר ראשונה מקלות־דעתו ושחר גם את חברו מוסר למען יחדלו ממעשיהם אלה. על מאורע זה יסד המשורר שיר גדול, שבו הפליג בשבח חברו (מחברת ח):

אֲבִי חָכְמָה וּמוֹעֵצָה וְנִזְרָהּ,

נְזִיר אַחִים, פְּאֵר תּוֹרָה וִכִתְרָהּ,

נְזִיר אַחִים לְךָ אֶקֹד וְאֶכְרַע

בְּרֹב אֵימָה בְּנֶפֶשׁ בָּךְ קְשׁוּרָה,

וְאַתְּ חֶלְקִי בְעוֹלָמִי וְחַבְלִי

וְאֵין לִי בַזְּמָן מִמְּךָ תְמוּרָה,

יְהֵא לִבִּי כְּקֹטֶב הַצְּפוֹנִי

לְךָ קַיָּם, וְנַפְשִׁי לָךְ מְכוּרָה.

יְדַעְתִּיךָ אֲבִי חָכְמָה וּמוּסָר

וְלִנְדִיבוּת הֲלֹא רֹאשׁ וַעֲטָרָהּ,

יְלָדַתְךָ תְעוּדַת אֵל, וְטֶרֶם

יְלָדַתְךָ אֱמֶת הָיְתָה עֲקָרָה

ואחר השבח הגדול שהוא מהלל את חברו הוא בא בדברי מוסר, מתחרט ומודה על “חטאת נעורים”:

וְשָׁגִינוּ בְּהַבְלֵי²³ הַנְּעוּרִים

וְדָבַקְנוּ בְּחֵן יַעֲלָה וְעָפְרָה.

וְלֹא נִשְׁגֶּה בְּאַהְבַת אֵל וְתוֹרַת

אֱמֶת לִשְׁתּוֹת בְּצָמָא אֶת דְּבָרָהּ.

רְאֵה כִּי נַחֲרוֹשׁ רֶשַׁע וְעַוְלָה

הֲכִי נִקְצוֹר וְנֹאכַל מֵעֲבוּרָהּ²⁴.

וּמַה־נֹּאמַר אֲבִי מוּסָר וְעַל זֶה

לְשִׁמְצָה יִזְכְּרוּנוּ הַחֲבוּרָה.

רְאִינוּם דּוֹרְכֵי קֶשֶׁת לְשׁוֹנָם,

וְיוֹרוּנוּ בְּחִצֵּי הַגְּעָרָה.

וְיֹאמְרוּ: הֵם בְּעִנְיַן רַע וְגֶפֶן

סְדוֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמוֹת עֲמוֹרָה,

שְׁנֵיהֶם עָבְרוּ עַל דַּת יְהוּדִית,

שְׁנֵיהֶם הֵם בְּאֵין מָאוֹר וְאוֹרָה.

שְׁנֵיהֶם לָמְדוּ חָכְמָה יְוָנִית

וּמִשָּׁם כָּרְתוּ לָהֶם זְמוֹרָה.

שְנֵיהֶם בַּעֲלֵי שֶׂכֶל וְתוֹרָה

רְאוּ כַּמָּה פְּעֻלָּתָם עֲכוּרָה.

זְמִירֵיהֶם שְׂחוֹק אֶל הַכְּסִילִים

וְעַל דֶּרֶךְ אֱמֶת הֵמָּה כְּפִירָה.

בְּרוּכִים הֵם וְאַשְׁרֵיהֶם בְּנֵי אִישׁ

אֲשֶׁר לֹא לָמְדוּ תוֹרָה וְסִפְרָה.

חֲדָל, אָחִי, וְנֶחְדַּל מִמְּלִיצוֹת

וְשִׁיר חֵשֶׁק יְבוֹאוּן בַּעֲבֵרָה.

זוהי הגדת עדות חשובה בנוגע למצב התרבותי של היהודים האיטלקים בימים ההם. בני אדם פשוטים, שלא עסקו ב“חכמה יונית”, יחסו סבת קלות הדעת של עמנואל וחברו לעסקם בחכמה ומדע, במליצה ובשיר. אלמלא זה לא היו מאבדים את זמנם באהבת נשים. עד כמה שנזהר בדברים האלה, להבינם על פשוטם – אין ספק, כי קורטוב גדול של אמת בזה. ואולם לא רק באהבת נשים וליצנות עסק עמנואל, אלא שקד בהתמדה גדולה על למודים מדעיים. וודאי שנמצא בדבריו, במה שהוא מעיד על עצמו בנידון זה, הרבה מן ההפלגה. ילדות היתה בו כשחרז בשבח עצמו (מחברת ט'): “ואבינה לשון רומי וטיב לשון ירושלמי, לשון כשדי וארמי, לשון שעיר והחורי, לשון מדי ואשורי, שפת פרס וכוזרי”. עם כל זה אין ספק שידע שפות שונות, ובפרט שפת רומא וערבית ואולי גם יונית. גם בלשון איטלקית יסד שירי־סוניטה אחדים.

בימי חייו אירע לו איזה מקרה קשה שהשפיע הרבה על מצבו החמרי והחברתי. הוא “הוּגה מן המסלה” ונדחק לדרך עקלקלות. המשורר, שלפי עדות עצמו היה נכבד ונשוא פנים ברומי, הוכרח לברוח מעירו; ואפשר שגורש משם. פרטי המקרה הזה בלתי ידועים לנו. הוא מרמז עליהם במקומות שונים במחברותיו. נראה כי הפסיד את רכושו ואפשר כי בא לו זה בסבת קלות דעתו, כי ערב לזר ונלכד ברשתו. וכן הוא אומר (מחברת א'): "אחרי אשר יצא דבר מלכות מלפני הזמן ונכתב בדתו, להחריד לבבי ולבלע עצתו, וכהקיר ביר מימיה כן הקרה רעתו, ושלח יד בשלומיו חלל בריתו, והשאירני ערום ושולל, בדמי העוני מגולל, והיתה לי נפשי לשלל, הייתי בדמי היגונים מתבוסס, עתים חלים ועתים גוסס, ולא היה לי נס להתנוסס, פשטתי מעילי הגאוה והחדוה, ולפני מלכים נתנני הזמן לראוה, תחת היותי בשכבר הימים נחמד להשכיל ולעינים תאוה, והיתה הדאגה אֻמנותי, והתלאה סחורתי, פעם בוכה ופעם מקונן, ופעם לרואי מתחנן, חשך משחור תארי, צפד על עצמי עורי, מנעתי את לבי מכל שמחה, והאנחה היתה לי לארוחה, ושמתי מגמת פני לגלות בראש גולים, ולשקוד על דלתות האצילים, אולי אמצא נבון ירוה במענהו צמאוני, ונדיב אחשוף לפניו צעיף פני או חכם יניס במראהו יגוני. אנכי בדרך ואלהי אבי, נחני בית אדוני השר איש כלבבי, וכראותו אותי לא הייתי רע בעיניו, ונשאתי חן וחסד לפניו, ויאר אלי פניו, ויביאני אל ביתו, ויראני את כל בית נכותו. ויהי כראותו אותי בכלי גולה עולה, כאיש ממקומו גולה, וכסלו מלאו נקלה, ויאמר הדוד הנעלה: מדוע פניך רעים ובתה אינך חולה? היית בשכבר עורץ המון רבה, ועתה ששונך חדל ופארך נשבה; ואני אנה אני בא? היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא? ואען ואומר: בתוך עמי אנכי יושב, ולדעת קורותי לדברי הקשב:

מְיֻדָּעַי שְאֵלוּנִי עֲלֵי מָה גְּבִרְתְּךָ²⁵ מְמֻשָּׁךְ אַף

מְמוֹרָט?

