"חשקה נפשי להיות “דבר”! אמר האחד והוא הבכור בחמשת אַחים – “חשקה נפשי להועיל לבני אדם ברב או במעט; ויהי נא הדבר אשר אעשה קטון ומצער מאד, ולוּ רק טוב יהיה, והיה גם זה לי לנחת וידעתי כי עשיתי “דבר”; ולכן אמרתי: אֶלְבְּנָה נא לבֵנים – הן יש לבני האדם חפץ בלבנים ובלעדיהן לא יסכנו בארץ, ובזאת אדע כי עשיתי “דבר”!”
“אבל הדבר הזה מעט מאד וקטון הוא ומצער הוא!” ענה אחיו השני – “הדבר אשר אתה אומר לעשות, הלא כמוהו כאין; רק מלאכת עבד היא, אשר גם על פי המכוֹנה נעשה אותה. ולכן אמרתי: טוב מזה הבּוֹנֶה! כי עולה איש בונה בתּים על איש לוֹבֵן לבנים; והיה בהיותי איש בּוֹנה, וראיתי כי יבוא יום ואני הָיֹה אהיה גם לחבר בחברת בני גילי הבונים, והייתי לאזרח בקרב בני עירי, וחלק יהיה לי גם בדגל אשר לבני החברה, ומקום ללין ינתן לי מטעם בני חברתי בכל מקום אשר אבוא; ובהצליח אלהים את מעשי בידי, והיו לי גם פועלים ועוזרים, ואני אהיה להם לרב אָמָן ואשתי תהיה להם לאֵשת רב האָמן – והדבר הזה הלא “דבר” הוא!”
“גם הדבר הזה כמוהו כאין!” ענה השלישי – “הן גם בהיותך לאיש בּוֹנה וגם בהיותך לרב אָמָן לעוזריך ולמשרתיך לא עלית עוד במעלה מן המעלות אשר לאנשי שם בעיר! וזה השם אשר יקָרא לך “בעל מלאכה”, ולוּ גם איש אמוּנים תהיה ולוּ גם תעשה את הישר בעיני כל, והיתה מלאכתך לך למעצור מבֹּא בין נדיבים. ולכן אמרתי: הנה נא ידעתי דבר טוב מזה! אלכה נא ואהיה לאיש אַרְדִיכָל, והוא הראש לכל הבּוֹנים. חרש וחושב אהיה, ומלאכתי לא תהיה מלאכת יד לבדה כי גם מלאכת רוח אשר בתבונה ובדעת תֵּעָשֵׂה. הן אמת נכון הדבר כי ראשית המלאכה הזאת מצער מאד, וּבְהַחִלי אותה והיתה ראשיתי על פני המעלה התחתונה, והדרך אשר מן המעלה התחתונה ועד המעלה העליונה דרך רחוקה וארֻכּה מאד; וגם ידעתי כי בראשית הימים לא אהיה בלתי אם נער משרת לבעל מלאכתי, ומצנפת אֶצְנוֹף לראשי כמצנפות בעלי המלאכה, תחת מגבעת המשי אשר על ראשי עתה, וגם שלֹח ישלחוּני הפועלים והעוזרים להביא להם שׁכר ויין מבית המשתה, כי משרת אהיה להם, ובדברם אלי וקראו לי “אתה”; וכל הדברים האלה לא טובים ולא נעימים; ואולם בימים הראשונים האלה ואני אביט ואראה את כל הדברים ההם כּראות דבר לצון אשר יחמוד לו איש בימי הפּוּרים בהתחפשוֹ וּבלבשוֹ בגדים אחרים. וממחרת היום אחרי צאתי לחפשי מבית בעל מלאכתי, והייתי לאחר ולא אוסיף לדעת ולהכּיר איש מכל העדה ההיא. אז אבוא אל בית האַקַּדֵמִיָה, ושם אלַמד אצבעותי לתָאֵר בשׂרד ולעשות במחוּגה, ואחרי כן אהיה לארדיכל, וזה שמי אשר יקרא לי: אַרְכִיטֶקְטוֹס – והוא “דבר”! ומי יודע אם לא יבוא יום וגדל כבודי מאד, וקראוּ לי שם תפארת כאַחד הנדיבים אשר בעיר, ואמרו לי “אָדון ושוֹע!”, ואני אָקים בתּים ואֶעשה גשרים ואָסֹל מסלוֹת ככל האַרדיכלים הגדולים אשר היו לפני – והדבר הזה הלא “דבר” גדול הוא!”