הֱשִׁיבוֹתִים: יְצָאוּנִי כְסָפַי וְהָהּ דַּרְכִּי לְנֶגְדִּי קָם

וְיָרָט.

וְיִסֵּר הַזְּמָן בִּכְלַל הֲמוֹנָיו לְחַנְפֵי לֵב וְלִי בִכְלַל

וּבִפְרָט.

וְאֵיךְ אֶשְׂחוֹק וּמִי יִקְרַע וְיִמְחוֹק אֲשֶׁר עָלַי כְבָר נֶחְתַּם

וְנֶחְרַט?

הֲיָשׁוּבוּ יְמֵי חָרְפִי לְעוֹלָם וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט.

המליץ מתאונן כמה פעמים על עניו, וכן הוא אומר:

וּשְׂכַר עֲמָל יָדַי צְפַנְתִּיהוּ הוּא כַּחֲלוֹם יָעוּף וְאֵינֶנּוּ

חָתוּם בְּאוֹצְרוֹתַי כְּטַבַּעְתִּי. מָאֵן יִמָאֵן לַעֲמוֹד אִתִּי.

ובנוגע לתקיעת כפו בערבות הוא אומר: “כי טרם נתקו מיתרי ושדד אהלי, שלו הייתי בביתי ורענן בהיכלי. אמנם בימי חרפי בהלו נר כוכבי נשפי, ערבתי לרעי תקעתי לזר כפי, ונוקשתי ונלכדתי באמרי פי. ואחרי כל זאת – הסבות התגלגלו, והגבעות התקלקלו, וההצלחות התדלדלו, והעוני והזקנה רוכבים צמדים²⁶, והנושה בא לקחת ילדי לו לעבדים²⁷. ולו היו אודותי²⁸ וקורותי בספר נצמדים, לא ישאהו צמד פרדים”. וממקום אחר נראה כי לוה מרעהו ולא היה לו לשלם, כמו שהוא אומר: “אי נאמנות היתה לי מעיר לעזור, וכל שר ונגיד הון ורכוש אלי יבזור, והנני היום אחור נזור, ואין דן דיני למזור. לקחתי על מנת להחזיר ותוחלתי נכזבה, ותהי אמונתי עיר לא נעזבה²⁹. מה אוחיל עוד אחר אשר המסכנות, הביאתני לזנוח הנאמנות, והתחלתי בשבח וסיימתי בגנות³⁰. מה אדבר ומה אצטדק ולא יתנני הזמן לשלם נשיי, ורואי יאמרו כי לא מחוסר כל רק מפאת נשיי”³¹.

במצור ובמצוק אשר קרוהו ובצר התרחקו אוהביו ממנו, אף כי בחלה נפשו בלחם הקלוקל להיות למשא על אחרים, ובפרט לא עשה את תורתו קרדום לחפור בו, אף לא מאס במלאכה להחיות את נפשו. “לא לבשתי בגד צבוע, ולא עמד לבי רגע אחד קבוע, אף כי יום או שבוע, ואהיה שארי עוכר, ולא נמנעתי מלהשתכר לכל שוכר, ולוּ הועלתי הייתי בשרי מוכר”³².

בימים ההם מצא חן בעיני נדיב אחד, אשר שמו לא הזכיר רק יכנהו תמיד בשם “השר”. פלא הוא איך העלים שם מטיבו אשר אספהו אל ביתו ויחמול עליו לדאוג לכל מחסוריו. השר היה אזרח עיר פירמו במדינת המארק אשר להאפיפור³³, והוא אהב מליצה ושיר והתענג על מליצות עמנואל ויכבדהו מאד. ועם כל זה לא יתכן כי חבר המשורר את כל מחברותיו לעת זקנתו בהיותו בבית השר, כי כנראה מדבריו אסף וחבר שירים ומליצות שהיו עמו מזמן קדום, וגם מסגנון כמה מליצות נכר כי הן מעשה ילדות.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

עמנואל היה בן דורו של דנטה, צעיר ממנו קצת. אין ספק שהשפיע עליו המשורר האיטלקי הנעלה. זה מובן כמעט מאליו ואינו צריך לראיות. ואם היינו צריכים להוכחה, הרי לפנינו מחברת כ“ח לעמנואל, מחברת “התפת והעדן”, שלה שמשה דוגמה שירתו של דנטה Divina comedia”“. ואולם בדור שלפנינו החליטו החוקרים, כי היתה ידידות בין המשורר האיטלקי ובין המשורר העברי. הראשון בהחלטה זו, שלא הציע אותה בתור השערה, כי אם בתור וודאי גמור, היה שד”ל. לפי דעתו כוון עמנואל ב“דניאל” זה, שהוליך אותו בתפת ועדן, לרעו וחברו דנטה. הדבר תמוה. שד“ל לא היה רגיל בהשערות, אלא זהיר ומתון בכל דבריו. לא הלך אחרי חידושים מבריקים אלא דייקן היה בחקירותיו. עם כל זה העמיד השערה של אפשר ועשה אותה לוודאי. הוא דן על פי שיר אחד ששלח בוזיני Bosene)) ל”יהודי מנואל" בשנת 1321 ובשיר זה קונן על שתי אבדות של השנה ההיא. שד“ל טעה בדברי השיר ההוא בסבת חילוף מלתMia” " במלת “tua” ועל ידי זה יצאה טעות זו. אחרי שד"ל יצאו גיגר ושטיינשניידר, ועמהם גם חוקר גרמני Pauer והעשירו השערה זו עוד בקצת פרטים, אף על פי שנמצא כבר בימים ההם חוקר מומחה ומצוי אצל חקירה זו Witte)) שהטיל ספק בדבר זה וטען שהוא אפשר אבל לא וודאי (כזה העלה בשנת 1921, במלאת שש מאות שנה להולדת דנטה, גם אומברטו קסוטו³⁴). אמנם ברור הוא, שהיה יחוס ידידות בין עמנואל ובין בוזוני (מליץ ומשורר מעיר אגוביו), ואחד מתלמידיו של דנטה ונאמן בבריתו. החוקר מרקורי הביא בספרו על דנטי³⁵ שירי סוניטה. הראשונה היא שיר אשר כתב בוזיני אל מנואלו היהודי Manoello giudeo)) אחרי מות דנטי, השניה היא תשובת מנואלו אל בוזיני, והשלישית הוא שיר אשר כתב צינו (cino) מעיר פיסטוייא אל בוזוני אחרי מות דנטי ומנואלו היהודי, והרביעית היא תשובת בוזוני אל צינו. בשיר הראשון קונן בוזוני כי כבו שני מאורות, מאור המוסר ומאור היופי, – כי בשנת מות דנטי (1321) מתה גם אהובת עמנואל – "ואומר כי בשנה אחת חוברו תאניה ואניה למנואל, תאניה על השבר אשר קרהו במות עליו אהובתו הנחמדה ואניה על השבר אשר קרה את כל חכמי־לב ושוחרי מדע במות האדם הגדול דנטי. ורק זאת נחמתו כי ימצא עמנואל אחרי מותו מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה. על זה השיב מנואל בשיר, ומליצותיו לקוחות ממיטב שירי הספרדים: “לולא דמעותי אשר שאבתי מקירות לבי, עצמי ממוקד היגון נחרו, אך ים הדמעות יכבה השלהבת הבוערת בקרבי, אולם לא אמות ולא אמעד ובדרך אחרת אבחר”. השיר השלישי ערוך מאת צינו אל בוזוני: “אוהבך מנואל החזיק בטעותו ומדת אבותיו לא סר³⁶, על כן סופו יורש גיהנום וכפועל ידו יושב לו אחרי מותו, יען כי עם קשי עורף הוא ועומד במרדו; אך ישמח בחלקו, כי לא בין פחותי עם ישים מקומו, כי אם אצל דנטי מושבו”. על זה השיב בוזוני: “הנה שמת מקום לידידנו מנואל בשאול תחתיה, אשר שם פרש השטן את ממשלתו ומרד בבורא הכל, אך מי זה יעיד עליך, כי דברי אמת בפיך, כי בחלה נפש הבורא בעמנואל וגם את דנטי הסיר מעל פניו להדיחם אל שאול ואבדון? אני לא כן עמדי. תקותי כי דנטי ומנואל גאולה תהיה להם ומנוחתם נכונה תחת כנפי השכינה במעלת קדושים וטהורים”.

השאלה היא: מי הוא אותו “דניאל” שהיה מוליכו של עמנואל בתופת ועדן? הראשונים (שד"ל, גייגר, שטיינשניידר, גידעמן, גרטץ, וזולתם) החליטו בפשיטות, כי זהו דנטי. ואולם אחרי שהוברר, כי יחוסו האישי של עמנואל לדנטי מוטל בספק, הרי אין שום הכרע בדבר, כי “דניאל” זה הוא המשורר האיטלקי; ואפילו אם נסכים לדעת האומרים, כי נתכוון עמנואל בשם זה לדנטי, אין השם ראיה ליחוס אישי בין המשורר האיטלקי ובין המשורר העברי. מאחר שהיתה יצירתו הנעלה של דנטי דוגמה לעמנואל, אפשר שנתכוון לעשות לו זכרון ביצירתו הפיוטית, אלא כי שנה את השם דנטי לשם דניאל העברי. אין בזה אלא ציון קלוש.

אי אפשר להעמיד את מחברת “התפת והעדן” בשורה אחת עם חזונו של דנטה בנוגע לצורתו הפיוטית. ואולם אם נדין בדבר זה מתוך השקפת העולם של שני המשוררים, הנה אין ספק כי יתרון למשורר העברי על המשורר האיטלקי. דנטי שקוע עוד באסכולסתיקה של ימי הבינים והשקפת־ עולם שלו היא מוגבלת ומוקפת חומת הדת הקטולית. בפני בעלי הדתות האחרות שערי גן עדן נעולים. אפשר לראות בזה גם מעין אירוניה, כי על דנטי עצמו אמרו קנאי הדור, שהוא יורש גיהינם³⁷. הוא נלחם בשלטון האפיפיור וקצת מדבריו הם דברי *מינות וכפירה". לא כן המשורר העברי. השקפת־עולם שלו משוחררת מקנאת הדת. יסודה באהבת האדם – באשר הוא אדם. אין דוגמתו בכל חכמי דורו מאומות העולם, שלא היתה עינו צרה בבני עליה שאינם בני דתו. ודברים שכתב בשבח אנשי חכמה, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, ראויים להיות נזכרים ושמורים לכל דור ודור: “ויהי בהיותנו ברחובות העדן משוטטים, ומעלת אנשי החכמה מביטים, ראיתי אנשים מלאים הוד והדר, ליפים שמש וירח קדר, נתנו להם מהלכים, בעולם המלאכים; ולא הכרתי איש מהם, ואשאלה האיש מדובר בי לדעת אודותיהם. ויאמר אלי: אלה הם חסידי אומות העולם, אשר גברו בחכמתם ושכלם, ועלו במדרגות סולם החכמה כפי יכלתם, ולא היו כאבותם, דור סורר ומורה: חקרו בשכלם מי היוצר ומי הבורא, אשר בחסדו המציאם, ומאין אל יש הוציאם, ואל העולם הזה הביאם. ומה התכלית אשר בעבורו בראם; וכאשר שאלו אבותיהם, התבוננו בתשובותיהם, וידעו כי ערומים הם: בזו אל אמונתם, וכוונו לחקור אמונת זוּלתם. וכאשר חקרו כל האמונות, ומצאו כל אחד מהם לחזק יסודותיה ידיה אמונות, ואמונות זולתם מגנות: לא אמרו נעמוד על אמונתנו, כי היא קבלה בידינו מאבותינו, אך בחרו מכל האמונות הדעות אשר צדקו, ועליהם אנשי החכמה לא נחלקו, ובם אחזו ובם דבקו, וכל הדברים אשר כל האומות יבנו, אליהם עורף ולא פנים פנו. ובענין האלהים יתברך אמרו לקרוא לו שם לבבנו יחרד ויפחד, כי כל עם ועם יקראנו בשם מיוחד, ואנו אומרים יהיה שמו מה שיהיה, אנחנו מאמינים בהנמצא הראשון האמתי והמחיה, אשר היה והווה ויהיה, אשר ברא את העולם בעת שגזרה חכמתו, הנעלם ממנו לחוזק הראותו, אשר לא ייעף ולא ייגע ואין חקר לתבונתו, החומל על יצוריו, והמטריפם כרועה ירעה עדריו, ואשר יקראנו בסופנו, וכבודו ואספנו”.

למרום השקפה מוסרית זו לא התרומם דנטי בימיו. עמנואל אינו דורש מחסידי אומות העולם, כי יספחו אל הדת הישראלית, אלא כי יבחנו את אמונת אבותיהם ויסירו ממנה את כל מה הראוי להרחיק מתוך שאיפה מוסרית. העיקר לו, כי יחזיקו באמונת מציאות האלהים, בורא ומנהיג – ואז כבוד אלהים יאספם אחרי מותם.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

אמרתי, שלא כל הלצותיו ומהתלותיו של עמנואל מן המציאות, שכך אירע לו בזמן מן הזמנים. אבל בכל אופן, מוצאים אנו בהן קצת בורלסקאות, שכמותן היו שכיחות הרבה בימיו, בין הסופרים האיטלקים. גם בוקצ’יו, שהיה למופת במין ספרות זו, לא היה יחיד בדורו. כל מה שכתבו, במקצוע זה, היה לפי טעם בני זמנו. מעין זה היא בורלסקה שיסד גם עמנואל (מחברת י"א):

נְדִיבֵי עָם קְרָאוּנִי לְרַפּאֹת צְבִיָּה חָלְתָה יָמִים שְמֹנָה,

מְצָאתִיהָ בְּמִטַּת שֵׁן אֲחוּזָה בְּחַבְלֵי בוּץ עֲלֵי תוֹלָע

אֱמוּנָה.