“והדבר הגדול הזה לא ימצא חן בעיני עד מה!” ענה הרביעי – “מלאכה היא ולא חכמה, ואני מה לי ולמלאכה, ולבי הוֹלך אחרי חכמה? רוח הוא בי, והרוח הזה אלהים נְתָנוֹ בלבי, והוא לא יתנני לעשות דבר אשר עשו אחרים לפני וללכת בדרך אשר הלכו לפני אנשים אחרים גם הם! לחדשות תערוג נפשי, רק לנצורות ולנפלאות חדשות אשאף, אשר יגדל דברי מן הדברים אשר לכלכם גם יחד! את מעשה הבִּנְיָה אבחר לי גם אני, ואולם סגנוֹן חדש אברא לה, רעיונות חדשים אֶטע בה, מחשבות חדשות ודרכים חדשים אתן לה, אשר יקבילו אל האַקלימה ואל התכוּנה אשר לארץ הזאת ואשר יתאימו עם רוח העם היושב בה ואשר ישאו בד בבד עם רוח הזמן אשר לימינוּ ולדורותינו, והבנינים אשר אֶבנה, ואָשים להם עֲלִיָּה חדשה אשר תִּבָּנה על פי טעמי ועל פי דרכּי המיֻחד, וראו כל עם הארץ כי רוח אלהים בי ובכל המעשים אשר אני עושה!”
“אבל שוא האַקלימה והתכוּנה הבל!” ענה החמישי – "יש אשר גם אַקלימת הארץ וגם תכונתה לא תצלחנה לכל מלאכה, ולכן לשוא יעמלו חכמי הבּניה; וגם רוח העם ורוח הזמן אשר אמרת רק מוּשָׂגִים הם אשר אין להם גבוּל מוּצק, ועל כן יש אשר יעשה החכם רק מעשה תעתועים, כי ידמה בנפשו לעשות מלאכת מחשבת והוא רק מעשה ילדים עשה – ומה אפוא הטיח אשר טַחְתָּ? לכן אמרתי: גם כּלכם אין בכם מועיל ולא תצליחו ולא תעשו דבר! ואולם עשוּ נא איש איש את כל אשר אמרתם לעשות, ואני לבדי אעמוד מרחוק ולא אעשה דבר, רק הבּיט אַבּיט אל כל המעשים אשר תעשו ואהיה לכם לשופט לשפוט את מעשיכם אם לחסד ואם לשבט. הן ידעתי כי יש מחסור בכל דבר, וכל מעשה אשר יעשה איש והיה בה חסרוֹן ותהפּוּכוֹת רבּוֹת, ולכן אנכי אתיצבה נא מרחוק ואגיד את דבר כל מחסור ואת התּהפּוּכוֹת, כי “מְבַקֵּר” אנכי, ואתם תשמעו וידעתם, והיה גם זה “דבר”!
והוא עשה כאשר דבּר.
וכל האנשים אשר מסביב אמרו על האיש הזה: “עשה אלהים אותו ישר, והוא שלח יד בנפשו ויעש בה מום! הן לבו לב מתנה ורוחו רוח כביר, ורק זה דבר הרעה כי לא יעשה דבר!” והם לא ידעו כי זה כל הדבר אשר על פיו היה האיש הזה ל“דבר”.