וְאָמַרְתִּי: שְלֹמוֹת לָךְ, צְבִיָּה, שְׁלֹמוֹת לָךְ בְּעֶרֶשׂ

רַעֲנָנָה.

וְשָׁלַחְתִּי אֲנִי אֶת יַד יְמִינִי לְמַשֵּׁשׁ בּוֹ בְּדֶפֶק יַד

יְמִינָהּ.

וּמִגֹּדֶל לְבָבָהּ נָתְנָה עַל יְמִינָהּ סוּת³⁸ כְּמוֹ מַטְלִית

לְבָנָה.

אֲזָי גָּדַל מְאֹד לִבִּי בְּעֵינַי, וְחָשַׁבְתִּי לְהָתֵל בָּהּ

כְּזוֹנָה.

וּמִשַּׁשְׁתִּי אֲזַי עַל הַלְּבֵנָה בְּמַחְתָּה הָיְתָה אֶצְלִי

נְתוּנָה.

וְאָמַרְתִּי: וְאֵיכָה תַּחְרִישׁוּן? וְהָעַלְמָה מְאֹד רַב

עִצְּבוֹנָהּ.

לְכוּ מַהֵר קְחוּ קַרְנֵי זְאֵבִים וּמִיץ שַׁיִש וְזֹהַר הַלְּבָנָה.

וְחָלָב³⁹ תַּרְנְגֹלֶת בַּת שְׁנָתָהּ וְעֵין אִשּוֹת⁴⁰ וּמָרַת תּוֹר וְיוֹנָה⁴¹.

וְקַח נוֹצַת כְּנַף עוֹרֵב אֲדַמְדָּם וְצֵל הַבּוֹר וְרֵיחַ הַלְּבוֹנָה⁴².

וְקַח מִן הַצְּפַרְדֵּעַ זְנָבוֹ וְקוֹל הַתּוֹר וְחָלָב⁴³ בַּת

יְעֵנָה.

וְהַרְתַּח תּוֹךְ כְּלִי דוֹנַג וּבַשֵּׁל בְּתוֹכָם תָּאֳמֵי פִּרְדָּה שְׁמֵנָה⁴⁴.

וְתִשְׁטָחֵם עֲלֵי עוֹר הַנְּמָלָה וְלָעֶרֶב חֲבוֹשׁ אוֹתָהּ

בְּבִטְנָהּ.

וְאִם מָאֵן תְּמָאֵן לַעֲשׂוֹת זֹאת קְחוּ יַלְדָּה וּמֵרְטוּ אֶת

זְקָנָהּ.

וְשִׂרְפוּהָ בְּמֵי יַם סוּף לְמוּלָהּ וְהָעַלְמָה תְקַבֵּל אֶת

עֲשָׁנָהּ.

וְקַח שַׂעֲרוֹת שְחוֹרוֹת צָמְחוּ לָהּ בְּכַף יָדָהּ לְגָרֵד בָּם

לְשוֹנָהּ.

וְהִנֵּה זֹאת חֲקְרנוּהָ וְכֵן הִיא, וְכָזֹאת הִיא עֲצָתִי הַנְּכוֹנָה,

רְאִיתִיהָ בְּסִפְרֵי הַנְּבוֹנִים, לְמַחְלָתָהּ נְתַתִּיהָ לְמָנָה,

וּמִטַעַם אֶבֶן זֹהַר וְרָאזִי וְאִפָּקְרַט וְרָאשֵׁי הַתְּבוּנָה.

שנאתו להנשים הוא מראה כפעם בפעם במחברותיו והוא אומר: “אין שומר לנשים כי אם כעור פנים”. ולו מליצה מדברת בגנות הנשים (שם):

רָאִיתִי אִשָּׁה מִרְשַׁעַת, עַל לֵב הָאֵלָה מוּקָעַת.

כָּל־עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשּׁוֹם, מִשְׁתָּאֶה מַחְרִישׁ לָדָעַת.

אָמַרְתִּי מָה־יָּפִית, אֵלָה! לָךְ יִתְרוֹן עַל עֵץ הַדָּעַת.

רַבּוֹת אֵלוֹת עָשׂוּ חַיִל אָךְ אַתְּ בַּשַּׁעַר מוּדָעַת.

לוּ עָלִית עִם כָּל־הָאֵלוֹת תּוֹךְ מֹאזְנַיִם – אַתְּ מַכְרָעַת.

וּלְנִגְעֵי הַנָּשִׁים הָיִית אַתְּ אֵזוֹב וְשָׁנִי תוֹלָעַת.

מִי יִתֵּן יִדְמֶה אֶל יָפְיֵךְ כָּל־עֵץ יַעַר עַד מֵיפָעַת.

לוּ תִשְׂאִי כִּפְרִי זֶה יוֹם יוֹם תִּהְיֶה נַפְשִׁי לָךְ נִכְנָעַת,

אַלְבִּישׁ אוֹתָךְ אֵפוֹד וּמְעִיל, אֶחְבּוֹשׁ עַל רֹאשֵׁךְ מִגְבָּעַת.

אֶתֵּן עַל יָדַיִךְ עָגִיל, אֶל פֹּארוֹתַיִךְ טַבָּעַת.

אוֹסִיף לָךְ כָּהֵנָּה, אִם לִי אַתְּ וּבְקוֹלִי אַתְּ שׁוֹמָעַת.

לעומת זאת נראה כי לא הצליח בידי המשורר לתת לנו ציור יפה מאשת חיל עטרת בעלה. הוא לצון חמד לו לדבר חלקות באזני עלמה או כי יהללה במליצה, אשר רק קול צלצול נעים אנו שומעים, אבל יחסר בה רגש פנימי אמתי, כמו למשל הסוניטה (מחברת ט"ז):

מִי הֶאֱמִין עָפְרָה אֲשֶׁר עֵינַיִךְ חַיַּי תְּלוּיִם בְּעֲגִיל

אָזְנָיִךְ,

הֵן יַעֲלוּ בַּסָּעֲרָה⁴⁵ שָׁמָיִם. כִּי אֶחֱזֶה בוֹ מַעֲשֵׂה

מִצְרַיִם.

כִּי אֶחֱזֶה שַׁחַק בְּבֵין עַרְבָּיִם. עוֹד אֶחֱזֶה בָךְ תַּאֲוַת

עֵינָיִם, וָאֶחֱזֶה יוֹמָם בְּאוֹר פָּנָיִךְ. עַל כֹּוכְבֵי שַׁחְרֵךְ בְּרַד⁴⁶

שִׁנָּיִךְ.

אֶשְׁאַל צְבִיַּת חֵן: וְאִם עֵינַיִךְ אוֹ הֵם דְּמוּת כּוֹכָב, וְאוֹר

פָּנָיִךְ

הֵם כּוֹכְבֵי שַׁחַק, לְקַחְתָּם בִּשְׁבִי דִּמְיוֹן גְּלִילֵי רוּם

אֲשֶׁר כָּל־הַצְּבִי

יוֹמָם־וְלַיְלָה יַעֲלוּ בַשַּׁחַק? אוֹת לָךְ כְּמוֹ מַר מִדְּלִי

וּכְשָׁחַק?