ואַתם ראוּ, הנה קטון הספור הזה מאד, ובכל זה אין לו קץ ואין לו אחרית, וכימי השמים על הארץ כן יהיו ימי הספור הזה, ולא יָסוּף לעולם!
אבל מה אחרית חמשת האַחים? האם לא נעשה עמם דבר? ואולם שמעו נא היטב, כי עוד דברים בפי, והם יהיו להגדה שלמה אשר תּוּשַׂם לפניכם!
הנה הבכור בחמשת האַחים, והוא לָבַן לבנים ויעש אבנים, ותהי לו פרוּטה מכל אבן! רק פּרוּטה אחת נחֹשת הביאה לו כל לבנה וכל אבן, ואולם כל פרוטה ופרוטה הצטרפו ותהיינה לשקל כסף, וכל שקל ושקל הצטרפו ויהיו לשקל זהב, והוא בבואו אל בית האופה או אל הטבּח או אל החיט, והיו דלתות בתיהם פתוחות לפניו תמיד וכל אשר שאל נתנו לו, כי בכספו יקנה. את אלה עשו לו הלבנים והאבנים; ויש מן הלבנים והאבנים אשר התפוררו ואשר נשברו, ואולם גם אותן לא השליך מלפניו, כי מצא חפץ גם בהן.
וּמַרְגְרֵתִּי אשה עניה ואלמנה, והיא יושבת בּכפר מחוץ לעיר, ותחשק נפש האשה הזאת מאד לבנות בית קטן אשר יהיה לה לשבת בו. אז יביא אליה בּכוֹר האַחים את כל הלבנים והאבנים אשר התפוררו ואשר נשברו, וגם לבנים שלמות ואבנים תמימות יביא אליה לפעמים, כי לב טוב נתן אלהים לאיש הזה, ואף כי רק לוֹבן לבנים הוא. והאשה העניה בנתה לה בית במו ידיה; והבית בית צר, והחלון קטון, והדלת כפופה, וגג התבן גם הוא איננו עשוי כמשפט, ואולם בית הוא אשר יהיה למחסה ולמסתור לאִשה הזקנה בשבתּה בּוֹ, והוא נשקף על פני הים עד למרחוק, ומשבּרי הים באים עד הנֵּד בסערה גדולה ומשם ישובו, ונטפי המים המלוחים יעלו מן הים והשתפכו על פני הבית הקטן, והבית הקטן הזה עומד הכן, וגם אחרי מוֹת האשה הזקנה לא ימוט עוד. – את אלה עשו הלבנים והאבנים.
והשני מחמשת האַחים בּצע את אשר זמם, כי היה בונה בתּים, והבּתים אשר בנה נכוֹנוּ שבעתים מן הבית אשר בנתה הזקנה, כי על כן למד האיש הזה את ידיו לבנות בחכמה, והוא הולך ממדרגה למדרגה ומחיל לחיל, ובכלותו את ימי למוּדיו בבית בעל מלאכתו, ויהי לפועל גם הוא, וילך ויסע למסעיו, כי כן יעשו הפועלים, והוא שמח וטוב לב; ובשובו אל עירו אחרי ימי מסעיו, ויהי לבעל מלאכה; והוא בונה בּתים בעיר, בית על פני בית, ותמלא כל הרחוב אותם, ותּיף העיר על פיהם ותשא חן וחסד מלפני כל רואיה; והבתים האלה בנו בית גם לו לנפשו – אבל איך יהיה כדבר הזה אשר יבנו בתים בית? אם ככה אתה שואל, שאַל נא את הבתים, והיה אם לא יענו אותך דבר, ופנית אל האנשים אשר ברחוב, והם יגידו לך לאמר: “אמת נכון הדבר! הבּתים אשר בנה האיש הביאו לו כסף למכביר, אשר בו יבנה לו האיש בית לשבת בו גם הוא, ולכן אמת הדבר כי הבתים בנו לו בית לשבת בו!” והבית בית קטן, ורצפת הבית רצפת חמר, ואולם כּבֹא האיש, הוא ואשתו הצעירה אשר לקח אל הבית הזה בפעם הראשונה, ותהי רצפת הבית משֻּטפה ומטֹהָרה, וכל אבן בקיר עָדְתָה עֲדִי פרחים אשר יקרו מכל יריעה יקרה, ויהי הבית בית נחמד מאד למראה וגם האנשים החדשים היושבים היו אנשים נחמדים ועליזים וּשלֵוים! ודגל חברת הבונים התנוסס על פני הגג, והפועלים והעוזרים קראו: הידד! האח! והדבר הזה הלא “דבר”הוא!