הנה הסוניטה הזאת אף כי נחמדה היא⁴⁷, אין בה אף קורטוב של פואזיה אמתית, ומה נופלת היא ממליצת יהודה הלוי, אשר ממנה לקח המליץ את ציורו:

יְפַת מַרְאֶה וְקוֹלֵךְ עָרֵב,

בָּךְ אֶרְאֶה יְפִי מִתְעָרֵב,

מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעָרֶב.

עַל לֶחְיֵךְ וּשְׂעַר רֹאשֵׁךְ

אֲבָרֵךְ: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ.

לעומת זה אנו רואים תקפו במהלל רע, כשיריו הנמלצים אשר כתב בשבח קרובו וידידו יהודה רומאנו ושירת ההלל אשר חבר לכבודו במליצה פשוטה אבל נחמדה ונשגבה עד מאד בלשונה וסגנונה והלך רוחה.

עוד נמצאים לנו שירים מעין פיוטים דתיים, אשר יסד עמנואל. אפשר, שהפיוטים האלה, שאמנם אינם מן המצוינים במקצוע הספרותי הזה, אבל אינם גרועים מכמה פיוטים שנקבעו בסדרי תפלות, היו מוצאים את מקומם בתוך שאר הסליחות והיוצרות, אלמלא “נכתם עוונו” של המשורר על ידי שירי חשק וליצנות אשר חבר. ידוע הוא כי אסרו לקרוא בספרו לא רק בשבת, אלא גם בחול. ממין פיוטיו אלה נביא קצת דוגמאות (מחברת כ"ו. נדפס בשבושים ובלי הזכרת שם מחברו באחת מחוברות “המאסף”):

הוֹי הַשּׁוֹכֵב עַל מִטַּת שֵׁן,

הָקִיצָה אִם אַתָּה יָשֵׁן.

וּרְאֵה תוֹלָע דָּמִי יִבְלָע,

אַף בִּבְשָׂרִי יִשְׁלַח הַשֵּן.

עָרֵל! הִמּוֹל וּזְכוֹר אֶתְמוֹל

הָיִיתִי כָמוֹךָ דָּשֵׁן.

וּבְיוֹם מָחָר גַּם אַתְּ⁴⁸ תִּסְחַר

אֶל בּוֹר תַּחְתִּית מִן הֵיכְלֵי שֵׁן.

זֵד! מַה־תֹּאמַר הַיּוֹם הַמַּר,

בִּרְאוֹתְךָ הַתֹּפֶת עָשֵׁן!

שָׁם תִּצָּרֵף, שָׁם תִּשָּׂרֵף

נַפְשְׁךָ אֶל שֶׁפֶךְ הַדָּשֶׁן!

אֶל מִי תִּפְנֶה? פִּיךָ יַעְנֶה

בְּךָ וּלְשׁוֹנֵךְ אוֹתָךְ תַּלְשֵׁן.

שׁוּב נָא אֶל עָל וּזְמָן⁴⁹ תִּגְעַל

כִּי אוֹתְךָ עַל בִּרְכָּיו יִשֵּׁן.

כִּי תִרְאֶה אוֹת עַל הַבָּמוֹת

כִּי הוּא דִשֵּן אֶת הַדָּשֵׁן⁵⁰,

אֵיךְ לֹא תֵעוֹר, נִצְמַד לִפְעוֹר?

הָקִיצָה אִם אַתָּה יָשֵׁן!

מעין “תוכחה” זו חבר המליץ עוד שתי סוניטות (מחברת ד'):

מִי בַזְּמָן הִבְהִילְךָ יִשְׁאָלוּ,

וָאוֹמְרָה: דּוֹדִים, אֲנִי הַגֶּבֶר

לֹא הֶחֱרִידָנִי לְבַד הַקָּבֶר.

עֵת אֶזְכְּרֵהוּ כָּל שְׂשֹׂנַי גָּלוּ,

כִּי אֶזְכְּרָה רַבִּים אֲשֶׁר צָלָלוּ

תּוֹךְ מֵי תְהוֹמוֹת וְאִישׁ אֶל עֵבֶר

פָּנָיו הֲכִי יֵלְכוּן, וְשׁוֹד אֶל שֶׁבֶר

יִרְווּ בְּכוֹסוֹת לַעֲנָה הָרְעָלוּ.

אֶרְאֶה נְבֵלוֹת רוֹזְנִים עָבָשוּ,

הַקּוֹדְרִים וּלְפִי שְׁאוֹל נִפְזָרוּ.

יֹאמְרוּ עֲצָמֵינוּ אֲשֶׁר יָבָשׁוּ,

גָּאְוָה תְּמוֹל לָבְשׁוּ וְהַיּוֹם זָרוּ:

הִתְעַתְּדוּ, חַיִּים, וְהִתְקַדָּשׁוּ

לִהְיוֹת אֲשֶׁר נִהְיוּ וְהִתְאַזָּרוּ!

והסוניטה השניה

אִלּוּ אֲנָשִׁים יֵלְכוּ אֶל עֵבֶר

לַיָּם, יְכִינוּן הוֹן וְהִצְטַיָּדוּ.

יִשְׂאוּ לְפִי אָכְלָם וְיִתְעַתָּדוּ

וּלְחוֹף אֳנִיּוֹת יַחֲלִיפוּ עֵבֶר.

צַר לִי וּמָחָר אֵלְכָה אֶל קָבֶר,

תָּנוּד יְחִידָתִי לְמָקוֹם נָדוּ,

נַפְשׁוֹת אֱוִילִים, פּוֹשְׁעִים בָּגָדוּ.

אֵין הוֹן וְאֵין צֵדָה וְאֵין לִי שָׁבֶר.

אֵי הוֹן וְאֵי צֵדָה אֲשֶׁר הֵכַנְתִּי

אֶל מַעְבְּרוֹת מָוֶת אֲשֶׁר אֶעְבוֹרָה?

אֵי עֵדוּת אֵלִי אֲשֶׁר הֶאְמַנְתִּי?

אַיֵּה בְרִית אֵלִי אֲשֶׁר אֶצּוֹרָה?

אַיֵּה חֲסָדִים בַּעֲדָם נִשְׁעַנְתִּי?

מִי זֶה זְרָעָם וַאֲנִי אֶקְצוֹרָה?