ואחרי כן מת האיש, וגם זה “דבר”.
והשלישי מחמשת האַחים, הוא האַרכיטקטוֹס, והוא עשה כאשר דבּר, ויהי בראשונה נער משרת בבית בעל מלאכתו ויצנוף מצנפת כאשר יצנפו נערי בעלי המלאכות ויהי שליח לשרת לכל פועל ולכל עוזר אשר בבית, ואחרי כן עלה משם ויבוא אל בית הָאַקַּדֵמִיָה, ויהי שם לאַרדיכל אָמָן, ויצא משם וִיהי לארכיטקטוס, ויקרא לו בין נדיבים “אדוֹן ושוֹע!”, והוא לא בידו יבנה את הבתים כי אם פקיד יהיה לבעלי המלאכה הבונים לצַוֹּת לעשות כזאת או כזאת, ועל פי פקודתו ובמצותו נבנתה גם הרחוב אשר בנה אחיו הבונה במו ידיו, והרחוב הזאת נקראה עתה בשם כשמו, להיות לו לזכרוֹן עולם, וביתו אשר ברחוב הזאת הוא הבית היפה והנחמד מכל הבתים אשר בעיר – והדבר הזה “דבר” הוא, וגם הוא היה “דבר” – וּשמוֹת כבוד וּשמוֹת תפארת רבים לו בפי כל איש ואיש. ובניו היו בני נדיב, וכן נקראו בשם, ובמותו ותהי אשתו האלמנה אשת נדיב אשר בכבוד בּעלה גם לה כבוד – וגם זה “דבר”. ושמו חרוּת על הלוח אשר היה לציוּן בקצה הרחוב, וכל העם קוראים יום יום בשמו בקראם בשם הרחוב – וכל זה הלא “דבר” הוא!
ועתה הנה הרביעי, הוא האיש אשר רוח אלהים היתה בו ונפשו ערגה לעשות חדשות ונפלאות אשר לא היו כמוהן לפניו, והוא המחדש אשר אשר אמר לחדש דבר ולהקים עֲלִיָּה חדשה ונפלאה על פני הבנינים, והעליה תִּבָּנֶה על פי טעמו ועל פי דרכו המיֻחד; ואולם נפלה העליה ביום הבּנוֹתה, ואיש הרוח המנַצח על המלאכה עומד על הַגְזוּזְטְרָה ויפול גם הוא ותשָׁבר מפרקתו וימת – אבל במותו, ויעשו לו כל בני העיר כבוד גדול אשר לא נעשה עוד כמוהו לאיש. אז נאספו כל אנשי חברוֹת האמָנים, כלם נושאי דגלים, ומנגנים רבים הולכים אחרי הארון, ואנשים ונשים משליכים פרחים על פני כל הדרך, ומכתבי-העתים כלם כותבים עליו מאמרים גדולים, ושלשה מטיפים באו וישאו משאות ויטיפו על פני קברו, ויגדל המשא אשר נשא האחד מן המשא אשר נשא רעהו לפניו, והאחרון הגדיל מכּלם, ולוּ שמע המת את כל הדברים הרבים האלה כי אז שמח עליהם מאד, כי אהב האיש לשמוע דברים אשר נגעו אל נפשו; וגם מצבת אבן גדולה הקימו על קברו, ורק עליה חדשה מלמעלה לא הוסיפו עליה, ואולם גם זה “דבר” הוא!
והאיש הנה מת, כאשר מתו שׁלשת אֶחיו לפניו, ולא נותר מכּלם בלתי אם החמישי, הוא “המבקר”, אשר היה לשופט לכלם לשפוט את כל המעשה אשר עשו; וַיִוָּתר הוא לבדו, והדבר הזה טוב מאד, כי לא טוב למבקר להיות גם אחרים על פניו אשר יתוַכּחו עמו יום יום ואשר לא ישמעו לו; והוא הלא איש אשר אמרו עליו: “לבו לב מתנה ורוחו רוח כביר!” – ואולם יוֹמו בא גם הוא, והוא מת. ויהי במותו, ויעל ויבוא עד לפני שער השמים ויחכה שם עד אשר יפתחו לו. ושער השמים, רק שנים שנים יבואו בו, כי לא יפתח השער בלתי אם לשנים יחדו. והמבקר הביט כה וכה וירא והנה עוד נשמה עומדת לפני שער השמים ומחכּה עד להִפָּתְחוֹ, והנשמה נשמת מרגרתּי האשה הזקנה יושבת החֹף.
“הלא רק לבעבור היות שני הֲפָכִים במקום אחד נקרֹה נקריתי פה עם הנשמה הדַלה והָרָזָה הזאת יחדו!” אמר המבקר הגדול בלבו – “שמעי, יפתי, הלא תגידי לי: בת מי אתּ ומה חפצךְ? הגם אַתּ חשקה נפשך לבוא השמימה?”
והאשה הזקנה התעוררה ותשתחוה ככל אשר יכלה לכף את גֵּוָהּ, כי הֶאֱמִינָה אשר גבריאל המלאך הוא האיש הדובר אליה, ותען ותאמר: “אשה עניה ופתַיה אנכי ובנים ובנות אין לי; הלא אנכי מרגרתּי הזקנה היושבת על החֹף!”
“והמעשים מה הם אשר עשית ואשר פעלתּ בעודך על פני האדמה?” שאל המבקר.
“צר לי, אדוני הגדול, צר לי מאד להגיד לך כי לא עשיתי ולא פעלתי דבר אשר אֹמר עליו כי בשכרוֹ אני באה השמימה. והיה אם ינתן לי מדרך כף רגל בשער הזה לבוא השמימה, ואדע כי רק חסד ורחמים גדולים עושה אלהים עמי מחמלתוֹ עלי!”
“הלא תגידי לי” הוסיף המבקר לדבּר אליה, כי קצרה נפשו מחכּוֹת, ולכן אמר לְהָשִׂיחַ בה עד עבוֹר העת – “מה קרה אותך ומה עברה על נפשך כי עזבתּ את האדמה?”