החשובה במחברותיו, והיא באמת יצירה פיוטית מצוינת בתכנה ובצורתה, ולה ערך בספרותנו, היא מחברת “התפת והעדן”, בה מעביר עמנואל לפנינו את עולמו הרוחני, את היקף ידיעותיו המרובות ואת השקפת העולם שלו. זולת זה מוצאים אנו בציורו את החיים התרבותיים של היהודים האיטלקים בדורו – מעלותיהם ומגרעותיהם. לפעמים דבריו תוכחה קשה לאחיו במעשיהם הרעים ומדותיהם המגונות, מחברת זה יסד עמנואל לעת זקנתו, אחר שעברו עליו יותר מששים שנה. כבר חלפו לו ימי ילדות, ימי הוללות וקלות הדעת. המשורר מסתכל בכובד ראש במאורעות חייו ומאורעות העולם. נושא ענינו ירומם גם את מליצתו ואת סגנונו. בשאר מחברותיו רואים אנו לפעמים מליצה עשויה, סגנון מלאכותי; דבריו אינם יוצאים מן הלב, אלא הם דברי מליצה, מעשה ידי אמן. היד כותבת והלב אינו מהרהר. במחברת “התופת והעדן” מוצאים אנו שפע רעיונות, עומק המחשבה והתעוררות נפשית. מה נחמד, למשל, הציור:

“ואחזיק בכנף מעילו ורעיוני חרדים, ומדי לכתנו היינו יורדים. והדרך דרך לא סלולה, מעוף צוקה ואפלה. וארחות עקלקלות, לא ראינו שם רק ברקים וקולות. ולא שמענו רק קול כחולות, וצרות כמבכירות. וקראתי שם היום ההוא יום עברות. ובאחרית הגענו אל גשר רעוע ותחתיו נחל שוטף, וכאלו רואיו גוזל וחוטף, ואז החלה נפשי להתעטף. ובראש הגשר שער ושם להט החרב המתהפכת, ויאמר אלי האיש: זה נקרא שער שלכת…”

המליץ מעביר לפנינו כל רשעי ארץ מבני עמנו, הנודעים לנו, ומאו“ה ונותן מקומם בתופת: “שם אריסטוטלס בוש ונאלם, על אשר האמין קדמות עולם. שם גלינוס ראש הרופאים, על אשר שלח יד לשונו במשה אדון הנביאים. שם אבונצר אשר יומו רד, יען אמר כי התאחדות השכל האנושי עם השכל הנפרד, הוא מהבלי הזקנות, ועל אשר האמין גלגול הנפשות האנונות, הנכרתות מקרב עמם, ואמר כי יחליפום אנשים עומדים במקומם. שם אפלטון ראש למבינים, יען אשר אמר, כי ליחשים ולמינים, יש חוץ לשכל מציאות, וחשב דבריו דברי נביאות⁵¹. שם אפוקרט יען אשר היה כילי מחכמתו, והעלים ספרי רפואתו. שם אבן סנה היה ללעג ולשחוק, יען כי אמר כי הוָלד אדם לא מאדם אפשר לזמן רחוק, ואמר כי לידת האדם היה דבר טבעי – ומי יתן ונאלם! נמשך אחרי אמונת קדמות העולם… משם נסענו והנה עדת אנשים עורים, הכרתי מהם כמו מאה ועשרים. והאנשים ההם היו חכמים ונבונים וידועים לשבטיהם, ראשי אלפי ישראל הם. ויאמר אלי האיש התומך בימיני: חייך מחמד עיני, האנשים האלה העוה נלאו, כי היו להם עינים לראות ולא ראו. ידעו מעלת החכמה ויקרה, ולא ראו שם אורה. שמשו חכמתם במפורסמות, וקראו בשמותם עלי אדמות, ובזו לידיעת המושכלות הנעימות… משם נסענו והנה שני אנשים, בפחי התופת יוקשים. וכאשר התבוננתי בצורתם הכרתים, ונפלאתי הפלא ופלא על אשר בענין רע ראיתים: כי היו מן היושבים ראשונה, במלכות הדעת והתבונה, ויד כל העם באחרונה. ואשאלה את האיש התומך בימיני: מדוע קראום כאלה אדוני? ויאמר האיש אלי: אלה הם שני אחים ממרישה, היתה להם הכילות למורשה, חשבו הזלות קדושה, והנדיבות צחנה ובאשה. היתה ידם צנועה, בתולה ואיש לא ידעה. קראו בשם הנדבה בריעה. ושם אחיותיה מחלה ונועה. להם הידים האומרות הב הב! ויעשו להם אלהי כסף ואלהי זהב, אהבום בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם, אמרו כי זאת תורת האדם, לא תלו עשרם וכבודם, וכלי מחמדם, בחסד יוצרם ומעודדם, אשר חסדו אל כל חי קָדם, ולא שערו היותו פקדון בידם, ולא שרתו איש מעודם, ולא רצו איש ישָׁרתם ויעמוד בסודם, למן היום אשר ברא אלהים אדם, ודבר אין להם עם אדם. אמרו כי מצאו כתוב בחכמה יונית, שלי שלי שלך שלך זו מדה בינונית; שכחו כי היא מדת סדום ועמורה, וכאלו כרתו משם זמורה. שמו תכליתם, לאסוף ולכנוס הון עד תבליתם. אמרו כל ההון הזה אשר הכינונו, בכח ידינו עשינו ובחכמתנו כי נבונונו. ובעת ראו העניים אשר לבקש נכלמו, מעיניהם נעלמו, וסורו טמא קראו למו. שנאו הדלים אשר מכל טוב חסרים, כשנאת הישמעאלים את החזירים, ובנות החן את הנזירים⁵² והחתולים את העכברים. לא נחלו על שבר האמללים, אשר בערום וחוסר כל גולים. ובעת האביון יתחנן לפניהם, יברחו ממנו כמלא עיניהם. ולכל עני ואביון יאמרו מה זה סכלת, כאשר כל מה שירשת מאבותיך אכלת. לא נתנו לעני לעולם פרוטה, שלא היתה בסופה חרטה, להיותה בזעם פנים ותרועה, והיה רק זועה הבין שמועה. כאשר ישמעו כי איש ירד מנכסיו, יאמרו זה גרמו לו מעשיו, שלא צמצם כמונו, ולא הקים סדר במעשיו כאשר הקימונו. העלימו עיניהם מן האמללים, והסתירו פניהם מראות גולים, כל קרוב ורחוק מביתם ירחק. ואם יראו הלך וגערו בו ונס ממרחק, ו”העניק תעניק לו” מספרם נמחק. יאמרו כי “שלח לחמך על פני המים”, נסו פעם ופעמים, וברוב הימים לא מצאוהו, ולכן מספרם מחקוהו. ותהי ידם אמונה, בפסוק “תן חלק לשבעה וגם לשמונה”; יאמרו כי הטוב שבפירושים, לחלק חלק עוף לשבעה וגם לשמונה אנשים, ולא לחלק עוף בין שנים כאשר יעשו הטפשים. ודרשו “פתוח תפתח את ידך לו”, לפתוח חמש אצבעות היד ולהכותם בפני העני להבהילו, אחרי שהאלהים אמר לבהלו, ואחד מהם נשבע ביוצרו ובחיי בנו בכורו, כי מלת “לא”⁵³ באלף מצאה כתובה בספרו. והאחד פירש “פתוח תפתח את ידך לו”, להראותו כי אין בידך מאומה משלו. ויאמרו כי פירוש “העבט תעביטנו”, קח מן העני עבוטו כאשר תלונו, די מחסורו אשר יחסר ממנו. לא רצו לדעת מן הפרשה רק המדרש, ועברי⁵⁴ ומפורש⁵⁵, וכל דבר שכלי כים נגרש, היה להם שכל ומזמה וערמה, ולא פנו אל דבר חכמה. ואם ישמעו דבר חכמה יבזוהו, ואם יאחזוהו יגנזוהו, יחשבו החכמה זלות ונבלות, והעסק בה הוללות וסכלות. יאמרו כי חכמת ההגיון, הבל וריק וכדי בזיון. ומן הלומדים חכמת הפלוסופים, המתוקים מדבש ונופת צופים, ובעלי השכל צרופים, יאמרו כי מלוח עלי שיח קוטפים. חשבו כי בהתרחקם מהבט אל דבר חכמה ירצו, וכאלו בהסתופפם בפתחי שעריה גדר יפרצו⁵⁶, ולא ידעו כי החכמה סלם, מוצב ארצה וראשו מגיע אל אֵל עולם. וכפי עלות האיש במעלותיו הגבוהים, יקרב מדי עלותו אל האלהים. וכפי התרחקו יתרחק ממנו יתעלה, ומנפש עד בשר יכלה. כי כל איש כפי כח הכרתו נתבע, ולכן איש אשר בים הסכלות יטבע, נפש יקבע. ואין טענה למתרשל ומתעלם, כי את אשר יחטא מן הקדש ישלם. ואלה האנשים השאננים, הקופאים על שמריהם דשנים ורעננים, לו בקשו החכמה ככסף וחפשו כמטמונים, אז קבצו ממנה המונים המונים, כאשר נתנו את הכסף בביתם כאבנים. ואיך לא יעורו משנתם והם בני שבעים, ומאסוף הון ולכנוס אינם שבעים, והעצב אשר בלבם גדל, הוא אמרו “והשארתי בקרבך עם עני ודל”, לפחדם פן כבודם ידל. חשבו כי האיש לא ימעול מעל, רק בשכבו עם אשה בעלת בעל, או בעבדו את הבעל, או יגנוב ממון אחרים, או יספיק בילדי נכרים, או יעבוד אלהים אחרים. שכחו כי גנבת דעות נכריות, ואדומיות צידוניות חתיות, בסבת אשר לא ידעו החכמות האמתיות, גדולה מגנבת הממוניות; ולגזול מהחלק השכלי מחלקי הנפש המושכלות, והחכמות המהוללות, גדול מכל גנבות וגזלות…"