“מה קרה אותי ומה עברה על נפשי? חי אלהים אם ידעתי! חולה ודלה הייתי בשנים האחרונות, ולא יכלתי לקום ממשכּבי ולהתהלך בחוץ, כי גדל הקר אשר בחוץ. הלא ידעת, אדוני הגדול, עד מה גבר החרף בשנה הזאת, ואני אודה אֵל כי באתי עד הלום ולא עלי תהיה יד החרף עוד! והקרח אשר על פני הארץ היה גם על פני הים, ותהי שכבת הקרח גדולה ורחבת ידים, וכל אנשי העיר למגדול ועד קטן יצאו אל הים, כי חג להם, ויצאו לחֹל שם במחולות ולהחליק על הקרח, וישָׁמע קוֹל מנגנים וקול מזמרים, וסכּוֹת בנו להם שם למכור כל מעדנים וכל מטעמים. ואני שמעתי את קול הרעש ואת המהומה, כי עלו הקולות עד חדרי הדל, ובזרוח הירח בלילה ואני שוכבת על מטתי, ואַבּט משם ואֵרא את כל הנעשה על פני הים. ופתאם והנה עב קטנה ולבנה נראתה במקום אשר שם השמים והים נפגשים, ואני מבּיטה ורֹאָה והנה בהרת קטנה ושחורה בתוך העב, והבהרת הקטנה והשחורה הולכת הלוך וגדול. אז אָחז בשרי פּלצוּת פתאם, כי ידעתי את האות הנורא הזה. הן זקנתּי ושבתי, ואת האות הזה ראיתי זה פעמַים מדי עֲלוֹתוֹ על פני הרקיע, ולכן ידעתי גם הפעם את הבּאוֹת. אז ידעתי כי הסוּפה הנוראה הנה באה, והיא כמבּול תבוא לשחת את כל בשר ולא יִוָּתר איש מכל האנשים אשר על הים, והם חוגגים ושמחים ושותים כּלם בנעריהם ובזקניהם ואת הרעה לא יזכרו ולא יעלו על לב. אכן אין איש אשר יזהיר אותם, והם אינם רואים את כל אשר ראיתי אנכי. ואימה חשכה וגדולה נפלה עלי, והיא הלבישה אותי כח חדש אשר לא היה לי כמותו זה ימים רבים. ואנכי מתאַמצת ומתחזקת, ותעמוד ידי לי לקום מעל המטה וּלְקָרְבָה עד החלון, וגם מצאתי כח עוד לפתוח את החלון, ויותר לא יכלתי לעשות. אז תראינה עיני את כל האנשים מרחוק והם מפזזים ומכרכרים, וגם את הנס הנחמד אראה אשר נשאו על פני הקרח, ואזני תשמענה את קול הנערים הקוראים הידד ואת קול הבתולות והבחורים המחוללים, כי שמח העם שמחה גדולה; והעב הלבנה הולכת הלוך וגדול, והבהרת השחורה אשר בתוכה הולכת גם היא הלוך וגדול, ותהי כשק שחור בּתָּוֶך, אז הרימותי את קולי ואצעק צעקה גדולה, אבל אין איש שומע את קולי, כי רחוקה אנכי מהם יותר מן המדה; ועוד מעט ועלתה הסוּפה פתאם, ונשברה שכבת הקרח ברגע אחד, וכל האנשים אשר עליה יפלו חיים אל תוך הים, ולא ינצל אף אחד, והם את קולי לא יוכלו לשמוע, כי רחוק הוא, ואני לא אוכל לבוא אליהם כי אין בי כח, ואין עצה ואין תבונה למשוך אותם אל היבשה! אז נתן אלהים פתאם מחשבה טובה בלבי, ותּהי עצתי להבעיר את ביתי באש, כי טוב שָׂרְפִי באש את ביתי מראוֹת את כל העם הרב הזה יורד חיים שאולה, והיה בראות העם את מַשְׂאַת העשן ואת הלהבה, ועזבוּ את שכבת הקרח וָבָאוּ עד הלום וְנִצָּלוּ. ואלהים נתן לי כח עוד, ואַבער את האש וגם את לשון הלהבה האדֻמה ראיתי וגם עד לפני פתח ביתי התמלטתי, ואולם רגלי לא מצאו כח לשאת אותי עוד ואפול מלוא קומתי ארצה ואשכב שם. והלהבה התלקחה כמעט עזבתי את הבית, ותעל השמימה ותתפרץ החוצה בעד החלון, ויהי המראה נורא מאד. והאנשים אשר על הקרח ראו כרגע את האש, וימהרו כלם וירוצו ויבואו, ולא נותר שם איש, כי באו כלם להציל נפש אשה פתיה ודלה כמוני – זכרה להם אלהים לטובה! ואני שמעתי אותם בבואם, וגם את קול הסופה שמעתי עוד בבואה גם היא, ויהי ענן וערפל וקולות וברקים ורעם גדול ונורא מאד, ופתאם נבקע הקרח ויהי המבול הגדול. והאנשים באו כלם ויתמלטו אל החף בטרם בֹּא הסופה עוד, ויגיעו עד המקום אשר אני שוכבת שם וניצוצי האש נופלים עלי – ולא היה איש אשר לא נִצָּל ואשר לא בא. אבל אין זאת כי אנכי לא יכלתי נשוא את כל החרדה ואת הקר אשר באו עלי פתאם, ואגוע ואמות שם, ועל כן באתי עתה עד לפני שער השמים. אולי יפתח השער גם לאשת לא בינוֹת ודלה כמוני; וגם אמנם אין לי עתה עוד בית על פני האדמה לשבת בו, ואולם ידעתי כי לא בזאת יש לי צדקה לבוא אל השמים פנימה”.