זהו ציור על חיי התרבות והמוסר בדורו ואין ספק שיש בו הרבה מן המציאות ומכוון הוא כלפי בני אדם במסבתו של המשורר. עוד הוא אומר: “משם נסענו וראינו אנשים אסורים בזיקים, נתונים בפי אריות ודבים שוקקים, יעשו בהם כלה אך נבהלה, וכאשר התבוננתי בצורתם האמולה, ראיתי כי הם היו ראשי הקהלה, נתונים בכל עמי הארץ לשם ולתהלה. ואומרה איך [אלהי] המשפט יעשה עם צדיקי הדור כלה, ואלה אשר היו לבני דורם סגולה, איך יגעו לריק וילדו לבהלה? ויאמר האיש הדובר בי: אלה האנשים הארורים, וכאשר התפללו בפני אנשים אחרים, היתה תפלתם כתפלת יום הכפורים, וכריעותיהם והשתחויותיהם היו מאה ועשרים, והראו הכונה בכל המלות, והכניעה והרתת מהחל עד לכלות, והכריעה הגמורה, עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ובעת התבודדותם בטירותם ובחצריהם, לא נראית תפלה בפיהם. רק שוטטו בחוצות תועבותם ונתנו אל לבם חטאתם. העמיקו שחתו כימי הגבעה, לפתוח פה ברצח ולהרים קול בתרועה, לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה. התחסדו בפני אנשי דורם, ולכל דבר פשע יצאו נצבים כדתן ואבירם, שכחו יוצרם ביצרם, והמירו בקלון יקרם…”

בעדן שם עמנואל מקום לכל החכמים והחסידים בין מישראל בין מאו"ה, מה שהזכרתי כבר למעלה. זולת זה מיחד המשורר, כמובן, מקום בעדן לכל הצדיקים והצדקניות של עם ישראל המצוינים בהיסטוריה הישראלית. תמוה הוא, שאינו מזכיר את שם אשתו, אשר נפטרה כבר בימי זקנתו. לעומת זה הוא זוכר עוד הפעם את רעו וידידו מנוער, יהודה רומאני אשר כבדהו מאוד, כי לקח תורה וחכמה מפיו:

“ויהי כאשר במעלות העדן עלינו, נוראות ראינו, כי שמה ישבו כסאות רמות ונשאות, היו בעיני פלאי פלאות, לא תשבע עין לראות. ובתוכם כסא מלאה הארץ מזהרו זוהר, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. והדום אשר לרגליו, ארכו ושוליו, והתלקחו חשמליו, והתאויתי לשבת עליו. ואומרה: בי אדוני למי הכסא הנחמד והנעים, ולמי ההדום מעשה צעצועים? ויאמר: אי חייך הכסא לאביר הרועים מעותד ולו יהיה, הוא יהודה גור אריה, אשר גבר באחיו, וההוד וציציו ופרחיו, הוא למחוקק לא יסור מבין רגליו, ואתה תהיה יושב עליו, והיית קרוב אליו”.

ולהלן הוא מפליג עוד בשבח אדם גדול, אשר יכנהו בשם “דניאל אחי”:

“ויהי כשמעי זכרתי מעלת דניאל אחי, אשר הנחני בדרך אמת ויישר את ארחי, ואשר קרב אלי בברחי, וציץ נזר הקדש אשר על מצחי, חיי כפרי ונשמת רוחי ופרשת גדולתו ונדיבותו ומעלתו, ושכלו ובינתו, וענותו וצדקתו, ואשר מלאה אפסי הארץ תהלתו. ואף כי מעלתך קצרה עדין מהגיע, כי הוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע, בעבור אשר ידע החכמה העליונה כי הוא בלעדיך לא ישקוד ולא ירגיע, העמידה אצל סוכתך סוכו, ואף כי ערכך מך מערכו, בידעו כי יהיה לו בחברתך שעשוע, והוא יהיה למשה ואתה תהיה ליהושע, ולמען יאמרו הכל כאשר יאמר נפשותיכם יתאחדו יתלכדו ולא יפרדו, הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו”.

מי הוא האיש המצוין הזה? אפשר שבציורו זה כוון לדנטה – אף על פי שאין מזה ראיה, כי היה המשורר האיטלקי הגדול רעו ואיש בריתו. הרי ראינו, כי עמד עמנואל בעולמו הרוחני בהשפעת המשורר הענקי, אשר גדל כבודו מאוד בעינו כל משכילי הדור. כמה מן הסימנים הנתונים בציור שלפנינו מתאימים לגדולתו של המשורר האיטלקי ולמאורעות חייו. ידוע הוא, כי לעומת הכבוד הגדול שהנחילוהו בני דורו המשכילים, היה נרדף בחייו בעטים של שונאי הדעת ושונאי החרות המוסרית של האדם. ביחוד גברה עליו שנאת הקנאים מבעלי בריתו של האפיפיור. מעירו פירנצי גורש המשורר וימים רבים היה נע ונד. אין זה בגדר הנמנע, כי קנא המשורר העברי את קנאת המשורר האיטלקי, שאמנם הרגיש בנפשו שהוא קרוב לו ברוח אהבת האמת ובאהבת השחרור המוסרי של כל בני אדם; אף על פי שידע, כי מך ערכו מערך המשורר הגדול. הוא מכוון ליחוס נפשי זה בדבריו: “הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו”.