אז נפתחו שערי השמים ומלאַך אלהים יצא ויקח את האשה הזקנה ויבא אותה השמימה. והאשה בלכתּה, ותֹאבד ממנה שבּלת קש מן הקש אשר היה במטתה ואשר בו הבעירה את האש לבעבור הַציל את האדם הרב, ותהי שבלת הקש הזאת פתאם לשבּלת זהב טהור, ושבלת הזהב הטהור הזאת עלתה ותגדל ותפרח ותעש פרחים גדולים ונחמדים.
“את אלה עשתה האשה הזקנה והדלה!” אמר המלאך – “ואתה מה עשית? אמנם ידעתי היטב כי אתה לא עשית דבר, ואף לא לבנים לָבַנְתָּ! לוּ יכלתּ לשוב עוד אל האדמה ולוּ אף לבנה אחת וקטנה הבאֵת, ותּחָשב לך גם זאת לצדקה! ואני הנה ידעתי כי גם ללבּוֹן לבנה אחת וקטנה לא תצלח, ורק ברצון ובלב תמים לוּ לבנתּ אותה ונחשבה לך גם זאת לצדקה! אכן איש לא יוּכל לשוב עוד אל האדמה אחרי עזבוֹ אותה, ועל כן לא אוכל לעשות לך דבר!”
ונשמת האשה הזקנה והעניה שמעה ותתחנן אל המלאך ותאמר: " הן אחיו הביא אלי את כל שברי הלבנים והאבנים אשר בהם בניתי את ביתי הדל, כי נתן אותם לי מתּנה, ואני העניה והדלה קטנתי מכל החסד הזה אשר עשה עמדי. האם אפוא לא נוכל לחַשב את שברי כל הלבנים והאבנים ההם לאבן אחת שלמה ולתת אותה לאיש הזה? הלא רק חסד תעשו עמו בזאת, והאיש הזה חסד ישאל מעמכם באין לו דבר, והמקום הזה הלא מקור החסד הוא!"
“הנה אָחיך אשר בָּזִיתָ מכל אַחיך” אמר המלאך – “ואשר עשה את מלאכת ידו באמונה ובצדקה, ואתה מאסת אותו ואת מלאכתו מכל מלאכה, ועתה הנה בא אָחיך זה ויתן לך חלק מן החלק אשר לו בשמים. ולכן חלילה ממני לגרש אותך מעל פני השמים, ורק זאת אעשה לך: פה על יד השער עמֹד תעמוד למן היום הזה ומעלה, וחקרת היטב ונתת אל לבך ודרשת והתבוננת, אולי תמצא צדקה לעשות ולרפא את שבר חייך אשר חִבַּלְתָּ על פּני האדמה; ואולם אל השמים פנימה לא תבוא עד אם לא תמצא ידך לעשות דבר מן המעשים ומן הדברים הטובים, ואף לוּ – דבר!”
“לוּ דברתי אנכי את הדברים האלה, כי אז היטבתי שבעתים ממנו לדבּר אותם!” חשב המבקר הגדול בלבו, ואולם את הדברים האלה לא דבּר בקול כי אם בלבו חשב אותם, וגם זה “דבר”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.