בסוף הוא מפליג בשבח איש מבני דורו, אשר לא הזכיר את שמו, כי אם “נלחם מלחמת ה' ותורתו בשערים, ובשכלו ערום יערים, טענוהו חטים והודה להם בשעורים. הוא הראה במליצותיו החמודות, כי לישראל בכל חכמה עשר ידות, ולכן נתנו לו מהלכים, בעולם המלאכים”. מי הוא החכם הזה, אשר יספר ממנו למעלה “הלך בפרובינצא אל אלוף מגדיאל⁵⁷, ודבר טוב על ישראל”? לא נדע. צונץ משער, כי זהו קלונימוס בן קלונימוס, אשר מאוד אהבהו עמנואל ולכבודו חבר המליצה (מחברת כ"ג):

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁפַע חַסְדֵי הָאֵל לָנוּ יוֹם יוֹם יַעְמוֹס.

עַד הֶרְאָנִי מַלְאַךְ פָּנָיו יִפְעַת הַשַּׂר קְלוֹנִימוֹס;

לוּ רָאִיתָ אוֹתוֹ מַעְתִּיק סִפְרֵי בִין וּבְיָדוֹ קוּלְמוֹס,

אָז רָאִיתָ קֹהֶלֶת וִי־שַׁעְיָה, אָז רָאִיתָ עָמוֹס.

הוּא עַל שַׁחַל הַמַּעְתִּיקִים יִדְרוֹךְ וּכְפִירֵיהֶם יִרְמוֹס,

הוּא יַחְשׂוֹף סוֹד כָּל־פְלוֹסוֹף, עַד כִי כַּגַּן סֻכּוֹ יַחְמוֹס,

הוּא יָקִיר מֵימֵי הַבִּינָה וּבְלִבּוֹ הַשֵּׂכֶל יִכְמוֹס.

דִּבְרֵי פִיהוּ תּוֹרַת חֶסֶד אַף דִּבְרֵי זֻלֻּתוֹ נִימוֹס⁵⁸.

קָצַר שִׁירִי לִסְפּוֹר סוֹדוֹ, כִּי לֹא מָצָאתִי עוֹד קוֹל מוֹס⁵⁹.

־ ־ ־ ־ ־ ־

יצירותיו הפיוטיות של עמנואל, מה שיסד בזמנים שונים מימי ילדותו עד זקנתו (קרוב לחמשים שנה), אינן יחידות במינן, אבל הן המשובחות והמוצלחות במקצוע זה. מלבד תכנן וערכן בתולדות התפתחותה של הספרות העברית מוצאים אנו בהן גם פרט חשוב בהבנת היחוס של עם ישראל בתפוצות הגולה לשפה העברית – היא שפת חייו התרבותיים. אין ספק, כי ידעו היהודים בכל ארצות פזוריהם את לשון העמים, אשר ישבו בקרבם. על פי הרוב לא רק את ידיעת לשון עם ועם סגלו להם, אלא גם הרבה ממנהגיהם התרבותיים שהשפיעו עליהם. עם כל זה היתה השפה העברית סגולתם הלאומית. בה⁶⁰ מצאו טעם ספרותי – בה ולא בזולתה. רק מעטים יוצאים מן הכלל הזה. למשל, היהודים באלכסנדריה של מצרים ובשאר הישובים היונים דברו יונית ורק יונית, באופן שזנחו את שפת מולדתם העברית; ולא זו בלבד, אלא שגם בחייהם הדתיים נשתעבדו לשפה היונית. סופם שהיו כאבר המדולדל מגוף האומה הישראלית ואבדו מן העולם. לא כן היהודים הספרדים, הפרובינצלים, האיטלקים והאשכנזים. ידעו, אמנם, את לשון הארץ שבה ישבו, אבל השפה הספרותית היתה להם רק עברית. ולא רק בחייהם הדתיים שמשו בשפה זו, אלא גם לצרכי הגות לבם בעניני חול – כשהיה להם צורך בכמו אלה. אפילו דברי ליצנות ובדיחות, וקצת גם נבול־פה, כתבו עברית. כשמוצאים אנו את היהודים הספרדים משתמשים בשפה הערבית לחקירות מדעיות (בעיקר בחקירות פילוסופיות ופילולוגיות), לא מיעוט חיבתם לשפה העברית הביאם לידי כך, אלא חששם שאין לשון זו מספקת לעניני חכמה ומדע, שיהיו ברורים ומובנים בדיוק. ובאמת לא הספיקה השפה העברית בימיהם לחקירות מדעיות, ועדיין לא היתה נשמעת לנושאי ענינים כאלה, המצריכים דיוק מרובה. באו המתרגמים המובהקים, וביחוד אלה ממשפחת תבון, והעשירו את השפה העברית בהמציאם לה את הטרמינולוגיה המדעית בכל מקצעותיה.

היהודים האיטלקים וודאי שדברו איטלקית, ומנהגי החיים של שכניהם השפיעו עליהם בכל פנה ופנה. הרי ראינו את יחוסו של המשורר עמנואל ליצירותיו הפיוטיות של דנטה. גם שירי סוניטה באיטלקית יסד עמנואל. עם כל זה את מחברותיו כתב עברית. ידע, כי רוב בני עמו קוראים עברית ונהנים מפיוטה. בה הם מוצאים טעם ספרותי, אלמלא כן, לא היה כותב דברים כאלה, שאפילו באיטליה היו חידוש וגם קצת “מינות וכפירה” בשפת כתבי הקודש. ראינו את מליצותיו ואת חידודיו, השימוש בדברי מקרא ובציורי־דבור של ספרי המקרא, ולפעמים גם השימוש בשיחות תלמודיות, ובזה היה מהנה את קוראיו הנאה מרובה.

זהו סוד קיום השפה העברית בארצות הגולה עד קרוב לדורנו. טעות היא להאמין, שרק מיעוט הבנה בשפות לועזיות קיים את ידיעת הלשון הלאומית בעמנו. זה היה, אפשר, רק ברוסיה ופולין בקצת דורות שלפנינו, אבל על פי רוב לא היה כן. ידעו והבינו את שפת מסבתם לצרכי חייהם החמריים וגם המדיניים. ואולם רק השפה העברית היתה להם השפה הספרותית. לא נתקררה דעתם ולא מצא הרגשם האסתטי סיפוקו ביצירות ספרותיות של לשונות לועזיות, אפילו שהיו בקיאים בהן. רק הספרות העברית, שבה המשיכו את ההיסטוריה של תרבותם הלאומית, המציאה להם די ספוקם בחיים הנפשיים, ולפיכך תרגמו לעצמם כמה יצירות ספרותיות מן הלשונות הלועזיות עברית והתענגו על התרגומים. אף על פי שהיו יודעים לקרוא אותם בשפתם המקורית. בדבר הזה ראוי להתבונן הרבה. לפי דעתי מוצאים בו יסוד הקיום לשפתנו בדורות הקודמים וסבת ירידתה בזמננו. חדל לבני דורנו היחוס הנפשי לשפתנו. כשהם יודעים איזו לשון לועזית – הרי קרובים הם לזנוח את שפתנו הלאומית, ההיסטורית.